פרוזה | ביקורו של סוס המוות

"ופעם נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, זוחל ומקרטע, לבוש בחיתול מלוכלך והתחת שלו התנועע באוויר כמו תחת של ברווז. באמצע החדר הוא התיישב והתחיל לבכות". שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1992

.

האישה והחדר

האישה ראתה את עצמה כחדר פרוץ. נכנס איש, הסתכל לכל הצדדים, שלשל את המכנסיים וחרבן. הפעילות היומיומית שלו כבר שיוותה לחדר מראה של חִרְבֶּה שנתקלים בה בעת טיול שנתי לגליל. נכנס עוד איש, דומה לראשון אבל נושא בזרועותיו חבל ובו לולאה. סקר את התקרה, איתר וו שפעם היה תלוי עליו השנדליר מהחתונה, השחיל עליו את החבל ותלה את עצמו; פרפור או שניים וזהו.

נכנס שלישי – הוא מהמיואשים. קרא בשמה, קרא בשמה, צ־ע־ק! את שמה, בדק בכל פינה, גוו שחוח וידיו אוחזות בייאוש בראשו וסותמות לו בלי כוונה את האוזניים. נעמד, הוציא דף מקומט והקריא שיר – לא לטעמה.

אלה היו מהקבועים; והאישה ידעה יפה שאינם בני הזוג הנעימים ביותר שהייתה יכולה לאחל לעצמה. הרי חשה בתוכה את הרמץ המהבהב של תקוות מעורפלות מימי הנעורים. עם זאת, נעים היה להיווכח שלא נשכחה עדיין מכל לב. לפעמים תפסה את עצמה מרגישה מוחמאת מעט כשהשלושה הגיעו.

אבל מקהלת הצבא האדום, בניצוחו של סרגיי אוסטרוחוביץ' המהולל, הייתה חוויה נקייה. שעה שלמה לקח לחמש מאות הזמרים המשופמים להשתחל פנימה אל החדר, כשהם מתמרנים בזהירות בין חלקי הגופות ושברי הרהיטים וערימות הזבל. אבל כשהשירה פרצה לבסוף בשלושה קולות מהגרונות הגבריים, ליבה נרטט. זה היה כאילו לא עברו חמישים שנה מאז עמדה בחי"ת בחצר הקטנה של קן השומר הצעיר ברוממה, כשעיניה מתהפנטות מכתובת האש "לנדוד שומ–" שהם עבדו עליה כל אחר הצהריים, והיא נפעמת משירת האנטרנציונאל הסוציאליסטי שעלתה מהפטפון של אלי המדריך.

כשמקהלת הצבא האדום סיימה את שירתה, סרגיי המנצח נקש בעקבי מגפיו המבהיקים וקד קידה חיילית כלפי הקיר האחורי. עבר בה חוט של התאהבות. מכל הגברים שהכירה, היא חשבה, סרגיי הוא בוודאי אחד המעטים שאולי לא יראה בה רק מעיין נובע של טוב נשי, ולא יעניש אותה על שלא הנביעה לו די.

"זה בטח משום שבא לכאן בתוקף תפקידו המקצועי," התעשתה. "אילו היינו מתחתנים, הוא מיד היה מפסיק לבשל."

ופעם נכנס לחדר תינוק. הוא בא לבדו, זוחל ומקרטע, לבוש בחיתול מלוכלך והתחת שלו התנועע באוויר כמו תחת של ברווז. באמצע החדר הוא התיישב והתחיל לבכות (לאישה לא היה נעים להיווכח שהחיתול ממש מזוהם). באגרוף מלוכלך הוא ניסה לנגב לעצמו את האף, אבל הנזלת רק נמרחה והבכי גבר. איפה אמא שלו? תהתה האישה, והשתדלה להיזכר היכן בתוך כל הזבל נמצאת גיגית הפלסטיק הוורודה. משהו בעומק הווייתה הזוויתית והפרוצה אמר לה שהתינוק הזה מוכר לה מאיפשהו. אבל היא לא הייתה בטוחה. היו בדיוק מספיק סימנים שכן ושלא, והיא מיהרה לסתום את המחשבה באמצעות נוסחתה הבדוקה לשיכוך אכזבות: "מה זה משנה? כל אחד צריך אהבה."

אבל שלא ברצונה זרח בעיניה חיוך שלא השתמע לשתי פנים ואפילו לא לפָּחות. החיוך הזה הפיץ בחדר זוהר רך שעיגל את הזוויות החדודיות, הלבין את הקירות המושתנים ומילא את החללים הקודרים בנעימות. החלה להצטייר חצי אפשרות להתייחס לערימות הזבל כאל שמיכות רכות ורדידים מצמר אלפקה שמישהי זרקה על כורסה, שטיח, ברשלנות חיננית בטרם שינה.

האישה המשיכה לעטוף את התינוק במבטיה ולעשות לו אמבטיה במחשבותיה, ודימתה לראות הבעה של נחת מפציעה על פניו המלוכלכות. גם בתוך עצמה היא הרגישה הפצעה. אם אפשר להרגיש כמו מנורה־עומדת שעומדת על יד מיטה לבנה, מתחת לחלון שווילונותיו הדקיקים מתנועעים בבריזה המבושמת בניחוחות היסמין מהגינה – אם אפשר להרגיש כמו מעגל האור שמנורה כזאת עשויה להטיל על כרית לבנה, ספר פתוח הפוך, ראש סתור של נערה נרדמת – כך בדיוק היא הרגישה.

 

 

הסיפור על מלאך המוות

כל השנים היא נלחמה, בניסיון לסתום חורים, וכשמלאך המוות בא היא הציצה בו (היא בדיוק הייתה באמצע תיקון הגדר, והצלעות שלו הטילו פסי צל על האדמה) ואמרה, "מה, כבר? אני בכלל לא עייפה." והוא בטש בפרסתו הימנית באדמה ואמר, "אני מצטער, אבל יש עוד סתימה," והצביע על בית החזה שלה, "כמה זמן לא היית אצל רופא?"

היא השפילה את העיניים. "שלוש, ארבע שנים," אמרה. "מאז ה… נו."

"מאז המה?" הוא שאל, והיא הציצה בו שוב כדי לראות אם הוא לא עושה את עצמו, הרי כל מי שהכיר אותם ידע. "לא משנה," הפטירה לבסוף, "מישהו היה חולה אבל הוא מרגיש קצת יותר טוב עכשיו."
"טוב אני מצטער," הוא צנף, "אבל הגיע הזמן."

"אל תגיד שאתה מצטער אם אתה לא ממש מצטער!" נזפה בו כדרך שנהגה לנזוף בבניה כשהיו קטנים. הוא באמת הזכיר לה קצת את הבנים שלה, גבוה אבל ילדותי.

"סליחה," ענה ברוח שפופה, "זאת רק צורת דיבור."

היא הסתכלה מסביב. "טוב," אמרה, "כפי שאתה רואה אני עסוקה כרגע בתיקונים ואין לי זמן בשבילך."

הוא צהל בלי שפתיים. משחק הרעיונות הצחיק אותו והוא ורמז בלי מילים שאולי כדאי לה כבר לנוח, כמה עוד היא יכולה לנקות כשכל הזמן יש עוד זבל, לא כדאי שהיא תתחיל לחשוב קצת על עצמה? והיא הזדקפה, חשה כאב גב קל בגלל ההתכופפות הממושכת, ואמרה שהיא צריכה לחשוב על זה, שיחזור אחר הצהריים.

כששכבה לנוח, הבליח בתוכה זיכרון של סופשבוע עם הצופים הצעיריםֿ, לפני הרבה שנים, כשהגדול היה בן שבע. הם שהו בחוות סוסים, והיא נזכרה ברגע אחד ביום השני, בשעה חמה ולאה ממש כמו עכשיו, כשהיא והילד היו אחראים להברשה של סוס. הם עמדו משני צדי הסוס הגדול והשקט והברישו אותו במברשות רכות, והרגישו תחת ידיהם את בטנו המעוגלת והחמה, המתוחה כמו תוף קטיפה ענקי – יותר מקטיפה, שכן העור השעיר היה חי וחם, ומעורק בעורקים עדינים שפעמו וזרמו מתחתיו – ובכל פעם שהתכופפה מתחת לבטן של הסוס ראתה את רגליו הקטנות של בנה מציצות מהצד השני בתוך העשבים היבשים. רגליו של הילד היו רזות, ורק משום שנעו קלות לפנים ולאחור היא יכלה לנחש את תנועות ההברשה שלו, את שקדנותו, את הריכוז הילדותי שעל פניו.

עכשיו, במיטה, חזרה אליה גם המחשבה שהתלוותה לאותו רגע, והיא, שאם זה היה נמשך לנצח, כך, כשמצחה נשען על בטן הסוס והעשבים מלטפים את רגליהם כמו סדין של משי, ובנה על ידה שמח ועסוק, מה רע?

היא כבר הייתה מנומנמת כשדלת חדר השינה נפתחה בשקט, ופוני קטן חפוף רעמה טפף אל תוך החדר על פרסות של משי. היא זיהתה אותו מיד, מהימים שהיה קטן, והרימה פינה של השמיכה לפנות לו מקום.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון 57 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות העיר", מאת גליה אביאני

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו