.

עץ שלא נופל ביער: על "יבוא" לרוני אלדד

מאת ילי שנר

את הלוז הפנימי, המרוכז ביותר, של ספר השירה יבוא מאת רוני אלדד, לוכדות באופן מפתיע דווקא שלוש מילים שמופיעות בשולי הדברים – תרגומו של שם הספר לאנגלית: Any Day Now. במובנים מסוימים זהו דיוק משלים לשמו העברי של קובץ השירים, משום שקריאה סימולטנית שלו לוכדת בתוכה את התחושה העזה העולה משירתה של אלדד: כל יום, עכשיו. יבוא הוא שירת הווה בשיאה, ומבחינה זו יש בעיניי לקרוא את השם העברי לא כמשאלה התוהה מה יהיה בעתיד, אלא כתנועה של מי שמושיטה יד אל המחר ומושכת אותו בכל הכוח להיהפך לעכשיו.

צורך כמעט־כפוי זה שלא להשאיר את העתיד לעתיד קשור בעיניי באופן מהותי לבחירה הספרותית שעושה אלדד בספר ביכוריה. ספרי שירה ראשונים של משוררים נוטים על פי רוב להיות "ספרי פרספקטיבה": בגלל ראשוניותם, נאספים אליהם באופן טבעי שירים שכתבה המשוררת עד לנקודה הזו בחייה, ורבים מהם יכילו גם ניסיון להציג מבט נרטיבי המספר סיפור שתחילתו אי שם בילדות, וסופו ביציאת הספר לאור. לא כך אלדד. ספרה כמעט אינו חושף פרטים בנוגע למקום הקונקרטי שממנו באה המשוררת. אין בו שירי ילדות, התבגרות וכן הלאה, ואם ניתן לקבוע נקודת זמן שממנה הספר לכאורה "מתחיל", היא דווקא נקודה סמוכה באופן יחסי אל העכשיו – הפיכתה של המשוררת לבת זוג ולאם. השירים מספרים את סיפורו של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים. בתוך השרטוט האדריכלי הזה ניצבת אלדד ומפנה מבט אל החדרים כולם, אך בעיקר אל חדר הילדים. בחירה נושאית זו, לכתוב מנקודת מבטה של האם על העולם, קשורה בעיניי קשר הדוק להצעתי לזהות את שירתה של אלדד כ"שירת הווה". האופן שבו נושאת המשוררת את הזמן בשיריה הוא בעיניי מרכז הכובד המספר יותר מכל על חווית האימהות בספר, ועל כן הייתי רוצה לקשור בין שני המוטיבים הללו ולבדוק כיצד משפיעה האימהות על חוויית הזמן, ולהפך.

אחד השירים היפים ביותר בקובץ, "מכונת זמן הפוכה על גבה בחצר", מגלה דבר־מה על התחושה הפנימית שמתוכה נכתב הספר כולו: "עֲתִידוֹת שֶׁאָסַפְתִּי פּוֹרְשׂוֹת לְפָנַי רֶשֶׁת / ומָה שֶׁאֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת אֲנִי הֲלוּמָה לְגַלּוֹת / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / וּבְיַחַס לִמְהִירוּת הַצֵּל / שׁוּם זְמַן לֹא עוֹבֵר כְּמוֹ מֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַנָּכוֹן". מקובל לומר על אימהוֹת, ש"אין להן זמן", אך בעקבות הקריאה בשיר הזה קם הביטוי לנגד עיניי והתגלה במשמעות מחודשת. "אין זמן" לא רק מעביר את צפיפות המעשים שלא מספיקים להידחס אל המרווחים שבין מחוגי השעון. הוא ביטוי שמביע חוויה עמוקה ומהותית בכל הנוגע לאופן שבו משתנים היחסים שבין האישה ובין הזמן הכרונולוגי, המציאותי, מרגע הפיכתה לאם: האימהות מפקיעה מן האם את הקשר הפשוט, הלינארי שבינה ובין לוח השנה. תחושת הזמן מחליפה את חיי השעה במגע תמידי עם הנצח. לזמן הנצחי הזה יש פנים כפולות, לעיתים נעימות ומופלאות ולעיתים מלאות אימה, ואלדד מצליחה להניח את העין והלב על שני הסוגים לא כתנועה בינארית בין טוב ורע אלא כשני קולות הפועלים בו זמנית בתוכה.

את ההווה האימהי ניתן לנסח בשורות שלקוחות משיר אחר ובהקשר אחר לחלוטין, השיר "התגלות", שכתבה המשוררת אגי משעול ובו היא ממריאה לרגעים ספורים אל מה שהיא מכנה "הווה שהוא כל הזמנים". גם כאן יתאים תיאור ייחודי זה, כיוון שבבחירתן של נשים לברוא בתוכן חיים נוספים, הן מכריעות להימצא במגע מתמיד עם ראשית ואחרית גם יחד: מי שמכירה מבפנים את ימי יצירת החיים בתוכה, מולידה עימם גם את הנגיעה הבלתי פוסקת באפשרות סופם. מגע כפוי זה עם החרדה והאין שמביא עימו היש העצום של ההולדה מופיע בשירה של אלדד, "חיזיון מהחלון בדרך למוניטור", שבו היא מפרטת את קורותיה של "אישה אחת", לעומת הדוברת בהריונה, רגע לפני פקיעת המים. אי אפשר שלא לחוש כיצד מחזיקה האישה ההיא בעבור הדוברת חרדות שלא ניתן לשאת בשעות של טרום־לידה: "קָרַחַת־עִיר. אִשָּׁה אַחַת / מוֹנָה בִּמְהֻפָּךְ אֶת הַיָּמִים / עוֹד מְעַט מַיִם פּוֹקְעִים זְמַן דּוֹחֵק / נַתְחִיל עִם פִּיטוֹצִין / הוֹלֶכֶת לִישֹׁן מֻקְדָּם בְּלִקּוּי הַפָּנָסִים / שָׁנִים שֶׁהַלַּיְלָה מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם / וּכְבָר אֵין בּוֹ קְרִיאוֹת יְלָדִים // וּכְשֶׁיַּבְהִילוּ אוֹתָהּ חֲלוֹמוֹת / הִיא תִּפְקַח עֵינַיִם לְרֶגַע / וְתִתְהַפֵּךְ לְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי, / תַּחַת כָּל מָה שֶׁחָשַׁךְ וְאָבַד / בְּצִדָּהּ הָאֶחָד / בַּבֹּקֶר יִזְרַח אֶצְלִי".

אולי תגובת הנגד היחידה המציעה חיים של ממש לצד חרדה איומה זו, היא הבחירה לדבוק בכל הכוח בהווה, בהווייתם הפועמת והסמיכה של הילדים, אלה שמטבעם יודעים רק את העכשיו, ויכולים להדביק בפליאתם ובתמימותם גם את האם: "רָצִיתִי לְלַמֵּד אֶתְכֶם אֵיךְ לְעוֹלָם לֹא לָמוּת: / שְׂמֹאלָה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מָה לְמַעְלָה מֶה עָשׂוּי לֶאֱרֹב בֵּין הַפַּחִים / אֲבָל אַתֶּם / שׁוֹאֲגִים אֶל הַמַּשָּׂאִיּוֹת מוֹשִׁיעִים צִפּוֹרִים מֵתוֹת רוֹצִים לִשְׁתּוֹת / רוֹצִים מָתוֹק רָצִים לִרְאוֹת מָה יֵשׁ עוֹד תּוּתִים פְּרָחִים מֵהַגִּנּוֹת […] בָּאֶצְבָּעוֹת אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים אֲרָיוֹת וּמְצִיצִים וְנִפְגָּעִים / וּמְצִיצִים שׁוּב וְהַשֶּׁמֶשׁ מַחְזִירָה לָכֶם זָהָב תַּחַת פְּלִיאוֹת".

ויש דבר נוסף, פואטי פחות, פרוזאי יותר, שאי אפשר שלא להצביע עליו כאשר דנים באימהות ובכתיבה עליה. ההורות, כידוע לכול, רצופה בעיקר פעולות אינספור, כפי שמנסחת המשוררת אורית גידלי (שהיא גם עורכת הספר יבוא – י"ש), "שעות בָּפָּרֶךְ של האהבה". עניין זה מציב את פעולת הכתיבה של הורים על ילדיהם בפני מכשול לא פשוט, כיוון שאהבה שאין לה שיעור מתמצקת בסוף לכדי בישול ושטיפה, החלפת טיטולים וכביסות, ולא פחות מכך למאמץ לשמור על ערוץ קשב, הכלה וסבלנות פתוח ללא הרף להזנה מתמשכת שאין ממנה הפוגה, ורבה בתוכה לכאורה הנחושת על הזהב. מכך מורכב ברובו ההווה ההורי, ועל כן יש כאן נפח משמעותי שחומק מן התיעוד ומן השירה, לטובת שירי אהבה שמתחקים אחרי תנועת הנפש ומניחים בצד את תנועותיו הבלתי פוסקות של הגוף. שירתה של אלדד מתעקשת להיות שירת־הווה גם בהקפדה על נוכחותן של הפעולות האימהיות, השגרתיות, היוצרות את חוליות היום: "וְשַׁעֲוַת הַכְּנָפַיִם הַהוֹלֶכֶת וּנְמַסָּה / בֵּין הַמִּרְוָחִים: שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת לַהֲנָקָה / וּבֵין הַצָּמָא הָאֵינְסוֹפִי לְמַיִם מֵהַבּוֹר הָרָחוֹק / וּבֵין הָרָצוֹן לִקְלֹעַ צַמָּה חֲדָשָׁה מִכָּל מָה שֶׁפָּרַע הַלַּיְלָה" , ובשיר אחר – "הַיְּלָדים מְתַרְגְּלִים עַכְשָׁו שְׁבָרִים מְדֻמִּים / מְמַלְּאִים אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת / בְּאֵין תְּשׁוּבָה אַחַת הֶכְרֵחִית: / תּוֹרָה נִטְחֶנֶת לְקֶמַח / בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹל מִתְגַּבֵּשׁ לִזְכוּכִית". אלדד מכריחה את ההווה להיות מתועד וכלוא בתוך הנצח, ובכך היא גם עושה חסד גדול, חסד אתי ממש, בעבור כל ההורים שפעולות היומיום שלהם כלפי ילדיהם נשארות בלתי נראות ונשמטות אל תהום הנשייה. שהרי לא חכמה לדון בעץ הנופל ביער. החכמה היא לשאול מה בנוגע לעץ שלא נופל, זה שממשיך לצמוח, זה שמישהו מזין ללא הרף את צמיחתו.

ילי שנר, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת תוכן.

רוני אלדד, "יבוא", הוצאת פרדס, 2018.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: מעין הראל על "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי ז"ל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

..

פרק ראשון מתוך "שיבה לריימס" / דידיה אריבון

מצרפתית: מיכל בן־נפתלי

.

במשך שנים היא הייתה עבורי שֵם ותו לא. הוריי התיישבו בעיירה הזאת אחרי שכבר הפסקתי לבקר אותם. לפעמים, בזמן נסיעותיי לחו"ל, הייתי שולח להם גלויה במאמץ אחרון לקיים קשר, דליל ככל האפשר. בעודי רושם את הכתובת, תהיתי איך נראה המקום שבו התגוררו, אך סקרנותי מעולם לא חרגה מכך. אימי נהגה לשאול אותי, כששוחחתי עימה בטלפון, פעם או פעמיים מדי ארבעה חודשים, על פי רוב פחות: "מתי אתה בא לבקר אותנו?" התחמקתי בתירוץ שאני עסוק מאוד, הבטחתי לה שאבוא בקרוב. אבל לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. עזבתי את משפחתי ולא הרגשתי כל רצון לחזור אליה.

התוודעתי אפוא למוּאיזוֹן רק לאחרונה. היא הלמה את ציפיותיי: דוגמה נלעגת של "עיור כפרי", אחד מאותם מרחבים עירוניים למחצה בלב ליבם של השדות, שקשה לדעת אם הם עדיין שייכים לאזור הכפרי או שמא נעשו בחלוף השנים מה שנהוג לכנותו פרוור. בתחילת שנות החמישים, כך למדתי בינתיים, מספר התושבים בה לא עלה על 50. הם התקבצו סביב כנסייה, שחלקים ממנה השתמרו מהמאה השתים עשרה, למרות נחשול המלחמות הלא פוסק שהחריב את צפון מזרח צרפת, אזור שיש לו "מעמד מיוחד", במילותיו של קלוד סימון, ושדומה ששמות הערים והכפרים בו נרדפים ל"קרבות", ל"מחנות מבוצרים", ל"מטחי תותחים עמומים" ול"בתי קברות עצומים". היום חיים כאן יותר מאלפיים אנשים בין "דרך השמפניה" מצד אחד, המתחילה להתפתל לא רחוק משם בנוף גבעות מכוסות גפנים, ובין אזור תעשייה קודר משהו מן הצד האחר, במבואות ריימס, מהלך 20-15 דקות נסיעה במכונית. הוקמו רחובות שלאורכם עומדים בשורה בתים דו־משפחתיים זהים, רובם ככולם דיור ציבורי: בעלי הבתים האלה אינם אנשים אמידים, רחוק מזה. הוריי חיו שם במשך קרוב ל־20 שנה בלי שאבוא לידי החלטה לנסוע אליהם. הגעתי ליישוב הזה — כיצד לקרוא למקום כזה? — ולבית צמוד הקרקע שלהם רק אחרי עזיבת אבי, כשאימי אשפזה אותו במרפאה המטפלת בחולי אלצהיימר, ושם נשאר עד למותו. היא דחתה את הרגע הזה ככל יכולתה, אבל לבסוף, מותשת ומבועתת מהתקפי האלימות הפתאומיים שלו — יום אחד חטף סכין מטבח והסתער עליה — הכירה במציאות: לא היה כל פתרון אחר. רק אחרי שהוא כבר לא היה שם, היה בידי לצאת למסע הזה או בעצם לתהליך השיבה הזה, שלא יכולתי לקבל על עצמי קודם לכן; לשוב ולגלות את אותו "מחוז עצמי", כמו שז'נה היה אומר, שממנו ביקשתי להיחלץ בכל מאודי: מרחב חברתי ששמרתי ממנו מרחק, מרחב תודעתי שכנגדו בניתי את עצמי, אך שעדיין נותר חלק מהותי בהוויה שלי. באתי לראות את אימי. זו הייתה ראשיתה של התפייסות עימה, או ליתר דיוק, של התפייסות עם עצמי, עם חלק שלם בתוכי שסירבתי לו, דחיתי אותו, התכחשתי לו.

אימי גוללה לפניי את סיפורה באריכות בכמה ביקורים שערכתי בחודשים הבאים. היא דיברה על עצמה, על ילדותה, על נעוריה, על חייה כאישה נשואה… היא סיפרה לי גם על אבי, על פגישתם, על הקשר ביניהם, על תקופות שונות בחייהם, על הקושי במקצועות שעבדו בהם. היא רצתה לומר לי הכול ודיבורה קלח כמעיין המתגבר, כאילו התכוונה לפצות על הזמן האבוד, למחוק בבת אחת את העצב שגילמו עבורה אותן שיחות שמעולם לא ניהלנו. הקשבתי לה בעודי יושב מולה ושותה קפה. בתשומת לב כשסיפרה על עצמה; בלֵאוּת ובשיעמום כשתיארה בפרוטרוט את מעלליהם של נכדיה, אחייניי, שלא פגשתי אף פעם ושלא היה לי בהם שמץ עניין. הקשר בינינו שב ונרקם. משהו הלך והתאחה בתוכי. ראיתי עד כמה קשה היה לה להתמודד עם הריחוק שלי. הבנתי שסבלה ממנו. כיצד חוויתי אותו אני, מי שאחרי הכול יזם אותו? האם לא סבלתי בדרך אחרת לגמרי, על פי התבנית הפרוידיאנית של "מלנכוליה" הכרוכה באבל בלתי נמנע על אפשרויות שהרחקנו, על הזדהויות שדחינו? הן נותרות בתוך האני כאחד מיסודותיו המכוננים. מה שנעקרנו ממנו, או מה שרצינו להיעקר מתוכו, ממשיך להיות חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. נראה שאוצר המילים של הסוציולוגיה את מה שהמטפורות של האבל והמלנכוליה מאפשרות להעלות במונחים פשוטים אך בלתי הולמים ומטעים: העקבות של מה שהיינו בילדות, של צורת החִברוּת שלנו, משתמרות אפילו אם השתנו תנאי חיינו כמבוגרים, אפילו אם השתוקקנו להתרחק מן העבר הזה. לכן השיבה לסביבה שממנה באנו — ושממנה יצאנו תרתי משמע — היא תמיד חשבון נפש ושיבה על עקבינו, פגישה עם עצמי שמור ומוכחש כאחד. לפתע, בנסיבות כאלה, בוקע אל פני השטח של התודעה מה שדימינו להשתחרר ממנו, אלא שידוע לנו היטב שהוא מבנה את אישיותנו, כלומר המצוקה הנובעת משייכות לשני עולמות שונים, עולמות כה נפרדים זה מזה עד שנדמה שאי אפשר ליישב ביניהם, ועם זאת הם חיים זה לצד זה בכל מה שאנחנו. זוהי מלנכוליה הקשורה ב"הַבּיטוּס שסוע", אם להשתמש במושג היפה והמשכנע של בורדייה. באופן מוזר, ברגע שאנחנו מנסים להתגבר על מצוקה חבויה ומחלחלת זו, או לפחות לשככה, היא שבה במשנה מרץ אל פני השטח והמלנכוליה גוברת אף יותר. הרגשות הללו היו קיימים מאז ומעולם, ואנחנו מגלים אפוא, או בעצם שבים ומגלים שהם היו שם, מוצפנים במעמקינו ופועלים בתוכנו ועלינו. אבל האם באמת נוכל להתגבר על המצוקה הזאת? לשכך את המלנכוליה?

כשצלצלתי לאימי ב־31 בדצמבר אותה שנה, מעט אחרי חצות, לאחל לה שנה טובה, אמרה לי: "בדיוק טלפנו אליי מהמרפאה. אביך מת לפני שעה." לא אהבתי אותו. מעולם לא אהבתי אותו. ידעתי שחודשיו ואחר כך ימיו ספורים, ולא עשיתי כל מאמץ להתראות איתו בפעם האחרונה. לשם מה, בעצם, הרי ממילא לא היה מזהה אותי. כבר יובלות שלא הכרנו זה את זה. התהום שנפערה בינינו עוד כשהייתי נער גדלה והלכה בחלוף הזמן עד שהפכנו לזרים. דבר לא חיבר בינינו, לא הידק את יחסינו. כך לפחות האמנתי, או ביקשתי להאמין, שכן חשבתי שאפשר לחיות את חייך בנפרד ממשפחתך ולהמציא את עצמך תוך הפניית גב לעבר שלך ולאלו שאכלסו אותו.

באותו רגע האמנתי שעבור אימי היה במותו משום שחרור. מצבו של אבי הידרדר מדי יום ביומו גופנית ושכלית ולא יכול היה אלא להחמיר. זו הייתה שקיעה חסרת רחמים. הוא לא עמד להבריא, כמובן. התקפי דמנציה, שבהם נאבק עם האחיות, התחלפו בתקופות ממושכות של קיהיון חושים, שנבעו ללא ספק מהתרופות שקיבל אחרי אותן אפיזודות סוערות. בתקופות האלה לא דיבר, לא הלך ולא אכל. כך או כך, הוא לא זכר דבר ולא איש: הביקורים אצלו העמידו את אחיותיו ואת שלושת אחיי במבחנים קשים (שתיים מאחיותיו פחדו ולא שבו אחרי הפעם הראשונה). אימי, מצידה, שהייתה צריכה לנהוג 20 קילומטרים במכונית, גילתה מסירות שהפליאה אותי, מאחר שידעתי שרחשה כלפיו — וככל שאני זוכר כך היה תמיד — רק רגשות עוינים, תערובת של גועל ושנאה. לא, המילים אינן מוגזמות: גועל ושנאה. אבל היא ראתה בזה חובה. הדימוי העצמי שלה הוא שעמד על הפרק: "בכל זאת, אני לא יכולה לנטוש אותו ככה," חזרה ואמרה כל אימת ששאלתי אותה מדוע היא מתעקשת לבקר במרפאה מדי יום, אפילו שהוא כבר לא יודע מי היא. היא הדביקה על דלת חדרו תצלום שבו נראו שניהם והצביעה עליו דרך קבע: "אתה יודע מי זאת?" הוא ענה: "זאת הגברת שמטפלת בי."

שנתיים או שלוש לפני כן בשורת מחלתו של אבי עוררה בי חרדה עזה. אמנם לא כל כך כלפיו — זה היה מאוחר מדי, ובכל מקרה, לא הרגשתי אליו דבר, אפילו לא חמלה. באופן אנוכי, דאגתי דווקא לעצמי: האם זה עובר בירושה? האם תורי עומד לבוא? התחלתי לדקלם שירים או סצנות מהטרגדיה שידעתי בעל פה כדי להיווכח שעודני זוכר אותם: "חשוֹב, חשוב, קֵפִיסוֹס, על הלילה האכזר / אשר היה לְעם שלם ללילה לא־נגמר";

"הִנֵּה לָךְ פֵּרות מן העץ, ופרחים וְעָלים ופארות,/ והנה גם לִבּי…"; "והחלל, שאינסופי הוא אוֹ שואֵף לאַיִן, יגול בַּשִּׁמָּמוֹן ריבוא…" כל אימת ששורה חמקה ממני, אמרתי לעצמי: "הנה, זה מתחיל." האובססיה הזאת לא נתנה לי מנוח: ברגע שזיכרוני נכשל בשם, בתאריך או במספר טלפון, עולה בי דאגה. אני רואה סימני אזהרה בכל מקום; אני אורב להם וחושש מהם גם יחד. במובן מסוים, חיי היום־יום שלי רדופים מאז על ידי רוח הרפאים של האלצהיימר. רוח רפאים הבאה מן העבר כדי להבהיל אותי בהראותה לי את העתיד לבוא. כך ממשיך אבי להיות נוכח בחיי. זוהי דרך מוזרה עבור מישהו שנפטר לשרוד בתוך המוח — עצם המקום שבו שוכן האיוּם — של אחד מבניו. לאקאן מיטיב לדבר באחד הסמינרים שלו על החרדה שפטירת האב יוצרת, לפחות אצל הבן: הוא מוצא את עצמו לבד, בחזית, לנוכח המוות. האלצהיימר מוסיף פחד יום־יומי באופיו לחרדה אונטולוגית זו: אתה בולש אחר רמזים, מפרש אותם.

אבל לא רק העתיד רודף את חיי: רודפים אותם גם צללי עברי שלי, שהגיחו עם מותו של מי שגילם את כל מה שרציתי לעזוב, את כל מה שביקשתי להתנתק ממנו, ושהיה עבורי, לבטח, מעין מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי. בימים שאחרי מותו חזרתי לחשוב על ילדותי, על נעוריי, על כל הסיבות שגרמו לי לתעב את האיש שנפטר זה עתה, ושהסתלקותו, והרגש הבלתי צפוי שעוררה בי, העלו בזיכרוני כל כך הרבה מראות שחשבתי ששכחתי (אבל אולי תמיד ידעתי שלא שכחתי אותם, גם אם הדחקתי אותם במודע). יש שיאמרו שזאת דרכו של כל אֵבל, ואולי זהו אחד מאפיוניו המהותיים והאוניברסליים, בייחוד כשמדובר בהורים. אלא שהייתה לי דרך מוזרה לחוות זאת: מעין אֵבל, שבו הרצון להבין את מי שזה עתה הסתלק ואותי עצמי, שנותר בחיים, גבר על העצב. אובדנים אחרים בעברי טלטלו אותי ביתר שׂאת והציפו אותי במועקה עמוקה יותר. מדובר היה בחברים, כלומר בקשרים מבחירה, שכיליונם האכזר שלל מחיי את מרקם היום־יום שלהם. בניגוד לאותם קשרים שבחרתי, שכוחם ויציבותם נבעו מכך שהנפשות הפועלות השתוקקו להתמיד בהם — מכאן תחושת ההתמוטטות לנוכח קטיעתם — מה שחיבר אותי אל אבי היה תלוי לכאורה בקשר ביולוגי ומשפטי בלבד: הוא הוליד אותי, נשאתי את שמו, וחוץ מזה לא הייתה לו כל חשיבות בשבילי. כשאני קורא ברשימות שבהן תיעד בארת מדי יום את הייאוש שאחז אותו עם מות אימו ואת הסבל הקשה מנשוא ששינה את חייו, אני נוכח עד כמה הרגשות שהשתלטו עליי עם מות אבי שונים מהייאוש ומעוגמת הנפש האלה. "אינני שרוי באבל, יש בי יגון," הוא כותב כדי לבטא את סירובו לגישה פסיכואנליטית כלפי מה שמתרחש אחרי מותה של ברייה יקרה. מה היה לי? כמו בארת, יכולתי לומר שאינני "באבל" במובן הפרוידיאני של "עבודה" המגיעה לכלל השלמה בממד זמן נפשי שבו הכאב הראשוני נמחק בהדרגה(, אבל גם לא חשתי אותו צער בל יימחה שלזמן לא יכולה להיות בו אחיזה. מה קרה אפוא? אולי מבוכה, שפקדה אותי בעקבות בחינה עצמית, אישית ופוליטית גם יחד, בחינה של הגורלות החברתיים, של חלוקת החברה למעמדות, של השפעות הדטרמיניזם החברתי על כינון הסובייקטיביות, על הפסיכולוגיות האינדיווידואליות, על היחסים השוררים בין יחידים.

לא נכחתי בהלוויה של אבי. לא רציתי להתראות עם אחיי, שאיתם לא היה לי כל קשר זה יותר מ־30 שנה. לא היה לי כל מושג לגביהם, להוציא את מה שיכולתי לראות בתצלומים הממוסגרים שנמצאו כמעט בכל מקום בבית במואיזון. ידעתי אפוא איך הם נראים, איזו צורה לבש גופם. אבל כיצד אוכל לפגוש אותם שוב אחרי זמן כה ממושך, גם אם בנסיבות כאלה? "הוא כל כך השתנה…" היינו חושבים זה על זה, מנסים לשווא לגלות בתווינו היום את מה שהיינו אתמול, או בעצם מזמן, כשהיינו אחים, כלומר כשהיינו צעירים. למחרת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אימי. פטפטנו במשך כמה שעות, ישובים על הכורסאות בסלון. היא שלפה מאחת השידות קופסאות מלאות בתצלומים. היו תמונות רבות שלי, כמובן, כילד, כנער… גם של אחיי. שוב ניצבה לנגד עיניי — אך האם לא הייתה עדיין חקוקה ברוחי ובבשרי? — אותה סביבה של פועלים שבתוכה חייתי, אותה דלות הניכרת במראה המגורים שברקע, בחדרים שבתוכם, בבגדים, בגופים עצמם. תמיד מבהיל לראות באיזו מידה הגופים המצולמים מן העבר, אולי אפילו יותר מהגופים שאנחנו רואים נעים או מוצבים לפנינו, מופיעים לעינינו מיד כגופים חברתיים, גופים השייכים למעמד מסוים. מבהיל להיווכח באיזו מידה הצילום, כמו "זיכרון", בשעה שהוא משיב אדם כלשהו — אותי, לצורך העניין — לעברו המשפחתי, מעגן אותו בעברו החברתי. המרחב הפרטי, ואפילו האינטימי, הצף ומגיח בתצלומים ישנים אלה, שב לשייך אותנו לעולם החברתי שממנו באנו, למקומות המסומנים בשייכות למעמד, לטופוגרפיה שבה מה שנראה כנובע מיחסים אישיים בתכלית ממקם אותנו בהיסטוריה ובגאוגרפיה קולקטיביות (כאילו אין להפריד את הגנאלוגיה של היחיד מארכאולוגיה או מטופולוגיה חברתיות, שכל אחד נושא בקרבו כאחת האמיתות העמוקות ביותר שלו, גם אם אינה המודעת ביותר).

דידיה אריבון, "שיבה לריימס", עם עובד, 2019. תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: שני פרקים מתוך הספר "במקום שהגשר עמד בו", מאת חנה פוטשניק

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן