פרוזה | ביקורו של סוס המוות

"ופעם נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, זוחל ומקרטע, לבוש בחיתול מלוכלך והתחת שלו התנועע באוויר כמו תחת של ברווז. באמצע החדר הוא התיישב והתחיל לבכות". שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1992

.

האישה והחדר

האישה ראתה את עצמה כחדר פרוץ. נכנס איש, הסתכל לכל הצדדים, שלשל את המכנסיים וחרבן. הפעילות היומיומית שלו כבר שיוותה לחדר מראה של חִרְבֶּה שנתקלים בה בעת טיול שנתי לגליל. נכנס עוד איש, דומה לראשון אבל נושא בזרועותיו חבל ובו לולאה. סקר את התקרה, איתר וו שפעם היה תלוי עליו השנדליר מהחתונה, השחיל עליו את החבל ותלה את עצמו; פרפור או שניים וזהו.

נכנס שלישי – הוא מהמיואשים. קרא בשמה, קרא בשמה, צ־ע־ק! את שמה, בדק בכל פינה, גוו שחוח וידיו אוחזות בייאוש בראשו וסותמות לו בלי כוונה את האוזניים. נעמד, הוציא דף מקומט והקריא שיר – לא לטעמה.

אלה היו מהקבועים; והאישה ידעה יפה שאינם בני הזוג הנעימים ביותר שהייתה יכולה לאחל לעצמה. הרי חשה בתוכה את הרמץ המהבהב של תקוות מעורפלות מימי הנעורים. עם זאת, נעים היה להיווכח שלא נשכחה עדיין מכל לב. לפעמים תפסה את עצמה מרגישה מוחמאת מעט כשהשלושה הגיעו.

אבל מקהלת הצבא האדום, בניצוחו של סרגיי אוסטרוחוביץ' המהולל, הייתה חוויה נקייה. שעה שלמה לקח לחמש מאות הזמרים המשופמים להשתחל פנימה אל החדר, כשהם מתמרנים בזהירות בין חלקי הגופות ושברי הרהיטים וערימות הזבל. אבל כשהשירה פרצה לבסוף בשלושה קולות מהגרונות הגבריים, ליבה נרטט. זה היה כאילו לא עברו חמישים שנה מאז עמדה בחי"ת בחצר הקטנה של קן השומר הצעיר ברוממה, כשעיניה מתהפנטות מכתובת האש "לנדוד שומ–" שהם עבדו עליה כל אחר הצהריים, והיא נפעמת משירת האנטרנציונאל הסוציאליסטי שעלתה מהפטפון של אלי המדריך.

כשמקהלת הצבא האדום סיימה את שירתה, סרגיי המנצח נקש בעקבי מגפיו המבהיקים וקד קידה חיילית כלפי הקיר האחורי. עבר בה חוט של התאהבות. מכל הגברים שהכירה, היא חשבה, סרגיי הוא בוודאי אחד המעטים שאולי לא יראה בה רק מעיין נובע של טוב נשי, ולא יעניש אותה על שלא הנביעה לו די.

"זה בטח משום שבא לכאן בתוקף תפקידו המקצועי," התעשתה. "אילו היינו מתחתנים, הוא מיד היה מפסיק לבשל."

ופעם נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, זוחל ומקרטע, לבוש בחיתול מלוכלך והתחת שלו התנועע באוויר כמו תחת של ברווז. באמצע החדר הוא התיישב והתחיל לבכות (לאישה לא היה נעים להיווכח שהחיתול ממש מזוהם). באגרוף מלוכלך הוא ניסה לנגב לעצמו את האף, אבל הנזלת רק נמרחה והבכי גבר. איפה אמא שלו? תהתה האישה, והשתדלה להיזכר היכן בתוך כל הזבל נמצאת גיגית הפלסטיק הוורודה. משהו בעומק הווייתה הזוויתית והפרוצה אמר לה שהתינוק הזה מוכר לה מאיפשהו. אבל היא לא הייתה בטוחה. היו בדיוק מספיק סימנים שכן ושלא, והיא מיהרה לסתום את המחשבה באמצעות נוסחתה הבדוקה לשיכוך אכזבות: "מה זה משנה? כל אחד צריך אהבה."

אבל שלא ברצונה זרח בעיניה חיוך שלא השתמע לשתי פנים ואפילו לא לפָּחות. החיוך הזה הפיץ בחדר זוהר רך שעיגל את הזוויות החדודיות, הלבין את הקירות המושתנים ומילא את החללים הקודרים בנעימות. החלה להצטייר חצי אפשרות להתייחס לערימות הזבל כאל שמיכות רכות ורדידים מצמר אלפקה שמישהי זרקה על כורסה, שטיח, ברשלנות חיננית בטרם שינה.

האישה המשיכה לעטוף את התינוק במבטיה ולעשות לו אמבטיה במחשבותיה, ודימתה לראות הבעה של נחת מפציעה על פניו המלוכלכות. גם בתוך עצמה היא הרגישה הפצעה. אם אפשר להרגיש כמו מנורה־עומדת שעומדת על יד מיטה לבנה, מתחת לחלון שווילונותיו הדקיקים מתנועעים בבריזה המבושמת בניחוחות היסמין מהגינה – אם אפשר להרגיש כמו מעגל האור שמנורה כזאת עשויה להטיל על כרית לבנה, ספר פתוח הפוך, ראש סתור של נערה נרדמת – כך בדיוק היא הרגישה.

 

 

הסיפור על מלאך המוות

כל השנים היא נלחמה, בניסיון לסתום חורים, וכשמלאך המוות בא היא הציצה בו (היא בדיוק הייתה באמצע תיקון הגדר, והצלעות שלו הטילו פסי צל על האדמה) ואמרה, "מה, כבר? אני בכלל לא עייפה." והוא בטש בפרסתו הימנית באדמה ואמר, "אני מצטער, אבל יש עוד סתימה," והצביע על בית החזה שלה, "כמה זמן לא היית אצל רופא?"

היא השפילה את העיניים. "שלוש, ארבע שנים," אמרה. "מאז ה… נו."

"מאז המה?" הוא שאל, והיא הציצה בו שוב כדי לראות אם הוא לא עושה את עצמו, הרי כל מי שהכיר אותם ידע. "לא משנה," הפטירה לבסוף, "מישהו היה חולה אבל הוא מרגיש קצת יותר טוב עכשיו."
"טוב אני מצטער," הוא צנף, "אבל הגיע הזמן."

"אל תגיד שאתה מצטער אם אתה לא ממש מצטער!" נזפה בו כדרך שנהגה לנזוף בבניה כשהיו קטנים. הוא באמת הזכיר לה קצת את הבנים שלה, גבוה אבל ילדותי.

"סליחה," ענה ברוח שפופה, "זאת רק צורת דיבור."

היא הסתכלה מסביב. "טוב," אמרה, "כפי שאתה רואה אני עסוקה כרגע בתיקונים ואין לי זמן בשבילך."

הוא צהל בלי שפתיים. משחק הרעיונות הצחיק אותו והוא ורמז בלי מילים שאולי כדאי לה כבר לנוח, כמה עוד היא יכולה לנקות כשכל הזמן יש עוד זבל, לא כדאי שהיא תתחיל לחשוב קצת על עצמה? והיא הזדקפה, חשה כאב גב קל בגלל ההתכופפות הממושכת, ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה, שיחזור אחר הצהריים.

כששכבה לנוח, הבליח בתוכה זיכרון של סופשבוע עם הצופים הצעיריםֿ, לפני הרבה שנים, כשהגדול היה בן שבע. הם שהו בחוות סוסים, והיא נזכרה ברגע אחד ביום השני, בשעה חמה ולאה ממש כמו עכשיו, כשהיא והילד היו אחראים להברשה של סוס. הם עמדו משני צדי הסוס הגדול והשקט והברישו אותו במברשות רכות, והרגישו תחת ידיהם את בטנו המעוגלת והחמה, המתוחה כמו תוף קטיפה ענקי – יותר מקטיפה, שכן העור השעיר היה חי וחם, ומעורק בעורקים עדינים שפעמו וזרמו מתחתיו – ובכל פעם שהתכופפה מתחת לבטן של הסוס ראתה את רגליו הקטנות של בנה מציצות מהצד השני בתוך העשבים היבשים. רגליו של הילד היו רזות, ורק משום שנעו קלות לפנים ולאחור היא יכלה לנחש את תנועות ההברשה שלו, את שקדנותו, את הריכוז הילדותי שעל פניו.

עכשיו, במיטה, חזרה אליה גם המחשבה שהתלוותה לאותו רגע, והיא, שאם זה היה נמשך לנצח, כך, כשמצחה נשען על בטן הסוס והעשבים מלטפים את רגליהם כמו סדין של משי, ובנה על ידה שמח ועסוק, מה רע?

היא כבר הייתה מנומנמת כשדלת חדר השינה נפתחה בשקט, ופוני קטן חפוף רעמה טפף אל תוך החדר על פרסות של משי. היא זיהתה אותו מיד, מהימים שהיה קטן, והרימה פינה של השמיכה לפנות לו מקום.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון 57 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות העיר", מאת גליה אביאני

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפרדות | חלומו האחרון של פרופ' ששון סומך

המתרגם עידן בריר כותב על ששון סומך ז"ל, מגדולי החוקרים של הספרות הערבית, שהלך לעולמו בחודש שעבר

ששון סומך (צילום: אתר פרס א.מ.ת)

.

מאת עידן בריר

 

ביום שבת, 17 באוגוסט, הלך לעולמו ששון סומך, אחד מגדולי החוקרים של הספרות והשירה הערבית ומן הבולטים והחשובים שבמתרגמי השירה והפרוזה מערבית בעשורים האחרונים. ניתן לומר מבלי להפריז שסומך היה אחד מאבותיו המייסדים של התחום כבר עם הגיעו לישראל, בראשית שנות החמישים, כצעיר בסוף שנות העשרה לחייו, ובמשך השנים ביסס לעצמו עוד ועוד את המעמד המחייב של הממציא, המכונן והמחולל הבלתי נלאה של התחום, ומי שהיה מזוהה איתו שנים רבות.

ששון היה הרבה דברים להרבה מאוד אנשים משך קריירה ארוכה שנפרשה על פני שבעה עשורים ונעה בטבעיות רבה בין ארבע יבשות לפחות ובין פסגות האקדמיה לתחתיות הרחובות הצדדיים של בגדאד וקהיר. רבים ספדו לששון בשבועות האחרונים והכבירו עליו דברי שבח והלל (כולם מוצדקים). לרבים מן הסופדים היה ששון מורה, מנחה, עמית לעבודה או למחקר. לי הייתה הזכות להכיר את ששון בשלב מאוחר של חייו ומחוץ להקשרים מקצועיים או מחקריים מובהקים, מה שעיצב את מערכת היחסים בינינו כמערכת יחסים שונה ואפילו חריגה. אמנם ליוותה את מערכת היחסים בינינו כל העת עבודה אינטנסיבית, שהייתה בהחלט חלק מעולמו המקצועי של ששון, אך ששון השכיח תמיד בקלות ובטבעיות רבה את מקומה בינינו, ומהר מאוד נתן לי הרגשה שאני הרבה יותר בן בית, בן משפחה, חבר ושותף מאשר עובד שלו. בשל כל אלה אני מרשה לעצמי לדלג על אזכור הישגיו, תאריו וסגולותיו כחוקר, שכבר נמנו בפי רבים וטובים בשבועות האחרונים, ולהטיל את אלומת האור על היבטים אישיים שהיה לי הכבוד והעונג להיחשף אליהם.

התחלתי לעבוד כעוזרו של ששון בשנת 2008 וליוויתי אותו בשנים האחרונות שבהן היה פעיל במחקר ובכתיבה, ועד שלקה בשבץ ונכנס לשנות הדעיכה האחרונות שהובילו למותו באמצע החודש הקודם. המפגש הראשון בינינו זכור לי במיוחד: במהלך תרגום שעבדתי עליו באותה תקופה נתקלתי בדיאלוג שמתנהל בדיאלקט הייחודי של הנוצרים בבגדאד. מכיוון שאז לא ידעתי דבר על השפה המדוברת העיראקית ובוודאי לא על הדיאלקטים הקהילתיים והמקומיים שלה, המליץ לי חבר לפנות לששון והבטיח לי שאיש לא יוכל לעזור לי כמותו. את ששון לא הכרתי אז, ורק ידעתי שהוא פרופסור בגמלאות שזכה בפרס ישראל ורק זמן קצר קודם לכן גם בפרס א.מ.ת.. בחיל ורעדה התקשרתי אליו הביתה בהנחה שהוא ימצא את הדרך להיפטר ממני ולהוריד מעצמו את הטרחה שבעזרה לסטודנט צעיר שהוא אינו מכיר. השיחה הייתה קצרה מאוד. בקושי הספקתי להשלים את המשפט שבו אמרתי לו שיש בידי קטע ספרותי שכתוב בדיאלקט נוצרי־בגדאדי והוא כבר הזמין אותי להגיע אליו הביתה ביום המחרת. כבר אז הבנתי שמדובר באדם לא שגרתי במיוחד. ביום המחרת הגעתי בחיל ורעדה לא פחותים אל ביתו ברמת אביב החדשה עם הספר והמחשב בידיי וציפיתי לפגישת עבודה קצרה ועניינית – הוא יעזור ככל שיוכל וישחרר אותי לדרכי.

כבר המפגש הראשון בישר שכלום לא הולך להיות שגרתי: כשנכנסתי אליו הביתה לראשונה, ראיתי את ששון יושב סביב השולחן במרפסת עם יוסי אלפי, שאותו זיהיתי מיד, והשניים מספרים זה לזה בדיחות בעיראקית וצוחקים צחוק גדול בלי הפסקה. כשנכנסתי למרפסת, ששון לחץ לי את היד, בירך אותי בזריזות ומיד חזר לרצף הבדיחות עם יוסי אלפי, שארך עוד כחצי שעה, שבהן ישבתי בצד ושתקתי. נהניתי מהבדיחות מבלי להבין מילה ונהניתי לראות מהצד את שני החברים שכל כך נהנים זה מחברתו של זה וברור לחלוטין שהישיבה המשותפת הזאת היא סם חיים עבורם.

הפגישה המקצועית, שהחלה לאחר שאלפי הלך, הייתה חוויה בפני עצמה: ישבנו כמה שעות מול הדיאלוג הקצר בדיאלקט הנוצרי־בגדאדי, ובסופם בהחלט הצלחתי להבין מה נאמר בו, אך ששון לא תרגם עבורי את הטקסט, אלא השתמש בו כדי ללמד אותי את היסודות של הדיאלקט. אולי לא הפכתי בתוך כמה שעות מומחה לדיאלקט הנוצרי של בגדאד, אבל בהחלט היו לי כלים טובים יותר כדי להתמודד עם דיאלוגים דומים אחרים שהיו ברומן, ובעיקר הבנתי שששון הוא מורה לפני שהוא מתרגם, והוא אינו מנסה לשמור את הידע שלו לעצמו, אלא שמח מאוד לנדב אותו לאחרים ככל שעולה בידיו. עוד לפני שהסתיימה הפגישה הציע לי ששון להיות עוזר שלו ואמר שיש לו כמה פרויקטים שהוא עובד עליהם במקביל והוא צריך מישהו שיעזור לו להתמודד עם הררי החומר. הסכמתי מיד והוא הזמין אותי לבוא כבר למחרת היום אליו הביתה ולהתחיל לעבוד.

מן הרגע הראשון בעבודה המשותפת עם ששון, כשאמר לי במה הוא מעוניין שאהיה מעורב, היה ברור לי מאוד שמדובר במעין "קרב מאסף" של אדם שמבין ששנות חייו הנותרות אינן רבות, ולכל הפחות מוגבלות, ותכליתו הייתה ברורה – לסגור כמה שיותר קצוות שנותרו פתוחים והיוו בעיניו סיכום של הקריירה שלו ושל ההיבטים בה שבהם היה גאה יותר מכול. הדבר עלה בבירור מריבוי הפרויקטים הגדולים והמקבילים, וניכר במספר הפעמים ששלח אותי למצוא בספרייה או במשרד שלו מאמרים, שירים, קטעי פרוזה, טורים בעיתון שכתב במשך השנים, שהיו שונים מאוד באופיים זה מזה ושזירתם אלה לאלה כתוצר ספרותי או מחקרי סופי הייתה, ככל הנראה, ברורה רק לו באותה עת.

הפרויקט המרכזי שעבדתי עליו עם ששון בתחילת העבודה המשותפת היה ספר מחקר ראשון בעברית על יצירתו של הסופר המצרי נגיב מחפוז, שלימים ראה אור בהוצאת "כרמל" בשם מחצית היום. הפרויקט השני היה איסוף ועריכה של שירים שתרגם מערבית בחמישים השנים האחרונות לספר שבאותה עת הוא קרא לו בשם הזמני "חמישים שנות שירה". הפרויקט השלישי היה איסוף, בחירה, הקלדה ועריכה של מאמרים וטורים קצרים שכתב במשך השנים בעיתונות בעברית על הספרות והשירה הערבית ועל מלאכת התרגום, במטרה להפוך אותם לקובץ מאמרים שיסכם את כתיבתו הפופולרית על הספרות הערבית. על כל הפרויקטים הוא עבד בהתלהבות ובמסירות רבה, במקביל, כאילו הם שלובים זה בזה וכאילו זמנו קצוב והוא חייב להספיק הכול לפני שלא יוכל עוד לעבוד. עם הזמן קיבלו שני הפרויקטים הראשונים את הבכורה הברורה, ואילו הפרויקט השלישי נזנח כיוון שששון חשש שמאמרים שהיו יפים לזמנם לא יצליחו לצלוח את מרחק השנים ויראו כיום מנותקים מהקשר או גרוע מכך – מיושנים ומשעממים.

כדי למלא את החלל שהותירה זניחת הפרויקט השלישי וככל הנראה גם כדי לסגור מעגל פתוח נוסף בחייו, החל ששון בפרויקט נוסף בשנת 2012. כשחזר מביקור של כמה שבועות אצל בתו בקנדה, הוא הפקיד בידיי בלוק כתיבה מלא מתחילתו ועד סופו וסיפר לי שהיה לו קר ושהוא הרגיש חוסר חשק לצאת מהבית ולכן תרגם כמחצית מן הרומן קושתומור של מחפוז. הוא אמר שקושתומור הוא רומן גדול וחשוב של מחפוז שטרם תורגם לעברית, והוא מכה על חטא שכל חייו לא תרגם רומן בהיקף מלא ולכן החליט להתחיל מיד בתרגום הרומן. הוא אמר שהוא רוצה שאקליד עבורו את תחילת הרומן שתרגם בבלוק הכתיבה ואערוך את מה שצריך עריכה, אבל הוסיף שזה לא בוער, והוא כבר יגיד לי מתי להתחיל לעבוד על זה. חודשים לאחר מכן נסעתי לשנת לימודים בחו"ל, וששון עבר דירה ושקע בסידורים של חדר העבודה שלו, והעבודה על המשך תרגום הרומן נדחתה ולמעשה נזנחנה לחלוטין. חודשים לאחר ששבתי ארצה, לקה ששון בשבץ הראשון, ומכיוון שכבר לא הצליח לתפקד כבעבר, התחלתי לנבור, בעידודה של טרי אשתו, בחדר העבודה שלו ולחפש פרויקטים שנותרו פתוחים וניתן להשלימם במהרה. לא מצאתי פרויקטים כאלה, אבל נזכרתי בכתב היד של קושתומור שנמצא אצלי בבית ומיד חזרתי אליו, הקלדתי אותו כמצוותו הישנה של ששון וערכתי בו את הדרוש עריכה. רק אז הבנתי שהתרגום של ששון אינו מכסה מחצית הרומן אלא רק את ארבעה־עשר העמודים הראשונים בו. מיד לאחר ההקלדה, הצעתי את הרומן להוצאת "כנרת" והתחייבתי להשלים את התרגום בעצמי. חשבתי שאם יש דבר שששון היה רוצה יותר מכול – הן כחוקרו המובהק של מחפוז והן כמתרגם – הוא שהרומן הזה יושלם ויראה אור. לשמחתי, הפרויקט הושלם וממש יום לפני הלווייתו של ששון יצא הספר לאור בשם בית הקפה שלנו. חלומו האחרון של ששון הפך לחלק מן המציאות, ומבחינתי הייתה בכך משום הכרת תודה סמלית לאדם שהיה אבן דרך בחיי האישיים והמקצועיים.

ששון היה עבורי בראש ובראשונה בן אדם בסביבה שבה אין רבים כאלה. זה היה נעים וכיף, זה היה נדיר ומושך, וזה אפילו היה קצת ממכר. לשבת בחדר העבודה של ששון ולחלוק איתו זמן משותף יצר אצלי דיסוננס מסוים: המוח הזכיר לי כל הזמן שאני נמצא במחיצתו של חוקר גדול, אבל חוסר האמצעיות, הלבביות והאהבה הגדולה שקרנה ממנו כל הזמן, השכיחו ממני את כל אלה, ונותר ממנו רק האדם היקר שהיה, בלי תארים, בלי פערי גיל ובלי גינוני כבוד מיותרים.

ששון העסיק אותי בעבודה על הפרויקטים השונים שטרח עליהם בכל שבע השנים שעבדתי במחיצתו, אבל מעולם לא התרכז רק בעצמו. הוא שאל אותי כל הזמן על מצב הלימודים שלי ושאל אם אני צריך זמן חופשי ממנו כדי להתקדם בעבודה ובכתיבה, וכמעט בכל פגישה שלנו התעניין על אילו תרגומים אני עובד באותה עת. השאלות הללו לא הועלו רק לצורך נימוס. הוא גם ביקש לקרוא את התרגומים שלי ולא היסס להעיר עליהם ובמקרה הצורך גם לבקר אותי. הביקורת שלו הייתה חשובה לי מאוד והוא הפך עבורי למורה דרך של ממש. בתחילת הדרך הייתי מתרגם מאוד צעיר, לא בשל, לא מאוד מוצלח ולא בטוח בעבודתו. ששון לא ראה בכך כל בעיה או מגבלה, ליווה את העבודה שלי וחנך אותי בה בעדינות ובנחישות. הוא הכריח אותי לפרסם כמה מן התרגומים הראשונים שלי בגיליון שערך לעתון 77 ואמר שאם לא אפרסם עכשיו זה כבר לעולם לא יקרה. נדמה לי שהתקשיתי להבין את זה בזמן אמת, אבל ששון הפך להיות מורה שלי אף שאני מעולם לא הייתי תלמיד שלו באופן פורמלי. התברר לי שהוא לא רק אוהב להעביר את הידע שלו לכל מי שמעוניין בכך, אלא גם רואה שליחות בטיפוח דורות חדשים של אנשים שאהבתו לתרגום תהיה גם אהבתם. היום, בראייה לאחור, כבר ברור לי לגמרי שאת המסלול שהתחיל אז וסופו בזמן הנוכחי, היה הוא שסלל מתחת לרגליי, גם אם לא אמר זאת מפורשות ועשה זאת בעדינות ובנועם, ואם עשיתי איזו כברת דרך מקצועית מאז, הרי לששון יש בה מניית זהב.

אלו הם דברי פרידה, אך זוהי אינה פרידה.

נוח בשלום, ששון יקר. הידע האדיר, הרצינות והאהבה הגדולה לעשייה, יחד עם הנועם, הענווה והמסירות יחסרו לרבים כאן עד מאוד. הנחמה הגדולה היא שנטעת בכל אוהביך פיסות מהרוח הטובה שלך, וכולם מחויבים להעביר את הרוח הזאת הלאה כפי שעשית אתה. ובמובן זה נרך מאיר ויוסיף להאיר.

.

עידן בריר, מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשיריה של המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל פורסמו בגיליון 52 של המוסך.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – שירה | הווה הכלוא בתוך נצח

"שיריה מספרים את סיפורו האדריכלי של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים". ילי שנר על "יבוא" מאת רוני אלדד

אילת כרמי, מתוך התערוכה ״אלפיים רגל״, שמן על גיליונות מיילר, 110X70 ס"מ, 2010 (צילום: אבי חי)

.

עץ שלא נופל ביער: על "יבוא" לרוני אלדד

מאת ילי שנר

 

את הלוז הפנימי, המרוכז ביותר, של ספר השירה יבוא מאת רוני אלדד, לוכדות באופן מפתיע דווקא שלוש מילים שמופיעות בשולי הדברים – תרגומו של שם הספר לאנגלית: Any Day Now. במובנים מסוימים זהו דיוק משלים לשמו העברי של קובץ השירים, משום שקריאה סימולטנית שלו לוכדת בתוכה את התחושה העזה העולה משירתה של אלדד: כל יום, עכשיו. יבוא הוא שירת הווה בשיאה, ומבחינה זו יש בעיניי לקרוא את השם העברי לא כמשאלה התוהה מה יהיה בעתיד, אלא כתנועה של מי שמושיטה יד אל המחר ומושכת אותו בכל הכוח להיהפך לעכשיו.

צורך כמעט־כפוי זה שלא להשאיר את העתיד לעתיד קשור בעיניי באופן מהותי לבחירה הספרותית שעושה אלדד בספר ביכוריה. ספרי שירה ראשונים של משוררים נוטים על פי רוב להיות "ספרי פרספקטיבה": בגלל ראשוניותם, נאספים אליהם באופן טבעי שירים שכתבה המשוררת עד לנקודה הזו בחייה, ורבים מהם יכילו גם ניסיון להציג מבט נרטיבי המספר סיפור שתחילתו אי שם בילדות, וסופו ביציאת הספר לאור. לא כך אלדד. ספרה כמעט אינו חושף פרטים בנוגע למקום הקונקרטי שממנו באה המשוררת. אין בו שירי ילדות, התבגרות וכן הלאה, ואם ניתן לקבוע נקודת זמן שממנה הספר לכאורה "מתחיל", היא דווקא נקודה סמוכה באופן יחסי אל העכשיו – הפיכתה של המשוררת לבת זוג ולאם. השירים מספרים את סיפורו של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים. בתוך השרטוט האדריכלי הזה ניצבת אלדד ומפנה מבט אל החדרים כולם, אך בעיקר אל חדר הילדים. בחירה נושאית זו, לכתוב מנקודת מבטה של האם על העולם, קשורה בעיניי קשר הדוק להצעתי לזהות את שירתה של אלדד כ"שירת הווה". האופן שבו נושאת המשוררת את הזמן בשיריה הוא בעיניי מרכז הכובד המספר יותר מכל על חווית האימהות בספר, ועל כן הייתי רוצה לקשור בין שני המוטיבים הללו ולבדוק כיצד משפיעה האימהות על חוויית הזמן, ולהפך.

אחד השירים היפים ביותר בקובץ, "מכונת זמן הפוכה על גבה בחצר", מגלה דבר־מה על התחושה הפנימית שמתוכה נכתב הספר כולו: "עֲתִידוֹת שֶׁאָסַפְתִּי פּוֹרְשׂוֹת לְפָנַי רֶשֶׁת / ומָה שֶׁאֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת אֲנִי הֲלוּמָה לְגַלּוֹת / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / וּבְיַחַס לִמְהִירוּת הַצֵּל / שׁוּם זְמַן לֹא עוֹבֵר כְּמוֹ מֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַנָּכוֹן". מקובל לומר על אימהוֹת, ש"אין להן זמן", אך בעקבות הקריאה בשיר הזה קם הביטוי לנגד עיניי והתגלה במשמעות מחודשת. "אין זמן" לא רק מעביר את צפיפות המעשים שלא מספיקים להידחס אל המרווחים שבין מחוגי השעון. הוא ביטוי שמביע חוויה עמוקה ומהותית בכל הנוגע לאופן שבו משתנים היחסים שבין האישה ובין הזמן הכרונולוגי, המציאותי, מרגע הפיכתה לאם: האימהות מפקיעה מן האם את הקשר הפשוט, הלינארי שבינה ובין לוח השנה. תחושת הזמן מחליפה את חיי השעה במגע תמידי עם הנצח. לזמן הנצחי הזה יש פנים כפולות, לעיתים נעימות ומופלאות ולעיתים מלאות אימה, ואלדד מצליחה להניח את העין והלב על שני הסוגים לא כתנועה בינארית בין טוב ורע אלא כשני קולות הפועלים בו זמנית בתוכה.

את ההווה האימהי ניתן לנסח בשורות שלקוחות משיר אחר ובהקשר אחר לחלוטין, השיר "התגלות", שכתבה המשוררת אגי משעול ובו היא ממריאה לרגעים ספורים אל מה שהיא מכנה "הווה שהוא כל הזמנים". גם כאן יתאים תיאור ייחודי זה, כיוון שבבחירתן של נשים לברוא בתוכן חיים נוספים, הן מכריעות להימצא במגע מתמיד עם ראשית ואחרית גם יחד: מי שמכירה מבפנים את ימי יצירת החיים בתוכה, מולידה עימם גם את הנגיעה הבלתי פוסקת באפשרות סופם. מגע כפוי זה עם החרדה והאין שמביא עימו היש העצום של ההולדה מופיע בשירה של אלדד, "חיזיון מהחלון בדרך למוניטור", שבו היא מפרטת את קורותיה של "אישה אחת", לעומת הדוברת בהריונה, רגע לפני פקיעת המים. אי אפשר שלא לחוש כיצד מחזיקה האישה ההיא בעבור הדוברת חרדות שלא ניתן לשאת בשעות של טרום־לידה: "קָרַחַת־עִיר. אִשָּׁה אַחַת / מוֹנָה בִּמְהֻפָּךְ אֶת הַיָּמִים / עוֹד מְעַט מַיִם פּוֹקְעִים זְמַן דּוֹחֵק / נַתְחִיל עִם פִּיטוֹצִין / הוֹלֶכֶת לִישֹׁן מֻקְדָּם בְּלִקּוּי הַפָּנָסִים / שָׁנִים שֶׁהַלַּיְלָה מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם / וּכְבָר אֵין בּוֹ קְרִיאוֹת יְלָדִים // וּכְשֶׁיַּבְהִילוּ אוֹתָהּ חֲלוֹמוֹת / הִיא תִּפְקַח עֵינַיִם לְרֶגַע / וְתִתְהַפֵּךְ לְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי, / תַּחַת כָּל מָה שֶׁחָשַׁךְ וְאָבַד / בְּצִדָּהּ הָאֶחָד / בַּבֹּקֶר יִזְרַח אֶצְלִי".

אולי תגובת הנגד היחידה המציעה חיים של ממש לצד חרדה איומה זו, היא הבחירה לדבוק בכל הכוח בהווה, בהווייתם הפועמת והסמיכה של הילדים, אלה שמטבעם יודעים רק את העכשיו, ויכולים להדביק בפליאתם ובתמימותם גם את האם: "רָצִיתִי לְלַמֵּד אֶתְכֶם אֵיךְ לְעוֹלָם לֹא לָמוּת: / שְׂמֹאלָה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מָה לְמַעְלָה מֶה עָשׂוּי לֶאֱרֹב בֵּין הַפַּחִים / אֲבָל אַתֶּם / שׁוֹאֲגִים אֶל הַמַּשָּׂאִיּוֹת מוֹשִׁיעִים צִפּוֹרִים מֵתוֹת רוֹצִים לִשְׁתּוֹת / רוֹצִים מָתוֹק רָצִים לִרְאוֹת מָה יֵשׁ עוֹד תּוּתִים פְּרָחִים מֵהַגִּנּוֹת […] בָּאֶצְבָּעוֹת אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים אֲרָיוֹת וּמְצִיצִים וְנִפְגָּעִים / וּמְצִיצִים שׁוּב וְהַשֶּׁמֶשׁ מַחְזִירָה לָכֶם זָהָב תַּחַת פְּלִיאוֹת".

ויש דבר נוסף, פואטי פחות, פרוזאי יותר, שאי אפשר שלא להצביע עליו כאשר דנים באימהות ובכתיבה עליה. ההורות, כידוע לכול, רצופה בעיקר פעולות אינספור, כפי שמנסחת המשוררת אורית גידלי (שהיא גם עורכת הספר יבוא – י"ש), "שעות בָּפָּרֶךְ של האהבה". עניין זה מציב את פעולת הכתיבה של הורים על ילדיהם בפני מכשול לא פשוט, כיוון שאהבה שאין לה שיעור מתמצקת בסוף לכדי בישול ושטיפה, החלפת טיטולים וכביסות, ולא פחות מכך למאמץ לשמור על ערוץ קשב, הכלה וסבלנות פתוח ללא הרף להזנה מתמשכת שאין ממנה הפוגה, ורבה בתוכה לכאורה הנחושת על הזהב. מכך מורכב ברובו ההווה ההורי, ועל כן יש כאן נפח משמעותי שחומק מן התיעוד ומן השירה, לטובת שירי אהבה שמתחקים אחרי תנועת הנפש ומניחים בצד את תנועותיו הבלתי פוסקות של הגוף. שירתה של אלדד מתעקשת להיות שירת־הווה גם בהקפדה על נוכחותן של הפעולות האימהיות, השגרתיות, היוצרות את חוליות היום: "וְשַׁעֲוַת הַכְּנָפַיִם הַהוֹלֶכֶת וּנְמַסָּה / בֵּין הַמִּרְוָחִים: שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת לַהֲנָקָה / וּבֵין הַצָּמָא הָאֵינְסוֹפִי לְמַיִם מֵהַבּוֹר הָרָחוֹק / וּבֵין הָרָצוֹן לִקְלֹעַ צַמָּה חֲדָשָׁה מִכָּל מָה שֶׁפָּרַע הַלַּיְלָה" , ובשיר אחר – "הַיְּלָדים מְתַרְגְּלִים עַכְשָׁו שְׁבָרִים מְדֻמִּים / מְמַלְּאִים אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת / בְּאֵין תְּשׁוּבָה אַחַת הֶכְרֵחִית: / תּוֹרָה נִטְחֶנֶת לְקֶמַח / בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹל מִתְגַּבֵּשׁ לִזְכוּכִית". אלדד מכריחה את ההווה להיות מתועד וכלוא בתוך הנצח, ובכך היא גם עושה חסד גדול, חסד אתי ממש, בעבור כל ההורים שפעולות היומיום שלהם כלפי ילדיהם נשארות בלתי נראות ונשמטות אל תהום הנשייה. שהרי לא חכמה לדון בעץ הנופל ביער. החכמה היא לשאול מה בנוגע לעץ שלא נופל, זה שממשיך לצמוח, זה שמישהו מזין ללא הרף את צמיחתו.

 

ילי שנר, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת תוכן.

 

 

רוני אלדד, "יבוא", הוצאת פרדס, 2018.

 

 

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: מעין הראל על "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי ז"ל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – פרוזה | חדרי בריחה

"האיום הבלתי פוסק מבחוץ מקשה את מלאכת הטיוח של האיומים מבפנים, ואלה הולכים ומתעצמים עד שכל אחד מבני המשפחה נאלץ למצוא לעצמו אסטרטגיית הישרדות משלו, מעין חדר ביטחון פנימי המגן עליו גם מפני האחרים." דפנה לוי על "נמר גימ"ל" מאת לירן גולוד

יובל שאול, זברה, פוחלץ, 125X210X59 ס"מ, 2000–2001

..

מאת דפנה לוי

 

עלילת נמר גימ״ל מתרחשת במקום חסר שם, בשנים שלירן גולוד אינה נוקבת בהן במפורש. מפירורי המידע שהיא מפזרת לאורך הדרך, ברור שמדובר ביישוב כפרי צפוני, לא גדול במיוחד, החי תחת איום מתמיד של נפילת קטיושות וחדירת מחבלים, אבל דווקא הטשטוש הקל הזה מעצים את התחושה כי למעשה מדובר בכל מקום אחר בארץ, כל מקום שהתרגל לנהל את חייו בהתאם לקצב השריקות, ההתרעות, הסיסמאות הנלחשות בגל השקט והריצה אל המיגוניות. ביישוב המסוים הזה, לא רק בני אדם, אלא אפילו הטבע כבר הסתגל, ואחרי השריקה המפתיעה שפותחת את הספר, ״השדות כבר התכוננו בדרכם – שיחים נמוכים הרטיטו עלים באוויר נטול הרוח, גרגירי האדמה נדחקו זה לזה וכלאו בתוכם תולעים עיוורות, ובמטעים שלחו עצי התפוז הצעירים שורשים מהוססים לחפש להם מים. עוד רגע יגיע הפיצוץ ואחריו בור ואחריו שקט.״

בתוך המציאות הזו מנסה לשרוד משפחת רוגוב: גבי ואלה ובנותיהם מיקה ומילי. הם אמנם חיים באזור יפה, ירוק כל כך, שבין שריקה לשריקה היה יכול להיות אפילו פסטורלי. אבל האיום הבלתי פוסק מבחוץ מקשה את מלאכת הטיוח של האיומים מבפנים, ואלה הולכים ומתעצמים עד שכל אחד מבני המשפחה נאלץ למצוא לעצמו אסטרטגיית הישרדות משלו, מעין חדר ביטחון פנימי המגן עליו גם מפני האחרים. גולוד מיטיבה לתאר את שני הכוחות הנגדיים האלה, המשיכה והניכור, לאורך כל הספר, לצד שני כוחות עצומים לא פחות המכתיבים את חייהם של גיבוריה: הטראומה שהם חווים בחיי היומיום שלהם והניסיון הנואש לומר לעצמם שבעצם לא קרה דבר. כפי שהיא כותבת: ״הלילה הביא עימו חלום משותף שהטריד את כל בני הבית, אך הם לא סיפרו אותו זה לזה ונחמה ממנו לא נמצאה להם. ובחלום אנשי הרים הגיעו, פרצו בצרור יריות את הדלת הראשית או נכנסו דרך החלון. זה השתנה בכל פעם […] כל אחד מאנשי המשפחה החולמת ידע לאן עליו לברוח״. בהמשך מתברר כי בימים בני הבית היו מהלכים בין החדרים כדי לבדוק את הדלתות והמנעולים ולחפש מקומות מסתור חדשים ונתיבי בריחה, אבל לא אמרו על כך מילה, ובלילות חזרו לברוח לבדם.

ההכחשה הזו היא כוכבת ראשית בסיפור, וגם מבחינה זו הוא כנראה היה יכול להתרחש בכל מקום אחר בארץ. המעברים בין האימה – קולות הנפץ, הניסיונות הספוגים בחרדה לברר אם לכולם שלום – לשגרה הם מהירים ונחושים. עד כדי כך נחושים שמיקה, הבת המתבגרת, אינה מזנקת ממקומה כשנופלת קטיושה אלא מפגינה ניכור נערי אופייני ומקפידה לקום לאט, לסגור את הספר שקראה במרפסת ורק אז להיכנס הביתה, ואביה עסוק בתוכניות להרחבת הבית ושיפוצו, בעוד סביבם מתפוררים מבנים ונפערים מכתשים המדיפים ריח חומר נפץ. מילי, הבת הקטנה, שטרם הפנימה את התביעה החברתית לחשוק שיניים ולהחזיק מעמד, מאותתת באינספור דרכים על מצוקתה: היא ממשיכה להתגנב מדי לילה למיטת ההורים, היא נושכת ילדים, היא קורעת את אלבום התמונות המשפחתי, היא עורפת את ראשי הבובות שלה ונתקפת התקפי בכי. אבל איש מלבד אחותה אינו מבחין בזה, וגם כשהגננת או המורה מכריחה אותם להביט, הם מעדיפים לעצום עיניים. משום שהודאה בכך שהילדה זקוקה לעזרה כמוה כהודאה שהמשפחה כולה, ובוודאי גם החברה שבתוכה היא מתנהלת, זקוקה לעזרה לא פחות.

דמותה של זוהרה, אחותה של אלה, שעזבה את היישוב לפני שנים ועברה להתגורר בעיר, גם היא משמשת את גולוד כדי לחדד את הפער הזה בין המתרחש למושתק. הדרמה אינה רק מועצמת כשזוהרה נכנסת לתמונה, היא גם מתפתלת ומתהפכת, וככל שבני המשפחה מעדיפים להמשיך להעמיד פנים כי מפני הסכנות האורבות לביתם ניתן להתגונן באמצעות מקלטים וכלי נשק, כך הסודות הדרמטיים ההולכים ונחשפים מבהירים כי סכנה לא פחות גדולה אורבת מבפנים.

כוכבת נוספת בספר היא שפתה של גולוד. היא עשירה מאוד, וגולוד נעה בעדינות מתוחכמת בין רבדיה. היא אינה מצועצעת אבל יש בה איזה הידור ועדינות ובעיקר דיוק, שמיטיב להעביר למילים מצבי נפש מורכבים. משפטיה של גולוד מצומצמים וטעונים. כך למשל כשגבי מביט בזוגתו המרגיעה בזרועותיה את ילדתם המבוהלת הנלפתת בה: ״כמו כיסא נדנדה הן נראו לו. כיסא שאך לפני רגע ישב בו מישהו ולפתע קם, משאיר אותו לזוע קלות מעלה־מטה עד שיידום״. ובזיכרונות ילדותו, כשהוא יושב במיטתו ומביט אל ההרים, ״הם מקיפים את העמק כקשישים המבקשים נשיקה, קודקודיהם הלבנים חפויים בעננים והנחלים הקרים שוצפים מטה־מטה עד אליו, מציפים את ערוצי ביתו בהפצרה אילמת, מתחננים לאהבה״.

השם ״נמר גימ״ל״ לקוח מן הסיסמה המכריזה על חדירת מחבלים ליישוב, ואף שזו המעטפת החונקת, כמעט קלסטרופובית, של הרומן, הוא חורג מתחומי ההווה, ונע הלוך ושוב אל העבר וממנו, בפרקים קצרים הלוקחים את גבי בחזרה אל ילדותו ואל האם שנטשה אותו, וחוזרים אל ילדותן של האחיות אלה וזוהרה ומערכת היחסים המורכבת שצמחה ביניהן. המעברים הללו ספוגים בתיאורי רגש, זיכרונות שגיבורי הספר אינם מצליחים להתאושש מהם, אבל גולוד מסתפקת בתיאורים עקיפים, רומזניים, שדי בהם כדי ללמד על הסערות מבלי להיסחף לרגשנות קלישאית. הפרחים שהיא מתארת יוצאים מדעתם מרוב פריחה, אבל תינוקות נטושים רק תולים עיניים מיואשות בפס האור החודר מן התריס בתקווה שאימא תבוא עוד פעם אחת.

גם עלילת ספרה הקודם של גולוד, עבודת אדמה, מתרחשת בכפר שכזה, והיבט מרכזי בה – שמצוי במידת מה גם בנמר גימ״ל – הוא השינויים הכלכליים העוברים על המקום והשפעתם על יחסי הורים ילדים ויחסי השכנוּת ביישוב. בימים אלה, כך אמרה גולוד לאחרונה בריאיון לגילי איצקוביץ בהארץ (7.8.19), היא כותבת את השלישי במה שמתגבש למין טרילוגיה של סְפָר. כמה משמח. בשפתה הכמעט שירית ובהתבוננות הפיכחת שלה, ראוי שגולוד תחזור לבקר בפריפריה, ותחזור משם עם סיפורים נוספים.

 

 

לירן גולוד, "נמר גימ"ל", עם עובד, 2019.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: נעמה ישראלי על "אישה נחה" מאת מעין גולדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן