נפרדות | חלומו האחרון של פרופ' ששון סומך

המתרגם עידן בריר כותב על ששון סומך ז"ל, מגדולי החוקרים של הספרות הערבית, שהלך לעולמו בחודש שעבר

ששון סומך (צילום: אתר פרס א.מ.ת)

.

מאת עידן בריר

 

ביום שבת, 17 באוגוסט, הלך לעולמו ששון סומך, אחד מגדולי החוקרים של הספרות והשירה הערבית ומן הבולטים והחשובים שבמתרגמי השירה והפרוזה מערבית בעשורים האחרונים. ניתן לומר מבלי להפריז שסומך היה אחד מאבותיו המייסדים של התחום כבר עם הגיעו לישראל, בראשית שנות החמישים, כצעיר בסוף שנות העשרה לחייו, ובמשך השנים ביסס לעצמו עוד ועוד את המעמד המחייב של הממציא, המכונן והמחולל הבלתי נלאה של התחום, ומי שהיה מזוהה איתו שנים רבות.

ששון היה הרבה דברים להרבה מאוד אנשים משך קריירה ארוכה שנפרשה על פני שבעה עשורים ונעה בטבעיות רבה בין ארבע יבשות לפחות ובין פסגות האקדמיה לתחתיות הרחובות הצדדיים של בגדאד וקהיר. רבים ספדו לששון בשבועות האחרונים והכבירו עליו דברי שבח והלל (כולם מוצדקים). לרבים מן הסופדים היה ששון מורה, מנחה, עמית לעבודה או למחקר. לי הייתה הזכות להכיר את ששון בשלב מאוחר של חייו ומחוץ להקשרים מקצועיים או מחקריים מובהקים, מה שעיצב את מערכת היחסים בינינו כמערכת יחסים שונה ואפילו חריגה. אמנם ליוותה את מערכת היחסים בינינו כל העת עבודה אינטנסיבית, שהייתה בהחלט חלק מעולמו המקצועי של ששון, אך ששון השכיח תמיד בקלות ובטבעיות רבה את מקומה בינינו, ומהר מאוד נתן לי הרגשה שאני הרבה יותר בן בית, בן משפחה, חבר ושותף מאשר עובד שלו. בשל כל אלה אני מרשה לעצמי לדלג על אזכור הישגיו, תאריו וסגולותיו כחוקר, שכבר נמנו בפי רבים וטובים בשבועות האחרונים, ולהטיל את אלומת האור על היבטים אישיים שהיה לי הכבוד והעונג להיחשף אליהם.

התחלתי לעבוד כעוזרו של ששון בשנת 2008 וליוויתי אותו בשנים האחרונות שבהן היה פעיל במחקר ובכתיבה, ועד שלקה בשבץ ונכנס לשנות הדעיכה האחרונות שהובילו למותו באמצע החודש הקודם. המפגש הראשון בינינו זכור לי במיוחד: במהלך תרגום שעבדתי עליו באותה תקופה נתקלתי בדיאלוג שמתנהל בדיאלקט הייחודי של הנוצרים בבגדאד. מכיוון שאז לא ידעתי דבר על השפה המדוברת העיראקית ובוודאי לא על הדיאלקטים הקהילתיים והמקומיים שלה, המליץ לי חבר לפנות לששון והבטיח לי שאיש לא יוכל לעזור לי כמותו. את ששון לא הכרתי אז, ורק ידעתי שהוא פרופסור בגמלאות שזכה בפרס ישראל ורק זמן קצר קודם לכן גם בפרס א.מ.ת.. בחיל ורעדה התקשרתי אליו הביתה בהנחה שהוא ימצא את הדרך להיפטר ממני ולהוריד מעצמו את הטרחה שבעזרה לסטודנט צעיר שהוא אינו מכיר. השיחה הייתה קצרה מאוד. בקושי הספקתי להשלים את המשפט שבו אמרתי לו שיש בידי קטע ספרותי שכתוב בדיאלקט נוצרי־בגדאדי והוא כבר הזמין אותי להגיע אליו הביתה ביום המחרת. כבר אז הבנתי שמדובר באדם לא שגרתי במיוחד. ביום המחרת הגעתי בחיל ורעדה לא פחותים אל ביתו ברמת אביב החדשה עם הספר והמחשב בידיי וציפיתי לפגישת עבודה קצרה ועניינית – הוא יעזור ככל שיוכל וישחרר אותי לדרכי.

כבר המפגש הראשון בישר שכלום לא הולך להיות שגרתי: כשנכנסתי אליו הביתה לראשונה, ראיתי את ששון יושב סביב השולחן במרפסת עם יוסי אלפי, שאותו זיהיתי מיד, והשניים מספרים זה לזה בדיחות בעיראקית וצוחקים צחוק גדול בלי הפסקה. כשנכנסתי למרפסת, ששון לחץ לי את היד, בירך אותי בזריזות ומיד חזר לרצף הבדיחות עם יוסי אלפי, שארך עוד כחצי שעה, שבהן ישבתי בצד ושתקתי. נהניתי מהבדיחות מבלי להבין מילה ונהניתי לראות מהצד את שני החברים שכל כך נהנים זה מחברתו של זה וברור לחלוטין שהישיבה המשותפת הזאת היא סם חיים עבורם.

הפגישה המקצועית, שהחלה לאחר שאלפי הלך, הייתה חוויה בפני עצמה: ישבנו כמה שעות מול הדיאלוג הקצר בדיאלקט הנוצרי־בגדאדי, ובסופם בהחלט הצלחתי להבין מה נאמר בו, אך ששון לא תרגם עבורי את הטקסט, אלא השתמש בו כדי ללמד אותי את היסודות של הדיאלקט. אולי לא הפכתי בתוך כמה שעות מומחה לדיאלקט הנוצרי של בגדאד, אבל בהחלט היו לי כלים טובים יותר כדי להתמודד עם דיאלוגים דומים אחרים שהיו ברומן, ובעיקר הבנתי שששון הוא מורה לפני שהוא מתרגם, והוא אינו מנסה לשמור את הידע שלו לעצמו, אלא שמח מאוד לנדב אותו לאחרים ככל שעולה בידיו. עוד לפני שהסתיימה הפגישה הציע לי ששון להיות עוזר שלו ואמר שיש לו כמה פרויקטים שהוא עובד עליהם במקביל והוא צריך מישהו שיעזור לו להתמודד עם הררי החומר. הסכמתי מיד והוא הזמין אותי לבוא כבר למחרת היום אליו הביתה ולהתחיל לעבוד.

מן הרגע הראשון בעבודה המשותפת עם ששון, כשאמר לי במה הוא מעוניין שאהיה מעורב, היה ברור לי מאוד שמדובר במעין "קרב מאסף" של אדם שמבין ששנות חייו הנותרות אינן רבות, ולכל הפחות מוגבלות, ותכליתו הייתה ברורה – לסגור כמה שיותר קצוות שנותרו פתוחים והיוו בעיניו סיכום של הקריירה שלו ושל ההיבטים בה שבהם היה גאה יותר מכול. הדבר עלה בבירור מריבוי הפרויקטים הגדולים והמקבילים, וניכר במספר הפעמים ששלח אותי למצוא בספרייה או במשרד שלו מאמרים, שירים, קטעי פרוזה, טורים בעיתון שכתב במשך השנים, שהיו שונים מאוד באופיים זה מזה ושזירתם אלה לאלה כתוצר ספרותי או מחקרי סופי הייתה, ככל הנראה, ברורה רק לו באותה עת.

הפרויקט המרכזי שעבדתי עליו עם ששון בתחילת העבודה המשותפת היה ספר מחקר ראשון בעברית על יצירתו של הסופר המצרי נגיב מחפוז, שלימים ראה אור בהוצאת "כרמל" בשם מחצית היום. הפרויקט השני היה איסוף ועריכה של שירים שתרגם מערבית בחמישים השנים האחרונות לספר שבאותה עת הוא קרא לו בשם הזמני "חמישים שנות שירה". הפרויקט השלישי היה איסוף, בחירה, הקלדה ועריכה של מאמרים וטורים קצרים שכתב במשך השנים בעיתונות בעברית על הספרות והשירה הערבית ועל מלאכת התרגום, במטרה להפוך אותם לקובץ מאמרים שיסכם את כתיבתו הפופולרית על הספרות הערבית. על כל הפרויקטים הוא עבד בהתלהבות ובמסירות רבה, במקביל, כאילו הם שלובים זה בזה וכאילו זמנו קצוב והוא חייב להספיק הכול לפני שלא יוכל עוד לעבוד. עם הזמן קיבלו שני הפרויקטים הראשונים את הבכורה הברורה, ואילו הפרויקט השלישי נזנח כיוון שששון חשש שמאמרים שהיו יפים לזמנם לא יצליחו לצלוח את מרחק השנים ויראו כיום מנותקים מהקשר או גרוע מכך – מיושנים ומשעממים.

כדי למלא את החלל שהותירה זניחת הפרויקט השלישי וככל הנראה גם כדי לסגור מעגל פתוח נוסף בחייו, החל ששון בפרויקט נוסף בשנת 2012. כשחזר מביקור של כמה שבועות אצל בתו בקנדה, הוא הפקיד בידיי בלוק כתיבה מלא מתחילתו ועד סופו וסיפר לי שהיה לו קר ושהוא הרגיש חוסר חשק לצאת מהבית ולכן תרגם כמחצית מן הרומן קושתומור של מחפוז. הוא אמר שקושתומור הוא רומן גדול וחשוב של מחפוז שטרם תורגם לעברית, והוא מכה על חטא שכל חייו לא תרגם רומן בהיקף מלא ולכן החליט להתחיל מיד בתרגום הרומן. הוא אמר שהוא רוצה שאקליד עבורו את תחילת הרומן שתרגם בבלוק הכתיבה ואערוך את מה שצריך עריכה, אבל הוסיף שזה לא בוער, והוא כבר יגיד לי מתי להתחיל לעבוד על זה. חודשים לאחר מכן נסעתי לשנת לימודים בחו"ל, וששון עבר דירה ושקע בסידורים של חדר העבודה שלו, והעבודה על המשך תרגום הרומן נדחתה ולמעשה נזנחנה לחלוטין. חודשים לאחר ששבתי ארצה, לקה ששון בשבץ הראשון, ומכיוון שכבר לא הצליח לתפקד כבעבר, התחלתי לנבור, בעידודה של טרי אשתו, בחדר העבודה שלו ולחפש פרויקטים שנותרו פתוחים וניתן להשלימם במהרה. לא מצאתי פרויקטים כאלה, אבל נזכרתי בכתב היד של קושתומור שנמצא אצלי בבית ומיד חזרתי אליו, הקלדתי אותו כמצוותו הישנה של ששון וערכתי בו את הדרוש עריכה. רק אז הבנתי שהתרגום של ששון אינו מכסה מחצית הרומן אלא רק את ארבעה־עשר העמודים הראשונים בו. מיד לאחר ההקלדה, הצעתי את הרומן להוצאת "כנרת" והתחייבתי להשלים את התרגום בעצמי. חשבתי שאם יש דבר שששון היה רוצה יותר מכול – הן כחוקרו המובהק של מחפוז והן כמתרגם – הוא שהרומן הזה יושלם ויראה אור. לשמחתי, הפרויקט הושלם וממש יום לפני הלווייתו של ששון יצא הספר לאור בשם בית הקפה שלנו. חלומו האחרון של ששון הפך לחלק מן המציאות, ומבחינתי הייתה בכך משום הכרת תודה סמלית לאדם שהיה אבן דרך בחיי האישיים והמקצועיים.

ששון היה עבורי בראש ובראשונה בן אדם בסביבה שבה אין רבים כאלה. זה היה נעים וכיף, זה היה נדיר ומושך, וזה אפילו היה קצת ממכר. לשבת בחדר העבודה של ששון ולחלוק איתו זמן משותף יצר אצלי דיסוננס מסוים: המוח הזכיר לי כל הזמן שאני נמצא במחיצתו של חוקר גדול, אבל חוסר האמצעיות, הלבביות והאהבה הגדולה שקרנה ממנו כל הזמן, השכיחו ממני את כל אלה, ונותר ממנו רק האדם היקר שהיה, בלי תארים, בלי פערי גיל ובלי גינוני כבוד מיותרים.

ששון העסיק אותי בעבודה על הפרויקטים השונים שטרח עליהם בכל שבע השנים שעבדתי במחיצתו, אבל מעולם לא התרכז רק בעצמו. הוא שאל אותי כל הזמן על מצב הלימודים שלי ושאל אם אני צריך זמן חופשי ממנו כדי להתקדם בעבודה ובכתיבה, וכמעט בכל פגישה שלנו התעניין על אילו תרגומים אני עובד באותה עת. השאלות הללו לא הועלו רק לצורך נימוס. הוא גם ביקש לקרוא את התרגומים שלי ולא היסס להעיר עליהם ובמקרה הצורך גם לבקר אותי. הביקורת שלו הייתה חשובה לי מאוד והוא הפך עבורי למורה דרך של ממש. בתחילת הדרך הייתי מתרגם מאוד צעיר, לא בשל, לא מאוד מוצלח ולא בטוח בעבודתו. ששון לא ראה בכך כל בעיה או מגבלה, ליווה את העבודה שלי וחנך אותי בה בעדינות ובנחישות. הוא הכריח אותי לפרסם כמה מן התרגומים הראשונים שלי בגיליון שערך לעתון 77 ואמר שאם לא אפרסם עכשיו זה כבר לעולם לא יקרה. נדמה לי שהתקשיתי להבין את זה בזמן אמת, אבל ששון הפך להיות מורה שלי אף שאני מעולם לא הייתי תלמיד שלו באופן פורמלי. התברר לי שהוא לא רק אוהב להעביר את הידע שלו לכל מי שמעוניין בכך, אלא גם רואה שליחות בטיפוח דורות חדשים של אנשים שאהבתו לתרגום תהיה גם אהבתם. היום, בראייה לאחור, כבר ברור לי לגמרי שאת המסלול שהתחיל אז וסופו בזמן הנוכחי, היה הוא שסלל מתחת לרגליי, גם אם לא אמר זאת מפורשות ועשה זאת בעדינות ובנועם, ואם עשיתי איזו כברת דרך מקצועית מאז, הרי לששון יש בה מניית זהב.

אלו הם דברי פרידה, אך זוהי אינה פרידה.

נוח בשלום, ששון יקר. הידע האדיר, הרצינות והאהבה הגדולה לעשייה, יחד עם הנועם, הענווה והמסירות יחסרו לרבים כאן עד מאוד. הנחמה הגדולה היא שנטעת בכל אוהביך פיסות מהרוח הטובה שלך, וכולם מחויבים להעביר את הרוח הזאת הלאה כפי שעשית אתה. ובמובן זה נרך מאיר ויוסיף להאיר.

.

עידן בריר, מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשיריה של המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל פורסמו בגיליון 52 של המוסך.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו