דמיינו לכם את הסיטואציה הזו: אולם שלם שכולו אוכל. כל אחד יכול פשוט לקחת ולשים בעגלה את מצרכי המזון שהוא רוצה. בלי תיווך, בלי שבעל המכולת יצטרך לשלוף אותו מהמדפים. איש הישר בעיניו יעשה.
באמצע שנות ה-50 נפל דבר בישראל, כאשר החלו לצוף הידיעות הראשונות כי הסופרמרקט יעשה עלייה לארץ ישראל. היזמים טענו כי הסופרמרקט יהיה לא פחות מאשר "גן עדן לעקרת הבית", אך בארץ ישראל הצעירה ממש לא אהבו לשמוע על היוזמה החדשה. השנים 1958-1957 כללו מחאות וקפמיינים זועמים נגד היוזמה, כאשר הסוחרים והקמעונים היו הראשונים להתנגד – הסופרמרקט יחסל אותנו – זו הייתה טענתם המרכזית.
אבל היו עוד ועוד טענות נגד נטע הזר שרצה להשתקע בישראל. מבט חטוף באתר העיתונות ההיסטורית שלנו חושף חלק מההתנגדויות:
הגדיל לעשות עיתון הימין "חרות" שהאשים את השמאל בחרפת הסופרמרקט:
בשלב כלשהו המחאה יצאה מהעיתונים ועברה לרחובות, הסוחרים החלו להפגין; להם היה ברור: הקמת סופרים בערים תביא לכך שאין יותר צורך במכולות ובחנויות הנוחות.
אך השיא היה כמובן ביום שייכנס לספרי ההיסטוריה: 29 באוגוסט 1958, אז פתח את שעריו הסופרמרקט הראשון בארץ ישראל ברחוב בן יהודה בתל אביב. מהצד האחד – מאות צרכנים שחיכו והסתערו על דלתות הסופרמרקט מיד בפתיחתו, ומהצד השני מאות סוחרים שהפגינו נגד הפתיחה. המאבק אפילו הגיע לאלימות פיזית וזריקת אבנים על שמשות הסופר.
הבלגן הגדול ביום הפתיחה אפילו הביא את הנהלת הסופר להוציא הודעה חריגה בעיתונות:
הסופרמרקט נפתח והעולם לא קרס. בזה אחר זה נפתחו סופרמרקטים בחיפה, בירושלים, ובשאר ערי ישראל. והמתנגדים? – הם הבינו שהקרב הוכרע והסופרמרקטים נעשו חלק משגרת יומנו.
