ישנו סיפור, אגדה אפילו, שמספרים על הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.

הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.

הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"

תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.

כשיצא יצחק אייזיק הלוי הרצוג למסעו המפורסם בבתי היתומים ובמנזרים ברחבי אירופה כדי לאתר ולהשיב אלפים מילדי ישראל האובדים, הוא היה לרב האשכנזי הראשי בארץ ישראל המנדטורית. הוא נחשב סמכות בנושאי הלכה וזכה להערכה רבה בקרב מנהיגים דתיים וחילוניים כאחד ברחבי העולם.

בילדותו ובנעוריו ספג הרצוג מגוון תרבויות שונות. הוא נולד בעיר לומז'ה (Łomża) שבפולין בשנת 1888, ובנעוריו עקרה משפחתו ללידס שבאנגליה ולאחר מכן לפריז שבצרפת, שם למד הרצוג בסורבון לפני שהמשיך ללימודים נוספים באוניברסיטת לונדון. בדוקטורט פורץ הדרך שלו עמד על טיבו של הצבע העתיק תכלת, שבו השתמשו בתקופת בית המקדש השני. חיבור זה הוא שהקנה לו לראשונה מעמד ציבורי.

בשנת 1915 מונה הרצוג לרב העיר בלפסט ולאחר מכן המשיך והיה במשך 14 שנים לרב הראשי של אירלנד. הוא תמך במאבק המחתרתי לעצמאות אירית ובצבא האירי הרפובליקני (IRA). הוא היה ידיד אישי של איימון דה ואלירה, ממנהיגי המרד בבריטים ולימים נשיא אירלנד, וזה אף השתמש לעיתים בביתו של הרב בדבלין למקום מסתור.

בחלוף השנים תמך הרב הרצוג גם בארגון האצ"ל, שלחם גם הוא ברשויות הבריטיות בארץ ישראל שאליה הגיע הרצוג בסופו של דבר בשנת 1936.

מצוקתם של יהודי אירופה בשואה עינתה את הרב הרצוג, ושנותיו אלה הוקדשו לניסיונות למנוע את האסון המתהווה. באפריל 1941 זכה הרב הרצוג בפגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שאותו קיווה הרצוג לשכנע לפעול בטרם יהיה מאוחר מדי.

לפי הביוגרף של הרצוג, שאול מייזליש, בפגישתם אמר הרב לנשיא את הדברים הללו:

אני קורא לכבודו כאל מי שהכוח בידו, בשם המצפון האנושי, בשם חירות האדם, בשם הצדק, ייפסק הטבח ביהודים ותינתן לניצולים האפשרות להגיע לחוף מבטחים […] אדוני הנשיא, לא אני האיש אשר אבוא להשיא לכבודו עצות מעשיות איך לטפל בבעיה נוראה זו. בפי יש רק תחינה וגם אזהרה. התחינה היא – הצילו את אשר ניתן להציל. האזהרה – כל אלה אשר עמדו מנגד, עתידם לתת את הדין על כך.

("רבנות בסערת הימים", שאול מייזליש, מרחב, 1991)

אף שהנשיא הבטיח להרצוג שיכנס את יועציו לישיבה מיוחדת בנושא, יצא הרב מאוכזב מהפגישה. הוא חש שרוזוולט היה טרוד ועסוק בעניינים אחרים.

אחרי ניצחון בעלות הברית באירופה במאי 1945, מיקד הרב הרצוג את מאמציו בסיוע לניצולים היהודים ביבשת. להערכתו האישית, בסוף המלחמה הוחזקו כעשרת אלפים ילדים יהודים במוסדות קתולים ובמשפחות לא-יהודיות שלקחו אותם באומץ תחת חסותם כדי להגן עליהם.

בשנת 1946 יצא הרצוג למסע ברחבי אירופה שארך חצי שנה, כדי להשיב את הילדים היהודים למשפחותיהם. בטרם החל במסע, עצר הרצוג בוותיקן, ושם ביקש את עזרתו של האפיפיור פיוס השנים עשר. הרב הגיע כשהוא נושא מסר של הכרת תודה על התערבותם הקריטית של המוסדות הקתולים בהצלת חייהם של יהודים צעירים, אבל גם עמד על כך שכעת יש להשיב את הילדים לחיק עמם. "כל ילד פירושו בשבילנו אלף ילדים, לאחר האסון הגדול שפקד את האומה היהודית", אמר לאפיפיור.

אף שהאפיפיור פיוס השנים עשר לא פרסם הצהרה פומבית חד-משמעית כפי שקיווה הרב שיעשה, הוותיקן אכן סייע בשחרורם של רבים מהילדים.

במסעו באירופה ביקר הרצוג בצרפת, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד, באנגליה, בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאירלנד. חלק ניכר מהמשימה שעמדה בפניו ובפני צוותו היה ביורוקרטי: בעזרתן של הממשלות במדינות שבהן פעלו ומוסדות קהילתיים מקומיים הוכנו רשימות מעודכנות של הילדים, והרצוג ואנשיו תרו וחיפשו אחר ארגונים יהודים שהיו מוסמכים לקבל על עצמם אפוטרופסות על הילדים.

לאחר שנאסף המידע הראשוני, נדרש פעמים רבות לעבור דלת-דלת, בין כפרים ומנזרים, בהסתמכות על הרשימות. מתנדבים מארגונים אוהדים למטרה, יהודים ולא-יהודים כאחד, היו גורם חיוני במאמצים הללו.

היו מקרים רבים שבהם משפחות נוצריות קשרו קשרים חזקים עם הילדים שאימצו, ובאופן מובן לא חפצו לוותר עליהם. "ההצלה היא קשה אם הרודף בא כאח" אמר הרב באחד מנאומיו.

חלק ניכר מהתכתובות שקיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג באותה תקופה שמור כעת בארכיון הספרייה הלאומית. אנשי הארכיון הופתעו לגלות את המכתבים והמברקים הללו במסגרת ארכיונו הפרטי של עורך הדין הירושלמי הנודע אלכסנדר אמדור, מכר של הרב הרצוג. ארכיונו הפרטי של אמדור נתרם לספרייה הלאומית בשנת 2015.

מאמציו של הרצוג לא הוגבלו לילדים בלבד. במברק שלהלן ביקש הרב הנפקת ויזה צרפתית לניצולת שואה בשם סוניה פרידברג.

ובמכתב בעברית שלהלן, אחד מקרוביה בישראל מודה לבנו של הרב (יעקב) על המאמצים לעזרתה, ומדגיש את מצבה האישי הקשה.

אחד משותפיו האפקטיביים ביותר של הרצוג במאמציו להשבת הילדים היהודים היה הפעיל הפולני-יהודי, ישעיהו דרוקר, שפעל מטעמו של הרב דוד כהנא, הרב הראשי של צבא פולין. דרוקר נהג לגשת למשפחות ולמוסדות שהסתירו ילדים יהודים, ופעמים רבות להציע להם כסף ומתנות בתמורה לשחרורם. קשריו הפוליטיים של הרב הרצוג היו חיוניים לצורך גיוס הכספים הללו.

המסמך בעברית שלפניכם כולל רשימה חלקית של שמות, גילאים ומקומות הימצאותם של ילדים שאותם פדה ישעיהו דרוקר.

המכתב שלפניכם נשלח ליעקב הרצוג מטעם "קואורדינציה ציונית לענייני גאולת ילדים". הוא עוסק באחת הילדות שנפדו בידי ישעיהו דרוקר.

המילים שבפתק מטה נכתבו אל הרב הרצוג מטעם קבוצת ילדים יהודים ששרדו את השואה. איננו יודעים מתי בדיוק נכתב המכתב ומהו מקורו, אבל סביר להניח שהדברים הוקראו בנוכחותו של הרצוג.

אנחנו, ילדי שארית הפליטה, שמחים מאוד לקבל היום את פני אדונינו הרב הראשי רבנו ארצוג [כך במקור] ונבטיח לפניו שנעלה ארצה ונעזור בבניינה, יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שנזכה לראות במדינה יהודית המשוחררת, לפי רוח תורתנו

באוקטובר 1946 עלו יותר מ-500 ילדים יהודים פדויים על רכבת בעיר קטוביץ' שבפולין, והחלו במסעם הארוך אל עבר ארץ ישראל המנדטורית. אותם ילדים הפכו עד מהרה לאזרחיה של מדינת ישראל שנוסדה 19 חודשים לאחר מכן.

בהכרזת העצמאות ב-1948, נעשה יצחק אייזיק הלוי הרצוג לרב האשכנזי הראשי הראשון לישראל. בנו, חיים הרצוג, היה לימים נשיאה השישי של המדינה. נכדו, יצחק הרצוג, משמש כיום יושב ראש הסוכנות היהודית וכיהן בעבר בתור ראש האופוזיציה.

עוד מתכתובותיו של הרב הרצוג בעניין משימת ההצלה המפורסמת שלו תוכלו למצוא כאן.

הכתבה הוכנה בעזרתה של חגית זמרוני, ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

"אבא היקר מכל,

שאלת אותי לאחרונה מדוע אני מתעקש שאני מפחד ממך."

במילים אלו בחר הסופר הצ'כי-יהודי בן ה-35, פרנץ קפקא, לפתוח את המכתב שכתב בנובמבר 1919 לאביו, הרמן קפקא. מרבית חייו ניסה קפקא לברוח מהצל של אביו; הוא סירב להיכנס לעסק המשפחתי – חנות הסדקית שניהלו הוריו בפראג – ובמקום זה בחר לרכוש השכלה כמשפטן. בשנותיו האחרונות הוא מיעט לבקר בבית הוריו וניסה לבנות לעצמו חיים חדשים כמשפטן בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, והיה לסופר שממעט לפרסם.

כל זה נקטע לאחר עוד התערבות הרסנית מצד אביו – התערבות שהובילה לביטול האירוסין של בנו עם יולי ווריצק. קפקא לא יכול היה עוד להכיל את כעסו והטיח באביו את רצף ההתעללויות שהעביר את ילדיו ואת הדרך שבה נפגע קפקא עצמו.

דרך המכתב נחשפת דמות של אב נוקשה ואכזרי – נכון, הרמן אכן עבד קשה כל חייו כדי לפרנס את משפחתו, אך דווקא דמותו הקשוחה, היודעת-כל והרודנית מנעה כל אפשרות לאמפתיה מצד ילדיו. לכך תרמה הנטייה התמידית שלו לדכא את כל רצונות ילדיו ולבטל כל דעה שונה משלו בטענה שהיא תוצר של מוח פגום והוזה. בשלב מסוים, מציין קפקא, כיוון אביו חצי ביקורת ארסית כלפי כל העולם (ובראש ובראשונה כלפיי בנו הבכור) עד שנשאר היחיד בצד הנכון.

"הייתי ילד מפוחד וחששן", כתב קפקא לאביו לפי תרגום המכתב לעברית מאת אילנה המרמן, "ובכל זאת אין ספק שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים, גם אין ספק שאמא פינקה אותי, אבל איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד, איני יכול להעלות בדעתי שלא היה אפשר להשיג ממני כל דבר במילת חיבה, באחיזה שקטה בידי, במבט שוחר טוב".

מקרה אחד מילדותו בצל הרמן התעלה מעל כולם: פרנץ קפקא הילד בוכה ודורש לשתות מים מתוך רצון להציק להוריו, ואביו הכועס עוקר אותו ממיטתו בכוח ונועל אותו במרפסת לקפוא בחורף הצ'כי. הרגע הזה הבהיר לילד כיצד בכל רגע הוא יכול להילקח מהמציאות המוכרת ולהיזרק אל עולם שבו כל החוקים סתומים בעבורו. היה זה מיצוי של הרגע הקפקאי – אותו רגע מפתח שמשוחזר שוב ושוב בכתיבה הבדיונית שלו – מהמפגש של יוסף ק. עם החוק ועד אותו בוקר ארור שבו הקיץ גרגור סמסא מתוך חלומות טרופים וגילה ש"נהפך במיטתו לשרץ ענקי".

ברצף התוכחות הללו בחר קפקא להאיר גם את תכונות האופי החיוביות של אביו, תכונות שהפיחו בו תקווה לשיפור היחסים. הוא נזכר בחיבה בפעם ההיא שבה ביקר אותו הרמן כשהתאושש ממחלה קשה. כיצד התהלך על בהונות והציץ אל חדרו, מנופף בשלום כדי לא להפריע למנוחת בנו. הוא סיפר לאביו שרגעים מסוג זה יכולים לגרום לאדם לבכות מאושר, "כפי שאני בוכה עתה". מבין השורות מתגלה המכתב כמה שהוא באמת – ניסיון נואש של בן ממורמר אך אוהב לקבל אישור מאביו.

כשסיים קפקא לכתוב את המכתב, הוא מסר אותו לאימו. לאחר שקראה את תוכנו החליטה שמוטב שאביו לא יראה אותו כלל והחזירה אותו לבנה. הוא לא ניסה לשלוח אותו בשנית. המכתב ובו 47 עמודים מעולם לא הגיע ליעדו. בעיזבון מקס ברוד שמור המכתב הכתוב במכונת כתיבה (ברוד ציין כי היה זה קפקא שהקליד את המכתב). העמוד האחרון נכתב בכתב ידו של קפקא. לצערנו, לא נוכל לקבוע אם מדובר באותו עותק שהעביר קפקא לאימו, או שמדובר בטיוטה קודמת. גרסה נוספת למכתב, כולה בכתב ידו של קפקא, שמורה בארכיון הספרות הגרמנית בעיירה הגרמנית מרבאך.

"המכתב אל האב" הוא הטקסט האוטוביוגרפי היחיד שהשלים קפקא בימי חייו, ואף על פי שהזכרונות המשוחזרים בין דפיו נבחרו כדי לשרת את הרוח הלוחמנית שבה נכתב, זהו הטקסט שמספק את התמונה החדה ביותר בילדותו של הסופר המודרניסטי הגדול. נהוג להפריד בין הכתיבה הספרותית של קפקא – כתיבה של משלים החסרים נמשל ברור וחד – לבין הכתיבה האישית המורכבת ממכתבים, מיומנים וממחברות הגיגים. את "המכתב אל האב" מתקשים חוקרי קפקא להכניס בלעדית לאחת מהקטגוריות הללו.

קבלו טעימה מארכיון קפקא

"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת

צייר ושמו פרנץ קפקא

"פנקס בתי הכנסת הספרדים" הוא אחד מארבעה עשר פנקסי קהילה ששימשו את הקהילה היהודית בפרארה שבאיטליה והשתמרו עד ימינו. התעודה, ששמורה כיום בספרייה הלאומית, מכילה פרוטוקולים של ישיבות הוועד היהודי בעיר בתאריכים 23 באפריל 1715 ועד 18 בפברואר 1811.

כשבוחנים את התעודה מגלים כי המילה "צ'ימיטריו" (איטלקית: בית קברות) מופיעה בה הרבה פעמים. מופעים אלה מספקים מידע חדש ומעניין בנוגע לסיבת היעלמותן המוחלטת כמעט של מצבות עתיקות מבית הקברות הספרדי של פרארה, ששוכן כיום בוויה אריאנובה. בית הקברות ששירת את הקהילה הספרדית במקום מוזכר ב-35 סעיפים בפנקס – 13 מהם עוסקים בחידוש כתבי המינוי של המופקדים על ניהול האתר.

לא סביר שהייתה זו יד המקרה שהעלימה את המצבות הרבות שמילאו, כך נראה, את שני בתי הקברות הספרדים של פרארה – זה הישן וזה החדש. בתעתיק ישיבת המועצה מיום 8 באפריל 1717 מופיעים טיעוני ההגנה של אדם הנאשם בגניבה ובמכירה של מצבות קברים מהקהילה הספרדית בפרארה לרשויות העירוניות המקומיות באותה עת.

ועד הקהילה הציע לאיזקו למפרונטי הגנה נוכח אישומים כוזבים בגין גניבה ומכירה של מצבות. מאשימיו טענו כי הוא ביצע את הפשעים הללו מיוזמתו, אך ועד הקהילה טען שאת מצבות השיש מכרה הקהילה עצמה בשנים 1705 ו-1706, למטרות רווח.

השם הראשון ברשימת רוכשי המצבות החסרות הוא שיפיון סגראטי, שהיה לנשיא מועצת החכמים (ראש העיר) של פרארה ורכש את השיש כדי "לתקן את שיטפונות המים". בשנת 1705 עלו נהרות הפו והפנרו על גדותיהם, ופרארה הוצפה בשיטפון הרסני שכונה "הגדול מכולם". ראש מועצת החכמים, המרקיז שיפיונה סקראטי גי'רלדי, נקט פעולות מנע כדי לצמצם נזקים, הן לפני השיטפון והן לאחריו.

כדי למנוע מהמים לשטוף את רחובות העיר ולחרב אותם, אטם סקראטי בחומה את שער 'פורטה דלי אנג'לי', אחד משערי הכניסה הראשיים לעיר, שהגנו עליה מאימת השיטפון. סביר להניח שכדי לאטום את השער העתיק נזקק המרקיז סקראטי בדחיפות לחומרי בניין, ולמטרה זו רכש כדין את מצבות הקבורה היהודיות. השערה אפשרית אחרת היא שראש מועצת החכמים רכש את המצבות הספרדיות רק אחרי השיטפון הממושך, והשתמש בהן כדי "לסגור את הדרכים ולתקן את גדות הנהר". יתר על כן, נטען שב-28 ביוני 1706 – כשנה אחרי השיטפון הקשה – תרם אותו שיפיונה סקראטי ג'ירלדי ברוחב לב לעיר פרארה שתי בארות מתומנות, שנבנו על חשבונו מהשיש שמוחזר ממצבות היהודים.

השם השני שמוזכר בעדות בפנקס הקהילה הוא של הקרדינל דל ורמה. הכוונה כאן היא לקרדינל הבישוף ממלא המקום טדאו לואיג'י דל ורמה, שכיהן כבישוף העיר פרארה מ-1701 ועד מותו בשנת 1717. יחסיו עם יהודי פרארה היו שנויים במחלוקת, עד כדי כך שבכהונתו פרסם צווים שאסרו לכבד את המתים בהקמת מצבות. מדברים שכתב ראש מנזר, אדם בשם ג'ירולמו ברופאלדי, אנו למדים על פרשייה הקשורה לבניין ארמונו הראוותני של הארכיבישוף, שאת בנייתו יזם הקרדינל טומאסו רופו. הוא שימש שליח האפיפיור לעיר, ולימים התמנה בה לארכיבישוף. בפנקס הקהילה נטען שאורוות הארכיבישוף רוצפו במצבות שנגנבו במעטה החשכה מהגנים שבהם נקברו יהודים.

בעוד שברופאלדי, שלעיתים קרובות דיבר בגנותם של היהודים, כותב על גניבה, פרוטוקול ישיבת ועד הקהילה הספרדית מאפריל 1717 מעיד מפורשות כי הקהילה היהודית מכרה את המצבות לבישוף פרארה. הדבר שידוע בוודאות הוא שאחרי שקיבל לידיו הקרדינל דל ורמה את מצבות היהודים, הוא העביר אותן לרשותו של השליח האפיפיורי, הקרדינל רופו, והשתמש בהן לריצוף האורוות שבהן שוכנו סוסיו הרבים.

הרשימה הקצרה של קונים רמי מעלה נחתמת בשמו של אמיליאנו טרוואליוני, שרכש את המצבות "לטובת המבצר בשנת המצור". הכומר אמיליאנו טרוואליוני היה אחראי על הרכש מטעם הכס האפוסטולי של פרארה בשנת 1708, שזכתה לכינוי "שנת המצור", על שום המצור שהטילו חיילי הקיסר האוסטרי על העיר חודשים ארוכים. אומנם פרארה הייתה מבודדת, אבל אמצעי לחימה רבים אוחסנו במבצר האפיפיורי – מבנה מחומש מרשים, ששימש מפקדה והכיל קסקרטין, מחסני אבק שריפה ומצבורי נשק. בתקופת המצור של צבא הקיסר, עת שהמתינו לתגבורת של חיילים ומלאי מרומא, יכלו אנשי פרארה לחזק את ביצורי העיר רק בשימוש בחומרים שהיו זמינים להם בעיר עצמה. בהקשר זה בדיוק התקיימה מכירת המצבות היהודיות לכומר טרוואליוני. סביר להניח שאלו שימשו לחיזוק ההגנות נוכח האויב שבשער.

רק שלושה שמות מוזכרים כקונים של מצבות השיש מבתי הקברות הספרדים, אבל הרשימה בהחלט אמורה הייתה להיות ארוכה יותר. למעשה, הרשימה בפנקס מסתיימת במילה "ואחרים", ובכך מבהירה את דבר קיומם של קונים אלמונים נוספים שמספרם אינו ידוע.

שורש האשמה להאשמה החמורה – גניבת מצבות יהודיות – כנגד דמות ידועה ורבת השפעה בפרארה באותה עת (איזקו למפרונטי) נותרה בגדר תעלומה. אפשר שטינה אישית היא שהובילה את איזק סרלובו ובניו לטפול אשמה ברופא הידוע, אבל מסגרת הסיפור ומקורותיו עדיין מעורפלים. ייתכן שאפילו התאריך שבו בוצע לכאורה אותו "אישום נפשע" אינו מקרי. למעשה, מסמיכות תאריכים מעניינת ולא-מקרית עולה שדבר המחלוקת כרוך בבנייתו מחדש של עמוד בורסו ד'אסטה.

בשנת 1472 הוצב בכניסה לארמון הדוכס פרארה עמוד שבראשו פסל בדמותו של הדוכס בורסו יושב יושב על כס שליט. העמוד הוצב משמאל לכניסה, ומעברה השני הוצב עמוד נוסף שעליו אנדרטה לדוכס ניקולו השלישי, רכוב על סוס. ב-23 בדצמבר 1716 פרצה שריפה בחנויות הסמוכות לעמוד והוא ניזוק קשות. מקורות מעידים כי ב-1718, במטרה לשקם את העמוד, הורו רשויות העיר להסיר ממקומן מצבות שיש רבות בבתי הקברות היהודים בעיר, ושילמו על כך לממונה על הגטו.

ההיסטוריונים זנחו עד מהרה את סיפור המצבות היהודיות שמוחזרו לשיפוץ העמוד, ובחלוף הזמן הסיפור נשכח. רק בשנת 1960, במסגרת עבודות רסטורציה על העמוד, קלטה עדשת מצלמתו של צלם את שרידי האותיות העבריות הטבועות בעמוד. התמונות הראו 36 שרידי מצבות שהכילו אותיות בעברית, סמלי אצולה ועיטורי פרחים אלגנטיים. תארוך האבן מעיד שמקורן בשנים 1557–1680. קשה מאוד, במיוחד נוכח אובדן ספר החשבונאות של 1707 ונוכח מקורות ארכיוניים שלעיתים קרובות סותרים זה את זה, לקבוע בביטחון אם נמכרו המצבות במכוון בידי הקהילה היהודית, או אם, כפי שאכן קרה לעיתים קרובות, נעקרו המצבות ממקומן בכוח ונלקחו מתוקף הוראה עירונית מיוחדת.

הנתונים שמצויים במקור יקר הערך שבידינו אפשרו לחשוף היבט לא שגרתי בהיסטוריה של בתי הקברות היהודים-ספרדים בפרארה, ונראה כי שימשו מחדש במגוון דרכים בחלוף ההיסטוריה הארוכה של עירו של בית אסטה.