הכירו את הרמזור העברי הראשון!

אנחנו נתקלים בו כל כך הרבה פעמים, אבל מה אנחנו בעצם יודעים אודותיו? מיוחד: כל מה שרציתם לדעת על הרמזור הכחול-לבן (או האדום-ירוק) ולא העזתם לשאול! בונוס: גלו איפה ומתי הוקם הרמזור הראשון בעיר מגוריכם

"הנדון: מנגנון אור אוטומטי לכוון תנועה – הוראות
בימים הקרובים תוסדר התנועה בהצטלבות הרחובות הרצל, בלפור וביאליק ע"י מנגנון אור אוטומטי בקשר עם הנ"ל הננו מפנים את תשומת לב הצבור בעלי רכב והולכי רגל להוראות דלקמן…"

הימים הם ימי אמצע יולי 1949 בעיר חיפה. תושבי העיר קמים בבוקר ומקבלים מנשר רשמי מעירית חיפה ומשטרת התנועה אודות פלא של ממש העתיד להיכנס לחייהם – מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה:

המנשר שחולק לתושבי חיפה. לחצו על התמונה לגודל מלא. הכרזה הופיעה במאמרו של דב יהלום "מסמכים מספרים: הרמזור הראשון" בבטאון 11 של בטאון העמותה לתולדות חיפה

כצפוי, מדובר היה בידיעה מרעישה שזכתה לכותרות בעיתוני המדינה הצעירה. בכל זאת – הרמזור לא היה מוכר לתושבים – והמחשבה כי עצם דומם יחליף את שוטר התנועה היו חדשות של ממש.

ב-12 ביולי חיפה נעשתה רשמית לעיר הראשונה במדינת ישראל הצעירה העושה שימוש בפלא הטכנולוגי, הלוא הוא – הרמזור!

הרמזור הראשון כפי שתועד בגלויה של 'ישראנוף' מתוך אוסף אלי רומן

לא כמו הרמזורים שאנחנו מכירים היום, הרמזור הראשון שהוצב בצומת הרצל-בלפור-ביאליק היה רמזור התלוי על חוטי חשמל. לקח קצת זמן עד שהתושבים למדו את הרעיון, אבל כפי שניתן לראות בווידאו נדיר של "יומני כרמל" (ותודה רבה לחברים שלנו המנהלים את הפייסבוק של ארכיון המדינה), הפרויקט התקדימי סיפק את הסחורה!

כך נולדה המילה "רמזור"

כמו שניתן לראות בדיווחים, המילה רמזור נולדה אחרי הצבתו של הרמזור הראשון בחיפה.

המילה "רמזור" – כך מספרים לנו באקדמיה ללשון עברית – מקורה בהלחמה של המילים "רמז" ו"אור" – שכן האור מרמז למכוניות ולהולכי הרגל מה עליהם לעשות. באקדמיה גם מספרים בסיפוק כי הם מרוצים מאוד מהמילה, ושהיא מוצלחת הרבה יותר מהמילה האנגלית Traffic Light, שאם היינו מאמצים אותה – היינו נאלצים לקרוא לרמזור האהוב בשם המשונה "אורות תחבורה".

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

נקודה מעניינת נוספת היא כי המילה מוצגת כחידוש לשוני של דוד רמז (על פי הנספח "ניבים ומונחים – מחידושי ד. רמז", שמופיע בספרו של רמז "טורים" משנת תשי"ב). דוד רמז היה שר התחבורה באותה תקופה, אך היה גם איש השפה העברית שחידש מילים רבות. האם במילה שהמציא, "רמזור", הוא הכניס גם רמז לשמו?

בחיפוש בארכיון העיתונות המקוון שלנו, מצאנו את המילה "רמזור" מופיעה לראשונה בעיתונות בחודש אוגוסט 1950:

אומנם חיפה הייתה החלוצה, אך ממש ממש לא האחרונה. עיר אחר עיר, התקינו העיריות רמזורים בצמתים השונים. והתושבים? הם נאלצו להסתגל לעולם החדש והמרומזר.

איפה ומתי הוצב הרמזור הראשון בעיר שלכם?

בתל אביב צמצמו פערים מחיפה במהרה, ותוך מספר חודשים – עדיין ב-1949 – הקימו את הרמזור הראשון ברחוב הרצל פינת דרך יפו.

הרמזור הראשון בתל אביב. צילום: פוטו ארתור (אברהם) רוסמן, מתוך אתר פיקיויקי, 1955

בירושלים נאלצו לחכות עד שנת 1955 לרמזור הראשון, שקם (די כצפוי) בצומת האיקסים (יפו פינת המלך ג'ורג').

שנה אחרי הבירה, רמת גן הציבה בשנת 1956 רמזור ראשון בצומת ז'בוטינסקי-ביאליק.

שנה אחרי רמת גן, בשנת 1957, זכתה גם פתח תקווה לכבוד וחנכה רמזור ראשון בפינת הרחובות שטמפר-בר כוכבא.

מובן שהרמזורים הציבו אתגר למוגבלי הראייה, ובשנת 1963 בגדרה הוקם לראשונה רמזור ראשון מסוגו בישראל שסייע לעיוורים לחצות בביטחה את הכביש.

צומת סוקולוב-שד' קוגל-הנשיאים זכה לרמזור הראשון בחולון בשנת 1965.

בשנת 1965 התבשרו גם הנהגים בתל-אביב כי מעתה מצלמת אלקטרונית (לראשונה!) עלולה לתפוס אותם על חם אם יעזו לנסוע באור אדום בפינת הרחובות קרליבך-חשמונאים.

בירת העמק עפולה נאלצה לחכות עד שנת 1966 כדי לחנוך את הרמזור הראשון.

ובשנת 1967 זכתה גם עכו העתיקה לרמזור שהוצב בכניסה מכיכר השוק.

ב-1968 זכתה גם בת-ים לפלא הטכנולוגי בשדרות העצמאות.

ובראשון לציון? העיר שכיום היא הרביעית בגודלה, זכתה לרמזור ראשון רק בשנת 1970 בצומת ז'בוטינסקי ורוטשילד.

ושנים רבות תחלופנה עד שגם טבריה תזכה לכבוד בשנת 1978 בצומת הרחובות הגליל ואלחדיף.

ומה באשר לאילת? הופתענו לגלות כי רק בשנת 1988 (!) זכתה העיר הקיצית לרמזור הראשון!

ולסיום – רק נזכיר את מה שנכון תמיד:

תודה רבה למזכירה המדעית של האקדמיה העברית ללשון רונית גדיש על עזרתה בגילוי מקור המילה "רמזור"

ותודה רבה לחברים הטובים מארכיון המדינה על הרעיון לכתבה

לקריאה נוספת בנושא:

"מסמכים מספרים: הרמזור הראשון", דב יהלום. בטאון חיפה של העמותה לתולדות חיפה

"היום לפני: האור שבקצה הצומת", רמי שלהבת, מכון דוידסון

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון יקרר לכם את הקיץ

לבד/ה? השדכן המודרני העברי הראשון ימצא לך זיווג!

האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת באופן מפתיע מן השירים העבריים כמעט לגמרי, אבל המילים חלחלו למספר שירים. המוזיקולוגית ענת רובינשטיין הופכת בסוגייה לקראת יום הכיפורים

ענת רובינשטין | 13.09.18

בית השיטה בית כנסת הסיפור מאחורי יום כיפור ימים נוראים להקת הנח"ל מלחמת יום הכיפורים

המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

אפשר היה לצפות שבתודעה הישראלית רוויית המלחמות, המשברים, האסונות וזיכרון השואה, תשמש מנגינת ״כל נדרי״ – על שלל המשמעויות הרגשיות שנקשרו בה – כהשראה לכתיבת שירים; ושמוטיבים מתוכה יהיו נוכחים בלחנים כהשראה או כציטוט, במיוחד כביטוי מוזיקלי בשאלה של זהות. באופן מפתיע, מנגינת ״כל נדרי״ נעדרת מן השירים העבריים כמעט לגמרי.

האם הישראליות ביקשה למחוק את המסורת? האם דחקה הישראליות את ״כל נדרי״ בחזרה אל כתלי בית הכנסת? בשנים האחרונות עם העדנה והתחיה של הפיוט, היינו מצפים שגם ״כל נדרי״ יעלה על פני השטח.

אין לכך תשובה חד משמעית, והדבר ודאי ראוי למחקר סוציולוגי ופוליטי, לא פחות ממחקר מוזיקולוגי. לעת עתה ניתן להעלות מספר השערות, שחלקן קשור אולי לניסיון של הישראליות בשנותיה הראשונות לייצר רפרטואר מוזיקלי אחיד כחלק מאידאולוגיית ״כור ההיתוך״, המתרחקת מן הגלותיות.

ייתכן ש״כל נדרי״ תפקד בתפיסה הישראלית כייצוג מוזיקלי של הגלות, נתפס כסמל של רפיסות או רגשנות יתר, דימוי המנוגד כביכול לדימוי הצברי-מצ׳ואיסטי הישראלי. ״שלילת הגלות״ המוזיקלית של העשורים הראשונים למדינה לא החזיקה מעמד זמן רב. היא החלה להיסדק בשנות ה-70 עם להקת הנח״ל, שהקליטה את ״הבן יקיר לי אפרים״ (מתוך התפילה של ראש השנה). ״הבן יקיר לי אפרים״ התפרסם ב-1969 לאחר האופוריה של מלחמת ששת הימים, והיה מבשר של הידברות חדשה בין הזמר החסידי לזמר הישראלי, תוך שילוב עם רוק. בהמשך, עם ההצגה ״איש חסיד היה״, ופסטיבל הזמר החסידי, חזרה מוסיקה יהודית לקדמת הבמה והחלה לזכות לאהדת הקהל.

מדוע נעדר ״כל נדרי״ מתהליך זה?

המנגינה ומוטיבים מתוך ״כל נדרי״ נעדרים מן הזמר העברי, אולם ציטוטים ישירים מן הטקסט מופיעים במספר שירים. הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, שטרפה את כל הקלפים בתודעה הציבורית הישראלית, והשפיעה רבות גם על המוזיקה הישראלית. אומנים ויוצרים הגיבו למלחמה בשלל יצירות, שבהן ציטוטים ישירים מתפילות הימים הנוראים. ״ונתנה תוקף״ בלחן של יאיר רוזנבלום נכתב בעקבות נפילתם של אחד עשר מבני קיבוץ בית השיטה. הלחן המצמרר של הפיוט הזה הפך לאחד הסמלים המוזיקליים שנקשרו במלחמה זו. על תולדותיו של השיר והתקבלותו ראוי דיון נפרד.

שירו של עמנואל צבר ״ברית דמים״ (ידוע גם כ״היובלים והראלים״), שוב בלחן יאיר רוזנבלום ובביצוע מלא ההבעה של מירי אלוני, רווי ביטויים מתוך ״כל נדרי״ ואיזכורים תנ״כיים. השיר נכתב בעקבות נפילתם של שני חיילים ששמם יובל הראל במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הוא פותח במילים ״על דעת המקום ועל דעת הקהל״ – מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״ (״על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״). בפזמון החוזר משולב ״כל נדרי״ עם סיפורו התנ״כי של איוב:

״ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה [מתוך ההקדמה ל״כל נדרי״]

עוד זה מדבר וזה בא [כפי שנאמר על רעיו של איוב שבאו לנחמו]״

השיר ״אסיף״ (מוכר גם כ״אסוף את המעשים״), מאת איתמר פרת ובלחן נעמי שמר, נכתב לאחר מותה של אחותו של פרת בתאונת דרכים סמוך לחג הסוכות 1976. השיר נודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. בבית הרביעי מופיעות המילים:

"וְאֵין יוֹתֵר גִּבְעֹל חוֹלֵם עַל שִׁבֹּלְתוֹ,
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וְאֵסָרֵי.
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָה בְּתֹם תִּשְׁרֵי."

האם החברה הישראלית מקדשת את ״כל נדרי״ (ולצורך העניין, את הליטורגיה של הימים הנוראים בכלל) אך ורק לרגעים של עצב ושכול? ומה גרם לה לדבוק בטקסטים דווקא ולזנוח את המנגינה? האם בשל היות הישראלים דוברי עברית הם מבכרים את הטקסט? האם מנגינת ״כל נדרי״ שייכת לימים עברו, לגלות, מודרת אל בין כותלי בבית הכנסת – אבל הטקסט כוחו עומד כדי להיטען במשמעות כלל ישראלית חדשה? נשאיר שאלות אלו פתוחות.

נסיים בביטוי מוזיקלי אחר של ״כל נדרי״. פרויקט ״שיר של יום״ של אתר ״כיכר השבת״ שואף לייצר חיבור בין הליטורגיה לזמר העברי. הזמר אריאל קנדאבי יצר הלחמה בין ״אסיף״ של איתמר פרת ונעמי שמר, לבין מנגינת ״כל נדרי״ – הפעם לא במנגינה האשכנזית, סביבה נסב מאמר זה, כי אם בנוסח הספרדי ירושלמי. וכך הוא מתאר באתר כיכר השבת: "הביצוע מורכב משני שירים היקרים לליבי ואשר שניהם מסכמים מבחינתי את רוח ימים אלו. בחרתי לשלב בין שני סגנונות מוזיקליים להם אני מחובר מילדות – פייטנות ירושלמית מצד אחד וזמר עברי מצד שני. השילוב שעשינו הוא בין תפילת 'כל נדרי' לבין השיר המיוחד 'אסיף'. תפילת 'כל נדרי' מהווה סיכום השנה וזמן לחשבון נפש אותו כל אחד מאיתנו צריך לעשות. מנגד, השיר 'אסיף' מסמל את חג סוכות, תחילת השנה החדשה והזמן להתחיל מבראשית".

האם זוהי הנוסחה החדשה לשימוש במנגינת ״כל נדרי״ בישראליות היום? ימים יגידו.

כתבות נוספות

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

גבריאל זידפלד ומקס נורדאו, יהדות הספרים ויהדות השרירים

הגיעו לספרייה: שני כתבי יד של גבריאל זידפלד, אביו של מקס נורדאו

יעקב פוקס | 30.08.18

אנטישמיות יהדות פולין מקס נורדאו סודות כתבי היד העבריים ציונות

מקס נורדאו (1923-1849) שהיה אחד מדובריה החשובים של הציונות, החל את חייו הבוגרים כמתבולל שהתרחק מיהדות ומיהודים. בתולדות חייו הוא כותב: "גם עלי עברה תקופה של התבוללות, שנחלצתי ממנה רק בעמל מרובה […] במשך שנים הרבה בפאריס לא היה לי כל מגע ומשא עם היהדות […] רק גידולה של האנטישמיות עורר בי את הכרת החובה כלפי עמי". נורדאו נולד אמנם למשפחה דתית בעיר בודפסט, ואת ראשית לימודיו עשה בבתי החינוך היהודיים המסורתיים. רק לאחר מכן עבר ללמוד בגימנסיה הקתולית הממשלתית ובגימנסיה הקאלוויניסטית, ולבסוף התמסר ללימודי רפואה באוניברסיטת פסט.

אביו של נורדאו היה גבריאל זידפלד, שלפי דברי הבן נולד בפולין בעיר קרוטושין [Krotoszyn] בשנת 1799 ונפטר בבודפסט ב-1872. זידפלד הוסמך לרבנות אחרי שנים רבות של לימוד תורה, ועסק בהוראה. "אבי היה יהודי חרד על דתו", כותב נורדאו על אביו, "מלא וגדוש ב'שולחן ערוך', אבל ביחד עם זה כבר היתה ניכרת בו תוספת גון של מודרניסמוס". גבריאל זידפלד פירסם מאמרים בכתבי העת של תקופתו, ואף הדפיס שני ספרים: אחוזת מרעים (פראג תקפ"ה) ורחבות הבאור (פראג תרי"א). המידע הביוגרפי שכתב נורדאו על אביו שימש ככל הנראה כמקור המוסמך לתולדותיו בהרבה מקומות (למשל: גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך א, עמודות 732-731). אולם כעת מתברר שמקס נורדאו טעה בציון שנת לידתו של אביו, ובעקבותיו הלכו שאר כותבי הרשומות.

לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית כמה פריטים מתוך ארכיונו של מקס נורדאו, וביניהם שני חבורים בכתב ידו של אביו – קובץ שירים וספר ללימוד עברית. בפתיחתו של אסיפות עשתונות, שהוא ספר ללימוד ולתרגול עברית, כתב זידפלד הקדמה ובה סיפור תולדות חייו עד שנת תקצ"ה (1835). סיפור החיים המרתק חושף בפנינו את חייו הקשים של בן ישיבה בתקופה ההיא, ויש בו גם פרטים ביוגרפיים שאינם ידועים לנו.

נציג תחילה קטע מסיפור חייו של גבריאל זידפלד שיש בו גם כדי ללמד על הרקע שעליו צמחו רעיונותיו של בנו, ואחר כך נבחן כמה פרטים ביוגרפיים חדשים על זידפלד.

עמוד הפתיחה בהקדמה ל**אסיפות עשתונות** לגבריאל זידפלד

יהדות השרירים

אחד הרעיונות המזוהים ביותר עם מקס נורדאו היא קריאתו בקונגרס הציוני השני בבאזל "ליצור שוב יהדות של שרירים". נורדאו סבר שההתעמלות חשובה לעם היהודי מבחינה בריאותית וחינוכית, ושאף לפתח את העיסוק היהודי בתחומי הספורט וההתעמלות. את התנוונותו הגופנית של היהודי בן זמנו הוא תלה בנסיבות היסטוריות: "במשך מאות של שנים לא יכולנו לעשות דבר זה. כל היסודות של הפיסיקה האריסתוטלית הוקצבו לנו במידה זעומה מאד: האור והאויר, המים והאדמה. בתוך הצפיפות של רחוב היהודים נשו אברינו האומללים את התנועות שבחדוה, בעלטה של בתיהם מחוסרי אור השמש התרגלו עינינו למצמוץ פחדני".

מקס נורדאו, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

מעניין לראות עד כמה קרובים דבריו של נורדאו אל תיאור חייו הקשים של אביו כבן ישיבה. גבריאל בן הי"א החל את לימודיו בישיבתו של דודו בעיר קאליש (Kalisz), ושהה שם שנתיים מבלי לשוב אל ביתו. המרחק בין קרוטושין וקאליש אינו אלא כחמישים קילומטר, אבל ההבדל התרבותי ביניהם היה גדול. קרוטושין הייתה בשטחה של פרוסיה, וקאליש הייתה שייכת לפולין. וכך מתאר זידפלד את תקופת לימודיו בקאליש:

"ולדבר לא יכולתי אז עמהם כי לא הבנתי לשונם, וגם מאכלם לא יכולתי שאת (לאכל עמהם בבוקר בארשט מיט באטווינעס [=בורשט עם סלק] בלשונם) כי לא הורגלתי בהם מנעורי. ונחלתי בערך שנה שלמה, וכאשר כתבתי כל זה לאהובי אבי השיבני: כי זה דרכו של תורה: בארץ תישן. והוכרחתי לעשות פקודתו […] וחייתי בפקודתם, נשמתם בעדן, עוד שנה שלמה בחיי צער. ובכל זאת עמלתי והגיתי בתורת ה' בתמימות ובחריצות גדול. ובשנה השניה נחלתי בשחפת ושחין פורחת בכל גופי, וידי מצורעת כשלג, ולא יכולתי עוד לסבול המכאוב הכאיב עלי".

עמודים 2 ו-3 בהקדמה ל**אסיפות עשתונות** לגבריאל זידפלד

בסיועו של אחד מתושבי העיר ליסא (Leszno) וללא ידיעת אביו עבר זידפלד ללמוד בישיבתו של אחד מגדולי הדור ההוא ר' יעקב לוברבוים, ושם שרד תקופה ארוכה ללא מקום אכילה ושינה מסודרים. ישיבת ליסא לא דמתה כלל לישיבות שאנחנו מכירים היום, ולא היו בה לא חדר אוכל ולא חדרי פנימייה לשינה. מדברי זידפלד עולה שאנשי העיר התחייבו להאכיל חמשה עשר מבחורי הישיבה מדי יום, אבל מספר התלמידים שם היה כארבע מאות! חמשה עשר כרטיסי התמחוי [פלעטען בלשונם] הוגרלו מדי שבוע בין התלמידים, ומי שלא התמזל מזלו נאלץ להסתדר בכוחות עצמו. חייו המיוסרים של בן הישיבה הצעיר ממחישים היטב עד כמה היו צעירי הדור ההוא רחוקים מהגדרת "יהדות של שרירים". הנה סיפורו של גבריאל זידפלד בן השלוש עשרה:

"לא היה לי אז מה להחיות את נפשי ממנו, כי לא יכולתי לדבר על לב אחד מאנשי נדיבי לב לתת לי מה להחיותי. ואמרתי בלבי כי שמעתי שאנשי ליסא חושקים בבחורי חמד, ואמרתי אם אייגע עצמי בלימוד בחריצות היותר גדול יוכל להיות שיתנו לי גם אם לא אדבר עמהם בדבר הזה. ולכן דאג לבי יותר על הלימוד אשר היה לי אז להשיג בזה חפצי, ממה אשר אדאג על הני דבבלאי טפשאי [=מליצה תלמודית שרומזת על הלחם]. וחייתי את נפשי בערך חצי שנה בירק עשב. ולחם לא אכלתי בכל השבוע רק משבת לשבת. וגם זה אחד מעשרה ניסים הנבראים בערב שבת היה, כי שמה ארבע מאות בחורים קטן וגדול היו, וכולם לא היה להם רק חמשה עשר פלעטען [=כרטיסי תמחוי שהוגרלו ביניהם] בכל שבוע ושבוע. ועלו על הגורל, ובחמשה או בששה שבועות בא על אחד גורלו, והנשארים נשארו ביד ה' הטוב עליו. והדרך היה כי באו כולם בליל שבת אל שער בית הכנסת וקראו בעלי הבתים אחד מבחורי חמד לאכול עמהם לחם ביום שבת קודש. ואנכי מצאתי חן בעיניהם להיות אצלם מידי שבת בשבתו, והפלעט מכרתי אל אחד מהבחורים, ובזה חייתי את נפשי ה' או ו' שבועות. ומקום אין לי ללון. והייתי בכל השבוע בבית המדרש הגדול אשר שם, ולמדתי שמה בלילה כולה. ותרדמתי בעומד שעה או שעתים. ובשבת נסגר הבית המדרש והייתי בחוץ הלילה כולה […] כה היה ימי מגורי כמו חצי שנה עד כי נחלתי, ובאתי אל בית אחד המיוחד לבחורים עם כי חלו, והייתי שמה ג' שבועות […] ובא אדוני מורי ורבי הנ"ל אלי לנחמני […] ונתן לי מתנה לחזק אותי ביותר. ומאז היה לי בבית נגיד אחד מטה כיסא שולחן ומנורה אשר שם אקרא שבתות. ולמדתי אצל הרב הנ"ל בחריצות גדול".

עמודים 4 ו-5 בהקדמה ל**אסיפות עשתונות** לגבריאל זידפלד

מה עם העובדות מקס?

סיפור חייו של גבריאל זידפלד כולל כמה פרטים ביוגרפיים שסותרים את הידוע לנו מבנו מקס נורדאו, ומידע חדש על כמה מספריו שלא נודע זכרם.

ראשית, בעניין שנת הולדתו הוא כותב: "הנה נולדתי בק"ק קראטשין במחוז פוזנא, תחת ממשלת אדונינו המלך פרידריך השלישי יחי' לעד, במדינת פרייסין בשנת תקס"א לפ"ק (1801/1800), מאבותי היקרים אבי עוזר במו"ה שמחה נאמן זצולה"ה, ואמי מרת פערל נשמתם בעדן, כשמה כן היתה מרגלית טובה ויקרה לאדוני אבי, ומנשים באוהל תבורך". הרי שבניגוד לדברי נורדאו אביו לא נולד בשנת 1799.

שנית, מקס נורדאו כתב שאמו הייתה ממשפחת נלקין מריגה, ואילו זידפלד כותב בהקדמתו: "נשאתי לי אשה הנולדת מק"ק קאמארען". קאמארען היא העיר Komárom בהונגריה, ואולי התכוון נורדאו שמקור משפחתה היה מריגה שבלטביה.

ושלישית, בסיפורו של גבריאל זידפלד מוזכרים ארבעה מספריו, אבל מתוכם ידוע לנו רק על אחד מהם. הוא כותב: "ואז כתבתי ספרי (פריהלינגס פירער [=המדריך לאביב]), ואחרי כי מכרתי אותם הלכתי אל בית נגיד אחד בדעברעצין והייתי אצלו שנה וחצי שנה. והיה לי אז בערך אלף זהובים […] ואז היה ספרי יסוד שפת עבר תחת מכבש הדפוס בק"ק פראג. ואחרי כי באו ספרי אל ידי כמו שנה ורביעית השנה, וזה נדפס ע"י פרענומעראטיאן, והבאתי כל אחד על מקומו. ואחרי כי מכרתי כל אלה וחזרתי שוב לסחור בארץ […] ואז כתבתי ספרי (מאטהילדע דאוגלאז). וכאשר יצא זה מבית הדפוס עברתי בזה בכל המדינה עד כי מכרתים, ושבתי לעיר פעסטה".

בקטע הזה מודגשים 3 ספרים שזידפלד מספר על הדפסתם ומכירתם, אבל הספרים האלה אינם מוכרים לנו ולא ראינו את רישומם בשום קטלוג.

מקס נורדאו כתב בתולדות חייו: "הקשר היחידי שעדיין קשר אותי עם אחי […] היה ה"יחוס" של משפחתי, והריני מודה ומתודה, שאני מתגאה בו עד היום". ברשימה קצרה זו למדנו מעט על ה"יחוס" המשפחתי של נורדאו, וסבורני שקריאת דברי אביו במלואם תבהיר מדוע היה הוא מקור גאווה עבור בנו מקס.

העמודים האחרונים של ההקדמה ל**אסיפות עשתונות** לגבריאל זידפלד

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים

הגיע לספרייה: כתב היד של יעקב איסר סרברניק שנספה בשואה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

מפת ארץ הקודש של לוקאס קראנאך האב

מעלייה-לרגל קתולית, אל כתבי הקודש הפרוטסטנטיים

ד"ר פנינה ארד | 28.08.18

ארץ ישראל יציאת מצרים מפות גדולות – עולם קטן

עלייה לרגל לירושלים היתה בסוף המאה ה-15 מעשה אמיץ וגם הוכחה לאדיקותו של האיש שיצא לדרך מן המערב הלטיני. לא פחות חשובה מן המסע עצמו היתה הנצחתו בדרכים שונות. יומני מסע, מזכרות מן המקומות הקדושים, ציורים שהציגו את עולי הרגל בתוך המרחב הקדוש ומפות של ארץ הקודש — כל אלה נועדו לשחזר את החוויה האישית של עולי הרגל ולהאדיר אותם כמי שזכו להגיע לירושלים ולצעוד בעקבות ישו בדרכו האחרונה. הם נועדו גם לאפשר לאלה שלא יכלו לצאת למסע בעצמם, חוויה חלופית לביקור במקומות הקדושים. חשוב להדגיש כי מפות ארץ הקודש לא שימשו את עולי הרגל במסעותיהם. אלה ציירו את המפות או רכשו אותן רק לאחר שובם הביתה, ולהנצחת מסעותיהם בלבד. במילים אחרות, מפות עולי הרגל לא נועדו לשימוש פרקטי בשטח. הן היו דימויים שנקשרו לאמונה ודבקות דתית, (devotional imagery) ונועדו לעורר חוויה דתית מדיטטיבית.

מפת ארץ הקודש שיצר האמן הנודע לוקאס קראנאך האב (Lucas Cranach the Elder, 1472–1553) בחיתוך עץ, נועדה בדיוק לכך (ראו תמונה). מאז 1505 שימש קראנאך כצייר החצר של פרידריך השלישי "החכם" (הנסיך הבוחר של סקסוניה בין 1525-1486), ואת המפה הזאת הוא יצר כדי להנציח את המסע של פרידריך לירושלים בשנת 1493 (קראנאך יצר את המפה לפחות 16 שנים לאחר המסע). למפה זו אני מייחסת חשיבות רבה בזכות היותה יצירת-מעבר — או יצירה מגשרת — בין התרבות הקתולית לבין התרבות הפרוטסטנטית שצמחה בחצרו של פרידריך בוויטנברג בתחילת המאה ה-16. היא נוצרה באקלים קתולי אדוק, ומצאה את דרכה לארסנל הדימויים הפרוטסטנטי.

מפת ארץ הקודש של לוקאס קראנאך. לחצו על המפה להגדלה

לא ידוע בכמה עותקים הדפיס קראנאך את המפה, אך העותק השלם ביותר מבין השלושה ששרדו, שמור כיום בספרייה הלאומית בירושלים. גודלו 60 על 56 ס"מ (במקור היה 60 על 60 ס"מ). למפה עצמה אין כותרת, וגם שמו של קראנאך אינו נזכר בה. המחקר קשר אותה אל קראנאך בזכות הסגנון, ואל פרידריך פטרונו — בזכות סמל האצולה שלו שמתנוסס על אחת הספינות שמשייטות במפה בים התיכון. תיאור ספינתו של פרידריך ליד חופי הארץ, קושר את המפה עם מסע עלייתו לרגל לירושלים, ועם הנוהג שנזכר לעיל, להנציח מסעות עלייה לרגל באמצעות מפות.

קראנאך יצר אמנם את המפה שלו במסגרת הקונבנציה הקתולית של הנצחת עלייה לרגל באמצעות מפת הארץ, אבל מבחינת הדימוי שהוא נתן לארץ, הוא פעל לחלוטין מחוץ לקונבנציה. הוא זנח את את המסורת הקרטוגרפית המדיאבלית של ארץ הקודש, שהציגה את הארץ מכוונת למזרח, והציג אותה מכוונת לצפון. הוא גם זנח את השיטה שהציגה את הארץ עמוסה באזכורים למאורעות מכִּתבי הקודש, והתמקד בתיאור יציאת-מצרים והנדודים במדבר, בסדרה של שמונה סצנות לאורך הדרך (ראו תמונה). השרטוט החדשני של הארץ מכוונת לצפון, נוצר על בסיס המפה הרביעית של אסיה (Quarta Asiae Tabula) בגאוגרפיה של קלאודיוס פתולמאוס, בן המאה השנייה לספירה (המפה של קראנאך משקפת את הפינה השמאלית התחתונה של מפת אסיה). אפשר להניח שקראנאך בחר להסתמך על מפת אסיה של פתולמאוס בשל העניין שיוחס אז בוויטנברג לידע הקלאסי. אך נשאלת השאלה מדוע בחר קראנאך להתמקד דווקא ביציאת מצרים במפה שהנציחה עלייה לרגל לירושלים. יציאת-מצרים נתפסה במחשבה הנוצרית לאחד המודלים התנכיים לעלייה לרגל, ואולי זוהי הסיבה לכך שקראנאך בחר להתמקד בה. ויש עוד סיבה אפשרית לכך: אולי היה פה ביטוי לרעיונותיו החדשים של מרטין לותר, שהחלו להישמע בוויטנברג בעשור השני של המאה השש-עשרה, ואולי השפיעו על קראנאך כבר אז. במילים אחרות: ייתכן שמפת קראנאך ביטאה תפיסה לותרנית עוד בהיותה דימוי קתולי.

פרט ממפת קראנאך – בני ישראל במדבר. לחצו על המפה להגדלה

המפה הזאת לא היתה האמצעי היחיד שבאמצעותו הנציח פרידריך את מסע העלייה לרגל שלו. מסעו הונצח גם על-ידי עשרות שרידים קדושים שהביא מירושלים, אותם צירף לאוסף השרידים הענק ששמר בכנסיית הארמון שלו בוויטנברג, וגם באמצעות דימויים ויזואליים נוספים שהציג בכנסייה (לדוגמה: ציור גופו של ישו על בד פשתן, שצוייר על-פי מידות הקבר הקדוש שפרידריך עצמו מדד בירושלים, או ציור שמציג את פרידריך כורע ברך מול ירושלים בשעה שמתרחשים בה אירועי הפסיון של ישו, אשר שמור היום בארמון פרידנשטיין בעיר גותה שבגרמניה). בעוד שהציורים הציגו למבקרים את הנרטיב של הנוף הקדוש, יצרו השרידים — שכללו בעיקר אבנים מן המקומות הקדושים (בעיקר ממקומות שנקשרו בחייהם של ישו והבתולה) — הדמיה של הטופוגרפיה הקדושה בחלל הכנסייה, והחיו את הנרטיב שלה באופן מוחשי. השרידים הקדושים שימשו תחליף של ממש לעלייה לרגל לירושלים: הם זיכו את המתבוננים בהם באינדולגנציות דומות לאלה שקיבלו עולי הרגל במקומות הקדושים (אינדולגנציות היו שטרי מחילת עוונות שנמכרו למאמינים והבטיחו להם את קיצור הזמן שיידרשו לעבור מרגע מותם ועד הגיעם לגן-עדן).

אוסף השרידים של פרידריך היה אחד מאוספי השרידים הגדולים באירופה והוא הפך את ויטנברג למוקד עלייה-לרגל. ב-1520 מנה האוסף יותר מ-19,000 שרידים קדושים והוא הקנה אינדולגנציה בת 1,902,202 שנים למי שהתבונן בו בחג כל-הקדושים. אוסף זה היה אחת הסיבות שהביאו את מרטין לותר לתלות את 95 התזות שלו בגנות האינדולגנציות על דלתות הכנסייה בערב חג כל הקדושים 1517 ולירות את "יריית הפתיחה" של הרפורמציה (כנסיית הארמון שימשה גם כנסיית האוניברסיטה של ויטנברג, בה החל לותר ללמד ב-1512, ודלתותיה שימשו מעין לוח-מודעות שעליו נתלו תזות שונות כדי לעורר דיונים אקדמיים וציבוריים. במקביל שלח לותר את התזות לנמענים רחוקים כדי להעלותן על סדר היום גם מחוץ לוויטנברג).

פרט ממפת קראנאך – הספינה של פרידריך ה-3. לחצו על המפה להגדלה

ועכשיו נשאלת השאלה: מה עשתה מפת קראנך בתוך התצוגה של ארץ הקודש שהיתה בכנסייה, ומה היא תרמה לחוויה הרגשית של המאמין? אפשר לשער שגם אם הוצג בכנסייה עותק אחד של המפה לצד ציורים אחרים של ארץ הקודש (כפי שקרה בקפלה שהוקמה על-ידי עולה רגל אחר באנגליה), ייתכן שנמכרו עותקים אחרים שלה כמזכרת מן הביקור בכנסייה. השערה זו מסתמכת על כך שדפים מודפסים עם דימויים דבוציונאליים נמכרו למזכרת באתרים אחרים שמשכו עולי רגל באירופה. לדוגמה, בכנסייה של נירנברג נמכר הדפס שהציג את השרידים של כלי הצליבה שהוצגו בה. הדימוי הדבוציונאלי שהציגה המפה של קראנאך, הוא הטופוגרפיה של ארץ הקודש: המרחב הקדוש שהמחיש את הנרטיב של כתבי הקודש, ואת מקום-מוצאם של השרידים החשובים ביותר שהוצגו בכנסיית הארמון של פרידריך. מפה זו יכלה לשמש מזכרת כפולה של עלייה לרגל — גם לעלייתו לרגל של פרידריך, וגם לעלייתם לרגל של המאמינים שבאו לכנסייה שלו, בוויטנברג. בכל מקרה, מפה זו הייתה יצירת-מפנה חדשנית יוצאת-דופן שנוצרה באקלים קתולי מובהק של עלייה לרגל, חצתה את הקווים, ובשנת 1525 נכנסה היישר לתנ"ך הפרוטסטנטי שהודפס בציריך. בתוך התנ"ך הזה שובץ העתק של מפת קראנאך בצמוד לספר במדבר פרק ל"ג, שמתאר את יציאת-מצרים. מכאן ואילך נקשרה המפה עם התנ"ך הפרוטסטנטי והפכה להיות מזוהה עם יציאת-מצרים במובנה האבנגלי; כלומר, סמל לשחרור מעול השעבוד לכנסייה הקתולית, והמעבר לגאולת הרפורמציה. בהקשר הפרוטסטנטי החדש, מפה זו לא שימשה כבר כלי פולחני, אלא כלי-עזר להבנת הכתובים ודימוי סמלי של מסע לארץ שמסמלת הבטחה.

לקריאה נוספת על מפת קראנאך ועל תצוגת ארץ הקודש בוויטנברג, ראו:

Pnina Arad, “Frederick III’s Holy Land Installation in Wittenberg during the Cultural Transition of the Reformation,” Viator: Medieval and Renaissance Studies 48.1 (2017): 219–252.

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

על גיאוגרפיה ומפות באמנות ישראלית עכשווית

כך נולדה המילה "רמזור"

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

איפה ומתי הוצב הרמזור הראשון בעיר שלכם?

לקריאה נוספת בנושא:

כתבות נוספות

יהדות השרירים

מה עם העובדות מקס?

כתבות נוספות

כתבות נוספות

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":