וַתִּקרא | אליס מונרו ושרשרת התשוקות

"הספרות פותחת אצל הגיבורות של מונרו מרחב מפרֶה המאפשר יצירתיות, משחק וחוויית עצמיוּת, שהתשוקה הארוטית היא מביטוייה המובהקים". איריס רילוב על הספרות והתשוקה כמרחבים נפשיים בסיפורי אליס מונרו

אנה לוקשבסקי, רביד, שמן על פשתן, 80×110 ס"מ, 2015

.

"בספרים אמצא את אהוביי": הספרות והתשוקה הנשית כמרחבים נפשיים בסיפורי אליס מונרו

מאת איריס רילוב

לזכר רונית מטלון

 

נערה חודרת לשדה פרטי ומשתרעת תחת עץ תפוח פורח, מתענגת על רסיסי שמיים תכולים על רקע ים לבן ונפוח. את רעיון ההתמסרות ליְפי הטבע – חריג ונלעג בעיירתה הכפרית השמרנית – גילתה בִּספָרים שקראה. כשבעלת החווה ועובדיה תופסים אותה, מילים בוטות ומבטים מלוכלכים מבהירים לה היטב במה נחשדה: ששכבה תחת העץ עם גבר או נער.

בפיתול מרתק של עלילת הסיפור "לשכב תחת עץ התפוח" שטוותה אליס מונרו (בקובץ המראֶה מקאסל רוק, מחברות לספרות, 2011; תרגמה אורטל אריכה), החשד השגוי כמעט מתממש: נער האורווה שעובד שם מתחיל לחזר אחרי הנערה, והיא מגלה את סודות התשוקה המינית. הוא מוביל אותה בחושך לאורווה, אל ערמות החציר – אך באותו רגע נשמעת יריית הרובה של בעלת החווה, ששמעה רחשים מן האסם. הנערה מסולקת בחיפזון ובגסוּת, ולפני שחומקת משם עוד מספיקה לשמוע את המחזר שלה לוחש באוזנה של מעסיקתו – ואהובתו, מתברר – את אותן מילות חיבה רוויות תשוקה ששמעה היא ממנו אך זה עתה.

ומה עושה הנערה באותו רגע צורב?

היא חוזרת לביתה, ושולפת ספר מהמדף.

קולה של המספרת בבגרותה מעיד: "חייבת להיות לכך משמעות, שבנקודת מפנה זאת בחיי לקחתי לידי ספר. כיוון שבספרים אמצא במשך השנים הבאות את אהוביי…. זה לא שוויתרתי על תשוקה. תשוקה נלהבת, אפילו הרסנית, היתה בדיוק הדבר שחיפשתי… אבל לא בלבול, לא הולָכת שולל או הפתעה מהסוג הנִקְלֶה, או השְפָּלָה. אני יכולה לחכות, וכל מה שמגיע לי, חשבתי, יגיע כשאהיה במלוא פריחתי".

בתנופה מסחררת מחליפה מונרו אצל גיבורתה תשוקה אחת באחרת: התשוקה לטבע, שנולדה מן הספרים, מתמזגת עם התשוקה המינית, וזו, בשל האכזבה והפגיעה, מושהית, ושבה להתאחד עם התשוקה לספרות – שמלכתחילה הולידה את המהלך. מונרו, קוסמת מנוסה, הופכת לנגד עינינו מטפחת ססגונית ליונה צחורה, מחזירה את היונה למגבעת, ושָבָה ושולפת שרשרת אינסופית של מטפחות הכרוכות זו בזו; כי לשפע האפשרויות שהספרים יכולים להציע לנערה אין קץ. מונרו ממחישה זאת בעשרות מסיפוריה: גיבורותיה קוראות וכותבות בלהיטות, וספרים מלווים אותן בחדרן הפרטי, בספריות ציבוריות, בטרקלינים מהודרים או בחנויות יד־שנייה דחוסות. לעיתים פעולת הקריאה מתניעה את מפנה העלילה, ולעיתים הכתיבה היא משאת נפש וכורח פנימי.

התשוקה הנשית והספרות מקיימות בסיפורי מונרו קשר הדדי, האחת מולידה ומזינה את האחרת: הספרות פותחת אצל הגיבורות של מונרו מרחב מפרֶה המאפשר יצירתיות, משחק וחוויית עצמיוּת, שהתשוקה הארוטית היא מביטוייה המובהקים. לחלופין, התשוקה הארוטית עשויה להתרחב לתשוקת חיים רבת עוצמה, הכוללת תשוקה לידע, חירות, יכולת, תנועה וכמובן – דחף ליצירה.

למופעי הספרות בהקשר של התשוקה הנשית אצל מונרו יש פונקציות מגוונות, השזורות זו בזו. ניתן להבחין בארבע מרכזיות: הספרות כמייצגת את התשוקה הארוטית, או כאמצעי בדרך למימושה; הספרות כמאפשרת את מימוש התשוקה לידע, לכוח חברתי ולביטוי היכולת עבור נשים בחברה דכאנית; הספרות כביטוי העצמיוּת והסוביקטיביות, מרחב פרטי לאישה הכפופה רוב זמנה לצרכים ולרצונות של הזולת; הקריאה והכתיבה כאמצעי לתקשורת וחיבור אנושיים, דרך לממש את הכמיהה לדיאלוג, מגע ואהבה.

הנה טעימה: מפגש עם דמויות נשיות מסיפורים נבחרים של מונרו, מילדוּת ועד זִקְנָה, הממחישות את האופנים העדינים שבאמצעותם רוקמת מונרו את החיבור המפרה בין ספרות לתשוקה.

***

המספרת בת האחת־עשרה של הסיפור "בנים ובנות" (בקובץ ריקוד הצללים המאושרים, מחברות לספרות, 2014; תרגמה אורטל אריכה) מתוודה על "צורך במשהו מסעיר, תשוקה שמשהו יקרה כדי שיהיה לי מה לספר". הסיפור מתרחש רגע לפני שסממני הנשיות מתגלים, לפני שתיאלץ לנטוש את זהותה כ"טוֹם־בּוֹי", יד ימינו של האב הנערץ. הסיפור מבוסס על ילדותה של מונרו בחוות שועלי הכסף של אביה, ומתאר ילדה שממציאה סיפורי הרפתקאות וגבורה ש"נסבו עלי כשאני קצת יותר מבוגרת; הם התרחשו בעולם שהיה שלי בעליל, אך כזה שסיפק לי אפשרויות לאומץ, לתעוזה והקרבה עצמית, כפי שעולמי האמיתי לא עשה". בהדרגה, עם הפנמת ציפיות החברה מילדה על סף הנשיות, משתנה סוג הסיפורים שהיא מספרת לעצמה: "סיפור היה יכול להתחיל כמו קודם […] ולזמן מה עוד הצלתי אנשים. אחר כך דברים השתנו, ובמקום זה מישהו היה מציל אותי […] עד שעיבדתי את כל אלה לפרטים, אבדה ההתרגשות האמיתית בסיפור". ההתלבטות בין שני סוגי הסיפורים, בין "מַצילה" אקטיבית ל"מוצּלת" פסיבית, מקבלת הד ממשי כאשר בהזדהות עם סוסה סוערת המיועדת לשחיטה, הילדה מורדת באביה, משחררת את הסוסה ומאפשרת לה להימלט, ולו לרגע, מגורלה.

המציאות הדכאנית אמנם מנצחת, לכאורה. הסוסה נתפסת, הילדה מוקעת ומקבלת בהכנעה את דברי אביה למראה דמעותיה: "היא רק ילדה". ועדיין, סיפורה מונח לפנינו; הילדה, ששמץ מתהליך חניכתה לעולם הספרות נפרשׂ כאן, נעשתה למספרת, בוראת עולמות, שאכן מספקים לה אפשרויות – כמעט אינסופיות.

*

גרייס, נערה ענייה, חודרת לחיי משפחה עשירה שצעיר הבנים בה מחזר אחריה ("תשוקה", בקובץ בריחה, מחברות לספרות, 2008; תרגמה עדה פלדור). היא זוכה לקרוא כאוות נפשה בספרייה הגדולה שבבית המשפחה, ומשוטטת שם אחוזת התרגשות כמו בארץ פלאות. התשוקה לספרים מטרימה את התשוקה המינית ומנבאת אותה, ותיאור תאוות הקריאה ארוטי במובהק: "גרייס אף פעם לא ישנה. היא קראה […] רגליה החשופות מתכסות זיעה […] אולי בגלל העונג העצום שהפיקה מן הקריאה". בהמשך, כשהיא פוגשת את האח הבכור במשפחה, מלנכולי, אפל, אלכוהוליסט, מתעוררת ביניהם תשוקה לוהטת ומאכלת, גופנית ונפשית. הם יוצאים למסע חסר מטרה, בעל ממדים פנטסטיים, שמסתיים במותו של הגבר: "היא חשבה שיהיה מגע… בְּעֵרה. תשוקה. אבל לא זה מה שיועד להם… זה היה משחק ילדים בהשוואה למידת ההתוודעות שלה אליו". במסע זה, שבו היא נוהגת מכונית לראשונה בחייה, מתוודעת גרייס גם לתשוקותיה ורצונותיה – וליכולתה לנהוג את חייה.

*

גיבורת "הַאִי קוֹרְטֶז" (אהבתה של אישה טובה, מודן, 2000; תרגם אמנון כץ), צעירה נשואה וסופרת מתחילה, עושה שני דברים מרגשים במיטה הזוגית: סקס עם בעלה הטרי, וקריאה. שניהם אינטימיים, מסעירים ומאפשרים גילוי של העצמיוּת. והיא גם כותבת. הכתיבה מתוארת כייעוד וככורח מייסר. הגיבורה תולשת דף אחר דף ממחברתה, קונה מחברת חדשה והתהליך חוזר, בדימוי שאינו מותיר ספק לגבי ההקבלה בין תוצרי התשוקה המינית לזו הספרותית: "התרגשות ויֵאוש, התרגשות ויֵאוש. זה היה כמו לעבור הריון והפלה סודיים מדי שבוע" (התרגום שלי, א"ר). לבעלת הבית החטטנית היא משקרת, ומספרת שהיא כותבת מכתבים; חדירה של עין ביקורתית למרחב הפרטי עלולה להיות הרסנית.

בעלת הבית רואה בה אשה מופקרת, ומתלוננת: "היא שקרנית, זה מה שהיא […] לא בסדר בראש. יושבת שמה ואומרת שהיא כותבת מכתבים, וכותבת אותו דבר עוד פעם ועוד פעם […] היא לא בסדר בראש" (התרגום שלי, א"ר). המספרת מבינה שבעלת הבית חיטטה בסל האשפה ומצאה טיוטות שבהן שרבטה שוב ושוב משפט פתיחה לסיפור, והדברים מקבלים פרשנות מאיימת – טירוף, אולי כישוף, לחש מאגי רב עוצמה; איזה כוח מיוחס כאן למילים!

*

גם בסיפור "המשרד" (ריקוד הצללים המאושרים), הנפתח במשפט המופלא: "הפתרון לחיי עלה בדעתי ערב אחד בזמן שגיהצתי חולצה", הגיבורה היא אישה בראשית דרכה הספרותית. היא מחליטה לשכור משרד כדי לכתוב בו, ומסבירה: "גבר יכול לעבוד בבית […] לא מצפים ממנו לענות לטלפון, למצוא דברים שהלכו לאיבוד, לבדוק למה הילדים בוכים או להאכיל את החתול […] בית הוא לא אותו דבר לאשה. אשה אינה נכנסת לבית כדי להשתמש ולצאת. היא־היא הבית; אי אפשר ליצור בידול" (ועל הדעת עולה כמובן חדר משלך של וירג'יניה וולף). לרוע המזל, בעל המשרד ששכרה מפתח כלפיה אובססיה משונה: "היה בעיניו איזה קשר עמום ומענג בין כתיבה לזימה". הוא משוכנע שהיא "משתמשת במשרד הזה למטרות אחרות […] לא נורמלי לאשה צעירה, שלדבריה יש לה בעל וילדים, לבלות את הזמן בלקשקש על מכונת כתיבה", וברגע השיא הביזארי טוען שכיסתה את קירות המשרד בכתובות וציורים גסים, מעשה ידיו ככל הנראה. מונרו משתמשת בהומור ואירוניה ומבליטה ביקורת על חברה שמרנית ודכאנית, שבה משאלתה של אישה למרחב נפרד מזה הביתי, להמריא למחוזות היצירה, נתפסת כמגונה, ומעוררת אסוציאציה לחירות מינית אסורה; שהרי גם חירות הכתיבה כרוכה בתשוקה עזה ובמרחב פנימי נעדר גבולות.

*

אישה מבוגרת מתאבלת על אובדניה ומוצאת נחמה בספרות: הסיפורים "סיכוי", "בקרוב" ו"שתיקה" (בקובץ בריחה) עומדים כל אחד בפני עצמו, וכמכלול יוצרים טרילוגיה שעוקבת אחר קורות הגיבורה, ג'ולייט, לאורך חייה. (הטרילוגיה הייתה השראה לסרט חולייטה של הבמאי פדרו אלמודובר מ־2016.)

ב"סיכוי", ג'ולייט בת העשרים, הנוסעת ברכבת בנוף מושלג בדרכה לאֶריק אהובה, מדמה עצמה ל"אישה צעירה ברומן רוסי, יוצאת אל המרחבים הלא מוכרים, המפחידים והמסעירים, שם מייללים זאבים בלילות ושם מזומן לה גורלה". כמו אנה קרנינה של טולסטוי, התשוקה הארוטית מניעה את ג'ולייט לצאת לדרך גורלית.

תשוקה משמעותית אחרת של ג'ולייט מכוונת ללמידה, ובעיקר לספרות היוונית הקלאסית, שהיא אוצר יקר ערך עבורה: "לאנשים מעטים, מעטים מאד, יש אוצר, ואם יש לך אוצר, אסור לך להרפות ממנו". דבקותה של ג'ולייט באוצרה עלתה לה עד כה בדימוי בלתי נשי ובביקורת חברתית, סמויה וגלויה.

בהמשך ג'ולייט מחליפה את אוצרה הספרותי בשני אוצרות אהבה: אריק, ובתם המשותפת פנלופה. אלא שבמהלך השנים שניהם אובדים לה – אריק טובע, ופנלופה נוטשת את אמה ללא הסבר. מרחב חייה הממשי של ג'ולייט המתייסרת הולך ומצטמצם: היא מאבדת את משרתה, עוברת לדירות קטנות יותר, ממעטת בקשרים עם גברים – אך במפנה אחרון של עלילת "שתיקה", דווקא המרחב הנפשי שלה מתרחב, כשהיא שבה אל תשוקתה המקורית. ג'ולייט חוזרת לספרות הקלאסית וכותבת מחזמר שמבוסס על רומנסה יוונית עתיקה, "האתיופיקה", העוסקת באם שמחפשת אחר בתה. כך היא טווה את סיפור אמהותה הפגועה אל תוך הספרות והמיתוס, ומוצאת ביצירה מעין נחמה, אפשרות לביטוי עצמי, אולי פתרון סובלימטיבי לאובדניה.

בצעירותה הייתה הספרות לג'ולייט בעיקר נתיב למימוש התשוקה לידע ויכולת, ואילו לג'ולייט הבוגרת, למודת האובדנים, היא מאפשרת מפגש מחודש עם היסוד העמוק ביותר של עצמיותה.

*

מונרו אינה זונחת את התשוקה הנשית גם בשלב החיים האחרון. גברת קְרוֹס ("גברת קרוס וגברת קיד", בקובץ הירחים של יופיטר, כנרת זמורה ביתן, 2017; תרגמה אורטל אריכה), בת יותר משמונים, נמרצת וחדורת מטרה, נקשרת לג'ק בן החמישים ותשע, אילם ומשותק בשל שבץ מוחי, המאושפז בין זקנים סיעודיים ומדוכא עד עפר. היא נחושה לחלצו מן הבידוד המחריד והאלם שנכפו עליו, ופונה לספרים: מחפשת אטלס או ספר גאוגרפיה כדי לסייע לג'ק לספר מאין הגיע, נעזרת בתמונות, ובסופו של דבר מפלסת אליו דרך ומעוררת אותו לחיים באמצעות אותיות משחק של "שבֵּץ־נא". הסיפור כתוב בחן, הומור וחמלה, ומתאר את התשוקות, הבריתות והבגידות שמתקיימות גם בדמדומי החיים. הספרים משמשים כאן כאמצעי לתקשורת וחיבור, וגם פרגמנטים, אותיות בודדות, יספיקו, כדימוי להתפרקות הגוף והיכולות בשלהי החיים. זאת בצד מאבק בלתי נלאה על החיבור, שהוא נשמת אפן של התשוקה – ושל הספרות.

***

כל טקסט שמופיע בסיפוריה של מונרו הוא אופציה להמראה, לאפשרויות אינסופיות. סיפוריה חיים, נושמים ובועטים, והתשוקה הגלומה בהם – לחה ופועמת. מונרו כותבת בחום, באכזריוּת, לעיתים באירוניה, אך לעולם לא באופן מאובן, סכמטי או צפוי. גו'נתן פרנזן, בדברי ההקדמה לקובץ בריחה, כותב שגם כשמונרו חוזרת על אותו סיפור מעשה בסיסי, הוא נולד אצלה בכל פעם מחדש, ואני מוסיפה: בדיוק כמו התשוקה הארוטית, במיטבה.

 

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת ועמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור ביוני 2019, וספר פרוזה ראשון שלה עומד לראות אור בשנה הקרובה (שניהם בהוצאת פרדס). זכתה בפרסים על סיפורים קצרים שכתבה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 47 של המוסך.
רשימה זו היא גרסה מקוצרת של מסה שעתידה להתפרסם בכתב העת של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, "ראשית: ביכורי חקר הספרות ויצירה מקורית".

 

 

» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא את השיר "טיול עם בני" מאת ירון גילת

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו