.

רחל מדר

דלת כניסה חומה

1. בֹּקֶר, לֶכְתֵּנוּ לְבֵית הַסֵּפֶר

2. פַּחַד, לְטָאָה עַל אַבְנֵי גִּיר מְאֻבָּקוֹת.
עַצְבוּת, עֵינַיִם הוֹזוֹת וּבִרְכַּיִם עַל מַעֲקֶה.
יְלָדוֹת, אוֹפַנַּיִם שְׁלֹשָׁה גַּלְגַּלִּים סוֹבְבִים עַל הַבֶּטוֹן עַד בָּלוֹנֵי הַגַּז וּבַחֲזָרַה.
חֲלוֹמוֹת, פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ אוֹ מִדְבַּר גּוֹבִּי.

3. דֶּלֶת כְּנִיסָה
חוּמָה, חֲרוּצָה,
מְכֻרְסֶמֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ.

4. דֶּלֶת, פֶּתַח שֶׁל מְקָרֵר.
כַּמָּה פְּרוּסוֹת לֶחֶם לְמָחָר.
עֲרֵמַת כְּבִיסָה רְטֻבָּה בַּדֶּרֶךְ לָאַסְלָה.

5. רְחוֹב פּוֹנֶה לְיוֹם עֲבוֹדָה.
תְּהוֹם נִפְתַּחַת בַּמִּדְרָכָה.
עֲרֵמַת בַּרְזִלִּים וּגְרוּטָאוֹת.
שִׁגְרָה, זְחִילָה תַּחַת אֵשׁ.
לְחִימָה, הַלֶּחִי הַשְּׁנִיָּה שֶׁנְּתַתֶּם שָׁם.

.

רחל מדר מתגוררת במושב ארבל. החלה לכתוב בגיל 45. הוציאה לאור את ספרי השירה "שירת האדמה" (שופרא לספרות יפה, 2013) ו"הו מי או סתה" (עיתון 77, 2016). ספר שיריה השלישי עתיד לצאת בהוצאת אש קטנה 77. פעילה למען קידום היצירה, הבאת השירה אל המרחב הציבורי ועידוד תושבי טבריה והגליל התחתון להשתתפות במפגשים עם משוררות ומשוררים. שותפה ליוזמה "שיר בתחנה" בתחנות ההסעה לילדים ביישובי המועצה האזורית הגליל התחתון.

 

 

קים מידן

•

הַנָּשִׁים הַשְׁתּוּקוֹת עוֹלוֹת לָרֶגֶל
מֵכָּה הִיא חֲדַר מִיּוּן
בּוֹ הָאוֹר דָּלוּק תָּמִיד
נְעִילַת הַלְּסָתוֹת נִשְׁמַעַת בְּחַדְרֵי הַלֵּדָה,
בְּחַדְרֵי הַגִּבּוּס, בְּחַדְרֵי הַתְּפִירָה
תַּגִּידִי שֶׁנָּפַלְתְּ בַּמַּדְרֵגוֹת

גְּבָרִים אוֹחְזִים בְּכָל פִּנּוֹת חַיַּיִךְ
הַשֶּׁקֶט הוּא רְכוּשֵׁךְ הַיָּחִיד
הַחֲדָרִים בָּם אַתְּ נִתֶּנֶת עֲגֻלִּים
וְאֵין לָהֶם קֵץ
רַק תְּבוּסָה תַּצִּיל אוֹתָךְ עַכְשָׁו

 

•

נוֹזְלִים בָּאִינְפוּזְיָה יְנַפְּחוּ אֶת יָדַיִךְ
הָעֲדִינוֹת הַבִּלְתִּי מְנֻצָּחוֹת
שֶׁאָחֲזוּ בְּכָל עוֹלָמִי

אֵיךְ פָּלִית בַּחשֶׁךְ
בְּאֶצְבָּעוֹת נְחוּשׁוֹת
כִּנָּה־כִּנָּה
מָחָר גַּן כָּרָגִיל

הֵם לֹא יֵדְעוּ לְמָה אַתְּ מְסֻגֶּלֶת
כְּשֶׁתִּשְׁכְּבִי שָׁם חַסְרַת מְנוּחָה
רַק יוֹסִיפוּ וְיוֹסִיפוּ נוֹזְלִים

 

אמא

חָלַמְתִּי שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת יְחֵפוֹת עַל הַמַּדְרֵגוֹת
שְׁתֵּינוּ בְּנוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה
אַתְּ בְּדִיּוּק הִתְחַתַּנְתְּ, אֲנִי מַה שֶּׁאֲנִי תָּמִיד
עִשַּׁנְתְּ סִיגַרְיוֹת טַיְם, אָמַרְתְּ שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת מִי אַתְּ
וְשֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתְּ. עָנִיתִי לָךְ
אַתְּ תְּגַלִּי בְּגִיל חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע
כְּשֶׁאֲסַפֵּר לָךְ סוֹד שֶׁיְּבַקַּע אֶת הַבָּלָטוֹת
שֶׁיְּיַבֵּשׁ אֶת הָעוֹר
הַקִּירוֹת יִהְיוּ רֵיקִים וְתָבִינִי
שֶׁהַכֹּל הָיָה טָעוּת
אֲבָל עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְחֵפוֹת
וְהַשֶּׁמֶשׁ נְמוּכָה וְסוֹלַחַת
הָרֶגַע מֻזְהָב כְּפִי שֶׁיָּכוֹל
אַתְּ אִמָּא שֶׁלִּי אֲנִי
הַבַּת שֶׁלָּךְ אוֹ לְהֶפֵךְ
זֶה דַּי

 

קים מידן חיה וכותבת בירושלים. תלמידת בית הספר לאמנויות המילה מבית "מקום לשירה". שיריה פורסמו בכתבי העת מעין, הליקון ובבמות נוספות.

 

 

משה עזוז

מכתב

אַתָּה זוֹכֵר שֶׁלֹּא הִבְטַחְתִּי כִּי לֹא הָיִיתָ עֲבוּרִי דָּבָר?
וּבְכָל זֹאת אַחַת וּלְתָמִיד אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ
שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל עוֹד מַה נַּעֲשָׂה מִמְּךָ
וְאֵיךְ זֶה יִתָּכֵן שֶׁכָּל אַבְנֵי הַחֹפֶשׁ שֶׁהָיוּ אָז בְּהֶשֵּׂג יָדְךָ
לִגְדֹּשׁ בָּהֶן אֶת הַכִּיסִים, לְלַהֲטֵט בָּהֶן, לְהַשְׁלִיכָן (אַחַת־אַחַת) עֵת הַכַּדּוּר
לִפְרִיחָתוֹ הָעֲגֻלָּה נִתָּק
אֵיךְ דַּרְכְּךָ סוּגַת הָאֲבָנִים לְשׁוֹן שְׁמָמָה הָיְתָה
הַנָּח לִי יֶלֶד חֵפֶץ, סַלֵּק אֶת נֵטֶל הָאַשְׁמָה
מַה שֶּׁרָאוּ עֵינַיִם נִפְתָּעוֹת, מַה שֶּׁרָגַשׁ לִבְּךָ, נִכְבַּשׁ בְּצֹרֶךְ הַשָּׁעָה
מָתַי תָּבִין שֶׁעוֹרֵק הַדַּלּוּת הוּא שֶׁמֵּזִין אֶת שֶׁפַע הַבָּשָׂר?
מָתַי תִּזְנַח, לָעֲזָאזֵל, אֶת חֶפְצְךָ בְּהַכָּרָה אַחַת וִיחִידָה?
חָתַכְתָּ וְהַדָּם בִּשְׁתִיקָתוֹ הַמַּרְהִיבָה נִבַּט בְּךָ
שָׁתַלְתָּ (בֶּעָצִיץ חֵמָר) וְזֶרַע הַתִּפְרַחַת (שֶׁפָּרְחָה) קָמַל בְּצִפִּיָּה
לוּ רַק יָדַעְתָּ אָז כִּי שֶׁצֶף הַשְּׁקִיעָה (בְּאֵין זְרִיחָה)
הוּא הַזְּרִיחָה.

 

תפילת עמידה

הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים לִידֵי כָּךְ שֶׁאַחַר כָּךְ צָרִיךְ לָקוּם לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה וּלְהַגִּיד
וּמִישֶׁהוּ גַּם יַאֲמִין שֶׁאַתָּה (אֲשֶׁר מֻכְרָח) לֹא רַק רוֹצֶה אֶלָּא גַּם מִתְכַּוֵּן לְכָךְ
כְּאִלּוּ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִשְׁאַלְתָּ מִי (אוֹ אֵיךְ) וְאֵין מַעֲנֶה נָשַׁם בְּךָ
עַכְשָׁו שָׁבוּר תָּפֵל וְאוֹר שֶׁמִּתְקַבֵּץ (בְּקַמְצָנוּת) עַל הַמִּפְתַּן
שֶׁיֶּלֶד מִתְבּוֹנֵן (בְּתוֹכְךָ) עַל דֶּרֶךְ שֶׁיָּדַיִם מוֹחֲקוֹת מֵעַל פְּנֵי אֲדָמָה
עַכְשָׁו שֶׁמְּפֻשָּׁט הַזְּמַן כְּמוֹ גְּרוּרָה וְתֵל חֲלוֹם אַחֲרוֹן שׁוֹקֵעַ בַּמֶּרְחָק
בְּלִי שֶׁעָשִׂיתָ זֹאת (אַתָּה) צָרִיךְ לָקוּם וּלְוַתֵּר עָלָיו.

 

משה עזוז, יליד 1966, הוא משורר ומורה לספרות בתיכון. בוגר כיתת השירה של הליקון. שירים וסיפורים קצרים פרי עטו פורסמו במוספי עיתונים ובכתבי העת הליקון, מטעם, מאזניים, מסמרים, פטל ועוד. בשנת 2007 ראה אור ספר שיריו "דיוקן עצמו".

 

 

חיה משב

זה היה

וְזֶה הָיָה זְמָן שֶׁל עֵדֶן.

זְמָן בּוֹ הָיִיתִי שׁוּב עֲטוּפָה מִן הָעוֹלָם.
וְהָלַכְתִּי בּוֹ מְרַחֶפֶת,
רוּחַ נוֹשֵׂאת גּוּף כַּקֵּן,
וְנִרְדַּמְתִּי בִּזְרוֹעוֹתָיו כְּמוֹ שְׂמִיכַת פּוּךְ לְבָנָה.

וְכֹל הַמְּצִיאוּת הָיְתָה נִסְבֶּלֶת,
וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁכָּכָה אֶפְשָׁר בָּעוֹלָם, לָלֶכֶת
וְיָדַעְתִּי יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת לִבְדֹּק:
כָּתַבְתִּי אֶת הַגָּן וְאוֹתָנוּ צוֹעֲדִים בְּתוֹכוֹ
לְבוּשִׁים בַּמִּלִּים שֶׁאָמַרְנוּ, מְרִיחִים, נִשְׁמָעִים, מַרְגִּישִׁים
כִּדְמוּת הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁהֶחְלַפְנוּ,
וְאוּלַי יָכֹלְנוּ כָּכָה חוֹלְמִים
כְּמוֹ יְלָדִים בְּגַן שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילָם,

אֵלָא שֶׁפָּחַדְתִּי מֵהַטּוֹב הָרַב הַלֹּא מֻכָּר
וְהָיִיתִי חַיֶּבֶת לִשְׁאֹל,
הָיִיתִי חַיֶּבֶת לְצַיֵּר בֵּינֵינוּ אֶת הָעֵץ, וְלָתֵת לְךָ לִטְעֹם,
כְּדֵי  שֶׁנּוּכַל לְהִתְעוֹרֵר,
אֲנִי מֵרִחוּף הַנּוֹצוֹת, וְאַתָּה מִנַּחֲשֵׁי הַסֻּכָּר
שֶׁרָקַמְתָּ סְבִיבִי בְּלִי דַּעַת.

מִתַּחַת לַמִּלִּים שֶׁנִּפְרְמוּ
לֹא חִכָּה דָּבָר,
יָשַׁבְנוּ נְבוֹכִים, שׁוּב לֹא יְכוֹלִים
לְהִתְכַּסּוֹת בִּשְׂפָתֵנוּ.

חיה משב היא בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה, לומדת לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. זוכת פרס אקו"ם לשירה ע"ש נתן יונתן על הקובץ "שליית האור". שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מטעם, משיב הרוח, שבו ובמות נוספות. סיפור קצר פרי עטה פורסם בגיליון 30 של המוסך. ספרה "כל קיר היה דלת" יראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דבורה שטיינהרט, שני כץ, עומר ברקמן, אורלי עסיס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "קדיש על חשיכה ועל אור" / דנה אמיר

.

חלק ראשון

כָּל חֶדֶר וְחֶדֶר בַּבַּיִת הַזֶּה אוֹצֵר זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁלוֹ. הִיא יוֹדַעַת אֶת מִסְפַּר הַמַּדְרֵגוֹת הַמּוֹבִילוֹת מִן הַמְּבוֹאָה אֶל קוֹמַת חַדְרֵי הַשֵּׁנָה, מַכִּירָה עַל בֻּרְיוֹ אֶת הַמַּעֲבָר הַצַּר בֵּין קִיתוֹן הָרַחֲצָה וַחֲדַר הַכְּבִיסָה, וָהָלְאָה מִמֶּנוּ, תְּעוּקַת הַצְּרָצָרִים עַל הַגְּזוּזְטְרָה הַצּוֹפָה מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל הַגַּן. אַף לֹא אֶחָד מִן הַזִּכְרוֹנוֹת הַלָּלוּ הוּא טוֹב מִדַּי אוֹ רַע מִדַּי. הֵם נִפְקָחִים בְּתוֹכָה מִדֵּי לַיְלָה, כִּפְקָעוֹת.

עָבֶה כְּכָל שֶׁהָיָה הַמָּסָךְ שֶׁמֵאֲחוֹרָיו הִתְנַהֲלוּ הַחַיִּים הַהֵם, הוּא הָיָה שָׁקוּף לְהַפְלִיא. תַּכְלִית הַחַיִּים הָאֵלֶּה לֹא הָיְתָה כְּפוּפָה אֶלָּא לֶחָזוֹן שֶׁלָהֶם עַצְמָם, אַחְדוּת עֲשִׁירָה מִכָּל זִכָּרוֹן אוֹ יֶדַע. כְּדֵי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרָהּ נְחוּצוֹת הָיוּ אֵפוֹא מִלִּים חַסְרוֹת תַּקָּנָה, מִלִּים נוֹדְדוֹת, כָּאֵלֶה שֶׁיִתְבְּעוּ מִמֶּנָה לְהַעֲנִיק לָהֶן שׁוּב וָשׁוּב אֶת חֵרוּתָן וּבִתְמוּרָה יַנִּיחוּ לָה לֶאֱחוֹז בָּרֶצֶף הַהוּא, שֶׁנִשְׁבַּר בְּאֶמְצָעוֹ.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים כָּתְבָה כְּמִי שֶׁמְּנַסָּה לְהָבִיא אֶת עַצְמָהּ לוֹמַר דְּבַר־מָה, אַךְ הַדָּבָר הַהוּא, שֶׁנִּפְרָשֹ עַל פְּנֵי אֵינְסְפוֹר עַמּוּדֵי דְּפוּס, נוֹתָר עָלוּם. דּוֹרוֹת בָּאוּ וְחָלְפוּ, עוּבְדוֹת חַסְרוֹת פֵּשֶׁר הִתְחַפְּשֹוּ לְנִסִּים אוֹ לִגְּזֵרוֹת גּוֹרָל, אִישׁ לֹא הִרְחִיק רְאוֹת מִמֶּנָהּ. אִישׁ גַּם לֹא יָדַע כָּמוֹהָ בְּאֵיזוֹ קַלּוּת מִתְגָּרָה מוּקֶמֶת קוֹמַת עַמּוּדִים חֲדָשָׁה עַל חָרְבוֹת זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ.

מֵרֶגַע שֶׁהֶעֱמִידָה עַצְמָהּ לִרְשׁוּתָם הָיוּ הָאֲנָשִׁים רוֹאִים בָּה אֶת מָה שֶׁבִּקְּשׁוּ לִרְאוֹת בְּעַצְמָם. אַפָּהּ הַנִּשְׁרִי שִׁוָּה לְפָנֶיהָ אֲרֶשֶׁת הָאָפְיָנִית לִזְקַן עוֹפוֹת הַלַּיְלָה, וְעֵינֶיהָ, שֶׁמֻּסְכָּם הָיָה עַל הַכֹּל שֶׁהָיוּ הָאֵיבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּפָּנִים הָאֵלֶּה, אָצְרוּ בְּתוֹךְ מַבָּעָן סוּג מְיֻחָד שֶׁל הִסּוּס, כְּמוֹ הִבִּיטוּ תָּדִיר דַּרְכָּהּ אוֹ מֵעֵבֶר לָה. מִי שֶׁנִּתְקַל בָּהּ אִמֵּץ אוֹתָהּ אֵפוֹא אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתָהּ קַלּוּת שֶׁבָּהּ הִבְחִין בָּהּ.

אוּמְלָלוּת בְּנֵי הָאָדָם רִתְּקָה אוֹתָהּ כְּשֵׁם שֶׁרִתְּקוּ אוֹתָהּ פִּתּוּלִים אַדְרִיכָלִיִים מְסֻיָּמִים שֶׁיָּצְרוּ פְּתָחִים חֲבוּיִים בְּמִשְׁטָחִים שֶׁנִּדְּמוּ כְּקִירוֹת: חֲלָלִים צָרִים, מְאֻלָּצִים עַד זָרָא. רֹב הַזְּמַן הָיוּ הַדְּבָרִים תְּפֵלִים מִכְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מוּפְתַּעַת מֵהֶם. אַךְ הָיָה סוֹד הַטָמוּן בְּכָל זֶה, וְלֹא זֹאת בִּלְבָד אֶלָא שֶׁרֹאשׁוֹ הַמְּדֻבְלָל הֵגִיחַ יוֹם אֶחָד מִתּוֹךְ אַחַד הַפְּתָחִים הָאֵלֶּה.

הַסּוֹד הַהוּא לֹא נֵחַן בְּשֶׁמֶץ מִן הַהִשְׁתָּאוּת וְהָאֵימָה שֶׁסּוֹפְחִים אֲלֵיהֶם שֶׁכְּמוֹתוֹ. נַהֲפוֹךְ הוּא. תַּחַת שֶׁיַּבְלִיט אֶת עַצְמוֹ הוּא הִזְּדַּחֵל, חֲרִישִׁי, לְתוֹךְ הֶחָלָל הַמִּשְׁפַּחְתִי תּוֹךְ שֶׁהוּא מִסְתַּוֶּה כְּעִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָךְ, גַּחֲמָה שֶׁתַּחֲלֹף כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה. אַף כִּי לֹא הָיָה בְּכָךְ כְּדֵי לְרַכֵּךְ אֶת הַמַכָּה שֶׁנִחֲתָּה עַל בְּנֵי הַבַּיִת עִם גִּלּוּיוֹ, נֶחְסְכָה מֵהֶם, אוֹ שֶׁמָא נִמְנְעָה מֵהֶם, הַצַּוְּחָנוּת הַמִּתְלַוָּה לְשַׁעֲרוּרִיּוֹת כְּגוֹן אֵלֶּה. עִם זֹאת, הָיָה עֲלֵיהֶם לְהוֹדוֹת, מֵרֶגַע שֶׁנִּתְגַּלָּה, גְּזֵרַת הַפְּרִישׁוּת הָפְכָה מֻחְלֶטֶת.

מַשֶׁהוּ קָפָא. וְלֹא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפֵא אָדָם עַל עָמְדּוֹ, אוֹ כְּפִי שֶׁמַּצָב עִנְיָנִים כָּזֶה אוֹ אַחֵר קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו, אֶלָא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפְאִים פְּנֵי הַנָּהָר בַּחֹרֶף, עוֹטִים בִּן לַיְלָה מַעֲטֶה סַגְפָנִי שֶׁל צִנָּה שְׁקוּפָה: מֵעֵין הִתְיַצְּבוּת הַבָּזָה לְמִגְבְּלוֹתֶיהָ, הִתְמַסְּרוּת שֶׁשְּׁלִיטָתָה בִּנְקוּדַת הַמַּבָּט שֶׁלָהּ מֻשְׁלֶמֶת. וְכָךְ, בְּעוֹד הַחַיִּים מִחוּצָה לוֹ מִטַּלְטְלִים הֵנָּה וָשׁוֹב, הָפַךְ הַבַּיִת עַל צְלָלָיו הָאֲרֻכִּים חוֹמָה, תְּנַאי, דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַעֲבִירוֹ הַלְאָה.

 

חלק שני

הִיא סְבוּרָה שֶׁהָיוּ אֵלֶּה אוֹרְנִיוֹת. הִיא לִקְּטָה שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע מֵהֶן לְתוֹךְ כִּיסֵי שִֹמְלָתָהּ וְהִתְכַּוְּנָה לְהַפְתִּיעַ בָּהֶן אֶת אִמָּהּ לִקְרַאת אֲרוּחַת הָעֶרֶב. פְּנֵי אִמָּהּ הָיוּ טְרוּדוֹת תָּמִיד, אַךְ בְּכָל שָׁעָה לָבְשָׁה הַטִּרְדָה הָזֹאת פֵּשֶׁר אַחֵר. כָּעֵת הָיְתָה הַטִּרְדָה קְשׁוּרָה בְּכָךְ שֶׁהִיא לִכְלְכָה אֶת שִֹמְלָתָהּ. הִיא זוֹכֶרֶת אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נִשְׁבְּרוּ רַגְלֵי הַפִּטְרִיוֹת בְּתוֹךְ אֶגְרוֹפֶיהָ הַקְּפוּצִים מֵחֲמַת הַפַּחַד: הִיא תִּכְעַס. הִיא שׁוּב כּוֹעֶסֶת.

בַּלֵּילֹות נָהֲגָה לְהַסְתִּיר תַּחַת הַשְֹּמִיכָה סְפָרִים מִסִּפְרִיַּת הוֹרֶיהָ. שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, מִיכָאֵל שֶׁלִּי, צֶמַח בָּר, נֶחְרְשׁוּ הָלוֹךְ וָשׁוֹב כְּמוֹ בִּקְּשָׁה לִמְצֹא בָּהֶם אֵיזוֹ סִבָּה, הִיא הִשְׁתָּהֲתָה לְרֶגַע, הָאֻמְנָם סִבָּה? אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הַיֹּפִי עַצְמוֹ, מְפַעֲפֵּעַ בֵּינוֹת לַדַּפִּים כְּמִלְמוּל הַגַּלִּים הַצָּרוּד מִבַּעַד לְדָפְנוֹת הָאֹהֶל שֶׁהוֹרֶיהָ נָהֲגוּ לְהָקִים בְּחֻפְשׁוֹת הַקַּיִץ עַל הַחוֹף.

שֹׁבֶל אוֹר חִוֵּר הָיָה מָשׁוּךְ בַּלֵּילוֹת מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל גֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּפֻתָּל. הַמָּצוּי בַּקּוֹמָה הַתַּחְתוֹנָה הָיָה עַל כֵּן מוּדָע לְקִיּוּמָהּ שֶׁל קוֹמָה נוֹסֶפֶת, שֶׁלֹּא הָיָה לָה כָּל שִׁמּוּשׁ צִבּוּרִי וּלְמַעֲשֶֹה לֹא נִרְאֲתָה מֵעוֹלָם לְעֵינֵי אִישׁ מִן הַמְּבַקְרִים. בָּאֲוִיר עָמְדָה תָּדִיר תְּחוּשָׁה שֶׁל מַאֲמָץ. דָּבָר מִן הַחֲפָצִים הַפְּזוּרִים סָבִיב בְּרִשּׁוּל לֹא הֻנַּח בִּמְקוֹמוֹ בְּמִקְרֶה. הָחֵל בְּכַן הַתָּוִים וְכַלֵּה בְּצִנְצְנוֹת הַתַּבְלִינִים הַזְּעִירוֹת, בַּכֹּל הוּשְׁקְעָה כַּוָּנַת מְכַוֵּן.

חוּשֶׁיהָ הָיוּ מְחֻדָדִים תָּמִיד. הִיא יָדְעָה לְהַבְחִין בְּרַחֲשֵׁי בְּנֵי הַבַּיִת מִבַּעַד לְדֶלֶת חַדְרָהּ, צְעָדָיו הַכְּבֵדִים שֶׁל אָבִיהָ לְעֻמַּת פְּסִיעוֹתֶיהָ הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל אִמָּהּ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא כִּוְּנָה אֶת תְּנוּעָתָהּ בַּמֶּרְחָב לְעֵבֶר מַטָרָה אַחַת אֶלָּא הָיְתָה שׁוֹלַחַת יָדָה בַּכֹּל: אוֹסֶפֶת וּמְקַפֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּשְׁלָכִים עַל הָאֲרוֹנִית, מְגִיפָה חַלּוֹן אֶחָד וּמְסִיטָה וִילוֹן מֵעַל אַחֵר, כָּל זֹאת בְּדַּרְכָּהּ לְכַבּוֹת אֶת תַּנּוּר הַנֵּפְט הַמְּעַשֵּׁן בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח.

בֵּין הַצְּלִילִים הַשְּׁגוּרִים הָאֵלֶּה קָרָה שֶׁצְּלִיל מְסוּיָם הִרְעִים לְפֶתַע וְנִקֵּב אֶת אָזְנֶיהָ. הַקּוֹל הַזֶּה הִסִּיג אֶת גְּבוּלָהּ מִבְּלִי שֶׁהִשִֹּיג אוֹתוֹ, וְאָז הִסְתַּלֵּק מִטְּוַח שְׁמִיעָתָהּ כְּמוֹ הִפְצִיר בָּהּ לְבַקֵּשׁ אַחֲרָיו עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ, שֶׁהִסְתַּחְרְרוּ בִּמְהִירוּת גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אִיְּמוּ לְהִתְנַפֵּץ לְתוֹךְ עַצְמָן.

עוֹרָהּ הָיָה שָׁקוּף לְמֶחֱצָה, כִּנְיַר אוֹרֶז. בְּיַנְקוּתָהּ נָהַג אָבִיהָ לְשַׁגֵּר בָּזֶה אַחַר זֶה תַּפּוּזִים כְּתוּמִים לֶחָלָל הַאֲוִיר כְּדֵי שֶׁדַּעְתָּה תּוּסַח וְאִמָהּ תּוּכַל, בְּהֶרֶף הָרֶגַע שֶׁבּוֹ פָּעֲרָה הַקְּטַנָּה אֶת פִּיהָ בְּהַפְתָּעָה, לִתְחֹב לְתּוֹכוֹ כַּף דַּיְסָה. מִן הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֶעֶרְתָה הָאוֹמֶנֶת לִגְרוֹנָהּ חָלָב רוֹתֵחַ וְהִיא בַּת חֳדָשִׁים סְפוּרִים, דָּחֲתָה מֵעָלֶיהָ כָּל סוּג שֶׁל מָזוֹן. פָּנֶיהָ דָּמוּ לָכֵן לְחֻגַּת חוֹף חִוֶּרֶת, וְתַּחַת חִיּוּכֵי הַתִּינוֹקֶת נֶחְבְּאָה אֵיזוֹ עַצְבוּת שֶׁגָּרְמָה לַסּוֹבְבִים אוֹתָה לְהִתְאַמֵּץ תָּמִיד לְהַצְחִיקָהּ.

מֵעוֹלָם לֹא נֵיחָנָה בַּיּוֹפִי שֶׁבּוֹ נֵיחָנָה אֲחוֹתָהּ, שֶׁנּוֹלְדָה בְּהִירַת עֵינַיִם וְשֵֹעָר. אַךְ שַׁתְקָנוּתָהּ שִׁוְּתָה לָה כֹּבֶד רֹאש שֶׁל מִי שֶׁגָּמְרָה אֹמֶר לְהִשָּׁאֵר סְמוּכָה לִפְנֵי הַדְּבָרִים, קְשׁוּבָה לְרַחַשׁ הַטִּיחַ הַנּוֹשֵׁר, לַמִּקְצָב הַטּוֹרְדָנִי שֶׁל גִּשְׁמֵי הַחֹרֶף בַּמַּרְזְבִים, לַקִּינָה חַסְרַת הַתּוֹחֶלֶת שֶׁל קִירוֹת הַבַּיִת בָּעֶרֶב.

בַּת שֵׁשׁ, בַּת שְׁמוֹנֶה, שְׁבוּיָה בְּתוֹךְ חָלָל־זְמַן הוֹלֵךְ וְנֶעְלָם, נָהֲגָה לְהַאֲזִין בַּחֲשַׁאי לַקּוֹלוֹת הַלְּכוּדִים מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר. הַהֶמְיָה, הַזִּמְזוּם הַצּוֹרְמָנִי שֶׁל תַּחֲנַת הָרַדְּיוֹ הַמְּקוֹמִית, הַכֹּל נִדְּמָה כְּנִשְׁעָן עַל הַדֹּפֶן הַדַּקָּה הַמַּפְרִידָה בֵּין הַחֲדָרִים. הַחֲשֵׁכָה הָיְתָה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת. הִיא נֶאֶגְרָה בַּחֲרִיצֵי הַמִּרְצָפוֹת, הִזְדַּחֲלָה, כָּךְ חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה, לְתוֹךְ הַסְּדָקִים הַצָּרִים שֶׁהוֹתִירוּ הַסְּפָרִים בֵּינֵיהֶם, בְּעִקָּר אֵלֶּה שֶׁלֹא נִשְׁלְפוּ תָּדִיר מִן הַמַּדָּף וְשִׁכְבַת אָבָק דַּקִּיקָה הִסְגִּירָה אֶת בְּדִידוּתָם. בַּצַּר לָהּ הָיְתָה מְקָרֶבֶת אֶת עֵינָהּ אֶל חֹר הַמַּנְעוּל הַקָּבוּעַ בַּחֲזִית הַפְּסַנְתֵּר וּמַבִּיטָה בַּעֲדוֹ אֶל הַפְּנִים הַמּוּאָר, נוּרָה דָּלְקָה בְּתוֹכוֹ יוֹם וַלַּיְלָה לְהָגֵן מִפְּנֵי הַלַּחוּת, שָׁם דִּמְּתָה לְעַצְמָהּ בַּיִת אַחֵר שֶׁבּוֹ הַחַיִּים מְתֻקָּנִים וְהַצְּלָלִים אֲסוּפִים, צַיְתָנִיִּים, רַק בַּפִּינוֹת שֶׁיּוֹעָדוּ לָהֶם.

 

חלק שלישי

הֵם הָיוּ אַרְבָּעָה שֶׁחָבְרוּ כְּעַיִן לְפֶה, כְּפֶה לְאֹזֶן. שְׁתֵי אֲחָיוֹת וּשְׁנֵי אַחִים. כֹּחַ מוּזָר הָפַךְ אוֹתָם לְיֵשׁוּת בַּעֲלַת אַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם פּוֹנֶה לְעֵבֶר אַחֵר. אַרְבָּעָה אַחִים, אַרְבַּע רוּחוֹת.

הָיוּ אֵינְסְפוֹר דְּרָכִים לְמַיֵּן אֶת הַרְבִיעִיָּה הַשּׁוֹקֶקֶת הַזּוֹ: הַפַּטְפְּטָנִים כְּנֶגֶד הַמַּחֲרִישִׁים, הַנּוֹטִים לַמַּעֲשֶֹה כְּנֶגֶד הַנּוֹהִים אַחַר הָרוּחַ, הַמּוּזִיקָאִים כְּנֶגֶד אֳמָנֵי הַמִּכְחוֹל. שְׁנוּנִים וּבַעֲלֵי הוּמוֹר, חַדִּים וּמְהִירֵי מַחְשָׁבָה, שִׁמְּשׁוּ זֶה לָזֶה יְרִיבִים עֲקֻבִּים מִדָּם אַךְ גַּם חֶבֶר נֶאֱמָנִים סָמוּךְ וּמֻחְלָט. יוֹתֵר מִכֹּל דָּמְתָה הַבְּרִית בֵּינֵיהֶם לַבְּרִית הַכְּרוּתָה בֵּין הָעוֹנוֹת, זוֹ שֶׁבְּתוֹכָהּ מְסַמְּנִים שִׁלְהֵי הָאַחַת אֶת רֵאשִׁית הָאַחֶרֶת וְחוֹזֵר חָלִילָה.

הֵם הָיוּ אֲחֵרִים זֶה מִזֶּה וַאֲחֵרִים מִן הָאֲחֵרִים, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מָשׁוּךְ בֵּינֵיהֶם אֵיזֶה חוּט דַּק שֶׁל דִּמְיוֹן. הִיא תָּהֲתָה לִפְעָמִים אֵיךְ יֵרָאֶה הָעוֹלָם בְּלִי נוֹכְחוּתָם הַמַּתְמֶדֶת. בֵּינֵיהֶם הִרְגִּישָׁה תָּמִיד כְּמוֹ אֵיבָר הֶחָשֹוּף לִקְרִינָה בִּלְתִי נִרְאֵית. הֵם חָיוּ לְיָדָהּ אֶת אוֹתָם חַיֵּי יוֹם-יוֹם, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶאֶלְצָה לַחֲצוֹת בְּכָל לַיְלָה מֵעֵין מְצוּלָה כֵּהָה, כָּךְ דִּמְּתָה אוֹתָה לְעַצְמָהּ, רַק עַל מְנַת לְהָגִיחַ מִמֶנָה הַיְשֵׁר אֶל שֻׁלְחָן אֲרוּחַת הַבֹּקֶר הַהוֹמֶה שֶׁהֵם יְשׁוּבִים סְבִיבוֹ.

הִיא רָשְׁמָה בְּלִבָּהּ הַכֹּל. הַנְּמָלִים הָרוֹחֲשׁוֹת תַּחַת מִרְצְפוֹת הָאֶבֶן הַסְּמוּכוֹת לַכְּנִיסָה, מַחֲטֵי הָאֹרֶן הַמְּכַסּוֹת אֶת הָאֲדָמָה בְּשִׁכְבָה טְחוּבָה, הַנִּחוֹחַ הַמְּיֻחָד, הַמְּשַׁכֵּר, שֶׁל הַגָּדֵר הַחַיָּה הַמּוֹבִילָה אֶל הַבַּיִת. אָהֲבָה לְהַקְשִׁיב, מִפְּנִים חַדְרָהּ, לְקוֹלוֹתֵיהֶם הַמִּתְגַּלְגְּלִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹב, דּוֹהֲרִים עַל עֶגְלַת הָעֵץ הַקְּטַנָּה שֶׁהִרְכִּיבוּ בְּאוֹפֶן מְאֻלְתָּר, מְפִיצִים סְבִיבָם רְסִיסֵי הֲמוּלָה וּצְחוֹק.

בְּכָל שָׁנָה, בִּסְבִיבוֹת חֹדֶשׁ אַפְּרִיל, הָיָה הַבַּיִת מִתְהַפֵּךְ הַחוּצָה עַל תְּכוּלָתוֹ וּקְרָבָיו. הֵם נִתְבְּעוּ לַמְּשִֹימָה כַּחֲבוּרַת פּוֹעֲלִים קְטַנִּים, אוֹחֲזִים מִי בְּמִבְרֶשֶׁת, מִי בְּמַקְדֵּחָה, מִי בְּסֻלָּם. לְמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ שְׁבוּעַיִם הָיָה הֶחָלָל מִתְמַלֵּא רֵיחוֹת סִיד וָצֶבַע, וּפִינוֹת הַבַּיִת הַמֻּצָּלוֹת הָיוּ מִתְמַלְּאוֹת הַלְמוּת תּוּפִּים שֶׁלֹא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. כָּךְ נִלְכַּד הַחֲלוֹף בְּתוֹךְ אֵינְסְפוֹר צוּרוֹת שֶׁל בִּזְבּוּז מְשַׁוֵּעַ. טִקְסֵי הַשִּׁפּוּץ הַלָלוּ, שֶׁתּוֹצְאוֹתֵיהֶם לֹא הֶאֱרִיכוּ יָמִים, יָצְרוּ מַצַּג שָׁוְא שֶׁל יְעִילוּת, מִלָּה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל אִמָּהּ בִּמְיֻחָד וְאִילוּ הִיא תֵּעֲבָה בְּכָל מְאוֹדָהּ. יְעִילוּת הָיְתָה דַּרְכָּן שֶׁל אִמָּהּ וְסָבָתָהּ לִשְׁלוֹל אֶת עוֹלָם הַחֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ שֶׁלָהּ. הָיוּ אֵי אֵלּוּ מִלִּים כָּאֵלֶּה, מִלִּים שֶׁהֵצִיפוּ אֶת אֲפֵלַת חַדְרָה, מִלִּים שֶׁלַּהֲגִיָּתָן כְּשֶׁלְעַצְמָהּ הָיָה הַכֹּחַ לְהַשְׁלִיכָהּ בְּכֹחַ מִתּוֹךְ קוּרֵי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ.

יֵשׁ שֶׁהָיְתָה מִסְתַּתֶּרֶת כְּרוּחַ רְפָאִים מִחוּץ לְחַלּוֹנוֹת בָּתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ וְסוֹפֶגֶת רֵיחוֹת חֲבִיתָה וְסָלָט, מְחָאוֹת קְטַנּוֹת טֶרֶם מִקְלְחוֹת הָעֶרֶב, הֵדֵי וִיכּוּחִים הַהוֹלְכִים וְשׁוֹקְעִים לְתוֹךְ הֶמְיָה סְמִיכָה. שֶׁטַח הַהֶפְקֵר הַתָּמוּהַּ הַזֶּה, חַיֵּי מִשְׁפָּחָה, עוֹרֵר בָּהּ דַּחַף לִכְרֹךְ בְּחִפָּזוֹן דָּבָר בְּמִשְׁנֵהוּ בְּטֶרֶם יַהֲפֹךְ נַחֲלַת הֶעָבָר: שִׁלּוּב שֶׁל עֹנֶג וְאֵימָה.

שֶׁכֵּן כָּל זֶה הִדִּיף רֵיחַ שֶׁל סוֹף קָרֵב. הִיא יָדְעָה זֹאת. מָה שֶׁהָיָה אָרוּג לִבְלִי הַפְרֵד עָתִיד הָיָה לְהִפָּרֵם. מָה שֶׁנִּצַּב זָקוּף עָתִיד הָיָה לְהִתְהַפֵּךְ וְרֹאשׁוֹ אֶל הָאֲדָמָה.

 

דנה אמיר, "קדיש על חשיכה ועל אור", אפיק, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 – שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מתוך "התוואי האופקי" מאת רות ביגר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"אַיִן הַגּוֹמֵעַ בַּשָּׂפָה וּבוֹרֵא": קריאה בספרהּ של טלי לטוביצקי, "הזכות לשלמות הגוף"

מאת מעין הראל

.

בחודש מרץ האחרון הלכה לעולמה המשוררת, העורכת וחוקרת הספרות טלי לטוביצקי, לאחר שנות מחלה ממושכות. ספרה הזכות לשלמות הגוף ראה אור זמן קצר לאחר מכן. זהו ספר שיריה השני, לאחר נסי מלים כלליות יותר מ-2010. לטוביצקי הספיקה להכין אותו לדפוס אך לא זכתה לראותו מתפרסם. עתה, כשעל כריכתו טקסטורה אדומה של טביעת אצבע, אפשר לדמיין שהוא מחליף את גופה, "כאילו הוא איבר" (עמ' 51): גוף־ספר חי, רוטט, פצוע ופוצע, ועם זאת – שלם ומדויק כל כך. הצער מתערבב בַהשתאות ובהתרגשות על ההישג הגדול, שמצטרף אל כמה משירי המחלה וסף המוות הגדולים ביותר שנכתבו בעברית – של רחל, הורביץ, ט. כרמי ואחרים – ומזכיר לעיתים אפילו את שירי הקץ של דוד פוגל.

יותר מכול, זהו ספר של יציאה לדרך, שבסופה המוות, או נסיעה "למקום שיש לו שם" מתוך "תבנית שקוראים לה חיים" (עמ' 7). אין בו מאבק מר או היקסמות נפעמת, אלא הכרה חדה ומפוכחת בקרבת הסוף, וגם פגיעוּת, כאב עמוק ו"עבודת עצב" מתמשכת. בד בבד – זו התחקות אחר האופן שבו אפשר, אם אפשר, לכתוב בעת כזאת, מתוך החולי:

כְּבָר הִגִּיעָה
הַשָּׁעָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ אֲבָל
עִם רֶגֶשׁ מְקֻמָּץ כָּזֶה, מְפַחֵד לְהִפָּגַע
צַוַּאר מְכֻוָּץ
רֹאשׁ מְכֻנָּס, מְיֹאָשׁ אַחֲרֵי מַכָּה חֲזָקָה
לָצֵאת לַדֶּרֶךְ?

(עמ' 10)

היציאה אל מסע גילוי הסוף מחייבת היפוכים: תנועה תמידית בין אפשרויות קיום; הפניית המבט פנימה במקום אל החוץ, חילופים תכופים בין החי והאנושי לבין הדומם, בין הגוף לבין הנפש. את השיר השלישי בקובץ חותמים שני הבתים הבאים:

עַכְשָׁו לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאָחוֹר
אֵל הָעֶצֶם פְּנִימָה
כְּמוֹ הָעֵצִים לְפוּתֵי עָפָר
שׁוֹכְנֵי דּוּמָה, מַרְעִידִים בָּרוּחַ.

מִלִּים כְּמוֹ אֲבָנִים בַּכִּיס
שׁוֹקְעוֹת בְּכֹבֶד הֲלִיכָה אִטִּית, רֵיקָה.
אַט אַט יִהְיוּ לָאֲדָמָה.
מֵאֶבֶן הַמִּלָּה
פִּיחַ הַמּוּבָן יֻפְרַח בִּנְשִׁיפָה
וְאַסְפַלְט יִבָּקַע מִפְּנֵי עֵירֹם הָרֶגֶל.

(עמ' 9)

שלא כמצופה, ההליכה המתוארת בשיר אינה אל "הנפש פנימה", אלא דווקא אל החומר, הגוף: לתוך העצם שהיא אולי גם "עצם הדבר", גרעין האני. ואולי המוות כבר התרחש, כמו שרומז הדימוי לעצים, שנטועים במקום ובה בעת מצויים בשאול ("שוכני דומה"). בבית הבא נראה שגם המלים הפכו לאבנים מתות, חסרות תוחלת, המעכבות את התנועה. אבל בשורות האחרונות מתחולל נס: המילים הכבדות הופכות לאדמה, המחליפה את עפר המתים; הפיח נעלם והרגל מצליחה לבקע את האספלט כמו ביציאת מצרים פלאית.

גם בשירים אחרים לטוביצקי משחקת בדימויים של מוות, חיים וירידה לשאול ומחליפה ביניהם. כך למשל היחסים עם דמות האהובה נעים בין בריאה לבין "נשיפת רעל" (עמ' 13), כשלעיתים קרובות לא ברור מי משתיהן חיה ומי כבר מתה וזקוקה להחייאה. בשיר "אורפֵאָה" (עמ' 15) מתארת הדוברת את עצמה כאורפאוס־אישה המאבדת את אהובתה, אך גם בוראת אותה מחדש בה בשעה שדווקא היא עצמה, שכביכול נותרה בחיים בעל כורחה, נדונה למוות יומיומי מתמשך ואלים:

[…] רַגְלַי
בְּעַל כָּרְחִי נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי
קָדִימָה וּלְמַעְלָה
אֵל אֶרֶץ הַחַיִּים
שָׂם אֶלְמַד לְנַגֵּן, לְכַשֵּׁף,
לְאַכְזֵב, לְהִקָּרַע לִגְזָרִים וּכֻלֵּי.

ההישארות בתחומה של ארץ החיים פרושה קיום אכזרי שיש להישמר מפניו. אולי משום כך היפוך הכיוון המתחולל בשירים קשור גם לשיבה אל עמדה ילדית המבקשת להתרחק מן הכיעור: "יַלְדָּה/ אֲבוּדָה עַל שְׂפַת הָעִיר/ כְּמוֹ לֹא נוֹגֵעַ בִּי/ הָרֵיחַ, הַזִּהוּם הַשָּׁחֹר,/ הַנְּפָשׁוֹת הַנֶּעֱרָמוֹת" (עמ' 20). עמדה דומה מופיעה בשיר המטלטל שכתבה לטוביצקי בגיל 19, בעקבות מות אביה ("פנטום להלווית אבי"). בשער השני בספר מצטרפת העמדה הילדית לזו האימהית, בתיאוּריה של הבת יוּלִי, שהיא לעיתים מעין ילדה־תאומה, והתשוקה לזכור אותה הופכת למניע העיקרי של הכתיבה:
וַאֲנִי רוֹצָה
לִזְכֹּר אוֹתָךְ
כָּל רֶגַע, וְגַם אַחֲרֵי
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לִזְכֹּר.

(עמ' 29)

השירים הכתובים אל יולי ועליה מבטאים את הכמיהה העזה ביותר העולה מן הספר: לחיות ולכתוב אמת בתוך עולם מזויף, במציאות שבה צריך עדיין להתקיים, שנעה בין "יפה ומלוכלך" ל"מכוער ונקי", ובמשמעות האסתטית והמוסרית המתעתעת של התארים הללו. השירים מרבים לעסוק בהעמדות פנים ובפער בין הפנים לחוץ ובין אמת לזיוף: בראש ובראשונה במטאפורות שקשורות לגוף כ"קליפה עוטה קליפות בגדים" שאיבריה מצוירים (עמ' 13), כמו גם בתהייה אם הגוף החי כבר מת (עמ' 14), ובתיאורו כ"מצולק ורכוס" מתחת לבגדים (עמ' 39). בשירים אחרים הזיוף הוא המאפיין הבולט ביותר של העולם האטום, שאיבד את אנושיותו: העור והזיעה מכסים על בני אדם "עשויים נסורת" (עמ' 38); מתחמי הקניות מסווים את התרעלה והמועקה; הקַצב נראה לרגע כחתול חביב (עמ' 31); העיקר והטפל הם "שטרות מזויפים" (עמ' 46). גם המחלה והניסיון "להתחיל עוד פעם" אחרי אשפוז מחייבים עצימת עיניים ואמונה באשליה שסימני שטפי הדם של העירוי אינם אלא "פרח נחמד" (עמ' 57).

התחושות הללו קשורות ישירות גם לעוולות הפוליטיים, שלטוביצקי עסקה בהם במשך שנים, ובעיקר לשפה כחלק בלתי נפרד מהם. בשיר שעל שמו נקרא הקובץ והוא נמצא בדיוק באמצעו (ובהזדמנות זו חשוב לשבח גם את עורכת הספר, ענת לוין, על עבודה מדויקת מאין כמוה), מתוארת ההקבלה האיומה, הלא־נתפסת, בין הילדה הלומדת בפעם הראשונה את שמות איברי הגוף לבין האופן שבו משתמש בהם השיח הצבאי והמשפטי: "94% מֵהַהֲרוּגִים נוֹרוּ בְּפֶלֶג גּוּף עֶלְיוֹן/ (וּבַפֵּרוּט – כָּל הַמִּלִים שֶׁאַתְּ/ יוֹדַעַת לְהַגִּיד כְּבָר: רֹאשׁ, פָּנִים,/ גַּב, חָזֶה וּבֶטֶן)" (עמ' 26). אולי לכן אין בשפה כזאת נחמה ו"כָּל הַמִּלִים שֶׁיָּלְדָתִּי לוֹמֶדֶת/ לֹא יַעַזְרוּ לָהּ כְּשֶׁאָמוּת" (עמ' 52).

את השיר החותם את הקובץ ואת הדרך אביא כאן בשלמותו.

רֹאשׁ פָּתוּחַ
נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת
הָעוֹלָם הַבָּא
מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב
צִלִּי בַּעֲקֵבָיו
רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים
הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים
חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם
רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

מַה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹׁנֶת
זֶה הַחַיִּים מַה שֶׁכּוֹאֵב
בְּסַךְ הַכֹּל.

זוהי הצצה יוצא דופן, מצמררת ממש, אל רגע המעבר לעולם האחר, שאחרי החיים, שיש בו אימה ויופי. השורות הפותחות את השיר מזכירות נמלים בתוך גווייה, אך גם עבודות סוריאליסטיות, כתמונת הנמלים הזוחלות מתוך כף היד בסרט "כלב אנדלוסי" של בונואל ודאלי, אלא שכאן הנמלים רוחשות בתוך הראש, אולי מכלות את המחשבות והמילים. תיאור העולם הבא כארנב מדלג רומז לארנב הממהר של אליס, היורדת אל ארץ הפלאות. התפאורה היא מעין יער, המציף בחוויות חושיות חדות: יובש וענפים נשברים לצד "רעד השמש" המבליח, אולי מבין אותם ענפים. אין כאן "אני" ברור, זולת באזכור הצל הדבק בעקביו של "העולם הבא", כי ה"אני" הוא עתה צל, אולי כמו צילו הנודד של פיטר פן, שלא יגדל לעולם. ברגעים האלה יש גם פרידה ממנעד הרגשות: החדווה והצער מתחלפים בהבזקי תמונות אחרונים.

בבית השני חוזרת דמות הילדה, שכבר פגשנו בכמה משירי הספר. הדוברת פונה אליה בגוף שני, ובעצם אל עצמה. היא מנסה לדובב את חרדת המוות הגדולה, שלפתע נראית חסרת טעם ומיותרת, שכן "זה החיים מה שכואב/ בסך הכול". המוות הוא קיצו של הכאב, סופו של הפחד. לאן היא הולכת מכאן. מה מחכה לה מעבר לעלים.

כשלוש שנים לפני מותה, ברשימת פרוזה בשם "בעצם החלולה", תיארה לטוביצקי את המחלה כביטוי עמוק של הקושי להשתתף במרוץ החיים ושל הפחד מפניו: "עם רגל פגועה אי אפשר לרוץ […] אדקור אפוא את רגלי", כתבה שם. הזכות לשלמות הגוף הוא עדות ליכולת לפסוע, למרות הכול, בצעדים בוטחים וברורים. להשאיר עקבות שלא יימחו במהרה.

.

מעין הראל היא חוקרת ומרצה לספרות. כתבה בין היתר על ייצוגים של חולי בספרות ובתרבות.

 

» נמלים בכף יד, מתוך "כלב אנדלוסי", סרטם של בונואל ודאלי.

» רשימתה של טלי לטוביצקי, "בעצם החלולה", מתוך פטל 2: אסור (אפריל 2016).

 

טלי לטוביצקי, "הזכות לשלמות הגוף", פרדס, 2019

 

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: נעמה ישראלי על פרפורמנס בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן