.
שני פרקים ראשונים מתוך "במקום שהגשר עמד בו" / חנה פוטשניק
.
פרק 1: ביום אביב ורשאי
ביום אביב ורשאי אני צועדת על תלי הריסות. הגרמנים החריבו את ורשה עד היסוד, ואחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש. לא ניתן היה לפנות כמות כה אדירה של הרס, אז כיסו אותו ברחובות ובבתים.
"זכרתי את קמפו די פיורי", כתב מילוש באפריל 1943כשראה את גטו ורשה הבוער מבעד לחשמלית שעצרה בפקק תנועה, ונזכר בכיכר ברומא שהפילוסוף ג'ורדאנו ברונו הועלה בה על המוקד ובה שרפו את התלמוד.
זָכַרְתִּי אֶת קַמְפּוֹ דִּי-פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת,
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטְּחֵי הַיֶּרִי בַּגֶּטוֹ
עִמְעֵם הַלַּחַן הָעַלִּיז*
מסע של יומיים בוורשה, מרחוב ששמו שונה לרחוב שהיה פעם רחוב אחר, מבית משוחזר לבית ששרד לבית חדש. מדי פעם גובהות אבני המרצפת לכדי תלולית. פה ושם רואים בין הבתים גבעות קטנות מכוסות דשא. ברחוב המוביל לטירה אני חולפת על פני הפסלים של מיצקייביץ וקופרניקוס, ספסלי שיש שמסלול טיוליו של שופן חרוט עליהם, ובכל נקודה אפשר לשמוע מנגינה שלו בלחיצת כפתור. אני הולכת במסלול המוביל מאנדרטת לוחמי הגטו ועד אומשלאג פלאץ, עוקבת אחרי אבני מרצפות המסמנות את מקום החומה של הגטו ומגיעה למקום שבו, מעל רחוב הומה, נבנה גשר העץ שחיבר את הגטו הקטן עם הגטו הגדול.
היום נמתח חוט ברזל חשוף במקום שהגשר עמד בו. כאז כן עכשיו, מלא הרחוב שמתחת תקתוקי חשמליות וקולות אנשים אוחזים תיקים או סלי קניות, הממהרים לדרכם.
יומיים צעדתי בוורשה. צעדתי מבוקר עד ערב. צעדתי ברחובות בהם:
בִּדְּרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנְּעָרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִּים בּוֹעֲרִים,
ברחובות בהם:
צָחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.*
לא חיפשתי בית. לא משפחת אמי ולא משפחת אבי מוצאן מוורשה. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו. גם כשנקרתה לי הזדמנות באביב ההוא היססתי ובסופו של דבר נסעתי. לא חיפשתי קבר. נסעתי לפולין למצוא את שלושים ושתיים שנות חייה של אנדה, נסעתי כדי למצוא מילים.
____________________
* מתוך השיר "קמפו די פיורי”, צ'סלב מילוש, בתוך "אור יום – מבחר שירים”, תרגם והוסיף הערות ואחרית דבר דוד ווינפלד, אבן חושן, 2013.
פרק 2: בביתי תלויה תמונה
בביתי תלויה תמונה של אנדה המביטה במראה. רואים אותה פעמיים. היא עומדת בפרופיל, בצד, ודמותה כולה נשקפת מן המראה. לבושה בשמלה דקה עם שרוולים תפוחים המכסים את המרפקים. חגורה עבה למתניה וקפלי הבד היורדים מקו הירכיים מדגישים עוד יותר את גזרתה הדקה. ידה השמאלית מהדקת פרח גדול מבד אל כתפה וידה השנייה מונחת על מסגרת המראה. שערה השופע אסוף לפקעת, שפתיה צבועות באודם, אני משערת שהוא אדום חזק. היא מתבוננת בעצמה בתשומת לב, מחייכת. נראה שהיא מרוצה. צבעי השחור-לבן של התמונה מדגישים עוד יותר את יופייה. אפשר לראות בתווי פניה את תווי הפנים של אמי; האף הישר, הגבות, השפתיים.
מסגרת המראה תוחמת את ההשתקפות. זו מראה צרה, גבוהה למדי. אולי זו המראה שעמדה מעל שידת המגירות בחדר השינה של סבתא ברחוב בן יהודה פינת אידלסון? מראה צרה, ארוכה, מעל שידה נמוכה מכוסה בזכוכית ולצדה מעין ארון לילה בעל שלוש מגירות, מכוסה אף הוא בלוח זכוכית.
לא פעם, כשבאתי לבקר, הייתי מבקשת מסבתא שתיתן לי לסרק אותה. גם לה היה שיער עבה וארוך, אך כבר נזרקו בו פסים של שיבה. סבתא היתה מתירה את שיערה ומתיישבת על הכיסא מול המראה הצרה והגבוהה. הייתי פותחת את מגירות השידה, מוציאה את המסרק והמברשת ועוד כהנה וכהנה סיכות ומכבנות, עורכת אותן על הזכוכית, נעמדת מאחוריה, מסרקת אותה בעדינות ואוספת את שיערה לפקעת. לפעמים הסכימה סבתא שאקלע לה צמה. התבוננו זו בזו מבעד למראה, שאלתי אותה אם התסרוקת מוצאת חן בעיניה ודמותה שבמראה חייכה אלי. החזרתי לה חיוך ועינינו נפגשו במראה.
ברגעים הללו בין המציאות למראה נולדה בתוכי השתיקה והיא הלכה וצמחה והתבגרה איתי. שנים נדרשו לי לפרוץ את הגדרות שהקיפה אותי בהן. אני רוצה להאמין שהתמונה של אנדה צולמה ברגע של אושר, כשהתכוננה לפגישה עם אהוב, תמונה של צעירה שחיה במשפחה אוהבת ושמחה. הייתי רוצה להאמין שהענקתי כמה רגעים של רוך לסבתי בתוך הצער והאובדן שהקיפו אותה. הייתי רוצה להאמין שהיא הרגישה עד כמה אהבתי אותה, ושאהבה אותי מאד למרות שלא היתה מסוגלת לומר לי, כמו שאני אומרת לנכדותיי, הכי פשוט שבעולם, אני אוהבת אתכן.
אני רוצה להאמין, אבל כולם שתקו ולי לא היתה ואין דרך לדעת. נותרתי עם החלל הריק שיצרה השתיקה ועכשיו אני מנסה למלא אותו במילים, כי חוסר האפשרות לומר, אפילו את הנורא מכל, הוא נורא יותר.
חנה פוטשניק, "במקום שהגשר עמד בו", כרמל, 2019.
» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לגדול על מים" מאת אשרה גרינבלט, על פגיעה מינית בחברה הדתית