.
"So much for endings. Beginnings are always more fun",
אמרה מרגרט אטווד, ובתרגום חופשי: עזבו סופים. התחלות הן תמיד יותר כיפיות!
המוסך מזמין אתכן/ם לשלוח לנו פתיחות של סיפורים שכתבתן/ם. הפתיחות שאהבנו יתפרסמו בגיליון אחרי החגים של המוסך (גיליון 62).
יש לשלוח פתיחה אחת בלבד, באורך של 150 מילים לכל היותר.
את הפתיחה שלחו לכתובת: [email protected]
בשורת הנושא ציינו "התחלות" ואת שם הכותב/ת.
תאריך אחרון למשלוח: 29 בספטמבר.
בהצלחה!
אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1992
האישה והחדר
האישה ראתה את עצמה כחדר פרוץ. נכנס איש, הסתכל לכל הצדדים, שלשל את המכנסיים וחרבן. הפעילות היומיומית שלו כבר שיוותה לחדר מראה של חִרְבֶּה שנתקלים בה בעת טיול שנתי לגליל. נכנס עוד איש, דומה לראשון אבל נושא בזרועותיו חבל ובו לולאה. סקר את התקרה, איתר וו שפעם היה תלוי עליו השנדליר מהחתונה, השחיל עליו את החבל ותלה את עצמו; פרפור או שניים וזהו.
נכנס שלישי – הוא מהמיואשים. קרא בשמה, קרא בשמה, צ־ע־ק! את שמה, בדק בכל פינה, גוו שחוח וידיו אוחזות בייאוש בראשו וסותמות לו בלי כוונה את האוזניים. נעמד, הוציא דף מקומט והקריא שיר – לא לטעמה.
אלה היו מהקבועים; והאישה ידעה יפה שאינם בני הזוג הנעימים ביותר שהייתה יכולה לאחל לעצמה. הרי חשה בתוכה את הרמץ המהבהב של תקוות מעורפלות מימי הנעורים. עם זאת, נעים היה להיווכח שלא נשכחה עדיין מכל לב. לפעמים תפסה את עצמה מרגישה מוחמאת מעט כשהשלושה הגיעו.
אבל מקהלת הצבא האדום, בניצוחו של סרגיי אוסטרוחוביץ' המהולל, הייתה חוויה נקייה. שעה שלמה לקח לחמש מאות הזמרים המשופמים להשתחל פנימה אל החדר, כשהם מתמרנים בזהירות בין חלקי הגופות ושברי הרהיטים וערימות הזבל. אבל כשהשירה פרצה לבסוף בשלושה קולות מהגרונות הגבריים, ליבה נרטט. זה היה כאילו לא עברו חמישים שנה מאז עמדה בחי"ת בחצר הקטנה של קן השומר הצעיר ברוממה, כשעיניה מתהפנטות מכתובת האש "לנדוד שומ–" שהם עבדו עליה כל אחר הצהריים, והיא נפעמת משירת האנטרנציונאל הסוציאליסטי שעלתה מהפטפון של אלי המדריך.
כשמקהלת הצבא האדום סיימה את שירתה, סרגיי המנצח נקש בעקבי מגפיו המבהיקים וקד קידה חיילית כלפי הקיר האחורי. עבר בה חוט של התאהבות. מכל הגברים שהכירה, היא חשבה, סרגיי הוא בוודאי אחד המעטים שאולי לא יראה בה רק מעיין נובע של טוב נשי, ולא יעניש אותה על שלא הנביעה לו די.
"זה בטח משום שבא לכאן בתוקף תפקידו המקצועי," התעשתה. "אילו היינו מתחתנים, הוא מיד היה מפסיק לבשל."
ופעם נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, זוחל ומקרטע, לבוש בחיתול מלוכלך והתחת שלו התנועע באוויר כמו תחת של ברווז. באמצע החדר הוא התיישב והתחיל לבכות (לאישה לא היה נעים להיווכח שהחיתול ממש מזוהם). באגרוף מלוכלך הוא ניסה לנגב לעצמו את האף, אבל הנזלת רק נמרחה והבכי גבר. איפה אמא שלו? תהתה האישה, והשתדלה להיזכר היכן בתוך כל הזבל נמצאת גיגית הפלסטיק הוורודה. משהו בעומק הווייתה הזוויתית והפרוצה אמר לה שהתינוק הזה מוכר לה מאיפשהו. אבל היא לא הייתה בטוחה. היו בדיוק מספיק סימנים שכן ושלא, והיא מיהרה לסתום את המחשבה באמצעות נוסחתה הבדוקה לשיכוך אכזבות: "מה זה משנה? כל אחד צריך אהבה."
אבל שלא ברצונה זרח בעיניה חיוך שלא השתמע לשתי פנים ואפילו לא לפָּחות. החיוך הזה הפיץ בחדר זוהר רך שעיגל את הזוויות החדודיות, הלבין את הקירות המושתנים ומילא את החללים הקודרים בנעימות. החלה להצטייר חצי אפשרות להתייחס לערימות הזבל כאל שמיכות רכות ורדידים מצמר אלפקה שמישהי זרקה על כורסה, שטיח, ברשלנות חיננית בטרם שינה.
האישה המשיכה לעטוף את התינוק במבטיה ולעשות לו אמבטיה במחשבותיה, ודימתה לראות הבעה של נחת מפציעה על פניו המלוכלכות. גם בתוך עצמה היא הרגישה הפצעה. אם אפשר להרגיש כמו מנורה־עומדת שעומדת על יד מיטה לבנה, מתחת לחלון שווילונותיו הדקיקים מתנועעים בבריזה המבושמת בניחוחות היסמין מהגינה – אם אפשר להרגיש כמו מעגל האור שמנורה כזאת עשויה להטיל על כרית לבנה, ספר פתוח הפוך, ראש סתור של נערה נרדמת – כך בדיוק היא הרגישה.
הסיפור על מלאך המוות
כל השנים היא נלחמה, בניסיון לסתום חורים, וכשמלאך המוות בא היא הציצה בו (היא בדיוק הייתה באמצע תיקון הגדר, והצלעות שלו הטילו פסי צל על האדמה) ואמרה, "מה, כבר? אני בכלל לא עייפה." והוא בטש בפרסתו הימנית באדמה ואמר, "אני מצטער, אבל יש עוד סתימה," והצביע על בית החזה שלה, "כמה זמן לא היית אצל רופא?"
היא השפילה את העיניים. "שלוש, ארבע שנים," אמרה. "מאז ה… נו."
"מאז המה?" הוא שאל, והיא הציצה בו שוב כדי לראות אם הוא לא עושה את עצמו, הרי כל מי שהכיר אותם ידע. "לא משנה," הפטירה לבסוף, "מישהו היה חולה אבל הוא מרגיש קצת יותר טוב עכשיו."
"טוב אני מצטער," הוא צנף, "אבל הגיע הזמן."
"אל תגיד שאתה מצטער אם אתה לא ממש מצטער!" נזפה בו כדרך שנהגה לנזוף בבניה כשהיו קטנים. הוא באמת הזכיר לה קצת את הבנים שלה, גבוה אבל ילדותי.
"סליחה," ענה ברוח שפופה, "זאת רק צורת דיבור."
היא הסתכלה מסביב. "טוב," אמרה, "כפי שאתה רואה אני עסוקה כרגע בתיקונים ואין לי זמן בשבילך."
הוא צהל בלי שפתיים. משחק הרעיונות הצחיק אותו והוא ורמז בלי מילים שאולי כדאי לה כבר לנוח, כמה עוד היא יכולה לנקות כשכל הזמן יש עוד זבל, לא כדאי שהיא תתחיל לחשוב קצת על עצמה? והיא הזדקפה, חשה כאב גב קל בגלל ההתכופפות הממושכת, ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה, שיחזור אחר הצהריים.
כששכבה לנוח, הבליח בתוכה זיכרון של סופשבוע עם הצופים הצעיריםֿ, לפני הרבה שנים, כשהגדול היה בן שבע. הם שהו בחוות סוסים, והיא נזכרה ברגע אחד ביום השני, בשעה חמה ולאה ממש כמו עכשיו, כשהיא והילד היו אחראים להברשה של סוס. הם עמדו משני צדי הסוס הגדול והשקט והברישו אותו במברשות רכות, והרגישו תחת ידיהם את בטנו המעוגלת והחמה, המתוחה כמו תוף קטיפה ענקי – יותר מקטיפה, שכן העור השעיר היה חי וחם, ומעורק בעורקים עדינים שפעמו וזרמו מתחתיו – ובכל פעם שהתכופפה מתחת לבטן של הסוס ראתה את רגליו הקטנות של בנה מציצות מהצד השני בתוך העשבים היבשים. רגליו של הילד היו רזות, ורק משום שנעו קלות לפנים ולאחור היא יכלה לנחש את תנועות ההברשה שלו, את שקדנותו, את הריכוז הילדותי שעל פניו.
עכשיו, במיטה, חזרה אליה גם המחשבה שהתלוותה לאותו רגע, והיא, שאם זה היה נמשך לנצח, כך, כשמצחה נשען על בטן הסוס והעשבים מלטפים את רגליהם כמו סדין של משי, ובנה על ידה שמח ועסוק, מה רע?
היא כבר הייתה מנומנמת כשדלת חדר השינה נפתחה בשקט, ופוני קטן חפוף רעמה טפף אל תוך החדר על פרסות של משי. היא זיהתה אותו מיד, מהימים שהיה קטן, והרימה פינה של השמיכה לפנות לו מקום.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות העיר", מאת גליה אביאני
עפרה אייל, איור מתוך הספר (פרט)
.
ליל ירח מלא. חודש מרס. אני כותב את דבריי בפנקס של הצי היפאני הקיסרי, שניתן לי לבקשתי במספנת יוקוהמה. את פנקסי שלי השארתי בדירתנו במֶגוּרוּ־קוּ, עם תקליטיו של זבולון קוורטין וספרי התווים והקודש. נסענו שלוש שעות בדרך. אינני יודע מדוע התארכה הנסיעה כל־כך. פה ושם עצרנו והנהג, שלושה כוכבים על כתפו, יצא ועישן. גם בנסיעה עישן. באחד הצמתים, אחרי איזה גשר, נטש אותנו עם סיגריה בידו ונעלם בתוך מבנה קטן, מואר בסגול. אחרי חצי שעה חזר. במקום אחר הצטרף לחבריו שהצטופפו סביב עץ, ומשם חזר עם שש או שבע חפיסות סיגריות. אני ישבתי מאחור, ובטי ישבה על ברכי חוה, לצד הנהג. הוא עישן ועישן. כל הדרך לא אמר לנו מילה, וגם לוּ אמר, מה לנו ולזה; אל יפאן באנו אמנם לפני שבע שנים, אך היפאנית סתומה כפי שהייתה. פסנתר אני מלמד בלוויית מתורגמן כסוף שיער בשם אויגן זוּלצבַּאך, פקיד בקונצרן התרגום הבינלאומי 'סֶפְּטוּאָגִינְטָה', שליווה גם את החייל היפאני בשעה שזה הקיש באישון לילה על דלתנו. הכינור, כמה חפצי ערך קטנים, אלבום, כל מסמכינו, כולם לצדי. מקרקש הכינור על ספסל הברזל.
אנחנו ממתינים בקצהו של אולם רחב ידיים. בשמונה בבוקר תפליג הספינה לדרכה. את המילה בוקר אנחנו מבינים, וגם את המילה שמונה. שאלנו בגרמנית לאן מועדות פני הספינה, אך איש אינו יודע, או שאינו מבין גרמנית. מאה חיילים צועדים הלוך ושוב על הרציף – אנחנו רואים אותם מבעד לחלון גדול, כאשר קם אחד מאיתנו ועומד. תרגילי סדר, לא נבדלים הרבה מאלו של חיילי צבא אוסטריה האמיצים, בצעדם ברוב טקס על מרצפות רינגשטראסה. הגישו לנו תה וממתק. השעה כבר שש ושלושים, מורה שעון שתלוי על קיר. את שעון היד שלי הסרתי ואני שומר עליו בכיסי. לא מתוך חשש; החיילים היפאנים לא ייטלו ממני דבר, אלא שעל פרק ידי הוא נוצץ מדי, מושך רוחות רעות. זאת לי הפעם החמישית ביוקוהמה – שנייה רק לטוקיו בגודלה מבין ערי יפאן, או שלישית רק לטוקיו ואוסקה, ולכל היותר רביעית. חלפנו ליד שוק דגים, הומה אדם בשעת זריחה, כדרכם של שוקי דגים. דייג וסוחר התמקחו על מחיר תמנון. בטי ישנה, ועורפה של חוה הבהיק באור פנס. ריח תנובת מפרץ טוקיו.
מה עושים בלילה זה האוטומובילים בנתיבי אירופה, שם הערב רק מתחיל? לחוה שני אחים שהשאירה בחמיאלניק, ובתחילת המלחמה נאלמו דום. אולי ברחו לברית המועצות. לאחד מהם ילדה וילד, השני רווק. אני שכחתי כבר מאין באתי, שכחתי אב ואם ושתי אחיות, ועוד אחות בשיקגו. עד פרל הארבור כתבנו מכתבים. אחריה ננעלו הדלתות. אם נלקחנו ליוקוהמה, אמרתי לחוה, בוודאי נרחיק עוד. יוקוהמה היא משפך, שמזרבוביתו מַשְׁקָה יפאן את האוקיינוס בגייסות. כדור השמש האדום, דגל הקיסר, מפיץ את אורו מיוקוהמה לכל רוח, מתים אנגלים ואמריקנים ירוו את הקרקעית. משפחת בלאס תיתן כתף גם היא: באיי סלומון רוצים ללמוד פסנתר. בפלאו מייחלים לצליל כינור. בטי תשחה כמו דג לחוף ים הפיליפינים. המלחמה תיגמר, אמרתי לחוה, במוקדם או במאוחר. היפאנים ימלכו בכל חצי הכדור, ולהם – אין דבר איתנו. טוב לנו שאנחנו בדרכים. גם הקיסר מכיר אותנו, אמרה חוה. בוודאי, לחשתי. הקיסר דואג לנו באופן אישי. בהוראתו הביאונו לכאן. מתקפה אמריקנית תבוא שוב על טוקיו, הקיסר יודע זאת. מרגלים יש לו בכל פינה. בניינים יופלו מן האוויר. הקיסר ירום הודו מילט אותנו מן האש, זה כורש בן זמננו. אוהב יהודים גדול, ואוהב של המוזיקה.
הגישו לנו שלושה כדורי אורז. בטי התעוררה, מתייפחת. חוה לקחה אותה בידיה והלכה אל החלון הגדול. בחוץ הסתיימו תרגילי הסדר, ועכשיו קמה תכונה חדשה: שיירה של אוטומובילים מסיעה חיילים אל כבש ספינה. לבד על רצפת האבן, עלתה מול עיניי דמותו של אויגן זולצבאך. כל שידעתי על המלחמה בגלגולה האחרון, למדתי מן הגרמני. בחורף 1941 עוד האזנו חוה ואני לשידורי הגלים הקצרים של הרייך, אלא שבוקר קר אחד החרים שוטר מקוף יפאני את מכשיר הרדיו. אנחנו זרים. אמנם לא אנגלים או אמריקנים, שאז היו שולחים אותנו למחנה בהרים, אבל זרים דיים. גאיג'ין. ובוגדני הוא מכשיר הרדיו. ניסיתי בכל מאודי לזכור דברים שאמר לי הגרמני. מה סיפר על זירת האוקיינוס? כשפתח בתיאור פלישת הצבא הקיסרי לאיזו שרשרת איים באמצע סוף העולם, שאפילו השטן בעצמו לא היה דורך שם גם אם היו נותנים לו הר שלם מזהב, בדיוק אז רתח תמיד הקומקום, או הגיעה השעה להסיר מן התקליט את המחט. ביקשתי את סליחתו והתרוממתי. גם הוא התרומם. כבוד מר הדוקטור מנצח התזמורת, אמר. כששבנו אל השולחן, חוה מן הקומקום או אני מן הגרמופון, שכחנו כבר באיזו זירה עסקינן, ועל כל פנים רצינו לשמוע רק על זירה אחת. הוא ידע זאת היטב, אך קפדנותו הפרוסית אילצה אותו לספר לנו בדיוק באותו אורך רוח על כל זירה וזירה: קרב מָלָאִיָּה כמו דנקרק. ואם העדיף את צבאות הציר על פני אלו של בעלות הברית, פניו לא גילו זאת.
כשהורה השעון שמונה הובילו גם אותנו אל כבש הספינה. השקפנו מטה מן הסיפון, אל מספנות יוקוהמה. העיר שקקה מאחור, והרים בגבה. בטי פיזמה איזה פזמון. זכרתי את מסעי הארוך, מן הכפר בפאתי מזרח, ועד וינה. ואז שוב מזרחה, הרחק מזרחה, ליפאן דרך האוקיינוס ההודי, בהזמנת הקיסר ירום הודו, והנה, שנית שטים אנו אל פני השמש. לפתע צץ על הרציף אוטומוביל שחור, דהר על דרך הגישה, וחרק בבלמיו. קצין יפאני נפלט מן המושב האחורי, ובעקבותיו – ראו ראו! מר אויגן זולצבאך. הגרמני הצל על עיניו, הביט כה וכה, והחל לפסוע אל הכבש. בעקבותיו מיהר הקצין, ובידו מזוודת עור. הנה, יש לנו פֶּה וגם אזניים, אמרתי לחוה. חוה קראה אליו: אדון זולצבאך! ונופפה בידה. הוא הנהן הנהון בלתי נראה והמשיך לצעוד, השמש בעיניו. ברוך הבא! קראה חוה. היא הרימה את בטי והצביעה לעברו. מר זולצבאך, תראי! בפניו החתומות טיפס הגרמני על כבש הספינה. עשרות חיילים יפאנים הקיפונו אבל הוא פילס דרכו ביניהם והתקרב אלינו. בוקר טוב, אדוני הדוקטור מנצח התזמורת, אמר. ובוקר טוב גברת הדוקטור המנצח. בוקר טוב לך מר זולצבאך, אמרתי לו, אני שמח לפגוש אותך כאן. הגרמני נגע בכובעו. זהו כבוד גדול עבורי ועבור חברת 'סֶפְּטוּאָגִינְטָה' להצטרף אל האדון הדוקטור מנצח התזמורת ואל הגברת בהפלגתכם המיוחדת שבפיקוח מפקדת הצי הקיסרי, אמר בלי לעפעף. אדוני יודע במקרה לאן אנחנו מפליגים? שאלתי. בהחלט, אמר הגרמני, אל האוקיינוס. בספינת הצי הקיסרי 'אוּמִיגֶטְסוּ'. שמשמעו – חודש אחרון של היריון.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "מסכה", שירה בפרוזה מאת ענת רוסמן
ששון סומך (צילום: אתר פרס א.מ.ת)
ביום שבת, 17 באוגוסט, הלך לעולמו ששון סומך, אחד מגדולי החוקרים של הספרות והשירה הערבית ומן הבולטים והחשובים שבמתרגמי השירה והפרוזה מערבית בעשורים האחרונים. ניתן לומר מבלי להפריז שסומך היה אחד מאבותיו המייסדים של התחום כבר עם הגיעו לישראל, בראשית שנות החמישים, כצעיר בסוף שנות העשרה לחייו, ובמשך השנים ביסס לעצמו עוד ועוד את המעמד המחייב של הממציא, המכונן והמחולל הבלתי נלאה של התחום, ומי שהיה מזוהה איתו שנים רבות.
ששון היה הרבה דברים להרבה מאוד אנשים משך קריירה ארוכה שנפרשה על פני שבעה עשורים ונעה בטבעיות רבה בין ארבע יבשות לפחות ובין פסגות האקדמיה לתחתיות הרחובות הצדדיים של בגדאד וקהיר. רבים ספדו לששון בשבועות האחרונים והכבירו עליו דברי שבח והלל (כולם מוצדקים). לרבים מן הסופדים היה ששון מורה, מנחה, עמית לעבודה או למחקר. לי הייתה הזכות להכיר את ששון בשלב מאוחר של חייו ומחוץ להקשרים מקצועיים או מחקריים מובהקים, מה שעיצב את מערכת היחסים בינינו כמערכת יחסים שונה ואפילו חריגה. אמנם ליוותה את מערכת היחסים בינינו כל העת עבודה אינטנסיבית, שהייתה בהחלט חלק מעולמו המקצועי של ששון, אך ששון השכיח תמיד בקלות ובטבעיות רבה את מקומה בינינו, ומהר מאוד נתן לי הרגשה שאני הרבה יותר בן בית, בן משפחה, חבר ושותף מאשר עובד שלו. בשל כל אלה אני מרשה לעצמי לדלג על אזכור הישגיו, תאריו וסגולותיו כחוקר, שכבר נמנו בפי רבים וטובים בשבועות האחרונים, ולהטיל את אלומת האור על היבטים אישיים שהיה לי הכבוד והעונג להיחשף אליהם.
התחלתי לעבוד כעוזרו של ששון בשנת 2008 וליוויתי אותו בשנים האחרונות שבהן היה פעיל במחקר ובכתיבה, ועד שלקה בשבץ ונכנס לשנות הדעיכה האחרונות שהובילו למותו באמצע החודש הקודם. המפגש הראשון בינינו זכור לי במיוחד: במהלך תרגום שעבדתי עליו באותה תקופה נתקלתי בדיאלוג שמתנהל בדיאלקט הייחודי של הנוצרים בבגדאד. מכיוון שאז לא ידעתי דבר על השפה המדוברת העיראקית ובוודאי לא על הדיאלקטים הקהילתיים והמקומיים שלה, המליץ לי חבר לפנות לששון והבטיח לי שאיש לא יוכל לעזור לי כמותו. את ששון לא הכרתי אז, ורק ידעתי שהוא פרופסור בגמלאות שזכה בפרס ישראל ורק זמן קצר קודם לכן גם בפרס א.מ.ת.. בחיל ורעדה התקשרתי אליו הביתה בהנחה שהוא ימצא את הדרך להיפטר ממני ולהוריד מעצמו את הטרחה שבעזרה לסטודנט צעיר שהוא אינו מכיר. השיחה הייתה קצרה מאוד. בקושי הספקתי להשלים את המשפט שבו אמרתי לו שיש בידי קטע ספרותי שכתוב בדיאלקט נוצרי־בגדאדי והוא כבר הזמין אותי להגיע אליו הביתה ביום המחרת. כבר אז הבנתי שמדובר באדם לא שגרתי במיוחד. ביום המחרת הגעתי בחיל ורעדה לא פחותים אל ביתו ברמת אביב החדשה עם הספר והמחשב בידיי וציפיתי לפגישת עבודה קצרה ועניינית – הוא יעזור ככל שיוכל וישחרר אותי לדרכי.
כבר המפגש הראשון בישר שכלום לא הולך להיות שגרתי: כשנכנסתי אליו הביתה לראשונה, ראיתי את ששון יושב סביב השולחן במרפסת עם יוסי אלפי, שאותו זיהיתי מיד, והשניים מספרים זה לזה בדיחות בעיראקית וצוחקים צחוק גדול בלי הפסקה. כשנכנסתי למרפסת, ששון לחץ לי את היד, בירך אותי בזריזות ומיד חזר לרצף הבדיחות עם יוסי אלפי, שארך עוד כחצי שעה, שבהן ישבתי בצד ושתקתי. נהניתי מהבדיחות מבלי להבין מילה ונהניתי לראות מהצד את שני החברים שכל כך נהנים זה מחברתו של זה וברור לחלוטין שהישיבה המשותפת הזאת היא סם חיים עבורם.
הפגישה המקצועית, שהחלה לאחר שאלפי הלך, הייתה חוויה בפני עצמה: ישבנו כמה שעות מול הדיאלוג הקצר בדיאלקט הנוצרי־בגדאדי, ובסופם בהחלט הצלחתי להבין מה נאמר בו, אך ששון לא תרגם עבורי את הטקסט, אלא השתמש בו כדי ללמד אותי את היסודות של הדיאלקט. אולי לא הפכתי בתוך כמה שעות מומחה לדיאלקט הנוצרי של בגדאד, אבל בהחלט היו לי כלים טובים יותר כדי להתמודד עם דיאלוגים דומים אחרים שהיו ברומן, ובעיקר הבנתי שששון הוא מורה לפני שהוא מתרגם, והוא אינו מנסה לשמור את הידע שלו לעצמו, אלא שמח מאוד לנדב אותו לאחרים ככל שעולה בידיו. עוד לפני שהסתיימה הפגישה הציע לי ששון להיות עוזר שלו ואמר שיש לו כמה פרויקטים שהוא עובד עליהם במקביל והוא צריך מישהו שיעזור לו להתמודד עם הררי החומר. הסכמתי מיד והוא הזמין אותי לבוא כבר למחרת היום אליו הביתה ולהתחיל לעבוד.
מן הרגע הראשון בעבודה המשותפת עם ששון, כשאמר לי במה הוא מעוניין שאהיה מעורב, היה ברור לי מאוד שמדובר במעין "קרב מאסף" של אדם שמבין ששנות חייו הנותרות אינן רבות, ולכל הפחות מוגבלות, ותכליתו הייתה ברורה – לסגור כמה שיותר קצוות שנותרו פתוחים והיוו בעיניו סיכום של הקריירה שלו ושל ההיבטים בה שבהם היה גאה יותר מכול. הדבר עלה בבירור מריבוי הפרויקטים הגדולים והמקבילים, וניכר במספר הפעמים ששלח אותי למצוא בספרייה או במשרד שלו מאמרים, שירים, קטעי פרוזה, טורים בעיתון שכתב במשך השנים, שהיו שונים מאוד באופיים זה מזה ושזירתם אלה לאלה כתוצר ספרותי או מחקרי סופי הייתה, ככל הנראה, ברורה רק לו באותה עת.
הפרויקט המרכזי שעבדתי עליו עם ששון בתחילת העבודה המשותפת היה ספר מחקר ראשון בעברית על יצירתו של הסופר המצרי נגיב מחפוז, שלימים ראה אור בהוצאת "כרמל" בשם מחצית היום. הפרויקט השני היה איסוף ועריכה של שירים שתרגם מערבית בחמישים השנים האחרונות לספר שבאותה עת הוא קרא לו בשם הזמני "חמישים שנות שירה". הפרויקט השלישי היה איסוף, בחירה, הקלדה ועריכה של מאמרים וטורים קצרים שכתב במשך השנים בעיתונות בעברית על הספרות והשירה הערבית ועל מלאכת התרגום, במטרה להפוך אותם לקובץ מאמרים שיסכם את כתיבתו הפופולרית על הספרות הערבית. על כל הפרויקטים הוא עבד בהתלהבות ובמסירות רבה, במקביל, כאילו הם שלובים זה בזה וכאילו זמנו קצוב והוא חייב להספיק הכול לפני שלא יוכל עוד לעבוד. עם הזמן קיבלו שני הפרויקטים הראשונים את הבכורה הברורה, ואילו הפרויקט השלישי נזנח כיוון שששון חשש שמאמרים שהיו יפים לזמנם לא יצליחו לצלוח את מרחק השנים ויראו כיום מנותקים מהקשר או גרוע מכך – מיושנים ומשעממים.
כדי למלא את החלל שהותירה זניחת הפרויקט השלישי וככל הנראה גם כדי לסגור מעגל פתוח נוסף בחייו, החל ששון בפרויקט נוסף בשנת 2012. כשחזר מביקור של כמה שבועות אצל בתו בקנדה, הוא הפקיד בידיי בלוק כתיבה מלא מתחילתו ועד סופו וסיפר לי שהיה לו קר ושהוא הרגיש חוסר חשק לצאת מהבית ולכן תרגם כמחצית מן הרומן קושתומור של מחפוז. הוא אמר שקושתומור הוא רומן גדול וחשוב של מחפוז שטרם תורגם לעברית, והוא מכה על חטא שכל חייו לא תרגם רומן בהיקף מלא ולכן החליט להתחיל מיד בתרגום הרומן. הוא אמר שהוא רוצה שאקליד עבורו את תחילת הרומן שתרגם בבלוק הכתיבה ואערוך את מה שצריך עריכה, אבל הוסיף שזה לא בוער, והוא כבר יגיד לי מתי להתחיל לעבוד על זה. חודשים לאחר מכן נסעתי לשנת לימודים בחו"ל, וששון עבר דירה ושקע בסידורים של חדר העבודה שלו, והעבודה על המשך תרגום הרומן נדחתה ולמעשה נזנחנה לחלוטין. חודשים לאחר ששבתי ארצה, לקה ששון בשבץ הראשון, ומכיוון שכבר לא הצליח לתפקד כבעבר, התחלתי לנבור, בעידודה של טרי אשתו, בחדר העבודה שלו ולחפש פרויקטים שנותרו פתוחים וניתן להשלימם במהרה. לא מצאתי פרויקטים כאלה, אבל נזכרתי בכתב היד של קושתומור שנמצא אצלי בבית ומיד חזרתי אליו, הקלדתי אותו כמצוותו הישנה של ששון וערכתי בו את הדרוש עריכה. רק אז הבנתי שהתרגום של ששון אינו מכסה מחצית הרומן אלא רק את ארבעה־עשר העמודים הראשונים בו. מיד לאחר ההקלדה, הצעתי את הרומן להוצאת "כנרת" והתחייבתי להשלים את התרגום בעצמי. חשבתי שאם יש דבר שששון היה רוצה יותר מכול – הן כחוקרו המובהק של מחפוז והן כמתרגם – הוא שהרומן הזה יושלם ויראה אור. לשמחתי, הפרויקט הושלם וממש יום לפני הלווייתו של ששון יצא הספר לאור בשם בית הקפה שלנו. חלומו האחרון של ששון הפך לחלק מן המציאות, ומבחינתי הייתה בכך משום הכרת תודה סמלית לאדם שהיה אבן דרך בחיי האישיים והמקצועיים.
ששון היה עבורי בראש ובראשונה בן אדם בסביבה שבה אין רבים כאלה. זה היה נעים וכיף, זה היה נדיר ומושך, וזה אפילו היה קצת ממכר. לשבת בחדר העבודה של ששון ולחלוק איתו זמן משותף יצר אצלי דיסוננס מסוים: המוח הזכיר לי כל הזמן שאני נמצא במחיצתו של חוקר גדול, אבל חוסר האמצעיות, הלבביות והאהבה הגדולה שקרנה ממנו כל הזמן, השכיחו ממני את כל אלה, ונותר ממנו רק האדם היקר שהיה, בלי תארים, בלי פערי גיל ובלי גינוני כבוד מיותרים.
ששון העסיק אותי בעבודה על הפרויקטים השונים שטרח עליהם בכל שבע השנים שעבדתי במחיצתו, אבל מעולם לא התרכז רק בעצמו. הוא שאל אותי כל הזמן על מצב הלימודים שלי ושאל אם אני צריך זמן חופשי ממנו כדי להתקדם בעבודה ובכתיבה, וכמעט בכל פגישה שלנו התעניין על אילו תרגומים אני עובד באותה עת. השאלות הללו לא הועלו רק לצורך נימוס. הוא גם ביקש לקרוא את התרגומים שלי ולא היסס להעיר עליהם ובמקרה הצורך גם לבקר אותי. הביקורת שלו הייתה חשובה לי מאוד והוא הפך עבורי למורה דרך של ממש. בתחילת הדרך הייתי מתרגם מאוד צעיר, לא בשל, לא מאוד מוצלח ולא בטוח בעבודתו. ששון לא ראה בכך כל בעיה או מגבלה, ליווה את העבודה שלי וחנך אותי בה בעדינות ובנחישות. הוא הכריח אותי לפרסם כמה מן התרגומים הראשונים שלי בגיליון שערך לעתון 77 ואמר שאם לא אפרסם עכשיו זה כבר לעולם לא יקרה. נדמה לי שהתקשיתי להבין את זה בזמן אמת, אבל ששון הפך להיות מורה שלי אף שאני מעולם לא הייתי תלמיד שלו באופן פורמלי. התברר לי שהוא לא רק אוהב להעביר את הידע שלו לכל מי שמעוניין בכך, אלא גם רואה שליחות בטיפוח דורות חדשים של אנשים שאהבתו לתרגום תהיה גם אהבתם. היום, בראייה לאחור, כבר ברור לי לגמרי שאת המסלול שהתחיל אז וסופו בזמן הנוכחי, היה הוא שסלל מתחת לרגליי, גם אם לא אמר זאת מפורשות ועשה זאת בעדינות ובנועם, ואם עשיתי איזו כברת דרך מקצועית מאז, הרי לששון יש בה מניית זהב.
אלו הם דברי פרידה, אך זוהי אינה פרידה.
נוח בשלום, ששון יקר. הידע האדיר, הרצינות והאהבה הגדולה לעשייה, יחד עם הנועם, הענווה והמסירות יחסרו לרבים כאן עד מאוד. הנחמה הגדולה היא שנטעת בכל אוהביך פיסות מהרוח הטובה שלך, וכולם מחויבים להעביר את הרוח הזאת הלאה כפי שעשית אתה. ובמובן זה נרך מאיר ויוסיף להאיר.
.
