אינגריד ברגמן. כוכבת הקולנוע האייקונית כיכבה בסרטים אמריקניים ואירופאים לאורך קריירה שנמשכה מעל ארבעים שנה
"האם אני באמת חייבת לאכול את זה?" שואלת הסמל הנשי, האישה שמייצגת את כל הנשים שידעו אהבה. היא דבקה בעקרונותיה כנגד כל הסיכויים, מה שגרם להרחקתה מארץ הולדתה, אך היא לא נתנה לעובדה הזו לשבור את רוחה ואת אומץ לבה. הסתכלתי בפרצוף המופלא עם העיניים המפתות שבהן התברך מסך הכסף, ושהמיסו לבבות בסרט 'קזבלנקה' המעוות בזמן אך נצחי, ועניתי: "כן. את חייבת".
אינגריד ברגמן נוגסת באוכל הלא-אטרקטיבי שהוגש לאסירי ציון בברית המועצות
ואז, אינגריד ברגמן גמעה ממרק הכרוב המימי, שהוגש לצד לחם שחור קשה ויבש, תפוח אדמה קטנטן, קמצוץ דג בקלה יבש, שבעה גרם סוכר וחתיכת מרגרינה. ארוחה זו הייתה לצריכה היומית של סילבה זלמנסון, אסירת ציון במחנה עבודה סובייטי. למענה טסה אינגריד ללונדון. "זה נורא" אמרה קודם על גורלה של סילבה. אבל הפעם התכוונה לאוכל.
סרטון: אינגריד ברגמן אוכלת ארוחה של מחנה עבודה סובייטי (0:18). המרכז למורשת המודיעין
אינגריד הגיעה ללונדון במרץ 1973. היא הוזמנה על ידי "קבוצת ה-35", שנקראה גם "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות", כדי להעלות את המודעות למצוקה של סילבה זלמנסון. סילבה הייתה אחת הנשים היהודיות היחידות שנכלאו אי פעם בברית המועצות. בחנוכה 1970 הגיעה הבשורה ללונדון, ש-12 יהודים מסורבי עלייה מלנינגרד נעצרו ונאשמו בניסיון "לחטוף" מטוס. כתוצאה מכך, בעלה של סילבה, הטייס אדוארד קוזנצוב, וטייס המשנה – נידונו למוות.
באותה תקופה לא היה אף סדק במסך הברזל.
כששמעה אינגריד את סיפורה של סילבה, היא נענתה לאתגר. ז'ורז' וייל, מעצב על בתחום התכשיטים, עיצב מדליון שעליו חרוט השם סילבה זלמנסון בתוך מגן דוד. מאות מדליונים יוצרו מכסף טהור, לצד מספר פריטים יחידים בזהב. מדליון זהב הוענק לאינגריד ברגמן באותו יום על הירתמותה למאבק.
אסירת ציון סילווה זלמנסון לאחר שחרורה מהכלא הסובייטי בהגיעה לארץ. סילווה יורדת מהמטוס יחד עם שר החוץ יגאל אלון. ישראל, 1974. צלם: עקיבא נוף, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
כולם היו עסוקים. אני הייתי אחת מהנשים בשחור שהפגינו מטעם קבוצת ה-35 מחוץ למלון האימפריאל בלב לונדון שם היא שהתה. לפתע, קראה לי מנהיגת הקבוצה ואמרה: "היא אמורה להתראיין על ידי ה-BBC. הם יהיו כאן בכל רגע! האם את יכולה לעלות איתה לחדרה ולהישאר אתה בזמן הריאיון?" – מי תגיד לא?
ברגע שנכנסנו לסוויטה המפוארת שלה, היא קרסה לתוך כורסת כנף ברוקדה עתיקה ורודה. האצילות שלה, בשילוב ההערצה וההערכה של הציבור כלפיה, לא יכלו לאזן את החוויה המסעירה והמזעזעת שהיא עברה כעת.
מזגתי לה כוס ברנדי קטנה והגשתי גם כוס גדולה של מים. היא חייכה ונרגעה. באותו רגע דפקו בדלת. עיתונאית נכנסה, המיקרופון בידה.
בסוף הריאיון נשאלה אינגריד: "האם ההזדהות שלך עם סילבה נובעת מהסבל האישי שלך?" [בשנות החמישים, כתוצאה מפרשיית אהבה לוהטת וסוערת עם הבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני והולדת בנם בעקבות הפרשה, אינגריד הוקעה בארצות הברית ובשוודיה הפוריטניות של אותה עת.] עיניה היפות התרחבו. "ממש לא" היא ענתה. "הסבל שלי, כפי שאת מכנה אותו, היה תוצאה של מעשיי, של בחירתי. מסילבה נשללו זכויות אדם בסיסיות על ידי משטר אכזר ורודני".
אהבתי את האמירה המעמיקה הזו.
ב-7 בנובמבר 2019 יתקיים במרכז למורשת המודיעין בגלילות אירוע הוקרה ל"קבוצת ה-35" בשיתוף פעולה בין "נתיב – משרד ראש הממשלה" והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האירוע, שבמהלכו תתקיים השקה לאוספי "קבוצת ה-35", יספר את סיפורה של קבוצת נשים יהודיות בריטיות שלחמו למען מסורבות ומסורבי עלייה בברית המועצות בשנות ה-70 וה-80.
יש מי שעבורו אלו ימי תפילה חגיגיים: ימים שהם רגעי השיא של השנה. ימים טובים.
ויש מי שעבורו הימים הנוראים הם מוקש. זמן רגיש ופגיע – וכשמם כן הם, ימים נוראים.
לימים הנוראים יש מקום משמעותי בקרב משוררי השירה העברית. משוררים רבים התייחסו בשירתם לימים הנוראים. מי מתוך זיכרון ילדות נוסטלגי ומי מתוך חוויה רוחנית מיידית, או תובנת עומק על מהותם של הימים הללו.
משוררים רבים ממשוררי השירה העברית ביטאו דרך שירים על ראש השנה, ובמיוחד על יום הכיפורים, את הפער הגדול בין בית ההורים המסורתי, על מנהגיו וניגוניו, לבינם, בני דור שהפנה עורף למסורת האבות.
אחד מן המשוררים העבריים שעסק בחווית הימים הנוראים באופן האינטנסיבי ביותר היה יהודה עמיחי.
עבור עמיחי, היו ראש השנה ויום הכיפורים ימים רגישים במיוחד, וקריאה בכל שיריו תגלה כי עמיחי הקדיש שירים רבים לניסיון לנסח עבורו ועבור קוראיו, את מה שיש בהם, בימים הנוראים, שבגללו הפכו עבורו לחוויה מכוננת ומשמעותית כל כך.
"כפירה גמורה"
את מעמדו של עמיחי כמשורר מרכזי בשירה העברית, קשה לערער היום, ואין ספק שהוא מן המשוררים הנקראים והפופולריים ביותר בקרב קוראי השירה העברית.
בעיני רבים בציבור הישראלי נתפס עמיחי, שהיה מן הבולטים במשוררי דור המדינה וחייל במלחמת השחרור, למשורר ישראלי מאוד, ומי שניסח בשיריו את ההוויה הישראלית של משוררי דור המדינה – חבורת המשוררים הצעירים שמרדו בדור המשוררים שקדם להם: דורם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג.
רבים מקוראיו של עמיחי זיהו את שירתו כשירה "חילונית". הינה למשל דבריו של בעז ערפלי, מחוקרי שירתו של עמיחי, המנסח את התפיסה שרבים ייחסו לשירתו של עמיחי:
שירת עמיחי היא שירה חילונית… אם יש לה זיקה ל"עולמות אחרים", דתיים, מטאפיזיים, מיתיים או אידאולוגים, זוהי תמיד זיקה, מפורשת או משתמעת, של התנגדות. המרכז הקיומי והערכי שמתוכו היא מתבוננת על העולם, הוא האדם היחיד… ההסתכלות של המשורר בעולם ובחיי היחיד מוליכה אותו לכפירה גמורה בכל קדושה שאינה קדושת חייו של היחיד, לערעור על כל הרעיונות המבקשים לפרש את העולם במושגים מטאפיזיים או קולקטיביים ולמרות ששירתו מלאה צירופים ומושגים מן המסורת הדתית, היא מבטאת עמדה חילונית עקבית.
אולם לאמיתו של דבר סיפור חייו של עמיחי, כמו גם שירתו, מלמדת שהאופן שבו הוא נתפס לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות:
עמיחי נולד בעיר וירצבורג שבבוואריה למשפחה דתית שהייתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה שבעיר. אביו היה סוחר, ואימו עקרת בית. משפחתו הייתה משפחה יהודית-גרמנית בעלת מסורות שעתידות להיות ברבות הימים לחלק משמעותי מחייו ומשירתו של עמיחי.
אפילו שמו הישראלי כל כך, "יהודה עמיחי", הוא עברות של השם הגלותי שבו נולד: לודוויג פויפר (Pfeuffer).
יהודה עמיחי בבית הספר היהודי בווירצבורג ובידו חרוט ה"צוקרטוטה " , Zuckertüte
יחסו של יהודה עמיחי לימים הנוראים בכלל וליום הכיפורים בפרט הוא כעין חלון הצצה מרתק לשאלת העיסוק האינטנסיבי של עמיחי בסמלים ובמושגים מהעולם הדתי. כאמור, הימים הנוראים על שלל מרכיביהם הם נושא החוזר פעמים רבות בשירתו של עמיחי.
לעיתים הוא עושה שימוש בחלקי תפילות שונות מתוך מחזור התפילות לימים הנוראים, ולעיתים עוסקת שירתו באופן ישיר בתיאור זיכרון העבר והתמודדות ההווה עם ימים אלו, ובפרט עם יום הכיפורים.
והיא תהלתך
אחד משיריו המוכרים ביותר של עמיחי הוא השיר "והיא תהילתך". כאן משתמש עמיחי בפיוט הידוע "אשר אימתך", המיוחס לייני, ואשר נאמר במקצת קהילות ישראל בעיצומו של יום הכיפורים. בפיוט המקורי מוכיח הפייטן כי רצונו של האל למעשים ולתפילות מצד האדם דווקא, כאשר האדם "הנחות" מועדף על פני מלאכי רום.
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331. באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
כתב ידו של יהודה עמיחי, מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית
ובניגוד גמור לפיוט המשמש כתשתית לשירו, נובעת תהילתו של האל דווקא מנחיתותו היחסית של האל המתחבא מפני האדם בניגוד לתיאור בספר בראשית שבו האדם אשר חטא בחטא פרי עץ הדעת מתחבא מהאלוהים מפני חטאו:
אך הפעם אלוהים מתחבא ואדם צועק איכה. והיא תהילתך.
בהמשך השיר מחדד עמיחי את עמדתו הנחותה של האל על ידי דימוי מפתיע במיוחד:
אלוהים שוכב בגבו מתחת לתבל תמיד עסוק בתיקון תמיד משהו מתקלקל. רציתי לראותו כולו, אך אני רואה רק את סוליות נעליו ואני בוכה. והיא תהילתו.
אלוהים, כפי שהוא עולה מדימויו של עמיחי עסוק בתיקון העולם, באותה פרוזאיות שבה עסוק המוסכניק בשימון וגירוז המנוע. לאמור: תהילתו של אלוהים אינה בחוסר השגתו, ברוממותו, ובנבדלותו במפני האדם, אלא דווקא בעובדה שידו בכל – שהוא מקיים את העולם קיום יומיומי. העולם שאותו ברא האל אינו מושלם ויש בו ליקויים תמידיים. האל עוסק בשיפור ובהתגברות על הליקויים ובכך הוא מתדמה לאדם. הוא אינו שלם. וזוהי תהילתו.
אָבִי בֵּרַךְ אוֹתִי וְיָדָיו רָעֲדוּ
(יַחַס מְבֻגָּרִים לִילָדִים הוּא שֶׁל רַעַד.)
בְּעֵינָיו
הִשְׁתַּקְּפוּ כָּל חֲטָאַי בֶּעָתִיד.
שִׂחַקְנוּ עֲקֵדַת אַבְרָהָם וְיִצְחָק.
מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם הִיא הַמַּאֲכֶלֶת
הַמּוּרֶמֶת מֵעָלַי. מְרַחֶפֶת תָּמִיד.
(מתוך השיר: "יוֹם כִּפּוּר, עֶרֶב, אָבִי")
האירוע העומד במרכזו של השיר "יום כיפור, ערב, אבי" הוא ברכת האב לבנו בערב יום הכיפורים. בניגוד לברכת השבת השבועית הקצרה, ברכת ערב יום כיפור הנאמרת פעם אחת בשנה בלבד מחזיקה נוסח ארוך יותר. נראה כי ברקע השיר עומדות מילותיו של ברכת האב ביום כיפור:
עם כניסתו של היום הקדוש, בעת התקיימותה של סיטואציה משפחתית אינטימית, חד פעמית בייחודה, ומרוממת בעוצמתה, שבה מברך האב את בנו במילים "ותהיה יראת ה' על פניך כל הימים שלא תחטא", נגלים לנגד עיני האב באורח נבואי כמעט כל חטאי העתיד של בנו:
אומנם מציאות שבה אב מסוגל לדמיין את מחשבותיו, שיגיונותיו ושגיאותיו של בנו היא מציאות טבעית ביחס שבין הורה לבנו, אבל המילים "בעיניו השתקפו כל חטאי בעתיד" מעידות על הבנת העתיד באופן חמור וכואב, על ידי האב, במיוחד על רקע הברכה ליום כיפור, שמתרוקנת מתוכנה-והופכת לברכה לבטלה, שכן האב יודע בידיעה פנימית עמוקה שאין כל תקווה שבנו החוטא יבורך בברכתו לעתיד לבוא.
אולי הבנה זו של האב, ויכולתו לצפות את המרד של בנו, הם אלה הגורמים לידיו לרעוד בעת שהוא מברך את בנו. הבן חש בעוצמה רבה את הרעד הזה, ומבין שאינו "נכון" וטבעי לסיטואציה שאמורה להיות חמה ומחבקת.
[א]
הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכָה אָבִי בְּיוֹם כִּפוּר
אֵינָן מְוָתְרוֹת עָלַי.
בְּמַעְבֶּדֶת לִבִּי אֲנִי עוֹמֵד וְעוֹבֵד
לַהָפְכָן לִדְבָרִים אֲחֵרִים.
(מתוך: "שְׁנֵי שִׁירֵי יוֹם כִּפּוּר")
גם בשיר זה, משמש יום כיפור "טריגר" לעיסוק במות האב, וביחס שבין האב לבנו על רקע מוות זה. נראה כי קדושת היום וחשיבותו הרבה של המומנט הספציפי הזה בעיני האב, הם המגלמים את האפשרות לדיבור כה אינטימי על הצער.
אחרי עשרים שנה
עשרים שנה לאחר שפרסם עמיחי את שירי יום הכיפורים שלו, העוסקים ביחסו עם אביו המת, התפרסם בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות "(1989) שיר יום כיפורים נוסף. בחלוף השנים נפטרה גם אימו של עמיחי, וכעת הוא מתמודד עם זכר שניהם ביחס לימים הנוראים:
יוֹם כִּפוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי
הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.
מִבִּרְכַּת יְדֵיהֶם עַל רֹאשִׁי
נִשְׁאַר רַק הָרַעַד, כְּמוֹ רַעַד מָנוֹעַ
שֶׁלֹּא פָּסַק גַּם אַחַר מוֹתָם.
(מתוך השיר "יוֹם כִּפוּר")
המשפט הפותח את השיר, אשר עתיד לחזור במהלכו שנית כדי להדגיש את היותו משפט המפתח בשיר הוא: "יום כיפור בלי אבי ואמי הוא לא יום כיפור".
נראה כי כל מהותו של היום הקדוש, על תפילותיו, ברכותיו, וגם האיסורים שבו, היא מהות הנלווית בתודעת המשורר לקיומם של אביו ואימו. אין ביום הכיפורים כוח משל עצמו בחיי הדובר, ומשפסקה הווייתם של הוריו שהתקיימה בחייו, פסקה גם הווייתו של היום הקדוש להתקיים בחייו, ועל כן יום כיפור שוב אינו יום כיפור.
כל שנותר לדובר מחוויית יום הכיפורים הוא הרעד ההוא, המדובר, של אביו (ואליו מצטרף גם הרעד של אימו שלא נדון בשירים קודמים). הרעד אותו חש בעבר שב ומלווה אותו באופן מוחשי, ומעיד כאלף עדים על עוצמתו של הרעד, כפי שהוא מופיע בשיר "יום כיפור. ערב. אבי" שנכתב עשרים שנה קודם לכן.
האכילה והשתייה בעצם יום הצום מזכירה לו את הוריו, על דרך יסוריי המצפון המתעוררים בו.
הבית האחרון בשיר מדגים באופן חד את הסיבוך שנתון בו הדובר בין עברו להווה שבו הוא נתון:
זיכרון תפילות יום כיפור בחייו המוקדמים, שבהם מתפללים ביום "סלח לנו, מחל לנו כפר לנו" ולעת ערב "פתח לנו שער בעת נעילת שער" מכביד על הדובר בשיר, עד שבכאן ועכשיו של חייו הוא נאלץ להתחנן כלפי האלוהים: "שכח לנו. שכח אותנו. הנח לנו".
הדובר בשיר שניסה להתנתק באופן חד צדדי מהאלוהות, ומהוויית יום הכיפורים – לא מצליח במעשה זה. הוא מתחנן לניתוק גם מהצד השני, בציפייה שאולי יש בכוחו של ניתוק זה להביאו לשחרור מעברו המשפחתי והדתי.
חשרת עננים עבה התכנסה מעל שמי אירופה של קיץ וסתיו 1939. בעוד בחלקים מסוימים של היבשת הביאו איתם ניחוחות הסתיו גם קולות צעדי מגפיים מסומרים, בריגה, בירת לטביה, הקהילה היהודית התכוננה לחגי תשרי – במבט מודאג אל מעבר לגבול. השילוב המוזר הזה בין האווירה החגיגית לחששות מן העתיד מופיע גם מעל דפי אחד השבועונים היהודיים הבולטים שנדפסו בבירה הלטבית – ה"אידישע בילדער".
ה"אידישע בילדער" ("תמונות יהודיות") יצא לאור במשך קצת יותר משנתיים בלבד: גיליונו הראשון יצא בסוף מאי 1937 ואילו האחרון, כפי שנראה עוד מעט, הגיע לדוכני העיתונים ב-27 בספטמבר 1939. עצם הופעתו של השבועון, שהיה מעין מגזין "לייף" יהודי, הייתה יוצאת דופן. באותה תקופה שלט בלטביה קארליס אולמאניס, שהנהיג משטר דיקטטורי בעקבות הפיכה בשנת 1934. משטר אולמאניס הקשה על פעילותם של עיתונים יהודים, למעט יומון אחד בשם "היינט". למרות זאת, זכו שני מוציאים לאור בשם בראהמס ופולק בזיכיון ממשלתי להוצאת שבועון מצולם – הוא הוא ה"אידישע בילדער".
כיאה לשבועון שכזה, במהלך הדפדוף בו מושכות את העין התמונות הגדולות והבולטות כמעט בכל עמוד. העיתון הקפיד להיות אל־מפלגתי ולתת במה לכל הדעות בחברה היהודית המקומית. שפתו הייתה יידיש, אך כותרות התמונות ניתנו לרוב בשלוש או ארבע שפות: יידיש, עברית, פולנית וגרמנית.
תפוצתו הייתה רחבה, ומלבד לקהילות לטביה הוא הגיע גם לחנויות בפולין, אסטוניה, בריטניה, צרפת, ארצות הברית, שוודיה, הולנד ומדינות רבות אחרות. כתביו היו פרושים בעולם היהודי כולו, כולל בארץ ישראל, וחלק גדול מהתמונות שהופיעו בו צולמו במיוחד בעבורו. כך לדוגמה, כבר בשער הגיליון הראשון הופיעה תמונה של בני הקהילה היהודית בהודו. בגיליון אחר ראיין כתב העיתון את לא אחר מאשר המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחוסייני.
על שער הגיליון הראשון של "אידישע בילדער" הופיעו יהודים מקהילת קוצ'ין בהודו
תמונה של כתב העיתון ליד המופתי של ירושלים חאג' אמין אלחוסייני
לצד סיקור הקהילות היהודיות והפוליטיקה העולמית, נהג השבועון לעסוק במיוחד בעולם הבידור ובכוכביו הגדולים. כותבי העיתון אהבו לחפש שורשים יהודיים (מוצדקים יותר או פחות) בקרבם של מנהיגי העולם ושחקנים מפורסמים. אפילו צ'רלי צ'פלין זכה לכפולת עמודים בתואנה שמוצאו יהודי.
קטע מהכתבה שעסקה בצ'רלי צ'פלין"הידעתם שגם הבלונדה מיי ווסט היא בת ישראל?"
בעיתון הופיעו ריאיונות, כתבות על יהודים מפורסמים, רומנים בהמשכים, מדור ספורט קטן, בדיחות, חידות, תשבצים ואפילו מדור לילדים. מקום מרכזי ניתן גם לפעילות הציונית של אותה התקופה: כתבות נרחבות עסקו בקונגרסים הציוניים בשנות פעילותו של העיתון, וגם תמונות לא מעטות מהחיים בארץ ישראל הופיעו על גבי הגיליונות.
הקומיקס השבועי "דער שלימזל" מתוך מדור ההומור
מתוך מדור הספורטסיקור הפגנות נגד "הספר הלבן" של 1939 ברחבי ארץ ישראלתמונות מן החיים בתל אביבחידה לדוגמה. מוזמנים לנחש מיהו המצולם בתמונה ולשלוח.
בשנת 1938 התחיל העיתון להתייחס יותר ויותר למאורעות הדרמטיים בעולם, שלהם הייתה השלכה ברורה על חיי היהודים. כך סוקרו סיפוח אוסטריה, "ליל הבדולח" ומסירותם של יהודי פולין לצבא המקומי. בגיליון הראשון של שנת 1939 נפתח מדור חדש שסקר את טיבם של יעדים אפשריים להגירה (בגיליון הזה זו הייתה גיאנה הבריטית). בהמשך השנה הופיע מדי שבוע גם מדור קבוע ללימוד אנגלית.
סיקור ועידת מינכן. הכותרת: "הטרגדיה של צ'כוסלובקיה – טרגדיה יהודית"
העלעול בעיתון שסופו ידוע מצליח עדיין להעביר את הדרמה. ככל שהשבועות עוברים תופסים התותחים נתח נרחב יותר מדפי העיתון. בהתאם ללוח השנה היהודי, בוא הסתיו הביא איתו גם את ההכנות לחגים. בתמונת השער של גיליון ראש השנה, שיצא בדיוק בערב החג, שנת תרצ"ט, מתנוסס חייל שנושא חוט תיל לביצורים. הכיתוב בתחתית התמונה: "כך נכנס העולם אל השנה החדשה!". הגיליון עצמו עסק במנהגי ראש השנה לצד כתבות אקטואליות: כיצד חזה ספר הזוהר את המלחמה שפרצה, ותמונות של מנהיגי העולם עם הכיתוב "מלחמה ושלום בידיהם".
את התמונות ממנהגי חודש אלול וראש השנה ליווה הכיתוב "ימים נוראים, פשוטם כמשמעם"
החרדה נמשכת אל גיליון יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן. בפתיחה מופיע סיפור מעשה ליום הכיפורים, ובהמשך תמונות גדולות מן המלחמה המשתוללת בפולין. סיקור מיוחד ניתן לבתי כנסת פולניים שנמצאים בסכנה, ובעמוד אחר הודפסו תמונות מחיי הקהילות היהודיות באותה מדינה. עוד בגיליון: סקירת הדרכים האפשריות להגעה לארץ ישראל – אוניה, אוטובוס או מכונית?
קטע מכפולת העמודים שעסקה בחיי הקהילות היהודיות בפוליןבתי כנסת "באש המלחמה"
דרכים חדשות לארץ ישראל
הגיליון האחרון שהודפס בערב סוכות, 27 בספטמבר 1939, מסמל יותר מכל את החרדה והתקווה שהתערבבו יחדיו ללא היכר בימים הנוראים ההם. עמוד השער מציג אישה עומלת על סכך לסוכה, חיוכה רחב ועיניה מאירות. אם מסתכלים על האותיות הקטנות, לומדים כי התמונה צולמה בנחלת יצחק, השכונה המזרח־תל־אביבית שגובלת בשכונת בורכוב (לימים גבעתיים). באותה תקופה נחלת יצחק (שהוקמה על ידי עולים מליטא) היתה חסרת שייכות מוניציפלית, ובגרמנית העיתון אף מכנה את השכונה "קיבוץ".
מן העבר השני, בשער האחורי, עולם אחר – חיילים בקסדות ליד מכונות ירייה ותותחים, ובגדול מודפסת הכותרת: "אלו פניה של המלחמה". האווירה שונה לחלוטין בתמונה הקודרת הזו, שבה לא נראים כלל פניהם של המצולמים. ובתווך: פותחים בעדכונים מן החזית של השבוע האחרון (בתקופה שבה יצא הגיליון השלימו הגרמנים את כיבוש פולין); בעמוד הבא מתוארים סכנות גז החרדל, מזכרונותיו של חייל ששירת בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן תמונות מרחבי העולם ובהן נראות הכנות למלחמה או כוננות הצבא הבריטי בארץ ישראל. כתבה אחרת עוסקת במלחמות יהודים מן העבר, כולל תקופת התנ"ך.
אבל בכל זאת חג הסוכות מגיע, ובהמשך הגיליון מצורפות תמונות מהווי החג. כתבה מצולמת אחרת עוסקת בנשים בשירות המשטרה הבריטית בארץ ישראל. ממשיך להופיע רומן בהמשכים, שירים לחג, התשבצים וכמובן המדור לילדים.
עוד תזכורת לאובדן הגדול שעוד יחוו הקהילות האלה מודגשת בכפולת עמודים שהוקדשה לחיים היהודים בווילנה, מבית הכנסת וארון הקודש, ועד ראשי הקהילה ובעלי תפקידים במכון יוו"א שנועד להסדיר את הכתיב והשימוש ביידיש.
בכירי מכון יוו"א (YIVO) שפעל ליצור גרסה תקנית ליידיש
ה"אידישע בילדער" זכה לחסד שעיתונים יהודים אחרים לא זכו לו בפרוץ מלחמת העולם השניה – מערכת העיתון הספיקה להיפרד מקוראיה הנאמנים שליוו את העיתון במשך כשנתיים וחצי. באיגרת קצרה מוקפת מסגרת ששובצה בסוף הגיליון תיארו המו"לים ועורכי העיתון כיצד "להבות אש המלחמה כילו את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". שם, בפולין, היה קהל הקוראים הגדול ביותר של העיתון, ומשם הגיעו רוב הסיפורים שעליהם דיווח העיתון בחלוף השנים. שם פיתח העיתון רשת של כתבים וצלמים שעל החומרים שסיפקו התבסס השבועון. נוכח עובדות אלו, מודיעה המערכת שתיאלץ להפסיק את הוצאת כתב העת. אבל – הם מבטיחים – זוהי הפסקה זמנית בלבד. כשהתנאים ישתפרו, והשלום יבוא על העולם, גם ה"אידישע בילדער" יחזור, כדי "לשמור על האינטרסים היהודים ולעודד את האומץ והמודעות העצמית היהודית".
"כל האמור, חברים יקרים, אינו שלום כי אם להתראות". כך נחתם הגיליון האחרון של השבועון המצויר אותו קראו יהודים רבים כל כך בקהילות רבות כל כך. השלום אומנם חזר לבסוף לעולם, אך הקהילות היהודיות ממזרח אירופה מעולם לא התאוששו מהאסון שירד עליהן. גם "האידישע בילדער" לא שב אל בתי הדפוס, אך גיליונותיו מאז עדיין כאן, מעמידים מצבה לזכרה של תרבות משגשגת וחיי היום-יום שלה.
ובכן, מתברר שזיגמונד פרויד לא היה חסיד של החלום הציוני.
למעשה, הרופא הטוב התנגד נחרצות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ולא היסס כלל להביע את הסתייגותו מהרעיון – הוא אף עשה זאת באופן רהוט וחד למדי במכתב ששלח לראש שלוחת קרן היסוד בווינה בשנת 1930.
זיגמונד פרויד, מתוך אוסף אברהם שבדרון והאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר בספרייה הלאומית
בואו נחזור רגע צעד אחורנית.
מעשי האיבה החלו ביום חם, באמצע אוגוסט 1929. המאבק ארוך הימים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל סביב שאלת הבעלות על הכותל המערבי והגישה אליו, הגיע רשמית לנקודת רתיחה. ביום שישי, 16 באוגוסט 1929, פשט המון ערבי, ששולהב בידי המועצה המוסלמית העליונה, על אזור הכותל המערבי, הבריח מהמקום מתפללים יהודים ושרף ספרי תורה וספרי קודש אחרים. האירוע היה אות הפתיחה לגל אלימות ששטף את הארץ, ובתוך שבוע אחד בלבד גבו המהומות הפלסטיניות של 1929 את חייהם של יותר מ-130 יהודים ופצעו מאות אחרים בשורת אירועים בחברון, בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.
בשנת 1930, כמה חודשים בלבד אחרי שוך האלימות, השיק 'קרן היסוד' – ארגון גיוס כספים מייסודו של הקונגרס הציוני, שנועד לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל – מסע יחסי ציבור למען 'היישוב' – מערך ההתיישבות העברית בארץ ישראל. הארגון שיגר מכתבים ליהודים בעלי השפעה ברחבי העולם וביקש מהם לפרסם הצהרות תמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל. מכתב כזה, ששלח חיים קופלר, ראש סניף קרן היסוד בווינה, הגיע לידיו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שבמקרה היה גם יהודי.
המעטפה שהכילה את מכתבו של פרויד לדוקטור קופלר, מארכיון הספרייה הלאומית
נראה שפרויד התעכב מעט כששקל את הבקשה. הוא השיב לדוקטור קופלר במכתב שנשלח ב-26 בפברואר 1930, ונוסח באופן מדוד, מעט ביקורתי אך מנומס להפליא, שבו שטח בבירור את עמדותיו בעניין הציונות וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
פרויד לא הסתפק בדחיית הבקשה לפרסם הצהרת תמיכה פומבית, אלא גם הבהיר היטב שמצוקתם של יהודי היישוב לא מעוררת אצלו, בואו נאמר, אהדה.
"אינני יכול לעשות כבקשתך," כתב פרויד. "מי שבדעתו להשפיע על המונים, צריך להעניק להם דבר מה משלהב ומתסיס, ועמדתי המפוכחת בנוגע לציונות איננה מאפשרת לי זאת".
תשובתו של זיגמונד פרויד לחיים קופלר, מארכיון הספרייה הלאומית
פרויד הסביר כי אף שהוא מזדהה עם מטרותיה של הציונות לכונן בית ליהודים, וחרף הגאווה המסוימת שהוא חש באוניברסיטה שנוסדה בירושלים, הוא אינו מבין את התנועה הציונית. הוא האמין שלעולם לא תקום מדינה ליהודים בארץ ישראל – עמדה שהניח שתהיה לא פופולרית.
"איני סבור שפלשתינה תוכל אי פעם להיות למדינה יהודית, או שהעולמות הנוצרי והאסלאמי יהיו אי פעם נכונים למסור את המקומות הקדושים להם להשגחתם של יהודים. אני סבור שהיה נבון יותר לייסד את המולדת היהודית בחבל ארץ שעול ההיסטוריה מכביד עליו פחות. אבל אני יודע שהשקפה רציונלית שכזו, לא הייתה יכולה לעולם להלהיב את ההמונים ולזכות בתמיכתם הכספית של העשירים".
זיגמונד פרויד, מתוך אוסף אברהם שבדרון והאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר בספרייה הלאומית
אשר להבעת אהדה כלפי החלוצים העבריים שסבלו במאורעות, הרגיש פרויד כי "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום".
פרויד חתם את מכתבו פחות או יותר באותה מידה של אהדה שבה פתח אותו.
"כעת, החלט בעצמך האם בהתחשב בהשקפתי הביקורתית כל כך, הנני האדם המתאים להתנדב להיות מקור לנחמתם של אנשים שהולכים שולל אחרי תקווה נטולת צידוקים".
דוקטור קופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.
"אסור להראותו לזרים!" ציין חיים קופלר בראש מכתב התשובה של פרויד. מארכיון הספרייה הלאומית
כאשר שמע על המכתב, ביקש אברהם שבדרון שאוסף הרחב שלו שמור כיום בספרייה הלאומית – מדוקטור קופלר, לשלוח לו את התכתובת, כדי שאפשר יהיה לצרפה לארכיון הספרייה. דוקטור קופלר הסכים לשלוח לו את המכתב לעיונו, אבל ביקש שיואיל להשיבו אליו – שכן אם יישמר המכתב בספרייה הלאומית, תוכנו בוודאי ימצא את דרכו לזירה הציבורית.
מכתב מחיים קופלר לאברהם שבדרון שוחט, מארכיון הספרייה הלאומית
"מכתבו של פרויד אולי כן וחם, אבל הוא איננו מועיל למטרותינו", כתב דוקטור קופלר באפריל 1930 בתשובה לשבדרון. "גם אם בעת הזאת לא עלה בידי לסייע לקרן היסוד, אני רואה עצמי מחויב שלא להסב לה נזק".
אומרים שבמבט לאחור רואים מושלם, ובשם הכנות יש להודות שיהודים נוספים ממערב אירופה השמיעו דעות דומות לאלה שהביע פרויד. זה האחרון לעולם לא יכול היה, כמובן, לחזות את הזוועות שעתידות היו לפקוד את הקהילה היהודית באירופה בעליית המפלגה הנאצית ופרוץ השואה. הוא לא ידע לעולם איזה תפקיד חשוב היה לאותם חלוצים בהקמתה של מדינת ישראל. דעותיו היו אולי "לא פופולריות", אבל הוא בהחלט היה עם האצבע על הדופק בסוגיות שמוסיפות להשפיע על החברה הישראלית גם בימינו.
