בחוברת השמינית של עֵדֶן, "יַרְחוֹן מְצֻיָּר לִבְנֵי הַנְּעוּרִים", שראתה אור בניו יורק בנובמבר 1924 הופיע מדור חדש בשם 'חִידַת שְׁתִי וָעֵרֶב'. בסוגריים של כותרת המדור סיפקו עורכי עיתון עדן את התרגום האנגלי של המדור החדש – 'Cross Word Puzzle' נכתב שם.
וזהו התשבץ העברי הראשון – האם תצליחו לפתור? התשבץ הפתור בהמשך הכתבה:
התשבץ העברי הראשון. לחצו על התמונה לגודל מלא ונסו לפתור!
"בְּלִי סָפֵק מִשְׂחַק מְעַנְיֵן מְאֹד" נכתב בהקדמה למדור החדש, אותה אנו מנחשים שחיבר מחבר החידה מרדכי כהן – משחק "שֶׁהִתְפַּשֵׁטּ כָּעֵת בְּכָל אֲמֶרִיקָה". בתקופה בה שירת הפנאי את החינוך, הבהירה ההקדמה כי למשחק "גַּם עֵרֶך חִנּוּכִי, כִּי עַל-יָדָיו אָנוּ לוֹמְדִים מִלִּים חֲדָשׁוֹת וְקָשׁוֹת וְהֵן נַעֲשׂוֹת שְׁגוּרוּת בְּפִינוּ". הירחון המצויר אולי פנה בעיקר לבני הנעורים אך החידה החדשה התאימה לכולם: "אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וִילָדִים קְטַנִּים, מוֹרִים וְתַלְמִידִים – כֻּלָּם מִתְאַמְּצִים לפתור חִידוֹת שְׁתִי וָעֶרֶב […] כָּל הָעִתּוֹנִים מַדְפִּיסִים בְּכָל יוֹם אֶת הַחִידוֹת הָאֵלֶּה, וַאֲחָדִים גַּם נוֹתְנִים פְּרְסִים לַקוֹרְאִים, הַשּׁוֹלְחִים אֶת פִּתְרוֹנוֹתֵיהֶם לַמַּעֲרֶכֶת. גַּם "עֵדֶן" יַעֲשֶׂה כֵּן."
עורכי הירחון ידעו שהאישור התקדימי שקיבלו קוראי העיתון – לכתוב בעצמם את התשובה בתוך החוברת – ודאי תביך כמה מהם, ולהם הוקדשה הערת המערכת שצורפה למדור: הַפּוֹתְרִים שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְקַלְקֵל אֶת הַחוֹבֶרֶת יְכֹלִים לְהַעְתִּיק אֶת צִיּוּר הַחִידָה בְּעֶזְרַת נְיַר דַּק, לְמַלֵּא אֶת הַמִּשְׁבְּצוֹת הַלְּבָנוֹת בְּמִלִּים הַנְּכוֹנוֹת וְלִשְׁלֹחַ אֶל "עֵדֶן"".
לתשבץ העברי הראשון לא היה נושא מוגדר. צורתו כצורת מגן-דוד.
והנה התשבץ הראשון עם הפתרונות:
בחוברת הבאה של עדן, התשיעית במספר, כבר ניתן לחידת השתי והערב נושא ברור והמשבצות יצרו ריבוע סטנדרטי יותר (11X11). יצחק אבן-עזריאל הוא שחיבר את חידת שתי וערב השנייה, ומרגע זה ואילך לקח פיקוד על המדור הקבוע. הוא גם קבע שהחידה תעסוק ב"לשון וספר". הגדרה 12 מימין לשמאל, למשל, היא "מִמּשֶׁה וְעַד משֶׁה לֹא קָם כְּמשֶׁה". הגדרה 4 מלמעלה למטה היא "מִלָּה שֶׁל צַעַר, בִּמְגִלַּת יְחֶזְקֵאל הִיא כְתוּבָה".
התשבץ השני בעברית התפרסם בדצמבר 1929, "עדן"
ההבטחה לפרסים לפותרים נכונה המשיכה להופיע עם המדור – אילו פרסים וכמה זוכים? לזה לא נמצאה תשובה. הקוראים שציפו לפתרונות החידה הראשונה, נאלצו לחכות לחוברת העשירית שהופיעה חודשיים מהופעת החידה הראשונה, בינואר 1925. בה גם הופיעה החידה השלישית, בנושא חג הפורים.
התשבץ עולה לארץ ישראל!
הסופר והעיתונאי היהודי-הונגרי ארתור קסטלר החל את עבודתו בעיתון דאר היום בשנת 1928 וסיים אותה כנראה כבר בשנה שלאחר מכן. תחילה חיבר טור שבועי על מדיניות העולם, אך בזיכרונותיו העיד כי "עיקר עניני באותו עתון היה נעוץ בשטח אחר". בחודשים הספורים ששימש זאב ז'בוטינסקי בתפקיד עורך היומון הצהוב החליט קסטלר כי השם "חידת שתי וערב" לא מוצא חן בעיניו, ובמקומו חידש את התשבץ העברי במדור הנקרא "חידוד מוח". בספר 'חץ לשמי התכלת' קסטלר כתב:
"הצלחת מוסף סוף-השבוע עודדה אותי, ובעקבותיה עוד גדלה שאיפתי: החלטתי להכניס את התשבץ לתרבות העברית. מלאכה זו היתה מסובכת מאחר שהאל"ף-בי"ת העברי כולל עיצורים בלבד […] מצאתי בלשן עברי צעיר שגילה ענין בבעיה לשמה, ושנינו חיברנו במשותף את שש חידות-התשבץ הראשונות. ואז נתעוררה השאלה מה השם ניתן לחידות אלו. הואיל וידענו את אופייה של ירושלים, הבינונו, כי לא יתכן לקוראן בשם חידות שתי וערב; עצם הרמז על צלב היה עלול לגרום לכך שתוקם זעקה בקרב הקוראים האדוקים. אפילו ז'בו נרתע מפני סכנת שערוריה כזאת. ולפיכך הסכמנו לכנותן בשם "חידוד המוח". לעולם לא אחדל מלהתגאות בעובדה שאני הוא חלוץ חידות-התשבץ העבריות".
אין זה מדויק שקסטלר המציא את התשבץ העברי. ונראה שבשנים שעבד קסטלר בדאר היום שימש השם "חידוד מוח" שם כולל למדור חידות, ולאו דווקא לתשבצים.
דוגמה למדור חידוד המח מה-8 במרץ 1929, אין זכר לתשבץ. דאר היום
ממה שהצלחנו לגלות, התשבץ הראשון בארץ ישראל הופיע בדאר היום בתאריך ה-13 במרץ 1931. כך שלקסטלר אפשר לייחס את ייבואו של מדור החידות לארץ.
איתמר בן-אב"י, בנם של דבורה ואליעזר בן-יהודה – הוא שדחף למציאת שם חדש לחידת שתי וערב. את השם לחידה המגוירת סיפק המשורר והמחנך קדיש יהודה סילמן, שקרא למדור החדש "חידת תשבץ", שם שקוצר ל"תשבץ" המוכר לנו.
התשבץ הראשון בארץ-ישראל התפרסם ב-13 במרץ 1931, דאר היום
מקור המילה "תשבץ" מקראי. בספר שמות (כ"ח, ד') נזכר התשבץ בהקשר לכתונת הכהנים: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט". רש"י משער שהיו אלה כעין גומות שבתוכן משבצים אבנים יקרות. מכאן הדמיון לתשבץ המודרני – מילים בעברית במשבצת במקום אבנים יקרות. נייר עיתון במקום כותנת כהנים. התחדיש העברי הזה, הענקת משמעות חדשה למילה עתיקה, לא זָר לעברית, וממנו יצא החידוש תשחץ, המרתק כשלעצמו. כשנוצרה גרסא חדשה לתשבץ, גרסא הזונחת את ההגדרות הממוספרות, תרמה המילה חץ – מילה מודרנית שמקורה במקרא, את האות הראשונה שלה כדי לייצר את החידוש השימושי הזה – האות השנייה שלה כבר הייתה שם.
מקורות
מרדכי נאור, כל ההתחלות – 120 התחלות ישראליות בחברה, בצבא, בכלכלה ובתרבות, הוצאת מודן, 2012.
ארתור קסטלר, חץ לשמי התכלת (תרגם יוסף נדבה), הוצאת קרני, תשי"ג
ייתכן שבשביל לענות על השאלה 'מתי נקבע האחד בספטמבר ליום פתיחת הלימודים?' צריך לשאול קודם כל שאלה גדולה יותר – מתי בכלל הומצא בית הספר? אין ממש תשובה לשאלה הזו, משום שלאורך ההיסטוריה הופיעו דרכים שונות לחינוך הדור הצעיר. יתרה מזאת, רוב הילדים והנערים כלל לא למדו, אלא עבדו בבית (שלא לדבר על הילדות והנערות). האפשרות ללמוד הייתה שמורה לילדי האצילים שלא נדרשו לעבוד בשדה או במלאכות אחרות. כך אפשר לדבר על גרסאות מסוימות של בתי ספר לסופרים במסופוטמיה העתיקה (בבל, שומר), בתי ספר לילדי המעמד הגבוה והבינוני ביוון העתיקה וברומא. אם היית ממש עשיר ומפורסם, ודאי היה לך מורה פרטי, כמו למשל במקרה של אלכסנדר מוקדון, שאביו הזמין את אריסטו – הוא ולא אחר – כדי לחנך את בנו המיועד לגדולה.
בעולם היהודי נהוג היה חינוך ביתי, כאשר האבות לימדו את בניהם והאמהות חנכו את הבנות. המצאת המושג "בית ספר" מיוחסת לשמעון בן שטח (בן המאה ה-1 לפני הספירה) שעל פי התלמוד הירושלמי היה זה שקבע "שיהו תינוקות הולכין לבית הספר". לכהן הגדול יהושע בן גמלא מיוחס ייסוד החינוך הציבורי בארץ ישראל, כשהחליט "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע". כלומר, שלא כעבר, שבו החינוך התורני התקיים בירושלים, בן גמלא החליט שבכל עיר ומחוז יוקם בית ספר, וקבע גם את גיל הכניסה ללימודים לגיל המוכר לנו היום – גיל שש. יש לציין שאין עדויות מובהקות לכך שההנחיה הזאת אכן קוימה.
צלם: צבי נהור, מתוך אוסף ביתמונה.
בעולם הנוצרי המצב היה שונה. בימי הביניים עדיין למדו בבתי ספר רק אלו שיכלו להרשות זאת לעצמם, ובהתאם לייעודם הצפוי: נסיכים הוכשרו להיות מלכים, נושאי כלים הוכשרו להיות אבירים, ופרחי כמורה הוכשרו לשירות הכנסייה. בתי הספר של הכנסייה היו כנראה הדבר הכי דומה לבית ספר שאנחנו מדמיינים, ובו למדו לטינית ומקצועות נוספים. מה לגבי האחרים? אם נולדת למשפחה מהמעמד הבינוני, נראה שהוכשרת בחשבון, בשפות, ובכישורים שיסייעו לך להמשיך את העסק המשפחתי. אם לא ירשת את עסקי אביך, אולי נשלחת ללמוד מקצוע חופשי ולמדת להיות רופא או עורך דין, אבל מרבית הילדים נשלחו לשמש שוליות אצל בעלי מלאכה: אורגים, סנדלרים, נפחים וכן הלאה. שם לא היו חופשות. והבנות? עדיין לא למדו. שוב, עיקר הלימודים היה בבית, ולא במוסד מיוחד שהוקדש לכך, או לחילופין במסגרת החניכה בתור שוליות.
במאות ה-17 וה-18 התפתח החינוך הבית ספרי ככלי להפצת אידיאולוגיה וכדרך להשיג שליטה בציבור, אך אחוז הילדים שלמדו עדיין לא היה גדול במיוחד. בית הספר שאנחנו מכירים היום הוא המצאה מודרנית, שהחלה להתפתח בימי המהפכה התעשייתית, וגם אז גדל במהירות מספר התלמידים שזכו לחינוך. המדינה הראשונה שהנהיגה חינוך חובה (בגילאי בית הספר היסודי) הייתה פרוסיה – הנסיכות הגרמנית שתקים לימים את גרמניה המאוחדת – וזה קרה כבר ב-1810. מהר מאוד הצטרפו אליה מדינות אירופיות אחרות וגם ארצות הברית. את ההתרחבות הזו אפשר להסביר גם בהתפשטות רעיונות דמוקרטיים וליברליים שיצרו את הדרישה לחינוך לכולם, וגם בתיעוש המהיר שדרש הכשרת עובדים מיומנים.
צלם: אריה פק, מתוך אוסף ביתמונה.
אבל מתי למדו בכל בתי הספר האלה?
ניסינו למצוא את התשובה בעולם כתבי היד. אף על פי שקיימים בספרייה שלל קטעים מתוך תרגילי כתיבה שכתבו תלמידי סופרים, דוגמת אלו שנמצאו בגניזה הקהירית, לא מופיע בהם תאריך שיוכל לספר לנו מתי הם נכתבו. אפשר להניח שבבתי ספר מקצועיים שנועדו ללמד את פרחי הסופרים המסופוטומיים אפשר היה ללמוד בכל השנה. בתי הספר ביוון העתיקה היו מוסד פתוח הרבה יותר מאלו המוכרים לנו היום וגם בהם לא היו חופשות מוגדרות. גם בשלב מאוחר יותר, כאשר התלמידים היו בני העשירים, לא הייתה מגבלה ספציפית על זמן הלימוד, למעט אולי חגים דתיים. במנזרי אירופה ששימשו בתי ספר, ממילא שהו הנזירים המתלמדים כל השנה.
אם כן, רק במאה ה-19, בהשתלטות המדינה על תחום החינוך, ודחיקתם של דגמי חינוך אחרים מפני בית הספר המודרני וחינוך החובה, נוצר גם הצורך במערכת שעות מוסדרת ובלוח השנה המקובע של שנת הלימודים. אז חופשות בתקופת החגים הדתיים זה כנראה מתבקש. אבל מה הקטע עם הקיץ? למה להתחיל ללמוד דווקא בסתיו, ולא, למשל, בתחילת השנה האזרחית? מה קיבע את התאריך שכל כך הרבה הורים מחכים לו וכל כך הרבה ילדים רוצים שלא יגיע לעולם?
כיתה א' בחולון. צלם: ישראל סימיונסקי, מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
אז תשובה מוסמכת קשה לקבל, אבל יש כמה השערות: ההשערה הבולטת ביותר היא שלוח השנה האקדמי הותאם לצורכי השנה החקלאית. האביב והקיץ הן תקופות עמוסות בקציר, והמשפחות הזדקקו לכל זוג ידיים עובדות בשדה – כולל הילדים. לעומת זאת אחרי האסיף ובעונת החורף, כמות העבודה פוחתת משמעותית ואפשר לשלוח את הילדים ללמוד חשבון וקצת קריאה. מנגד, מזכירים חוקרים אחרים שבאזורים חקלאיים נהגו ללמוד דווקא בקיץ ובחורף, משום שהאביב והסתיו הן העונות העמוסות בלוח השנה החקלאי. יתרה מכך, בארצות הברית המתועשת של המאה ה-19, היו בתי ספר באיזורים עירוניים שפעלו לאורך כל השנה כמעט – כדי לאפשר להורים הפועלים לעבוד בשקט במפעל. לפי הסברה הזו, ספטמבר הוא פשרה בין הלוח הכפרי־חקלאי לזה העירוני.
סיבה נוספת ללוח השנה הבית־ספרי שאנחנו מכירים היא הסיבה הפרוזאית שכולנו יכולים לחשוב עליה: בקיץ חם. פרנסי בתי הספר האמינו – נראה שבצדק – שבחודשי הקיץ החמים לא בריא לילדים להיות ספונים בתוך חדר עם עוד 40 ילדים אחרים מול לוח וגיר. בקיץ, סברו קובעי המדיניות, הילדים צריכים להיות בחוץ. בקיץ יכולים הילדים לעסוק בפעילויות ספורטיביות, לנפוש עם הוריהם ובאופן כללי להימנע מהפצת מחלות. כמו כן, פדגוגים האמינו – נראה שגם בצדק – שלילדים קשה יותר להתרכז בקיץ ובחום, והיכולת ללמוד ביעילות יורדת.
צלם: אליעזר סקלרץ, מתוך אוסף ביתמונה.
הסיבות האלו מספקות הסברים אפשריים לבחירה בסתיו למועד תחילת שנת הלימודים. ספטמבר הוא אכן חודש פתיחת הלימודים הנפוץ בחצי הצפוני של כדור הארץ, אך לאו דווקא האחד בספטמבר. בארצות הברית מחכים לרוב עד אחרי "יום העבודה" (Labor Day. החג מצוין תמיד ביום שני שנופל בשבוע הראשון של ספטמבר), וישנם גם בתי ספר שחוזרים לפעול כבר באוגוסט. במדינות אחרות מתחילים באיזשהו מועד בשבוע הראשון או השני של ספטמבר, וכ-10 מדינות באירופה קבעו את תאריך פתיחת הלימודים בחודש אוגוסט. ובחצי הדרומי של הכדור? הרי שם עונות השנה הפוכות, ולכן במדינות רבות מתחילים בכלל ללמוד בסוף פברואר או בתחילת מרץ. במדינות אחרות תחילת הלימודים נקבעה ליוני, ובסינגפור לומדים מינואר וכמעט עד סוף נובמבר. ביפן שנת הלימודים מתקיימת על פי לוח השנה המקומי, ונפתחת באפריל.
מה לגבי בתי הספר במדינת ישראל? עם התקרב התאריך המדובר מתחילים כלי התקשורת לשאול בדאגה האם אכן תיפתח שנת הלימודים כסדרהּ באחד בספטמבר; אולם מתברר שלא תמיד חיכו הורי ישראל דווקא לתאריך הזה. חלקכם אולי עוד זוכרים את הניסיונות, לפני כמה שנים, לקצר את החופש הגדול ולהתחיל את השנה בשבוע האחרון של אוגוסט. מאידך שנת הלימודים תשי"ד, הראשונה שבה הונהג חינוך ממלכתי, החלה בכלל ב-4 באוקטובר – מיד אחרי סוכות. זה אולי נשמע הגיוני – למי זה טוב, כל חצאי שבועות הלימודים בתקופת החגים? – אבל אולי יש פה היגיון אחר. ייתכן שלאחר מכן הוחלט להתחיל את השנה מוקדם יותר מסיבות חינוכיות. "אחד העקרונות שהנחו את בן גוריון ואת מייסדי המדינה, היה להנחיל לדור הצעיר במדינה החדשה את התרבות הציונית דרך החגים במסגרת מערכת החינוך", מסביר ד"ר אדם הישראלי מסמינר הקיבוצים. "אם לא עוסקים בחג בגן ובביה"ס, אז היכן הילדים – שהגיעו מכל כך הרבה תפוצות ומסורות – יכירו את המסורת הציונית הקאנונית? את תשעה באב, שנופל על החופש, רבים לא מציינים".
שר החינוך זבולון המר מבקר בכיתה ביום הראשון ללימודים שנת 1981. צוות יפפ"א, מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
מעבר לכך, הבחירה באחד בספטמבר בארץ נשענת ככל הנראה על המסורת המקובלת בעולם המערבי, כפי שפירטנו לעיל. גם בארץ היה קשה ללמוד בחודשי הקיץ, ודאי לפני שהמזגנים נעשו מוצר נפוץ בכל בית ומוסד ציבורי. והאחד בספטמבר הוא גם תאריך תחילת הלימודים ברוב מדינות מזרח ומרכז אירופה, כור מחצבתם של מייסדי מדינת ישראל. ברוסיה, למשל, מכונה האחד בספטמבר "יום הידע" ונחשב יום חג: ילדי כיתה א' מגיעים במיטב מחלצותיהם ועטורי פרחים, ומחכים בטור לצלצול הראשון. התלמידים הבוגרים מדקלמים שירים ומלווים את הצעירים אל הכיתות. הטקס מתקיים אפילו אם הוא חל בשבת או בראשון, ולא מתקיימים שיעורים לאחר מכן.
גלויה סובייטית לרגל יום הלימודים הראשון. תוכלו לראות גלויות דומות כאן
נציץ אולי גם אל עולם הישיבות הדתיות, המתאימות את עצמן ללוח השנה העברי. גם הוא – כמה נוח – מסתדר טוב עם הסתיו, ושנת הלימודים במגזר החרדי נפתחת כל שנה בדיוק ב-א' באלול. ישנן ראיות לכך ששנת הלימודים נפתחה בתקופה זו עוד בתקופת הגאונים, אך במקומות אחרים ובזמנים אחרים התחילו דווקא בחודש חשוון. בימינו מתנהלת השנה עצמה לרוב בשלושה "זמנים" – סמסטרים – שאינם שווים באורכם. אחד מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, שני מראש חודש חשוון ועד ראש חודש ניסן, והשלישי מראש חודש אייר ועד תשעה באב. החופשות שבין אותם סמסטרים (המוכרות בשם "בין הזמנים"), כולל חופשת הקיץ, הן גם במקרה הזה תוספת מאוחרת, שנתקבעה רק בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. חכמים שונים מאותה תקופה, בהם המהר"ל מפראג והשל"ה הקדוש, יצאו נגד המנהג לצאת לחופשה והלינו על "ביטול תורה" ב"בין הזמנים". פרט מעניין נוסף נוגע למועד תחילת הלימודים בעבור הפעוט שמגיע ל"חדר" בפעם הראשונה: בארצות אשכנז, גרמניה וצרפת, נהגו בימי הביניים להכניס את הילדים לבית המלמד בטקס מיוחד דווקא בשבועות (שהוא חג מתן תורה).
תלמידים בבית ספר יהודי בבוכרה, 1992. צלם: מיכאל חייפץ, מתוך אוסף נבזלין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
בבתי הספר של המגזר הערבי בישראל נהוג אומנם לוח חופשות מותאם לקהילות השונות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים), אך מועד פתיחת שנת הלימודים זהה – אותו אחד בספטמבר אימתני. מאחר שלוח השנה המוסלמי מתקיים על פי הירח ולא נהוגה בו שנה מעוברת, מועדי החגים משתנים משנה לשנה. כך קרה שבעשור שעבר, שלוש שנים ברציפות, הגיע האחד בספטמבר בתקופת חודש הרמדאן. למרות זאת, שנת הלימודים נפתחה כרגיל, אך התלמידים זכו באותו החודש לשעת לימודים אחת פחות.
לסיכומו של עניין, תשובה חדה וחותכת לשאלה שהעלינו בכותרת – אין. או יותר נכון, התשובה היא שלא מתחילים ללמוד באחד בספטמבר. לפעמים מתחילים ללמוד יום או יומיים אחר כך, ולפעמים שבוע או שבועיים אחריו. יש מקומות בעולם שבהם מתחילים בכלל בינואר, ויש כאלה שביוני. ואצלנו? נקום בבוקר האחד בספטמבר ונבדוק האם יש שביתה.
במשך מאות שנים למדו יהודי אירופה בשיטות חינוך מסורתיות במסגרת קהילותיהם המקומיות. המוסד החינוכי הראשון שהכירו הילדים היה "החדר", או תלמוד התורה, שאליו נכנסו כבר בגיל 3. את הלימודים בחדר ניהל "המלמד" בשיטות מסורתיות שהתפתחו בחלוף השנים, ורובן התבססו על שינון פרקי מקרא ותפילה. לעיתים שולבו גם נושאי חול, אך במידה פחותה.
בסוף המאה ה-18 פרץ ויכוח קשה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. רעיונות עידן הנאורות ממערב אירופה של תחילת המאה חלחלו לעולם היהודי, ויותר ויותר יהודים, בעיקר מגרמניה, קראו לזנוח את החינוך היהודי המסורתי ולשלב עוד ועוד תכנים מחוכמת המערב. מקצת המשכילים היהודים תקפו גם את שיטות הלימוד היהודיות שנתפסו פרימיטיביות ודכאניות, וקראו לרפורמה פדגוגית בחינוך היהודי כולו. בעקבות זאת, הוקמו בגרמניה ובאוסטריה "חדרים מתוקנים", ובהם עודכנו שיטות וחומרי הלימוד, ואף החלו ללמוד בגרמנית – שפת המקום.
אחד מהמשכילים שיצאו בחריפות רבה נגד החינוך היהודי המסורתי היה אהרון וולפסון-האלה. הוא נולד באמצע המאה ה-18 לאב רופא, מקצוע נדיר ליהודי באותם הימים. משפחתו הייתה אחת ממשפחות המשכילים הראשונות בגרמניה, ואביו העריץ את משה מנדלסון, מאבותיה המפורסמים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית.
בראשיתם של בתי הספר היהודיים המתוקנים היתה שפת הלימוד גרמנית, וגם ספרי הלימוד נכתבו בשפה זו. אך המשכילים שאפו שתלמידיהם יידעו גם עברית, ולמטרה זו הוציא וולפסון לאור כבר בשנת 1790 (!) את מה שנחשבת למקראה העברית הראשונה, שנקראה בשם המוזר "אבטליון" (תוכלו לקרוא את כולה כאן). מהי מקראה? במילה זו נשתמש לתיאור ספרים שאיגדו טקסטים שונים למטרות לימוד. המקראות הראשונות, כמו זו המדוברת כאן, כללו סיפורים מהתנ"ך, משלים, פתגמים וסיפורי מוסר. מדוע נבחר השם המיוחד? אבטליון היה אחד מחכמי תקופת בית שני, ומשמעות שמו (שמקורו בארמית) היא על פי הפרשנות המקובלת "אב-קטנים". אכן שם הולם לספר לימוד לילדים רכים.
קטעים מתוך טור שכתב אהרן וולפסון ובו הודיע על ספרו החדש, ואף פירט את המניעים לכתיבתו. מתוך "המאסף", כתב העת של תנועת ההשכלה, 15 בספטמבר 1789
בטור שפרסם וולפסון בכתב העת של תנועת ההשכלה, "המאסף", סיפר על תוכניתו לכתוב את הספר, ופירט את הסיבות שהניעו אותו לכתבו: "מאז אשר נתן ה' אלוהים בליבי להורות נערי וילידי ישראל, וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בעניין הלימוד… כי ראיתי כי לא טוב הדבר אשר המה עושים בחינוך ילדיהם בלימוד". וולפסון כתב כיצד "מיום אשר יכול הילד לבטא בשפתיים תיבות ומילות הסידור", הוא מוכנס לחדר "ללמוד אצל המורה תורת משה איש האלוהים מראשיתה ועד תכליתה". וולפסון מדגיש כי התורה היא ספר שדורש לימוד של שנים ארוכות כדי לרדת לפשרו: "ואם כן אפוא אמרו נא איך יכול הילד אשר לא ידע מימיו מילה אחת בלשון עברי הזאת, איך יכול הילד הזה ללמוד מיד ספר הקודש הזה?". לאחר מכן הסביר וולפסון אילו חלקים יכלול הספר, הבטיח שיודפס על נייר יפה מאוד ובמחיר הוגן, והתחייב: "לבי נכון ובטוח אם יתחילו המלמדים ללמוד עם ילידיהם בספר הזה כשנה אחת, כי אז יצליחו במאוד ללמדם אחר זה ספר תורת משה בלי עמל ויגיעה".
מה כללה המקראה הזו? וולפסון, כמרבית המשכילים הראשונים, לא שלל לימודי מקרא – ואף להפך, אולם סבור היה שיש ללמדם בשיטות מודרניות יותר. הוא סבר שאין טעם ללמד את סיפורי התנ"ך ככתבם וכלשונם משום שלימוד כזה יעייף את הן המורים הן את התלמידים. לכן, חלק גדול מהמקראה מורכב מסיפורי תנ"ך נבחרים המעובדים לעברית פשוטה – מתקופת האבות ועד משפט שלמה. וולפסון פתח בסיפור הבריאה, אבל אפילו בחר להשמיט את הפסוק המפורסם "בראשית ברא ה' את השמים והארץ".
חלקים אחרים במקראה כוללים ידע בסיסי בעברית, כדוגמת שמות החיות וקולותיהן, שמות החודשים העבריים, שמות רוחות השמיים ומידע בסיסי בעברית על הטבע.
לאחר מכן מופיעים מעין דרשות מוסר לנערים הצעירים, כדוגמת "כבד את אביך ואת אמך" (ומובן שגם את המורה ש"מלמד אותך דרכי חוכמה ותבונה"). גם משלים מפורסמים מחיבוריו של איזופוס מופיעים בקובץ, ובהם מוסרי השכל מודגשים.
וולפסון ידע ששפת אימם של רוב התלמידים שאליהם יועד הספר הייתה גרמנית או יידיש, ובסוף המקראה הוסיף מילון שפירש מילים רבות שהופיעו בקובץ. כל הסיפורים כולם מעובדים בשפה מקראית שאותה העדיף וולפסון, והכניס מעט מילים בלבד מהתלמוד. בתחתית העמודים הוסיף את צורת היחיד של מילים המופיעות בטקסט ברבים, להקלת הלימוד על הקוראים.
למקראות העבריות הראשונות נודעה חשיבות נוספת בסיפור תחייתה של העברית בהיותה לשון מדוברת. ספרי הלימוד הראשונים האלו היו לפעמים חומר הקריאה העברי היחיד הזמין לילדים היהודים באירופה. כך, טען חוקר הספרות אוריאל אופק, במקראות הראשוניות הללו טמונים שורשיה של ספרות הילדים העברית.
כידוע, אהב פרופ' גרשם שלום לרשום הערות בספריו שבספרייתו. בדרך כלל מדובר בהערות מחקריות כגון הפניות, מקבילות ומידע ביבליוגרפי. אבל לפעמים בחר שלום לכתוב דווקא סיפורים מוזרים ואנקדוטות הקשורות לספר.
היחס של שלום לרב קוק
כשעלה שלום מברלין לירושלים בשנת תרפ"ג (1923) הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק כבר היה לרב הראשי האשכנזי בארץ ישראל המנדטורית. שלום העריץ את הרב קוק וראה בו אחד המיסטיקנים הגדולים והאחרונים. הוא מזכיר את הרב קוק כמה וכמה פעמים בכתביו, אולי יותר מכל מקובל או "מיסטיקן" יהודי אחר מהמאה ה-20. מעניינת העובדה ששלום משווה בינו לבין עוד מיסטיקן מודרני שגם הרשים אותו, רבי אהרון ראטה ("ר' אהרל"ה), המייסד של חסידות "שומרי אמונים".
וכך כתב שלום בספרו הגדול זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית*: "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, שנפטר ב-1935 והיה דמות מופלאה של מיסטיקון יהודי". ושם בהערה הוסיף שלום: "יצירתו הגדולה של הרב קוק, אורת הקודש… מהווה תיאולוגיה מיסטית אמיתית של היהדות, שמצטיינת במקוריותה ובעושרה הרעיוני. זוהי הדוגמה האחרונה שידועה לי של מחשבה קבלית יוצרת".
כמה שנים לאחר מכן כתב שלום במאמרו המסתורין היהודי והקבלה*:
"..הרב קוק המנוח, רבה הראשי של ארץ-ישראל, שבאישיותו המקורית נתקפלו שוב בדורנו אורות הקודש של המסתורין היהודי".
ואחרי כשני עשורים במאמר הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו*:
"…הרב קוק, שאני רואה בו דוגמה ומופת למיסטיקאי יהודי גדול, כפי שתופעה זו באה לביטויה ב… הספר 'אורות הקודש', זהו ספר… תערובת מופלאה של מחשבה, שיש עמה הגיון פנימי ושל הרהורים… השתפכות-הלב… זעזוע מיסטי עמוק"… הקורא ספרו של הרב קוק 'אורות הקודש' מבין מיד שאין זה מקובל; זהו אדם גדול, שתירגם נסיונו הדתי… ללשון בני אדם".
לא אכנס כאן לניסיון לפענח את ההבחנה של שלום בין "מיסטיקאי" לבין "מקובל". אני רק אעיר שעל פניו הכוונה היא להבחנה בין כתיבה קבלית תיאורטית ("תיאוסופיה") לבין כתיבה בסגנון אישי-חוויתי יותר. עוד ראוי לציין ששלום התרשם גם מהיחס המקורי של הראי"ה ל"חילונים" ולחילוניות ודן שבו במאמרו "הרהורים".
שני האישים נפגשים
מסתבר שגם הרב קוק ידע להעריך את הידע הרחב של החוקר הצעיר. מספר הרב שמואל הכהן וינגרטן, לימים ראש המועצה הדתית בירושלים*: "יום אחד פנה אלי פרופ' גרשם שלום בבקשה שאסדר לו פגישה עם הרב [קוק] זצ"ל. באתי עם פרופ' שלום אל הרב ושניהם דיברו שעה ארוכה בענייני קבלה. בסיומה של הפגישה, לאחר שפרופ' שלום פנה ללכת, קרא לי הרב ואמר 'האיש הזה בקי גדול בפתחי חוכמת הקבלה'". הרב וינגרטן עלה ארצה ב-1929 והרב קוק נפטר ב-1935, לכן הפגישה בין הרב קוק לבין שלום התקיימה כששלום היה בשנות ה-30 לחייו.
אני שומע הרצאה של שלום
בחודש פברואר 1980 זכיתי לנכוח בהרצאה מרתקת של שלום ב"בית מאיר" בירושלים. את ההרצאה ניתן לשמוע כאן*. בחלק הראשון של ההקלטה, מהדקה ה-15 בערך, דיבר שלום רבות על הקשר בינו לבין הרב קוק וציין ש"הכיר את הרב קוק", וגם בינו לבין תלמידו הגדול של הרב קוק, הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"). שלום טען שעל אף כל הערכתו הגדולה לראי"ה, הוא לא יכול לראות את עצמו תלמידו. הוא ציין במיוחד שלדעתו הרב ראה בציונות "תנועה משיחית", משא"כ שלום עצמו. אחר כך אמר שלום משפט שתפס אותי לשנים רבות. בדקה ה-26 הזכיר שלום את הספר הקבלי על האותיות העבריות "ראש מילין", שחיבר הרב קוק כששימש רב בלונדון ב-1917. שלום הודה שלא כמו הספרים האחרים מאת הרב קוק, את הספר הזה הוא לא הצליח להבין. ואז הוא הוסיף, בשם "מגידי אמת" (והדגיש שוב שמדובר ב"מגידי אמת") שהרב בעצמו אמר פעם, שאע"פ שהבין את הספר כשחיבר אותו, הוא כבר אינו מבין את מה שכתוב בו! כפי שכבר הזכרתי, שנים רבות הסתובבתי עם התעלומה הזאת; מה זה אומר שפעם הבין וכבר אינו מבין? האם באמת התכוון לכך או שיש כאן רמז למשהו אחר? ומי הם "מגידי האמת" שסיפרו על כך לשלום?
פתרון חלקי לתעלומה
עשרות שנים אחר כך זכיתי להתחיל את עבודתי באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית. ראיתי ששלום אסף את כל ספרי הרב קוק ואת ספרי תלמידיו. הוא סידר אותם ליד המקובלים הספרדים של ירושלים מאותה התקופה. כמעט כולם עומדים על מדף פתוח, אבל את ראש מילין מצאתי נעול עם שאר הספרים הנדירים (אכן כל העותקים במהדורה הראשונה נחשבים ספרים נדירים).
מה שמיוחד בעותק הפרטי של שלום הוא מה ששלום רשם בכתב ידו בעמוד מול דף השער. אבל לפני שנגלה את הכתוב שם, עלינו להזכיר עוד דמות מפתח בסיפור שלנו.
הרב פרופ' שאול ליברמן ידוע כגדול חוקרי התלמוד והספרות הרבנית במאה ה-20. על החברות רבת השנים בינו לבין שלום ניתן לקרוא במאמרו של עמיתי מאוסף שלום יובל דה-מלאך, קוסמות מילין, שפרסמנו לא מזמן. על מערכת היחסים המיוחדת והחברותא בין הרב קוק לרב ליברמן כבר נכתב הרבה ואין צורך לחזור על הדברים כאן.
אינו מבין אף מילה ממה שכתב
וכך כתב שלום בעותק ראש מילין שלו:
"על ספר זה אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו, אף על פי שידע כוונת הדברים כאשר כתב אותם. כך שמעתי מפיו [של הרב ליברמן] בתשכ"ו [1966]".
מתברר שבביטוי "מגידי אמת" ששלום ציטט בהרצאתו ב-1980, התכוון שלום לדברים ששמע מפי הרבי שאול ליברמן ב-1966. בזה הצלחנו לפענח חלק מהתעלומה. אבל פרשתנו עדיין עטופה מעט מסתורין: האם הרב קוק באמת לא הבין את מה שכתב 18 שנים לפני מותו? ואם לא, מה הייתה הכוונה האמיתית של דבריו אל חברו הצעיר רבי שאול? האם בשלב המסירה מהרב ליברמן לפרופ' שלום משהו לא הובן נכון? והאם באמת לא הבין שלום כלל את ספר ראש מילין, או שמא גם כאן כוונה נסתרת? הרי באותו משפט שלום מצהיר שאת שאר ספרי הרב קוק הוא כן מבין. מעניין לציין שבהרצאתו, כמה דקות לפני כן, אמר שלום שהוא אינו מצליח להבין מה הייתה כוונת הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אע"פ שכשהם היו סטודנטים ביחד בשוויץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, הרב הצעיר כתב כעשרה דפים על קבלה בגרמנית, ושלום כן הבין אותם. האם כל הדברים האלה הם כפשוטם, או שמא יש כאן דברים בגו?
אחרית דבר
עברה שנה וערב אחד קיבלתי הודעה מחבר ותיק שקרא מאמר זה וסיפר שיש לו הפתעה עבורי. הלא לפי מה ששלום רשם בעותק "ראש מילין" שלו כנ"ל;
אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו…
האמירה המסתורית של הרב קוק לגר"ש ליברמן נאמרה סמוך לפטירתו של הרב קוק ובזמן שהרב קוק העניק טופס של "ראש מילין" לרבי שאול. הטופס המקורי הזה נמצא בידי חברי, עם הקדשה מהראי"ה לגר"ש!
ב"ה
מתנת אהבת אמת לבחיר לבבי,
הגר"ש ליברמן שליט"א
אברהם יצחק הק' [הקטן]
פורים דפרוזים [יד' אדר, ולא ב"שושן פורים" של ירושלים] תרצ"ה
מכאן אנו למדים כמה דברים. קודם כל, על הערצתו של הרב קוק הקשיש לחברותא הצעיר שלו, הרב ליברמן. הרב קוק מכנה אותו "בחיר לבבי הגאון". שנית, שהרב קוק העניק לרב ליברמן את הספר בסך-הכל כחמישה חודשים לפני מותו, כמו שציין שלום. ודבר אחרון, שמועד הענקת הספר היה ביום פורים (אבל לכאורה ביום יד' אדר, ולא למחרת בפורים בירושלים)! חברי, המחזיק בספר, הציע פירוש לדברי הרב קוק ש"אינו מבין אף מילה ממה שכתב" כסוג של אמירה "פורימית" שאסור לנו להבין באופן מילולי. אינני יודע אם זה נכון, אבל נזכרתי בסיפור אחר על השניים שגם ההוא התרחש בחג פורים, ושאולי מחזק השערה זו. הסיפור מובא בספר "ליקוטי הראי"ה: פרקי חיים ואסופת אמרים של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל", לרב משה צבי נריה (כבר הרואה תש"ן), בעמ' ב460, בשם הרב ליברמן:
"באמצע סעודת פורים, בשעה שהרב ישב בראש-השולחן, ומסביב תלמידי חכמים ובני-ישיבה, הופעתי בשעה הקבועה עם חיוך שובבני ובפי טענה: אמנם פורים היום, אבל כאמור, אסור לבטל את ה'תמיד' [הכוונה לחברותא היומית שהם קיימו בספר "הטור" לרבי יעקב בן אשר]. לרב היה מאד לא-נוח כלפי הסובבים אותו, אולם הוא נאלץ 'להכנע'…התחלנו ללמוד עד שעברה רבע שעה… הרב נתן לי אחר כך מתנה, את ספרו 'ריש-מילין', עם הקדשה יפה. אמרתי להרב: הלא אינני מבין כאן שום דבר. השיב לי הרב: 'היום גם אני אינני מבין, אבל כשכתבתי את הדברים, אז הבינותי הכל'".
לפי תיאור זה חייבים לקבוע שהרב קוק רשם את ההקדשה יום לפני שהעביר את הספר לרב ליברמן. הרב נריה כותב בהערה שהרב קוק אמר זאת כדי להביך את הרב ליברמן, שעל אף גדולתו ב"נגלה" של תורה, "היה רחוק מאד מענייני חכמת הנסתר". הוא אינו מוכן לקבל את האפשרות שהראי"ה באמת לא הבין מה שכתב כעשרים שנה לפני כן בהיותו בלונדון. אמנם על פי סגנון הסיפור של הגר"ש ליברמן מסתבר שאולי הרב קוק אכן אמר את הדברים כבדיחה "פורימית". ואם כן השאלה האמתית היא איך ולמה סיפר הרב ליברמן את סיפור זה לשלום. מה שאפשר להגיד הוא ששלום הבין את זה באופן מילולי, אבל שוב, אולי היו דברים בגו…
* תל אביב 2016, עמ' 36, הערה מס' 20. מקור האנגלי 1941
* מקור 1944, מתוך דברים בגו כרך א תל אביב 1976 עמ' 261
* מקור 1964, מתוך דברים בגו כרך א עמ' 76, תל אביב 1976
* תודה לד"ר תמר זיגמן ממח' המוזיקה בספרייה הלאומית
* פירורים משולחנם של גדולי ישראל, ירושלים תשס"ד עמ' 60
