יום הכיפורים של יהודה עמיחי

'הימים הנוראים' היו עבור עמיחי חוויה מכוננת ומשמעותית, החוזרת שוב ושוב בשירים שכתב בחלוף השנים

הימים הנוראים.

יש מי שעבורו אלו ימי תפילה חגיגיים: ימים שהם רגעי השיא של השנה. ימים טובים.

ויש מי שעבורו הימים הנוראים הם מוקש. זמן רגיש ופגיע – וכשמם כן הם, ימים נוראים.

לימים הנוראים יש מקום משמעותי בקרב משוררי השירה העברית. משוררים רבים התייחסו בשירתם לימים הנוראים. מי מתוך זיכרון ילדות נוסטלגי ומי מתוך חוויה רוחנית מיידית, או תובנת עומק על מהותם של הימים הללו.

משוררים רבים ממשוררי השירה העברית ביטאו דרך שירים על ראש השנה, ובמיוחד על יום הכיפורים, את הפער הגדול בין בית ההורים המסורתי, על מנהגיו וניגוניו, לבינם, בני דור שהפנה עורף למסורת האבות.

אחד מן המשוררים העבריים שעסק בחווית הימים הנוראים באופן האינטנסיבי ביותר היה יהודה עמיחי.

עבור עמיחי, היו ראש השנה ויום הכיפורים ימים רגישים במיוחד, וקריאה בכל שיריו תגלה כי עמיחי הקדיש שירים רבים לניסיון לנסח עבורו ועבור קוראיו, את מה שיש בהם, בימים הנוראים, שבגללו הפכו עבורו לחוויה מכוננת ומשמעותית כל כך.

 

"כפירה גמורה"

את מעמדו של עמיחי כמשורר מרכזי בשירה העברית, קשה לערער היום, ואין ספק שהוא מן המשוררים הנקראים והפופולריים ביותר בקרב קוראי השירה העברית.

בעיני רבים בציבור הישראלי נתפס עמיחי, שהיה מן הבולטים במשוררי דור המדינה וחייל במלחמת השחרור, למשורר ישראלי מאוד, ומי שניסח בשיריו את ההוויה הישראלית של משוררי דור המדינה – חבורת המשוררים הצעירים שמרדו בדור המשוררים שקדם להם: דורם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג.

רבים מקוראיו של עמיחי זיהו את שירתו כשירה "חילונית". הינה למשל דבריו של בעז ערפלי, מחוקרי שירתו של עמיחי, המנסח את התפיסה שרבים ייחסו לשירתו של עמיחי:

שירת עמיחי היא שירה חילונית… אם יש לה זיקה ל"עולמות אחרים", דתיים, מטאפיזיים, מיתיים או אידאולוגים, זוהי תמיד זיקה, מפורשת או משתמעת, של התנגדות. המרכז הקיומי והערכי שמתוכו היא מתבוננת על העולם, הוא האדם היחיד… ההסתכלות של המשורר בעולם ובחיי היחיד מוליכה אותו לכפירה גמורה בכל קדושה שאינה קדושת חייו של היחיד, לערעור על כל הרעיונות המבקשים לפרש את העולם במושגים מטאפיזיים או קולקטיביים ולמרות ששירתו מלאה צירופים ומושגים מן המסורת הדתית, היא מבטאת עמדה חילונית עקבית.

אולם לאמיתו של דבר סיפור חייו של עמיחי, כמו גם שירתו, מלמדת שהאופן שבו הוא נתפס לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות:

עמיחי נולד בעיר וירצבורג שבבוואריה למשפחה דתית שהייתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה שבעיר. אביו היה סוחר, ואימו עקרת בית. משפחתו הייתה משפחה יהודית-גרמנית בעלת מסורות שעתידות להיות ברבות הימים לחלק משמעותי מחייו ומשירתו של עמיחי.

אפילו שמו הישראלי כל כך, "יהודה עמיחי", הוא עברות של השם הגלותי שבו נולד: לודוויג פויפר (Pfeuffer).

יהודה עמיחי
יהודה עמיחי בבית הספר היהודי בווירצבורג ובידו חרוט ה"צוקרטוטה " , Zuckertüte

 

יחסו של יהודה עמיחי לימים הנוראים בכלל וליום הכיפורים בפרט הוא כעין חלון הצצה מרתק לשאלת העיסוק האינטנסיבי של עמיחי בסמלים ובמושגים מהעולם הדתי. כאמור, הימים הנוראים על שלל מרכיביהם הם נושא החוזר פעמים רבות בשירתו של עמיחי.

לעיתים הוא עושה שימוש בחלקי תפילות שונות מתוך מחזור התפילות לימים הנוראים, ולעיתים עוסקת שירתו באופן ישיר בתיאור זיכרון העבר והתמודדות ההווה עם ימים אלו, ובפרט עם יום הכיפורים.

 

והיא תהלתך

אחד משיריו המוכרים ביותר של עמיחי הוא השיר "והיא תהילתך". כאן משתמש עמיחי בפיוט הידוע "אשר אימתך", המיוחס לייני, ואשר נאמר במקצת קהילות ישראל בעיצומו של יום הכיפורים. בפיוט המקורי מוכיח הפייטן כי רצונו של האל למעשים ולתפילות מצד האדם דווקא, כאשר האדם "הנחות" מועדף על פני מלאכי רום.

י
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331. באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי
כתב ידו של יהודה עמיחי, מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

ובניגוד גמור לפיוט המשמש כתשתית לשירו, נובעת תהילתו של האל דווקא מנחיתותו היחסית של האל המתחבא מפני האדם בניגוד לתיאור בספר בראשית שבו האדם אשר חטא בחטא פרי עץ הדעת מתחבא מהאלוהים מפני חטאו:

אך הפעם אלוהים מתחבא
ואדם צועק איכה.
והיא תהילתך.

בהמשך השיר מחדד עמיחי את עמדתו הנחותה של האל על ידי דימוי מפתיע במיוחד:

אלוהים שוכב בגבו מתחת לתבל
תמיד עסוק בתיקון תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראותו כולו, אך אני רואה
רק את סוליות נעליו ואני בוכה.
והיא תהילתו.

אלוהים, כפי שהוא עולה מדימויו של עמיחי עסוק בתיקון העולם, באותה פרוזאיות שבה עסוק המוסכניק בשימון וגירוז המנוע. לאמור: תהילתו של אלוהים אינה בחוסר השגתו, ברוממותו, ובנבדלותו במפני האדם, אלא דווקא בעובדה שידו בכל – שהוא מקיים את העולם קיום יומיומי. העולם שאותו ברא האל אינו מושלם ויש בו ליקויים תמידיים. האל עוסק בשיפור ובהתגברות על הליקויים ובכך הוא מתדמה לאדם. הוא אינו שלם. וזוהי תהילתו.

 

יוֹם כִּפּוּר, עֶרֶב, אָבִי

אָבִי בֵּרַךְ אוֹתִי וְיָדָיו רָעֲדוּ

(יַחַס מְבֻגָּרִים לִילָדִים הוּא שֶׁל רַעַד.)

בְּעֵינָיו

הִשְׁתַּקְּפוּ כָּל חֲטָאַי בֶּעָתִיד.

שִׂחַקְנוּ עֲקֵדַת אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם הִיא הַמַּאֲכֶלֶת

הַמּוּרֶמֶת מֵעָלַי. מְרַחֶפֶת תָּמִיד.

מָה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב לַיָּרֵחַ

אוֹ לַאֲוִירוֹן אוֹ לִפְנֵי אֲהוּבָתִי

אֵינָהּ אֶלָּא הַמַּאֲכֶלֶת

שֶׁל מִשְׂחָק אָבִי וְשֶׁלִּי.

אַף אֶחָד לֹא יֵדַע שֶׁזֶּה מִשְׂחָק.

(אֲפִלּוּ אֱלֹהִים לֹא.)

האירוע העומד במרכזו של השיר "יום כיפור, ערב, אבי" הוא ברכת האב לבנו בערב יום הכיפורים. בניגוד לברכת השבת השבועית הקצרה, ברכת ערב יום כיפור הנאמרת פעם אחת בשנה בלבד מחזיקה נוסח ארוך יותר. נראה כי ברקע השיר עומדות מילותיו של ברכת האב ביום כיפור:

וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁיִּתֵּן בְּלִבְּךָ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְתִהְיֶה יִרְאַת ה' עַל פָּנֶיךָ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, וִיהִי חִשְׁקְךָ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת. עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְלִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימוֹת, יָדֶיךָ יַעַסְקוּ בְמִצְווֹת, רַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לַעֲשֹוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם…

עם כניסתו של היום הקדוש, בעת התקיימותה של סיטואציה משפחתית אינטימית, חד פעמית בייחודה, ומרוממת בעוצמתה, שבה מברך האב את בנו במילים "ותהיה יראת ה' על פניך כל הימים שלא תחטא", נגלים לנגד עיני האב באורח נבואי כמעט כל חטאי העתיד של בנו:

אומנם מציאות שבה אב מסוגל לדמיין את מחשבותיו, שיגיונותיו ושגיאותיו של בנו היא מציאות טבעית ביחס שבין הורה לבנו, אבל המילים "בעיניו השתקפו כל חטאי בעתיד" מעידות על הבנת העתיד באופן חמור וכואב, על ידי האב, במיוחד על רקע הברכה ליום כיפור, שמתרוקנת מתוכנה-והופכת לברכה לבטלה, שכן האב יודע בידיעה פנימית עמוקה שאין כל תקווה שבנו החוטא יבורך בברכתו לעתיד לבוא.

אולי הבנה זו של האב, ויכולתו לצפות את המרד של בנו, הם אלה הגורמים לידיו לרעוד בעת שהוא מברך את בנו. הבן חש בעוצמה רבה את הרעד הזה, ומבין שאינו "נכון" וטבעי לסיטואציה שאמורה להיות חמה ומחבקת.

 

שְׁנֵי שִׁירֵי יוֹם כִּפּוּר

[א]

הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכָה אָבִי בְּיוֹם כִּפוּר

אֵינָן מְוָתְרוֹת עָלַי.

בְּמַעְבֶּדֶת לִבִּי אֲנִי עוֹמֵד וְעוֹבֵד

לַהָפְכָן לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

הֵן לֹא מְוָתְרוֹת עָלַי.

אָבִי יָדַע שֶׁיָּמוּת לְפָנַי, לָכֵן

בָּכָה מֵעָלַי עַל כָּל מָה שֶׁעָתִיד

הָיִיתִי לִבְכּוֹת עָלָיו.

דִּמְעוֹתָיו כּוֹלְלוֹת אֶת שֶׁלִּי

בְּגֵנֵטִיקָה שֶׁל צַעַר.

אָדָם עָיֵף הָיָה בְּמוֹתוֹ. לֹא כָּל כָּךְ זָקֵן.

וְזִכְרוֹנוֹ עָשׂוּי פְּתָחִים שְׁחוֹרִים רַבִּים,

כְּנִיסָה וִיצִיאָה בְּאוֹתָם פְּתָחִים.

זִכְרוֹנוֹת, מַלְכוּיוֹת, תְּרוּעוֹת.

 

גם בשיר זה, משמש יום כיפור "טריגר" לעיסוק במות האב, וביחס שבין האב לבנו על רקע מוות זה. נראה כי קדושת היום וחשיבותו הרבה של המומנט הספציפי הזה בעיני האב, הם המגלמים את האפשרות לדיבור כה אינטימי על הצער.

 

אחרי עשרים שנה

עשרים שנה לאחר שפרסם עמיחי את שירי יום הכיפורים שלו, העוסקים ביחסו עם אביו המת, התפרסם בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות "(1989) שיר יום כיפורים נוסף. בחלוף השנים נפטרה גם אימו של עמיחי, וכעת הוא מתמודד עם זכר שניהם ביחס לימים הנוראים:

 

יוֹם כִּפוּר

יוֹם כִּפוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי

הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.

מִבִּרְכַּת יְדֵיהֶם עַל רֹאשִׁי

נִשְׁאַר רַק הָרַעַד, כְּמוֹ רַעַד מָנוֹעַ

שֶׁלֹּא פָּסַק גַּם אַחַר מוֹתָם.

אִמִּי מֵתָה רַק לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים,

הִיא עֲדַיִן בַּהֲלִיכִים

בֵּין מִשְׂרָדִים שֶׁל מַעְלָה וּבְנִיָרוֹת שֶׁל מַטָּה.

אָבִי שֶׁמֵּת מִזְּמַן, כְּבָר קָם לִתְחִיָּה

בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים וְלֹא בִּמְקוֹמִי.

יוֹם כִּפוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי

הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.

לָכֵן אֲנִי אוֹכֵל כְּדֵי לִזְכֹּר

וְשׁוֹתֶה כְּדֵי לֹא לִשְׁכֹּחַ

וּמְסַדֵּר אֶת הַנְּדָרִים

וּמְמַיֵּן אֶת הַשָּׁבוּעוֹת לְפִי זְמַן וּמִדָּה.

בְּיוֹם צָעַקְנוּ "סְלַח לָנוּ",

וּבָעֶרֶב צָעַקְנוּ "פָּתַח לָנוּ",

וַאֲנִי אוֹמֵר שָׁכַח לָנוּ, שָׁכַח אוֹתָנוּ, הַנַּח לָנוּ

לְעֵת נְעִילַת שַׁעַר

כִּי פָּנָה הַיּוֹם…

 

המשפט הפותח את השיר, אשר עתיד לחזור במהלכו שנית כדי להדגיש את היותו משפט המפתח בשיר הוא: "יום כיפור בלי אבי ואמי הוא לא יום כיפור".

נראה כי כל מהותו של היום הקדוש, על תפילותיו, ברכותיו, וגם האיסורים שבו, היא מהות הנלווית בתודעת המשורר לקיומם של אביו ואימו. אין ביום הכיפורים כוח משל עצמו בחיי הדובר, ומשפסקה הווייתם של הוריו שהתקיימה בחייו, פסקה גם הווייתו של היום הקדוש להתקיים בחייו, ועל כן יום כיפור שוב אינו יום כיפור.

כל שנותר לדובר מחוויית יום הכיפורים הוא הרעד ההוא, המדובר, של אביו (ואליו מצטרף גם הרעד של אימו שלא נדון בשירים קודמים). הרעד אותו חש בעבר שב ומלווה אותו באופן מוחשי, ומעיד כאלף עדים על עוצמתו של הרעד, כפי שהוא מופיע בשיר "יום כיפור. ערב. אבי" שנכתב עשרים שנה קודם לכן.

האכילה והשתייה בעצם יום הצום מזכירה לו את הוריו, על דרך יסוריי המצפון המתעוררים בו.

הבית האחרון בשיר מדגים באופן חד את הסיבוך שנתון בו הדובר בין עברו להווה שבו הוא נתון:

זיכרון תפילות יום כיפור בחייו המוקדמים, שבהם מתפללים ביום "סלח לנו, מחל לנו כפר לנו" ולעת ערב "פתח לנו שער בעת נעילת שער" מכביד על הדובר בשיר, עד שבכאן ועכשיו של חייו הוא נאלץ להתחנן כלפי האלוהים: "שכח לנו. שכח אותנו. הנח לנו".

הדובר בשיר שניסה להתנתק באופן חד צדדי מהאלוהות, ומהוויית יום הכיפורים – לא מצליח במעשה זה. הוא מתחנן לניתוק גם מהצד השני, בציפייה שאולי יש בכוחו של ניתוק זה להביאו לשחרור מעברו המשפחתי והדתי.

 

כתבות נוספות

של מי אתה, יודה?

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

 

 

 

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.

לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו