ברצועה הראשונה של התקליטור מסופר: את הניגון הזה למדנו ממשפחתו של ר' דוד סוויל ז"ל איש חסד של אמת. ר' דוד היה מלמד ניגונים רק עם סיפור. את הניגון והסיפור הזה מקפידים לשיר ולספר בחוג המשפחה בכל הזדמנות. את הניגון שמע ר' דוד מאביו, סבא משה סוויל ז"ל, יליד ליטא.
סיפור המעשה מתרחש בתחילת המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם אלשאד שבליטא. ליל שבת קודש, ולבית הכנסת של הקהילה מגיע זוג ילדים קטנים, יתומים וחסרי כל. גבאי בית הכנסת מכבד את האחים בכיבוד המקובל של הקהילה לילדים קטנים: שירת אדון עולם בסיומה של התפילה. מפאת קומתם של הילדים אין הם מגיעים לבימת בית הכנסת ולכן הם מסתייעים בדרגש לעמוד עליו. וכך הם מנעימים את אווירת השבת בניגון הייחודי של אדון עולם. לאחר צאת השבת ממשיכים הילדים בנדודיהם בין עיירות ליטא. הזמן חולף והילדים אינם נצפים עוד באלשאד הקטנה. ר' דוד שואל את אביו, סבא משה: "מה עלה בגורלם של שני ילדים אלו, אבא?" סבא משה עונה: "ובכן, איני יודע, אבל הימים ימים קשים, ימים של חורף עז ועוני מחפיר גורלם של ילדים אלו כרובם של יהודי ליטא נחרץ לכליה. כנראה שמהילדים האלו נותר רק הניגון".
הדברים שנאמרו לאחר המהפכה הבולשוויקית שזימנה ימים של אימה, נעשו נכונים שבעתיים בעקבות זוועות הנאצים ושואת יהודי ליטא. אך הסיפור נותר. במשך שנים רבות ביקש ר' דוד שאת הניגון הזה ישירו ילדיו בהלווייתו. בחודש סיוון תשע"ד מסר את נשמתו לבוראו לאחר מחלה קשה. על פי בקשתו, כל המשתתפים בהלוויה שרו את הניגון, לזכר ר' דוד ולזכר ואתם ילדים מהעיירה אלשאד.
והחידה נותרה: מי היו הילדים? מה ידוע על הניגון?
אם יש לכם מידע נוסף על הניגון או על אותם שני ילדים, אנא פנו אלינו:
ד"ר גילה פלם, מנהלת ארכיון המוזיקה,
מייל: [email protected]
בני סוויל, בנו של דוד סוויל ז"ל –
מייל: [email protected]
טלפון: 0506700846
