בפסיעות הפחד: לאה גולדברג והחשש מטירוף

בשורות שיריה של לאה גולדברג מקופלת חוויה עזה, שחוזרת גם ברומן "והוא האור" – חוויה של שיממון ובדידות, מועקה ואימה גדולה

אביבית משמרי
23.01.2020

"בְּדִמְעַת זִכְרוֹנוֹת זוֹרַחַת הַמּוֹלֶדֶת הָאֲפוֹרָה – שִׁמְמוֹן הָעִיר הַנִּדַּחַת, שַׁבָּתוֹת שֶׁל מָרָה שְׁחוֹרָה, כָּל אֲשֶׁר הִקִּיפַנִי כְּפַחַד בַּלֵּילוֹת בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה".

(סיום, עמ' 101)

בשורות הקצרות האלה מתוך השיר "סיום" מקופלת חוויה עזה של לאה גולדברג ככותבת, חוויה שחוזרת בכמה וכמה שירים – חוויה של שיממון ובדידות, צבעים קודרים, לילה, מועקה ובעיקר אימה גדולה.

בשיר אחר של גולדברג, "זמר", מגיע החשש בצורת סיוטי לילה של ממש, בחלומות טרופים ואשמורות רצופות ללא שינה.

"… בְּעֵינֵי אֲחוֹתִי כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם הַפַּחַד הַהוּא וְאוֹתוֹ הַחֲלוֹם. הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת".

מה מקור האימה הזו, החוזרת ונשנית בגוף היצירה של גולדברג? אימה הפושטת ולובשת צורה בשירים השונים: לעיתים נראה שהיא קשורה לבדידות קיומית מופשטת, לעיתים היא נקשרת לימים מוקדמים, אך לרוב היא נותרת חסרת הסבר.

ברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים שכתבה גולדברג "והוא האור", מתואר מאורע עז רושם שננעץ בלב הדמות הראשית ברומן, נורה קריגר. לצד זיכרונות חמימים מימי ילדותה, נושאת בליבה נורה הצעירה במשך שנים אירוע מפחיד מילדותה, שכנראה לא היה יחיד אלא אופייני:

הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא-מוסקת. יקיצת-מגור. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלופה מעל לראשה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. צעקה… פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית-החולים לחולי-הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאם השבורה…"

וכך מסתבר: אביה של נורה קריגר לקה בנפשו כשהייתה ילדה; היא חיה בצל הבושה והחרדה, והשתדלה להתרחק ככל יכולתה מן ההיסטוריה המשפחתית ומן הדיבור אודותיה. אלא שלא קל להימלט מתעתועי הנפש, כמו גם מההיסטוריה האישית ומגורל המשפחה, וגם אם נורה הגיפה את הדלת על זכרו של האב, עדיין קיים בה הפחד מן השיגעון שעלול לתקוף אותה עצמה. בשיחה עם אלברט ארין, ידידו של אביה שאליו נקשרה, מתוודה נורה בפירוש: "כאשר הייתי בחוץ-לארץ, חשבתי שלא אפחד עוד, שנגמר. אבל כאן, בבית, אני מפחדת… מפני השיגעון".

הזמנה למסיבת ההשקה של "והוא האור". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001161670405171

שיגעונו של אביה אמנם התפרץ בעקבות מאורע קיצוני ויוצא דופן (מאסר, עינויים ושבירה פסיכולוגית שיטתית), ואין לדעת אם היה בלתי נמנע. אך בכל זאת, החשש מתורשה של השיגעון, ממעבר שלו כגזירת גורל משפחתית, אינו מניח לנורה. מרגע שעולה עניין זה בשיחה, כבר בעמודי הרומן הראשונים, "משהו נטרד בשיווי משקלה של נורה, ומעט ההומור שהיה לה עד כה פג". הפחד אינו רק מערער, הוא גם חותר תחת האפשרות להקלה באמצעות צחוק או שיחה קלילה.

החשש הזה מפני התערערות הנפש, מפני מסלול אובדן ידוע מראש, מצוי לרוב גם בשירי לאה גולדברג. כך היא כותבת בשיר "בנתיב הסיוטים":

"תָּמִיד, תָּמִיד הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה אֶל הַמָּקוֹר הַהוּא. תָּמִיד, תָּמִיד. אֲבָל הָיָה כִּשּׁוּף, הָיְתָה מִלָּה – שְׂפָתַי אֵינָן זוֹכְרוֹת אֶת הַתְּפִלָּה"….

"וְאִם יִהְיוּ הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים וְאֶל הַיּוֹם תִּפְרֹץ הָאֲפֵלָה מִתּוֹךְ הַחֲדָרִים הַחֲשׁוּכִים? וְאִם אֲנִי אֶשְׁכַּח אֶת הַתְּפִלָּה?"

ההקבלה האינטואיטיבית בין עמעום החשיבה החדה לבין חשיכה, לילה, שחור, אובדן דרך, דומיננטית מאוד ברומן "והוא האור", והיא ניכרת גם בשיר, כאשר מרחף מעל כל אלה גם צל מוות.

השיר "בלהות" ממחיש את הפחד הזה לפרטי פרטיו. דימוי החושך מופיע בו ביתר שאת, ואפילו מולד הירח הוא "חיוור וחד". תמונה בשיר מתארת את  מה שנראה כבית סוהר, אבל כה מטריד ומוזר, עד שהוא עושה רושם של בית חולים לחולי רוח שהדוברת נקלעה אליו. צווחות חתולים, אנשים גלוחי ראש וחסרי אוריינטציה:

"רָאשֵׁי הָאֲסִירִים בַּחַלּוֹנוֹת עַל כָּל שְׂבָכָה גֻּלְגֹּלֶת מְגֻלַּחַת. וְכַעֲדַת קַבְּצָנִיּוֹת זְקֵנוֹת כַּת חֲתוּלִים רַעַבְתָנִית, צוֹוַחַת כְּרוּכָה בְּעִקְבוֹתַי. וְאֵין מִפְלָט…"

אין פלא אפוא שתגובת הדוברת למראות היא אימה צרופה ותחושת ערעור:

"וְשׁוּב כְּאָז אֵי-אָנָה מֵעַצְמִי אֲנִי נִמְלֶטֶת בִּפְסִיעוֹת הַפַּחַד".

בהמשך השיר מגיע החושך השחור, מין תוהו מטביע-כל:

"בִּשְׁחוֹר עָמוֹק, בְּחֹשֶׁךְ עַד-אַפְסַיִים, אוּלַי יִשְׁקֹט לִבֵּנוּ וְנִרְפָּא. רַק אַל תִּתֵּן, אֵלִי, מְאוֹר-עֵינַיִים בְּעוֹד חַיִּים בְּשָׂרֵינוּ בַּחֶרְפָּה ".

לאה גולדברג. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: טוביה ריבנר

הבקשה המפורשת הזו של הדוברת בשיר "בלהות", שלא לראות, שלא לדעת את הקורות האיומים של אלה שנדונו לאותו גורל, עולה בקנה אחד עם ההתכחשות של נורה הצעירה למחלת אביה ברומן "והוא האור". חוסר היכולת לסבול את השיגעון, את קיומה של הנפש הפצועה, מתחיל בבדיה שהיא מספרת: "אין לי אב! אבי מת!". והוא מגיע עד למשאלה של עיוורון וכליה עצמית, ובלבד שלא לחיות בתוך מחלת הרוח.

עבור נורה, כך עולה מהרומן, מחלת הרוח כגזירה משפחתית מציינת את השיא של חוסר השליטה שלה בגורלה שלה. זהו חוסר שליטה שאינה יכולה לסבול. כך, כאשר היא מתוודעת לקורותיו האמיתיים של ארין, בסוף הרומן, מגיע חוסר השליטה למצוקה של ממש: "הכל הולך למקום אחד. גם הוא אשר אהבה. כל העולם כולו חולה-רוח… גם את, אפוא. ברור כי גם את. וכי מדוע לא? הם קוראים לכך גורל".

צו הגורל, או מה שנראה לכותבת גולדברג כצו הגורל, חוזר בסיום השיר "בלהות", ומתאר את סופה של הדרך הסלולה, ההולכת לכיוון אחד: –

"פִּתְאוֹם חוֹרֵק הַשַּׁעַר הֲמֻחְלַד – שָׁם נִפָּגֵשׁ, רֵעַי, כֻּלָּנוּ יַחַד ".

גם בשיר האמביוולנטי "בשעה טובה" מופיעה אותה תמונה, של דמות המופקרת לגורלה, חסרת אונים ואפופת עלטה:

"וַתִּקְרָא וְאֵין תְּשׁוּבָה וְהַלַּיְלָה עָמוֹק כְּבוֹר-שַׁחַת וְקוֹלְךָ הַבּוֹדֵד גּוֹוֵעַ".

***

כאן יש לעצור ולשאול: מדוע בעצם "קולךָ בודד"? אין חולק על החוויה האישית המעוררת אימה של נורה קריגר (או של גולדברג) לנוכח פרצי האלימות וההזיות של אביה. אך האם אדם חולה נפש נדון מאליו לבדידות, לחוסר משמעות ולחוסר קשר אנושי? (אין לשכוח שאביה וארין היו ידידי נפש המחויבים זה לזה). בשירים מופיעה חוויית השיגעון כחשיכה טוטאלית ושלמה, ללא יכולת הפרד בין מרכיביה השונים: בין המצוקה האישית לבין תחושת הבדידות, בין המחלה לבין הפגיעה באחרים, בין המצב הרפואי לחוסר השליטה על חושי הראייה והתפיסה – הכל משמש בערבוביה, והכל שחור, אטום, סגור.

גם ברומן "והוא האור", שיחות רבות של נורה עם ארין סבות סביב הטעם, או חוסר הטעם בעיניה, של החיים עם מחלת נפש. נורה גורסת כי לחולי נפש עדיף מותם מחייהם, ואילו ארין (מטעמים שמתבררים רק בסיום הרומן) מגיב לדברים הקשים הללו בנוקשות וברוגז. בשיחה דמיונית ביניהם הוא מייעץ לה – בסרקאזם גלוי – להטביע את עצמה. אך היא זועקת "אינני רוצה, אינני רוצה. אני רוצה לחיות".

שוב נעצור כאן להרמת גבה: אם נורה רוצה לחיות בכל זאת, האין היא מזהה בכך כי יצר החיים גובר על הפחד? הנה היא יוצרת, למרות הכל, ומתעדת את תחושותיה, האין כוח היצירה גובר על רשמי הסיוט? המצג שעולה מתיאוריה של נורה, שבו בני אדם חיים מחרדה לחרדה בדרך אל המוות, הוא רב רושם וקשה מנשוא. האין בחיים כאלה ולו שמץ של אור ונחמה? מדוע לא מוזכרת במצג שלה עוצמת היצירה, ולא מוזכר כוח הריפוי של הקשר בין בני אדם, שני כוחות שלמעשה מקיימים את נפשה של נורה הצעירה.

שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: חנן הרצברג

ייתכן שאפשר לייחס את הטוטאליות הבלתי סלחנית הזו לגיל הצעיר של נורה. ייתכן שאפשר לקשר אותה לרצון שלה לבנות את עצמה בנפרד ממשפחתה, בתוך שורת זהויות אישיות משלה, שעליהן החליטה: זהותה ככותבת, כעולה לארץ ישראל, כאישה עם רצונות רומנטיים ולא רק נערה. כך או כך, אפשר להבין את היצמדותה של הצעירה הסוערת והרגישה אל כל מה שמעניק לה השראה וכוח, על חשבון דחייתה המוחלטת את כל מה שאיים עליה בעבר.

החיים והאור הם אחד, גורסת נורה קריגר – כך ניתן לגזור מן הפיוט של אבן עזרא המצוטט ברומן, פיוט המלווה אותה כמוטו ומעניק לה השראה וכוח. "והוא האור. ובזכותו אנחנו חיים את חיינו". כך היא מקשרת מפורשות בין האור לשפיות, וממנו אל הצורך העז בחיים. אך בה בעת מרחף חשש השיגעון מעליה כל הזמן, כחלק מטבע – אישי-משפחתי ובה בעת גם אוניברסלי – של סכנה מתמדת להתערערות, לקריסה ולשקיעה בסיוט.

הסכנה הזו היא אנושית וטבעית לאדם, ממש כפי שהיא חלק מן הטבע, כפי שנראה בשיר "העץ", בו נקשרים יחדיו בהקבלה זה לזה סיוטי הלילה של בני אדם, וקשיי השרידה של עצים בזמן סערה.

"אַךְ גַּם אִם לָנוּ לֵב חוֹזֵר חָלִילָה, קְטַנֵּי הַסַּבְלָנוּת, אֵיכָה נוֹחִילָה בְּהִתְפּוֹרֵר לֵילֵנוּ הֶחָרֵד!"

הבשורה הטובה בסוף השיר היא, שכפי שהעצים שורדים את הסערה, כך יוכלו גם בני האדם לקום אל יום חדש, אל בוקר שבו נאחזת שוב הכותבת, או נורה, בלחש המלווה שלה, "והוא האור". או כמו שמבטיחה נורה לעצמה: "אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי".

הצעדה הזו אל עבר האור והעתיד משתקפת היטב באחד השירים האופטימיים של גולדברג, "את תלכי בשדה". מעבר לתמונה הפסטורלית-לכאורה מוזכרים שם גם האימה, הדם, השריפות, אך הפעם ללא צריבה, מתוך הבנה שתמונת עולם שלמה ובוגרת כוללת גם יסודות שליליים אך מתמשכת הרבה מעבר להם. כך, למרות האיומים והקדרות, בכל זאת רחב לבה של הדמות, "כאור בשולי הענן", והיא שואבת עוצמה דווקא מן הקרבה לחיים ולעולם.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.     .

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

אביבית משמרי

סופרת, עורכת ומו"לית. כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מתגוררת בתל אביב.

לכתבות נוספות של אביבית משמרי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו