ובכן, מתברר שזיגמונד פרויד לא היה חסיד של החלום הציוני.
למעשה, הרופא הטוב התנגד נחרצות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולא היסס כלל להביע את הסתייגותו מהרעיון – הוא אף עשה זאת באופן רהוט וחד למדי במכתב ששלח לראש שלוחת קרן היסוד בווינה בשנת 1930.
בואו נחזור רגע צעד אחורנית.
מעשי האיבה החלו ביום חם, באמצע אוגוסט 1929. המאבק ארוך הימים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל סביב שאלת הבעלות על הכותל המערבי והגישה אליו, הגיע רשמית לנקודת רתיחה. ביום שישי, 16 באוגוסט 1929, פשט המון ערבי, ששולהב בידי המועצה המוסלמית העליונה, על אזור הכותל המערבי, הבריח מהמקום מתפללים יהודים ושרף ספרי תורה וספרי קודש אחרים. האירוע היה אות הפתיחה לגל אלימות ששטף את הארץ, ובתוך שבוע אחד בלבד גבו המהומות הפלסטיניות של 1929 את חייהם של יותר מ-130 יהודים ופצעו מאות אחרים בשורת אירועים בחברון, בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.
בשנת 1930, כמה חודשים בלבד אחרי שוך האלימות, השיק 'קרן היסוד' – ארגון גיוס כספים מייסודו של הקונגרס הציוני, שנועד לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל – מסע יחסי ציבור למען 'היישוב' – מערך ההתיישבות העברית בארץ ישראל. הארגון שיגר מכתבים ליהודים בעלי השפעה ברחבי העולם וביקש מהם לפרסם הצהרות תמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל. מכתב כזה, ששלח חיים קופלר, ראש סניף קרן היסוד בווינה, הגיע לידיו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שבמקרה היה גם יהודי.
נראה שפרויד התעכב מעט כששקל את הבקשה. הוא השיב לדוקטור קופלר במכתב שנשלח ב-26 בפברואר 1930, ונוסח באופן מדוד, מעט ביקורתי אך מנומס להפליא, שבו שטח בבירור את עמדותיו בעניין הציונות וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
פרויד לא הסתפק בדחיית הבקשה לפרסם הצהרת תמיכה פומבית, אלא גם הבהיר היטב שמצוקתם של יהודי היישוב לא מעוררת אצלו, בואו נאמר, אהדה.
"אינני יכול לעשות כבקשתך," כתב פרויד. "מי שבדעתו להשפיע על המונים, צריך להעניק להם דבר מה משלהב ומתסיס, ועמדתי המפוכחת בנוגע לציונות איננה מאפשרת לי זאת".
פרויד הסביר כי אף שהוא מזדהה עם מטרותיה של הציונות לכונן בית ליהודים, וחרף הגאווה המסוימת שהוא חש באוניברסיטה שנוסדה בירושלים, הוא אינו מבין את התנועה הציונית. הוא האמין שלעולם לא תקום מדינה ליהודים בארץ ישראל – עמדה שהניח שתהיה לא פופולרית.
"איני סבור שפלשתינה תוכל אי פעם להיות למדינה יהודית, או שהעולמות הנוצרי והאסלאמי יהיו אי פעם נכונים למסור את המקומות הקדושים להם להשגחתם של יהודים. אני סבור שהיה נבון יותר לייסד את המולדת היהודית בחבל ארץ שעול ההיסטוריה מכביד עליו פחות. אבל אני יודע שהשקפה רציונלית שכזו, לא הייתה יכולה לעולם להלהיב את ההמונים ולזכות בתמיכתם הכספית של העשירים".
אשר להבעת אהדה כלפי החלוצים העבריים שסבלו במאורעות, הרגיש פרויד כי "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום".
פרויד חתם את מכתבו פחות או יותר באותה מידה של אהדה שבה פתח אותו.
"כעת, החלט בעצמך האם בהתחשב בהשקפתי הביקורתית כל כך, הנני האדם המתאים להתנדב להיות מקור לנחמתם של אנשים שהולכים שולל אחרי תקווה נטולת צידוקים".
דוקטור קופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.
כאשר שמע על המכתב, ביקש אברהם שבדרון שאוסף הרחב שלו שמור כיום בספרייה הלאומית – מדוקטור קופלר, לשלוח לו את התכתובת, כדי שאפשר יהיה לצרפה לארכיון הספרייה. דוקטור קופלר הסכים לשלוח לו את המכתב לעיונו, אבל ביקש שיואיל להשיבו אליו – שכן אם יישמר המכתב בספרייה הלאומית, תוכנו בוודאי ימצא את דרכו לזירה הציבורית.
"מכתבו של פרויד אולי כן וחם, אבל הוא איננו מועיל למטרותינו", כתב דוקטור קופלר באפריל 1930 בתשובה לשבדרון. "גם אם בעת הזאת לא עלה בידי לסייע לקרן היסוד, אני רואה עצמי מחויב שלא להסב לה נזק".
אומרים שבמבט לאחור רואים מושלם, ובשם הכנות יש להודות שיהודים נוספים ממערב אירופה השמיעו דעות דומות לאלה שהביע פרויד. זה האחרון לעולם לא יכול היה, כמובן, לחזות את הזוועות שעתידות היו לפקוד את הקהילה היהודית באירופה בעליית המפלגה הנאצית ופרוץ השואה. הוא לא ידע לעולם איזה תפקיד חשוב היה לאותם חלוצים בהקמתה של מדינת ישראל. דעותיו היו אולי "לא פופולריות", אבל הוא בהחלט היה עם האצבע על הדופק בסוגיות שמוסיפות להשפיע על החברה הישראלית גם בימינו.
לקריאה נוספת בנושא
"Freud in Zion: Psychoanalysis and the Making of Modern Jewish Identity,” by Eran J. Rolnik, Karnac Books, 2012.
כתבות נוספות
הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד
פרסום ראשון | מתוך 'מקרה ושמו פרויד', מחזה חדש מאת סביון ליברכט
האם אתם סדיסטים? המבחן המשונה של הפסיכולוג היהודי
