ביקורת – שירה | הווה הכלוא בתוך נצח

"שיריה מספרים את סיפורו האדריכלי של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים". ילי שנר על "יבוא" מאת רוני אלדד

אילת כרמי, מתוך התערוכה ״אלפיים רגל״, שמן על גיליונות מיילר, 110X70 ס"מ, 2010 (צילום: אבי חי)

.

עץ שלא נופל ביער: על "יבוא" לרוני אלדד

מאת ילי שנר

 

את הלוז הפנימי, המרוכז ביותר, של ספר השירה יבוא מאת רוני אלדד, לוכדות באופן מפתיע דווקא שלוש מילים שמופיעות בשולי הדברים – תרגומו של שם הספר לאנגלית: Any Day Now. במובנים מסוימים זהו דיוק משלים לשמו העברי של קובץ השירים, משום שקריאה סימולטנית שלו לוכדת בתוכה את התחושה העזה העולה משירתה של אלדד: כל יום, עכשיו. יבוא הוא שירת הווה בשיאה, ומבחינה זו יש בעיניי לקרוא את השם העברי לא כמשאלה התוהה מה יהיה בעתיד, אלא כתנועה של מי שמושיטה יד אל המחר ומושכת אותו בכל הכוח להיהפך לעכשיו.

צורך כמעט־כפוי זה שלא להשאיר את העתיד לעתיד קשור בעיניי באופן מהותי לבחירה הספרותית שעושה אלדד בספר ביכוריה. ספרי שירה ראשונים של משוררים נוטים על פי רוב להיות "ספרי פרספקטיבה": בגלל ראשוניותם, נאספים אליהם באופן טבעי שירים שכתבה המשוררת עד לנקודה הזו בחייה, ורבים מהם יכילו גם ניסיון להציג מבט נרטיבי המספר סיפור שתחילתו אי שם בילדות, וסופו ביציאת הספר לאור. לא כך אלדד. ספרה כמעט אינו חושף פרטים בנוגע למקום הקונקרטי שממנו באה המשוררת. אין בו שירי ילדות, התבגרות וכן הלאה, ואם ניתן לקבוע נקודת זמן שממנה הספר לכאורה "מתחיל", היא דווקא נקודה סמוכה באופן יחסי אל העכשיו – הפיכתה של המשוררת לבת זוג ולאם. השירים מספרים את סיפורו של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים. בתוך השרטוט האדריכלי הזה ניצבת אלדד ומפנה מבט אל החדרים כולם, אך בעיקר אל חדר הילדים. בחירה נושאית זו, לכתוב מנקודת מבטה של האם על העולם, קשורה בעיניי קשר הדוק להצעתי לזהות את שירתה של אלדד כ"שירת הווה". האופן שבו נושאת המשוררת את הזמן בשיריה הוא בעיניי מרכז הכובד המספר יותר מכל על חווית האימהות בספר, ועל כן הייתי רוצה לקשור בין שני המוטיבים הללו ולבדוק כיצד משפיעה האימהות על חוויית הזמן, ולהפך.

אחד השירים היפים ביותר בקובץ, "מכונת זמן הפוכה על גבה בחצר", מגלה דבר־מה על התחושה הפנימית שמתוכה נכתב הספר כולו: "עֲתִידוֹת שֶׁאָסַפְתִּי פּוֹרְשׂוֹת לְפָנַי רֶשֶׁת / ומָה שֶׁאֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת אֲנִי הֲלוּמָה לְגַלּוֹת / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / וּבְיַחַס לִמְהִירוּת הַצֵּל / שׁוּם זְמַן לֹא עוֹבֵר כְּמוֹ מֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַנָּכוֹן". מקובל לומר על אימהוֹת, ש"אין להן זמן", אך בעקבות הקריאה בשיר הזה קם הביטוי לנגד עיניי והתגלה במשמעות מחודשת. "אין זמן" לא רק מעביר את צפיפות המעשים שלא מספיקים להידחס אל המרווחים שבין מחוגי השעון. הוא ביטוי שמביע חוויה עמוקה ומהותית בכל הנוגע לאופן שבו משתנים היחסים שבין האישה ובין הזמן הכרונולוגי, המציאותי, מרגע הפיכתה לאם: האימהות מפקיעה מן האם את הקשר הפשוט, הלינארי שבינה ובין לוח השנה. תחושת הזמן מחליפה את חיי השעה במגע תמידי עם הנצח. לזמן הנצחי הזה יש פנים כפולות, לעיתים נעימות ומופלאות ולעיתים מלאות אימה, ואלדד מצליחה להניח את העין והלב על שני הסוגים לא כתנועה בינארית בין טוב ורע אלא כשני קולות הפועלים בו זמנית בתוכה.

את ההווה האימהי ניתן לנסח בשורות שלקוחות משיר אחר ובהקשר אחר לחלוטין, השיר "התגלות", שכתבה המשוררת אגי משעול ובו היא ממריאה לרגעים ספורים אל מה שהיא מכנה "הווה שהוא כל הזמנים". גם כאן יתאים תיאור ייחודי זה, כיוון שבבחירתן של נשים לברוא בתוכן חיים נוספים, הן מכריעות להימצא במגע מתמיד עם ראשית ואחרית גם יחד: מי שמכירה מבפנים את ימי יצירת החיים בתוכה, מולידה עימם גם את הנגיעה הבלתי פוסקת באפשרות סופם. מגע כפוי זה עם החרדה והאין שמביא עימו היש העצום של ההולדה מופיע בשירה של אלדד, "חיזיון מהחלון בדרך למוניטור", שבו היא מפרטת את קורותיה של "אישה אחת", לעומת הדוברת בהריונה, רגע לפני פקיעת המים. אי אפשר שלא לחוש כיצד מחזיקה האישה ההיא בעבור הדוברת חרדות שלא ניתן לשאת בשעות של טרום־לידה: "קָרַחַת־עִיר. אִשָּׁה אַחַת / מוֹנָה בִּמְהֻפָּךְ אֶת הַיָּמִים / עוֹד מְעַט מַיִם פּוֹקְעִים זְמַן דּוֹחֵק / נַתְחִיל עִם פִּיטוֹצִין / הוֹלֶכֶת לִישֹׁן מֻקְדָּם בְּלִקּוּי הַפָּנָסִים / שָׁנִים שֶׁהַלַּיְלָה מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם / וּכְבָר אֵין בּוֹ קְרִיאוֹת יְלָדִים // וּכְשֶׁיַּבְהִילוּ אוֹתָהּ חֲלוֹמוֹת / הִיא תִּפְקַח עֵינַיִם לְרֶגַע / וְתִתְהַפֵּךְ לְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי, / תַּחַת כָּל מָה שֶׁחָשַׁךְ וְאָבַד / בְּצִדָּהּ הָאֶחָד / בַּבֹּקֶר יִזְרַח אֶצְלִי".

אולי תגובת הנגד היחידה המציעה חיים של ממש לצד חרדה איומה זו, היא הבחירה לדבוק בכל הכוח בהווה, בהווייתם הפועמת והסמיכה של הילדים, אלה שמטבעם יודעים רק את העכשיו, ויכולים להדביק בפליאתם ובתמימותם גם את האם: "רָצִיתִי לְלַמֵּד אֶתְכֶם אֵיךְ לְעוֹלָם לֹא לָמוּת: / שְׂמֹאלָה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מָה לְמַעְלָה מֶה עָשׂוּי לֶאֱרֹב בֵּין הַפַּחִים / אֲבָל אַתֶּם / שׁוֹאֲגִים אֶל הַמַּשָּׂאִיּוֹת מוֹשִׁיעִים צִפּוֹרִים מֵתוֹת רוֹצִים לִשְׁתּוֹת / רוֹצִים מָתוֹק רָצִים לִרְאוֹת מָה יֵשׁ עוֹד תּוּתִים פְּרָחִים מֵהַגִּנּוֹת […] בָּאֶצְבָּעוֹת אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים אֲרָיוֹת וּמְצִיצִים וְנִפְגָּעִים / וּמְצִיצִים שׁוּב וְהַשֶּׁמֶשׁ מַחְזִירָה לָכֶם זָהָב תַּחַת פְּלִיאוֹת".

ויש דבר נוסף, פואטי פחות, פרוזאי יותר, שאי אפשר שלא להצביע עליו כאשר דנים באימהות ובכתיבה עליה. ההורות, כידוע לכול, רצופה בעיקר פעולות אינספור, כפי שמנסחת המשוררת אורית גידלי (שהיא גם עורכת הספר יבוא – י"ש), "שעות בָּפָּרֶךְ של האהבה". עניין זה מציב את פעולת הכתיבה של הורים על ילדיהם בפני מכשול לא פשוט, כיוון שאהבה שאין לה שיעור מתמצקת בסוף לכדי בישול ושטיפה, החלפת טיטולים וכביסות, ולא פחות מכך למאמץ לשמור על ערוץ קשב, הכלה וסבלנות פתוח ללא הרף להזנה מתמשכת שאין ממנה הפוגה, ורבה בתוכה לכאורה הנחושת על הזהב. מכך מורכב ברובו ההווה ההורי, ועל כן יש כאן נפח משמעותי שחומק מן התיעוד ומן השירה, לטובת שירי אהבה שמתחקים אחרי תנועת הנפש ומניחים בצד את תנועותיו הבלתי פוסקות של הגוף. שירתה של אלדד מתעקשת להיות שירת־הווה גם בהקפדה על נוכחותן של הפעולות האימהיות, השגרתיות, היוצרות את חוליות היום: "וְשַׁעֲוַת הַכְּנָפַיִם הַהוֹלֶכֶת וּנְמַסָּה / בֵּין הַמִּרְוָחִים: שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת לַהֲנָקָה / וּבֵין הַצָּמָא הָאֵינְסוֹפִי לְמַיִם מֵהַבּוֹר הָרָחוֹק / וּבֵין הָרָצוֹן לִקְלֹעַ צַמָּה חֲדָשָׁה מִכָּל מָה שֶׁפָּרַע הַלַּיְלָה" , ובשיר אחר – "הַיְּלָדים מְתַרְגְּלִים עַכְשָׁו שְׁבָרִים מְדֻמִּים / מְמַלְּאִים אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת / בְּאֵין תְּשׁוּבָה אַחַת הֶכְרֵחִית: / תּוֹרָה נִטְחֶנֶת לְקֶמַח / בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹל מִתְגַּבֵּשׁ לִזְכוּכִית". אלדד מכריחה את ההווה להיות מתועד וכלוא בתוך הנצח, ובכך היא גם עושה חסד גדול, חסד אתי ממש, בעבור כל ההורים שפעולות היומיום שלהם כלפי ילדיהם נשארות בלתי נראות ונשמטות אל תהום הנשייה. שהרי לא חכמה לדון בעץ הנופל ביער. החכמה היא לשאול מה בנוגע לעץ שלא נופל, זה שממשיך לצמוח, זה שמישהו מזין ללא הרף את צמיחתו.

 

ילי שנר, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת תוכן.

 

 

רוני אלדד, "יבוא", הוצאת פרדס, 2018.

 

 

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: מעין הראל על "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי ז"ל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו