חשרת עננים עבה התכנסה מעל שמי אירופה של קיץ וסתיו 1939. בעוד בחלקים מסוימים של היבשת הביאו איתם ניחוחות הסתיו גם קולות צעדי מגפיים מסומרים, בריגה, בירת לטביה, הקהילה היהודית התכוננה לחגי תשרי – במבט מודאג אל מעבר לגבול. השילוב המוזר הזה בין האווירה החגיגית לחששות מן העתיד מופיע גם מעל דפי אחד השבועונים היהודיים הבולטים שנדפסו בבירה הלטבית – ה"אידישע בילדער".
ה"אידישע בילדער" ("תמונות יהודיות") יצא לאור במשך קצת יותר משנתיים בלבד: גיליונו הראשון יצא בסוף מאי 1937 ואילו האחרון, כפי שנראה עוד מעט, הגיע לדוכני העיתונים ב-27 בספטמבר 1939. עצם הופעתו של השבועון, שהיה מעין מגזין "לייף" יהודי, הייתה יוצאת דופן. באותה תקופה שלט בלטביה קארליס אולמאניס, שהנהיג משטר דיקטטורי בעקבות הפיכה בשנת 1934. משטר אולמאניס הקשה על פעילותם של עיתונים יהודים, למעט יומון אחד בשם "היינט". למרות זאת, זכו שני מוציאים לאור בשם בראהמס ופולק בזיכיון ממשלתי להוצאת שבועון מצולם – הוא הוא ה"אידישע בילדער".
כיאה לשבועון שכזה, במהלך הדפדוף בו מושכות את העין התמונות הגדולות והבולטות כמעט בכל עמוד. העיתון הקפיד להיות אל־מפלגתי ולתת במה לכל הדעות בחברה היהודית המקומית. שפתו הייתה יידיש, אך כותרות התמונות ניתנו לרוב בשלוש או ארבע שפות: יידיש, עברית, פולנית וגרמנית.
תפוצתו הייתה רחבה, ומלבד לקהילות לטביה הוא הגיע גם לחנויות בפולין, אסטוניה, בריטניה, צרפת, ארצות הברית, שוודיה, הולנד ומדינות רבות אחרות. כתביו היו פרושים בעולם היהודי כולו, כולל בארץ ישראל, וחלק גדול מהתמונות שהופיעו בו צולמו במיוחד בעבורו. כך לדוגמה, כבר בשער הגיליון הראשון הופיעה תמונה של בני הקהילה היהודית בהודו. בגיליון אחר ראיין כתב העיתון את לא אחר מאשר המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחוסייני.
לצד סיקור הקהילות היהודיות והפוליטיקה העולמית, נהג השבועון לעסוק במיוחד בעולם הבידור ובכוכביו הגדולים. כותבי העיתון אהבו לחפש שורשים יהודיים (מוצדקים יותר או פחות) בקרבם של מנהיגי העולם ושחקנים מפורסמים. אפילו צ'רלי צ'פלין זכה לכפולת עמודים בתואנה שמוצאו יהודי.
בעיתון הופיעו ריאיונות, כתבות על יהודים מפורסמים, רומנים בהמשכים, מדור ספורט קטן, בדיחות, חידות, תשבצים ואפילו מדור לילדים. מקום מרכזי ניתן גם לפעילות הציונית של אותה התקופה: כתבות נרחבות עסקו בקונגרסים הציוניים בשנות פעילותו של העיתון, וגם תמונות לא מעטות מהחיים בארץ ישראל הופיעו על גבי הגיליונות.
בשנת 1938 התחיל העיתון להתייחס יותר ויותר למאורעות הדרמטיים בעולם, שלהם הייתה השלכה ברורה על חיי היהודים. כך סוקרו סיפוח אוסטריה, "ליל הבדולח" ומסירותם של יהודי פולין לצבא המקומי. בגיליון הראשון של שנת 1939 נפתח מדור חדש שסקר את טיבם של יעדים אפשריים להגירה (בגיליון הזה זו הייתה גיאנה הבריטית). בהמשך השנה הופיע מדי שבוע גם מדור קבוע ללימוד אנגלית.
העלעול בעיתון שסופו ידוע מצליח עדיין להעביר את הדרמה. ככל שהשבועות עוברים תופסים התותחים נתח נרחב יותר מדפי העיתון. בהתאם ללוח השנה היהודי, בוא הסתיו הביא איתו גם את ההכנות לחגים. בתמונת השער של גיליון ראש השנה, שיצא בדיוק בערב החג, שנת תרצ"ט, מתנוסס חייל שנושא חוט תיל לביצורים. הכיתוב בתחתית התמונה: "כך נכנס העולם אל השנה החדשה!". הגיליון עצמו עסק במנהגי ראש השנה לצד כתבות אקטואליות: כיצד חזה ספר הזוהר את המלחמה שפרצה, ותמונות של מנהיגי העולם עם הכיתוב "מלחמה ושלום בידיהם".
החרדה נמשכת אל גיליון יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן. בפתיחה מופיע סיפור מעשה ליום הכיפורים, ובהמשך תמונות גדולות מן המלחמה המשתוללת בפולין. סיקור מיוחד ניתן לבתי כנסת פולניים שנמצאים בסכנה, ובעמוד אחר הודפסו תמונות מחיי הקהילות היהודיות באותה מדינה. עוד בגיליון: סקירת הדרכים האפשריות להגעה לארץ ישראל – אוניה, אוטובוס או מכונית?
דרכים חדשות לארץ ישראל
הגיליון האחרון שהודפס בערב סוכות, 27 בספטמבר 1939, מסמל יותר מכל את החרדה והתקווה שהתערבבו יחדיו ללא היכר בימים הנוראים ההם. עמוד השער מציג אישה עומלת על סכך לסוכה, חיוכה רחב ועיניה מאירות. אם מסתכלים על האותיות הקטנות, לומדים כי התמונה צולמה בנחלת יצחק, השכונה המזרח־תל־אביבית שגובלת בשכונת בורכוב (לימים גבעתיים). באותה תקופה נחלת יצחק (שהוקמה על ידי עולים מליטא) היתה חסרת שייכות מוניציפלית, ובגרמנית העיתון אף מכנה את השכונה "קיבוץ".
מן העבר השני, בשער האחורי, עולם אחר – חיילים בקסדות ליד מכונות ירייה ותותחים, ובגדול מודפסת הכותרת: "אלו פניה של המלחמה". האווירה שונה לחלוטין בתמונה הקודרת הזו, שבה לא נראים כלל פניהם של המצולמים. ובתווך: פותחים בעדכונים מן החזית של השבוע האחרון (בתקופה שבה יצא הגיליון השלימו הגרמנים את כיבוש פולין); בעמוד הבא מתוארים סכנות גז החרדל, מזכרונותיו של חייל ששירת בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן תמונות מרחבי העולם ובהן נראות הכנות למלחמה או כוננות הצבא הבריטי בארץ ישראל. כתבה אחרת עוסקת במלחמות יהודים מן העבר, כולל תקופת התנ"ך.
אבל בכל זאת חג הסוכות מגיע, ובהמשך הגיליון מצורפות תמונות מהווי החג. כתבה מצולמת אחרת עוסקת בנשים בשירות המשטרה הבריטית בארץ ישראל. ממשיך להופיע רומן בהמשכים, שירים לחג, התשבצים וכמובן המדור לילדים.
עוד תזכורת לאובדן הגדול שעוד יחוו הקהילות האלה מודגשת בכפולת עמודים שהוקדשה לחיים היהודים בווילנה, מבית הכנסת וארון הקודש, ועד ראשי הקהילה ובעלי תפקידים במכון יוו"א שנועד להסדיר את הכתיב והשימוש ביידיש.
ה"אידישע בילדער" זכה לחסד שעיתונים יהודים אחרים לא זכו לו בפרוץ מלחמת העולם השניה – מערכת העיתון הספיקה להיפרד מקוראיה הנאמנים שליוו את העיתון במשך כשנתיים וחצי. באיגרת קצרה מוקפת מסגרת ששובצה בסוף הגיליון תיארו המו"לים ועורכי העיתון כיצד "להבות אש המלחמה כילו את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". שם, בפולין, היה קהל הקוראים הגדול ביותר של העיתון, ומשם הגיעו רוב הסיפורים שעליהם דיווח העיתון בחלוף השנים. שם פיתח העיתון רשת של כתבים וצלמים שעל החומרים שסיפקו התבסס השבועון. נוכח עובדות אלו, מודיעה המערכת שתיאלץ להפסיק את הוצאת כתב העת. אבל – הם מבטיחים – זוהי הפסקה זמנית בלבד. כשהתנאים ישתפרו, והשלום יבוא על העולם, גם ה"אידישע בילדער" יחזור, כדי "לשמור על האינטרסים היהודים ולעודד את האומץ והמודעות העצמית היהודית".
"כל האמור, חברים יקרים, אינו שלום כי אם להתראות". כך נחתם הגיליון האחרון של השבועון המצויר אותו קראו יהודים רבים כל כך בקהילות רבות כל כך. השלום אומנם חזר לבסוף לעולם, אך הקהילות היהודיות ממזרח אירופה מעולם לא התאוששו מהאסון שירד עליהן. גם "האידישע בילדער" לא שב אל בתי הדפוס, אך גיליונותיו מאז עדיין כאן, מעמידים מצבה לזכרה של תרבות משגשגת וחיי היום-יום שלה.
מסמכים, תמונות וסיפורים מהשואה
כתבות נוספות
מכתבים שנכתבו בשתן ובדיו סתרים וחשפו את הסודות שהנאצים אסרו לגלות
"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"
צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש
