"ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופעה על סף חדרנו נדהמתי – הכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו… תוך כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחוויית-התגלות ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם-ניכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית.
"חנה הייתה מזועזעת בחוויית פגישה זו. לאחר יום-יומיים מסרה לי למשמרת את שירה בן-ארבע השורות, שפרפורי נפש נשרפת בלהבה קדושה נגנזו בה, הלא הן השורות המתחילות במלים: אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות…"*
הפתק בן ארבע השורות נמסר למשמרת לידיו של ראובן דפני, חבר קיבוץ עין-גב, שותפה לצניחה של חנה סנש על אדמת יוגוסלביה. דפני, ששרד את המשימה, חזר ארצה בחלוף כמה חודשים.
על השאלה כיצד נתגלגל הפתק לארץ ישראל לא מצאתי תשובה ברורה. בספרו "כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי" טוען מוטי זעירא כי דפני הוא זה שהביא את הפתק ארצה. בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" בהנחיית אליהו הכהן נטען כי הפתק הגיע "על ידי שליח", ואילו עופר גביש טוען כי הפתק נמסר לטייס בריטי ומשם בדרך לא ברורה התגלגל הפתק לידיו של גיורא סנש – אחיה של חנה סנש.
בין כך ובין כך, מוסכם על הכול כי בסופו של דבר הגיע הפתק ובו השיר לידיו של יצחק טבנקין שעמד בראשות הקיבוץ המאוחד. זה מסר את כתב היד למשה ברסלבסקי שהיה העורך של כתב העת "מבפנים" – כתב העת של הארגון, בבקשה לפרסמו. ברסלבסקי עיין בכתב היד וטען שמי שאחראי לכתיבת שורות אלו ודאי השאיר בכתובים יצירות נוספות.
הוא פנה לשדות-ים – קיבוצה של חנה סנש, והפציר בחברתה לראות את חדרה. שם, באותו החדר, מצא ברסלבסקי ארגז מאובק ובו היו מחברות ויומנים בכתב ידה של סנש. טרם צאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שכתבה למחברת שנשאה את הכותרת "ללא שפה". היא ארזה את המחברת במעטפה והפקידה אותה בידי חברתה הטובה עוד מימי נהלל מרים יצחקי-פרגמנט. על המעטפה חתמה: "הגר" – שמה העברי המושאל לתקופת שליחותה. בין השירים, הופיע שיר קצר, בן חמש שורות בסך הכל – "הליכה לקיסריה", בתחתית השיר נכתב: "קיסריה, 24.11.1942".
ברסלבסקי, איש קיבוץ נען, העביר את הטקסט לחבר קיבוץ אחר – דוד זהבי שמו. "בנען, היה חברנו משה ברסלבסקי", סיפר המלחין דוד זהבי בתוכנית הרדיו "פגישות עם… דוד זהבי" משנת 1968, "והוא שהביא לי את המילים עוד בכתב ידה. השיר דיבר אליי מאוד מאוד וכתבתי לו את המנגינה הזו."
לשיר קדמו גרסאות שונות, בהן גרסה שמילותיה: "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק לְעוֹלָם / הַחוֹל וְהַיָּם / זִמְזוּם הַמַּיִם / בְּרַק הַשָּׁמַיִם – / הָאֱמוּן בָּאָדָם." אדוה פלגי, מנהלת בית חנה סנש ויו"ר עמותת חנה סנש, שלחה לי סריקה של צילום דף מיומנה של סנש ובו הנוסח הראשוני. הנוסח שאותו בחרה סנש לכלול במחברת השירים "ללא שפה" הוא זה המוכר שהולחן בהמשך.
ובכל זאת, מילה אחת קטנה מבדילה בין הטקסט שכתבה חנה סנש לטקסט שהלחין דוד זהבי – המילה "אלי"; סנש כתבה "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם", וזהבי הלחין "אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם".
במאמר "חנה סנש: 'אלי אלי' לדרך היווצרותו של שיר עם" טוען אהרון קומם כי "המשמעות המיוחדת מוצעת בשורת הפתיחה, שהיא החשובה ביותר בשיר: 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. הנימה האישית מודגשת על-פי החזרה על המילה הפותחת, שהיא המילה החשובה בשיר: מיד בפתיחה מוצב האל, ועימו האני, הפונה אליו. עם זאת, הביטוי הפותח 'אלי אלי' הנדמה כה אישי וספונטני, נסמך על פסוק ידוע: אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), היחיד במקרא בו נשנית מלת הפתיחה 'אלי'."
זהו אינו המקרה הראשון שבו מלחין נוטל לעצמו חירות לשנות סדר מילים בשיר, להכפיל או להשמיט מילים. עם זאת, הבחירה של זהבי להכפיל את מילת השיר הפותחת, משמעותית במיוחד ומעניקה פרשנות נוספת לזו המקורית.
החזרה הכפולה של המילה שאליה נלוות קפיצה אוקטבית גדולה (אוקטבה הוא מרווח מוזיקלי בין שישה טונים ושמונה מדרגות צליל) יוצרת מעין תחושת זעקה, ובמילות הביאור "מצודת דוד" על המילים "אלי אלי" בתהלים: "כפל המילה כדרך הקוראים והצועקים, כמו 'ענני השם ענני' (מלכים א, יח)." מעבר לקפיצה המרווחית המפתיעה, תכונה מוזיקלית בולטת אחרת היא הכיווניות העולה של המנגינה שנבנית אט אט במילים: "החול והים / רשרוש של המים" עד להופעת הצליל הגבוה ביותר בשיר במילה "שמים".
על ההתאמה שבין המילים ללחן כתב קומם: "זהבי קלט את משמעות המילים והטעים אותן ברגישות נדירה. קודם כל בכך שכתום השיר מבקשת המנגינה לחזור על עצמה, ובכך היא מדגישה את אינסופיותם של השיר והתפילה, המתמודדים כביכול עם אינסופיותו של האל."
זהבי העיד שכתב את השיר במהירות: "זו הייתה הטיוטה הראשונה והאחרונה של השיר." במכתב שעותק שלו מצוי בארכיון דוד זהבי במחלקת המוזיקה כותב דוד זהבי לאמה של סנש קטרינה סנש:
"נען, 7.12.76. לקטרינה סנש, השלום והברכה! רב תודות לך על הספר שקיבלתי ממך כי שמה של בתך חנה מעורר בי תמיד רגשות עמוקים. ולא סתם-אלא מפני שאחד השירים היפים ביותר שכתבתי בימי חיי הוא השיר 'הליכה לקיסריה' ואודה על האמת, בשעה שהלחנתי את השיר תוך כדי כתיבתו זלגו עיני דמעות (סלחי לי על הסנטימנטליות). השיר האהוב על תושבי ארצנו יופץ גם ברחבי העולם. יש גם אומרים כי הוא השיר היפה ביותר בין שיריי. ושוב – מודה לך מקרב לב ובהוקרה עמוקה. דוד זהבי. ידוע לך בוודאי כי לשיר הזה יש עבודים רבים אחרים".
בחודש מרחשוון (בדיוק באותו החודש שבו סנש הוצאה להורג שנים קודם לכן) של שנת תשל"ח הלך דוד זהבי לעולמו. במכתב ששלחה אמה של סנש לאלמנתו של זהבי כתבה: "חיפה. 31.10.77. למינה זהבי שלום. הזדעזעתי עמוקות לשמע מותו של דוד בעלך [מחוק: למרות שידעתי שהוא לא הרגיש טוב בזמן האחרון]. המכתב שכתב לי לפני כשנה נגע ללבי ואני שומרת אותו כמזכרת יקרה. המנגינה שחיבר לשיר 'אלי אלי' הייתה כעין קשר נפשי ביננו. אני משתתפת באבל הכבד שלך, משפחתך ושל הקיבוץ. מי יודע כמוני מה זה לאבד בן-זוג יקר. אין אני מנסה למצוא דברי נחמה ביודעי שאינם. אבל זכרי שבעלך היקר העשיר את עמנו בשירים רבים של יפוג ליחם וזכרונו 'לא ייגמר לעולם'. בברכה, קטרינה סנש".
"מה בעצם חורץ את גורלו של שיר?" תהה אליהו הכהן, "מדוע שיר אחד מתפשט ונשאר ונשמר ושיר אחר נעלם? האם המילים הן הגורם הדומיננטי? האם זו המנגינה? או בימים של אמצעי הקומוניקציה, האם זה המבצע או המבצעת? או המעבד? או העיתוי? בשיר 'אלי שלא ייגמר לעולם' חברו ארבעה גורמים יחד: המילים, הלחן, העיתוי והפרשה ההרואית של חנה סנש".
* מתוך "חנה סנש: חייה, שליחותה ומותה" בעריכת משה ברסלבסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ו): עמ' 268.
***
לאחר פרסום הרשימה הפנה את תשומת לבי ד"ר עידו בסוק לסרטון וידאו (לצפייה לחצו כאן) בו נראה ראובן דפני מגולל את סיפור פרשת השיר "אשרי הגפרור" לאחר שקיבל אותו מידיה של סנש – כפי שתואר בהרחבה בספרו של ברסלבסקי. עדות זו מתווספת לדבריו של ערן אדומי שטוען כי הכיר את דפני ובראיון שערך עמו העיד בפניו שהוא בעצמו הביא את הפתק ארצה. לדברי אדומי, לפני מספר שנים ניסה לאתר את הפתק בקיבוץ שדות-ים ללא הצלחה. לבסוף, בהשתדלות כתב עיתון "הארץ" עופר אדרת, נמצא הפתק במוזיאון בית לוחמי הגטאות והוחזר בהמשך לבית חנה סנש בקיבוץ שדות-ים.
כתבות נוספות
גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא