כאשר אנו חושבות על פלסטין\ארץ ישראל המנדטורית, אנו נוטות לשייך רעיונות דוגמת ״פיתוח״ ו״בניין הארץ״ למתיישבים הציונים ולרשויות המנדט. עם זאת, מחקרים עכשוויים מראים כי סוגיות אלו העסיקו במידה שווה גם קפיטליסטים ויזמים ערבים פלסטינים בני התקופה. עיון בדיונים הרבים אודות ״תנועת הבניין״ בעיתונות הערבית של שנות המנדט, מאפשרת להמשיך ולהפריך את הרעיון השגוי הגורס כי הציונים או הבריטים עסקו בסוגיות ״מודרניות״ באופן תכוף ומעמיק יותר בהשוואה למקביליהם הפלסטינים.
ידיעות אשר עקבו אחר התנודות בענף הבניין בארץ הופיעו ברבים מן העיתונים הערביים של תקופת המנדט. כך למשל, ״אל-דפאע״, הקדיש בראשית אוקטובר 1935 מספר מאמרים קצרים להאטת הבנייה בחיפה, בעודו מצביע על עליית מחירי חומרי הבניין ושכר העבודה כגורמים העיקריים לה. בנובמבר אותה שנה, פרסם העיתון נתונים סטטיסטיים לשנים 1933-1934 אשר השוו בין קצב הבנייה בערי פלסטין המנדטורית, ההוצאות על ענף הבניין ומספר אישורי הבנייה שהעניקו השלטונות. עיתון ״פִלסטין״ מצידו, עקב גם כן אחר הסוגיה. בשנים שבין מלחמת העולם השנייה ל-1948, הקדיש העיתון ידיעות לתכניות בניין ממשלתיות ולתנועת הבניין בכלל, בדגש על זו בשכונות היהודיות של הארץ. באותה התקופה, שני העיתונים הקדישו גם כתבות למחסור בחומרי בניין ומחיריהם העולים, אשר פגעו בפיתוחם של פרויקטי בנייה פלסטינים שיענו על צרכי הדיור של האוכלוסייה הערבית בארץ.
״השוואה במצב הבנייה״, אל-דפאע, 5 בנובמבר, 1935
״אודות עליית מחירי הבניין: גילוי דעת מאת מחלקת הכלכלה הערבית״, פלסטין, 6 בדצמבר, 1945
מלבד פרסומים שהוקדשו למסחר, דוגמת אלו של לשכות המסחר השונות, לא היה ככל הנראה עיתון שעסק בצורה מעמיקה ומפורטת יותר בענף הבניין מ״מראאת אל-שרק״. האופן בו סיקר העיתון את בועת הנדל״ן שהתפוצצה בירושלים בראשית 1933, מספק לנו הצצה לחשיבה הכלכלית-הקפיטליסטית של עורכיו ולתשומת הלב שהקדישו לשינויים ולהתפתחויות בכלכלה העולמית.
הבצורת הקשה של קיץ 1932 הביאה לכך ששלטונות המנדט הפעילו מדיניות קיצוב מים מחמירה בירושלים. לפי דיווחי ״מראאת אל-שרק״, למדיניות זו היו השלכות חמורות במיוחד על הבנייה בעיר. ב-27 ביולי אותה השנה, פרסם העיתון כי האיסור על שימוש במים לעבודות בניין, אשר נדרשו בין השאר ליצירת מלט ובטון, הביא לעצירה מוחלטת של הבנייה בעיר. כתוצאה מכך, פועלי הבניין של העיר ויתר העובדים בתעשיות הקשורות לענף כמו נגרים, סתתים ועובדי המחצבות, סבלו לא רק מקיצוב המים ממנו סבלו כל תושביה, אלא גם מצאו עצמם כמעט ללא עבודה או הכנסות. עם זאת, הידיעה הסתיימה בנימה אופטימית, בהבעת תקווה של העורכים כי תנועת הבניין תחודש לכשהמשבר יחלוף.
״האם תשוב תנועת הבניין בירושלים״, מראאת אל-שרק, 27 ביולי, 1932
ואכן, בחודשים לאחר מכן תנועת הבניין בעיר התחדשה. אלא שלטענת עורכי ״מראאת אל-שרק״, היא עשתה זאת בתנופה כזו שיצרה בעיה שונה בתכלית – בועת נדל״ן ירושלמית. בגיליונות ה-29 באפריל וה-3 במאי 1933, פרסם העיתון בעמודו הראשון סדרה בת שני מאמרים על תנועת הבניין בעיר. את מקומה של התקווה לחידוש הבניין תפסה במאמרים אלו האשמה חריפה – עושרם של תושבי ירושלים מתבזבז לשווא, ״על אבנים וטיח״, שאינם מפיקים דבר. הבעיה בעיני עורכי העיתון כבר לא הייתה היעדר הבנייה, אלא היפוכה. בעלי ההון הירושלמים בנו כאחוזי בולמוס. אם, ״לפני עשר שנים חיפשת בעששית ופתיל בית [לגור בו],״ הרי שהיום ״תמצא מאות בתים… [אך] אין מי שישכיר אותם.״
לאחר שנועץ ב״כלכלנים גדולים״, הסיק כותב המאמרים כי שיגעון הבניין הירושלמי נוגד את ״העקרונות הכלכליים האמתיים״, ועל כן נועד לכישלון. לפי עקרונות אלו כתב, ייתכן והיה הגיון בשיגעון עשור לפני כן, כאשר הגעתם של פקידים בריטים רבים והגירה יהודית מוגברת יצרו עלייה בביקושים ובעלות השכירות. ייתכן גם, לפי המאמרים, כי לבעלי ההון נראה היה הגיוני לבנות בקצב מואץ כאשר חזו בירידת ערכו של הפאונד הבריטי וחששו כי גורלו יהיה כשל המארק הגרמני שקרס ב-1931. אך האם לא הבחינו בעלי ההון כי מספר הפקידים הבריטים מוגבל וכי מאז האלימות של 1929, יהודים נרתעים מלשכור דירות מבעלי בתים ערבים ואף מלגור בשכונות ערביות? או כי הפאונד הבריטי ״איננו המארק הגרמני״, משום שאימפריה שלמה וחלקים אדירים מן הכלכלה העולמית כולה כרוכים בו?
העמוד הראשון של מראאת אל-שרק, 29 באפריל 1929, כותרת המאמר בצידו השמאלי של העמוד ״תנועת הבניין בירושלים: הכסף נשפך על אבנים וטין״
הבעיה, לפי ״מראאת אל-שרק״, הייתה שבעלי ההון הירושלמים אימצו לעצמם דפוסי התנהגות ומנהגים בלתי הגיוניים ובלתי כלכליים בעליל. בעוד ניתוח זה מעניין מאוד בפני עצמו, מעניין גם להיווכח כיצד הסיט באמצעותו העיתון את מוקד הביקורת שלו, באופן ששיקף במובלע גם שינוי בהבנת יחסי הכוח הכלכליים בעיר ובידי מי מצויה היכולת לשנות את המציאות הכלכלית בארץ. פחות משנה לפני כן, תיאר העיתון את עתידה הכלכלי של ירושלים כמצוי לחלוטין בידי מדיניות קיצוב המים הבריטית ונתון לחסדי הטבע, הרי שעתה הונחה האשמה לפתחם של מעמד בעלי ההון הערבים של הארץ. היה זה בכוחם לאמץ את ״העקרונות הכלכליים האמתיים״, ולנתב את כלכלתה של ירושלים הרחק מאסון.
״תנועת הבניין בירושלים: ׳כיצד מתבזבז כספם של אנשים׳״, חלקה השני של סדרת המאמרים במראאת אל-שרק, 3 במאי, 1933
מאמרים אלו מתוך ״מראאת אל-שרק״ ממחישים היבטים חשובים מן ההיסטוריה של החברה הפלסטינית ותקופת המנדט אשר המחקר נטה עד לאחרונה לפסוח על פניהם. הם מדגימים את מרכזיותן של חשיבה ואידיאולוגיות כלכליות עבור חלק מבעלי ההון והאינטלקטואלים הערבים של פלסטין המנדטורית, כמו גם את ניסיונותיהם לבנות כלכלה פלסטינית שתתבסס על עקרונות כלכליים ״אמיתיים״ או ״מדעיים״, מן הסוג אותו תיעדה באחרונה ההיסטוריונית שירין סייקלי בספרה ״Men of Capital". לצד מאמרים אחרים אשר עסקו בענף הבניין, הם מראים כיצד הממדים המעשיים של ״בניין הארץ״ – נושא אותו אנו רגילים לקשר בראש ובראשונה לציונות – העסיק חלקים חשובים מן הציבוריות הפלסטינית. לבסוף, הם גם ממחישים כיצד בניגוד לנטייה לצייר את הפלסטינים בתקופת המנדט כפסיביים או כמי שרק הגיבו אל מהלכי הציונות והבריטים, האופן בו העיתונות הפלסטינית של התקופה התמודדה עם המציאויות משתנות עוצב גם על ידי תפיסה שראתה בפלסטינים סוכנים היסטוריים וכלכליים בעלי השפעה וכוח.
