אדון עולם – לזכר דוד סוויל ז"ל

​​חומרים רבים ומגוונים נקלטים בספרייה הלאומית. לא פעם, מתלווה להם סיפור. ולעתים הם מגיעים אליו מלווים בתהייה על פרט חסר או על מידע לא שלם. אמנם כשמדובר בחומרים בני זמננו, אפשר היה לצפות שהמידע יהיה שלם וקל להשגה, אבל במקרים מסוימים החידה ממתינה לפתרון. כך קרה לא מזמן עם הגעתו של תקליטור חדש למחלקת המוזיקה, אסופה של ניגונים, כשבתקליטור עצמו נותר סיפור הממתין לפתרונו ביחס לאחד הניגונים.

דוד סוויל ז"ל. תמונה: באדיבות בני סוויל

ברצועה הראשונה של התקליטור מסופר: את הניגון הזה למדנו ממשפחתו של ר' דוד סוויל ז"ל איש חסד של אמת. ר' דוד היה מלמד ניגונים רק עם סיפור. את הניגון והסיפור הזה מקפידים לשיר ולספר בחוג המשפחה בכל הזדמנות. את הניגון שמע ר' דוד מאביו, סבא משה סוויל ז"ל, יליד ליטא.

סיפור המעשה מתרחש בתחילת המאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם, בעיירה קטנה בשם אלשאד שבליטא. ליל שבת קודש, ולבית הכנסת של הקהילה מגיע זוג ילדים קטנים, יתומים וחסרי כל. גבאי בית הכנסת מכבד את האחים בכיבוד המקובל של הקהילה לילדים קטנים: שירת אדון עולם בסיומה של התפילה. מפאת קומתם של הילדים אין הם מגיעים לבימת בית הכנסת ולכן הם מסתייעים בדרגש לעמוד עליו. וכך הם מנעימים את אווירת השבת בניגון הייחודי של אדון עולם. לאחר צאת השבת ממשיכים הילדים בנדודיהם בין עיירות ליטא. הזמן חולף והילדים אינם נצפים עוד באלשאד הקטנה. ר' דוד שואל את אביו, סבא משה: "מה עלה בגורלם של שני ילדים אלו, אבא?" סבא משה עונה: "ובכן, איני יודע, אבל הימים ימים קשים, ימים של חורף עז ועוני מחפיר גורלם של ילדים אלו כרובם של יהודי ליטא נחרץ לכליה. כנראה שמהילדים האלו נותר רק הניגון".

הדברים שנאמרו לאחר המהפכה הבולשוויקית שזימנה ימים של אימה, נעשו נכונים שבעתיים בעקבות זוועות הנאצים ושואת יהודי ליטא. אך הסיפור נותר. במשך שנים רבות ביקש ר' דוד שאת הניגון הזה ישירו ילדיו בהלווייתו. בחודש סיוון תשע"ד מסר את נשמתו לבוראו לאחר מחלה קשה. על פי בקשתו, כל המשתתפים בהלוויה שרו את הניגון, לזכר ר' דוד ולזכר ואתם ילדים מהעיירה אלשאד.

והחידה נותרה: מי היו הילדים? מה ידוע על הניגון?

אם יש לכם מידע נוסף על הניגון או על אותם שני ילדים, אנא פנו אלינו:

ד"ר גילה פלם, מנהלת ארכיון המוזיקה,
מייל: [email protected]

בני סוויל, בנו של דוד סוויל ז"ל –
מייל:  [email protected]
טלפון: 0506700846

הטנגו של אסירי אושוויץ

"אני עדיין צעיר, אני רוצה עדיין לחיות": גם ברגעים האפלים ביותר האסירים במחנות ההשמדה הנאציים כתבו שירים

בקיץ 1948 הגיע בן סטונהיל למלון מרסיי בניו יורק עם מכשיר הקלטה כבד, והציב אותו בלובי המלון שבו התרכזו פליטים יהודיים רבים שהגיעו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי־אמריקני ממוצא פולני שעבד למחייתו בהתקנת רצפות, שטיחים וטפטים, סחב עימו מכשיר הקלטה כבד והציב אותו בלובי המלון. לשם מה? כדי להקליט את אותם פליטים שרים שירים שזכרו ממולדתם: את שירי העם ששרו הוריהם, שירי החגים מבית הכנסת, השירים מבית הספר ומתנועת הנוער וגם – השירים ששרו במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות או במקומות המסתור, שבהם שהו לאורך שנות המלחמה שתמה לא מזמן.

השירים שהקליט סטונהיל התגלגלו לארכיון ייווא (YIVO), המכון למחקר יהודי שעוסק במחקר יידיש, ובתיעוד ושימור של התרבות היידית הענפה של לפני מלחמת העולם השנייה. משם, הם הגיעו גם לארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. בין השירים האלו, ישנם גם שניים שקווי דמיון נמתחים ביניהם. שניים שמספקים הצצה גם לרגעי האימה – והתקווה – וגם למוזיקה הפופולרית של חציה הראשון של המאה העשרים.

שמו של השיר הראשון מגלה לנו כבר את התמונה כולה: "הטנגו מאושוויץ". וזהו אכן תיאור די מסכם. את השיר כתבה בפולנית ילדה פולניה בת 12 בשם אירקה ינובסקי. למרבה הצער, לא ידועים לנו עליה פרטים רבים מעבר לשמה ולגילה. אנחנו יכולים לומר שלא הייתה יהודיה ושנספתה באחד ממחנות אושוויץ. השיר שכתבה והושר לצלילי מנגינת טנגו ידועה מלפני המלחמה צבר פופולריות בקרב אסירי המחנות שבקומפלקס ההשמדה, ורבים זכרו אותו לאחר מכן, כשהגיעו להקליט במכונת ההקלטה הגדולה של בן סטונהיל.

1

שירהּ של ינובסקי והביוגרפיה שלה מזכירים לנו פן שבדרך כלל מוזנח בזיכרון אושוויץ. במקום היו כמה מחנות השמדה, ועוד מחנות עבודה רבים, ובין האסירים היו לא מעט שאינם יהודים. באושוויץ נרצחו עשרות אלפי פולנים, צוענים, שחורים ושבויי מלחמה רוסיים, צרפתיים ואחרים. גם מילות השיר של ינובסקי (שתורגמו על ידי ניצולים גם ליידיש) מדברות על אסירי אושוויץ, אך במפתיע לא מתמקדות ביהודים שבהם: "השחור מביא את המנדולינה ומנגן את שירו, האנגלים והצרפתים שרים ניגון, ומהצער נרקמת שלישייה מוזיקלית. וגם הפולני מנגן בחלילית וממלא את הלבבות, שרק החופש עדיין חסר להם". פזמונו של השיר מצית תקווה בלבותיהם של השומעים: "זהו הטנגו של האסירים, הטנגו של המוכים ממחנה אושוויץ… אבל החופש קורא לנו ועוד נהיה חופשיים".

"הטנגו מאושוויץ" לא היה שיר הטנגו היחיד שנשמע במחנות. אולי הטנגו, שצבר פופולריות גדולה באירופה של תחילת המאה העשרים, שימש זיכרון לחיים שלפני המלחמה, והיה לניצוץ תקווה שהמלחמה תיגמר והחיים ישובו למסלולם. וכך נמצא באוספיו של סטונהיל שיר נוסף, עם מאפיינים דומים רבים לשירהּ של ינובסקי, ובראשם – גם הוא טנגו.

גם זה שיר שחובר ככל הנראה באושוויץ, אם כי מחברו אינו ידוע. הפעם נכתב השיר ביידיש, ולא בפולנית. שמו של השיר הוא "אוי היה לי פעם אבא" ("אוי געהאט האב איך א מאל א טאטן"), והוא מספר את סיפורו של ילד יתום שהוריו נרצחו במחנה ההשמדה המפורסם. המנגינה הרכה והמנחמת בקצב הטנגו, מסככת את כאב האובדן ומקהה את עוקצן של המילים הקשות שמתארות את חיי המחנה. סופו של השיר – בדומה ל"טנגו מאושוויץ" – שומר גם הוא על נימה אופטימית: הדובר מכריז כי הוא עודנו צעיר ועל כן הוא בוחר בחיים וימשיך לחיות למרות הכל.

 

חוטים רבים של דמיון נמתחים בין שני השירים הללו שמספקים הצצה נדירה לשירי מחנות ההשמדה שהפיחו מעט תקווה בקרב האסירים. שניהם נכתבו, ככל הנראה, על ידי ילדים צעירים. שניהם מתארים את המציאות הקשה במחנה, אך מביעים תקווה עזה שהסיוט ייתם בקרוב. אלו שני השירים היחידים באוסף שמזכירים במפורש את השם אושוויץ, ובשני המקרים מלווה את הכאב ואת התקווה קצב הטנגו, שמקורו הרחק מאדמת פולין, אבל מסמל עבור המאזינים את התקווה שהכל עוד יבוא על מקומו בשלום.

כתבה זו נכתבה בסיועה הרב של ד"ר גילה פלם, חוקרת מוזיקה מתקופת השואה, ומנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות:

גלויות מאושוויץ

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

גלויות מאושוויץ

"אישה יקרה, אני בריא ואני עובד כחייט. איחולים לבביים ונשיקות..." מכתבים וגלויות שנשלחו ממחנות הריכוז הנאציים

גלויה שנשלחה על ידי פול שפיצר, אסיר במחנה הריכוז מנוביץ, שבמתחם אושוויץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

השולח: זיידן אפריים, מחנה העבודה בירקנאו, ביתן 1, שלזיה עילית

הנמען: מר שנייד, קרל, וינה

תאריך הגעה: 1 בפברואר 1943

 

אני מעדכנך כי אני עובד כחייט וששלומי טוב ושאני בריא ואני מקווה לקבל את תגובתך בקרוב.

איחולים לבביים למשפחת ברגר.

 

הודעות קצרות, לקוניות, מועטות פרטים, עם הבעות חיבה מינימליות…

הגלויות והמכתבים האלו נכתבו על ידי אסירים יהודיים שהוחזקו במחנות נאציים שונים, בתוך מתחם אושוויץ. הכותבים קיוו ליצור קשר עם בני משפחותיהם בווינה.

מכתבו של אפריים זיידן, אסיר בבירקנאו, אל קרל שנייד מהקהילה היהודית בווינה. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לזיידן. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

כל הגלויות מוענו לאיש קשר בתוך הקהילה היהודית של וינה, קרל שנייד, שהתבקש בדרך כלל להעביר מסרים לקרובי משפחתו של השולח. שנייד לא תמיד הצליח לעמוד בבקשה.

למרות שבשלב זה (שנת 1943) נותרו מעט יהודים בעיר וינה, "מועצת הזקנים" של הקהילה היהודית (Ältestenrat der Juden in Wien) המשיכה לתפקד כישות ציבורית, ממש עד סוף המלחמה (רוב אלו שנותרו מאחור היו חצי-יהודים או יהודים שנישאו לנוצרים).

הדבר בולט ביותר בהתכתבויות אלה הוא מה שלא נאמר בהן. הגלויות והמכתבים עברו דרך הצנזורה הנאצית. היה ברור לכולם שאין כל אפשרות להתייחס לזוועות שהתרחשו בקרבתם המיידית.

רוב הכותבים שמוזכרים כאן היו אסירים בתת המחנה מונוביץ, שנכלל במתחם אושוויץ וסיפק עובדי כפייה לכמה מפעלים גרמנים שנבנו בסמוך. ההתכתבויות הן חלק מארכיון הקהילה היהודית בווינה, שנשמר בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בספרייה הלאומית.

קרל שנייד שלח תגובה למכתבו של אפרים זיידן, המצוטט מעלה. כך ענה:

 

מר זיידן היקר,

אני שמח לשמוע שאתה עובד וששלומך טוב. לצערי איני יכול להעביר את איחוליך למשפחת ברגר מכיוון שאיני יודע את כתובתם. אם אתה צריך משהו נוסף, אנא הודע לי ואבדוק אם אוכל לשלוח את זה אליך.

כל טוב.

 

למטה אנו רואים מכתב שנכתב בידי לייביש שפרבר, אסיר במונוביץ:

 

מר שנייד היקר,

תודה לאל אני בריא ושלומי טוב, מקווה שגם אתה.

מה החדשות לגביך? מה קרוביי עושים? מקווה שאתה בסדר, אני מודה לך על הכל בבקשה שמור על בריאותך.

כל טוב,

שלך,

שפרבר

 

שנייד ענה:

 

מר שפרבר היקר,

תודה לך על המכתב שלך, שמחתי לשמוע ממך שוב.

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום מבת דודתך מינה.

איני יודע את כתובת קרוביך, ולכן איני יכול לברר מה שלומם.

כל טוב.

 

שפרבר נרצח לאחר מכן באושוויץ, בחודש אוגוסט של שנת 1943.

 

מכתבו של לייביש שפרבר ממחנה מונוביץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לשפרבר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

גם פאול שפיצר כתב אל שנייד,  אך התעניין דווקא בשלומו:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכנך שבריאותי טובה ואני מקווה לשמוע אותו הדבר ממך. אהיה שמח אם תוכל לספר לי על עצמך.

כל טוב לך

שלך,

פאול שפיצר.

מחנה העבודה מונוביץ

 

שנייד ענה לו:

 

מר שפיצר היקר,

אני שמח לשמוע ממך שוב. אל תהסס לכתוב לי, אם ברצונך לדעת דבר מה, פשוט שאל.

עד אז, כל טוב.

הגלויה של פול שפיצר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

שתי תשובותיו של שנייד, כמעט זהות לחלוטין. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

פאול גריונברג סיפר במכתבו על כך שאושר לו לקבל חבילות מזון:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכן אותך שאני בריא וארצה לשמוע אותו הדבר ממך. מותר לי לקבל חבילות מזון [בשווי] של עד 60 שילינג ועד [משקל] 250 גרם.

איחולים לבביים ותודה לך,

פאול גריונברג

 

שנייד השיב לו:

 

מר גריונברג היקר,

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום ממר רייס. שכחת להגיד לי באילו פרקי זמן אתה רשאי לקבל את החבילות האלה ואם יש לך בקשות כלשהן לגבי התכולה?

אנא ענה על שאלותיי מתי שמתאפשר לך.

עד אז כל טוב.

 

סריקה של מכתבו של גריונברג מוצגת כיום בתערוכה האוסטרית במוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין. גריונברג נפטר בווינה ב-2018.

הגלויה של פול גריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לגריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

אברם טננבאום, אסיר במחנה בירקנאו, כתב ישירות לאשתו בווינה:

 

אישה יקרה,

אני בריא ואני עובד כחייט.

איחולים לבביים ונשיקות,

טננבאום

 

התשובה, למרות זאת, הגיעה משנייד. לא ברור אם גברת טננבאום אי פעם קיבלה את המכתב מבעלה.

 

מר טננבאום היקר,

אני שמח לשמוע ממך, שאתה עובד וששלומך טוב ושאתה בריא. אם אתה צריך משהו, כתוב לי.

כל טוב

מכתבו של אברם טננבאום אל אשתו. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

המכתב למטה נכתב על ידי איזידור ברטהולץ:

 

מר שנייד!

מכיוון שלא שמעתי ממשפחתי זמן מה, אני רוצה למסור לך את בקשותיי. שלושה חודשים אני במחנה העבודה מונוביץ שם שלומי טוב ואני בריא. אני מבקש ממך באדיבות לשלוח לי משקפי קריאה סנטנדרטיים ואבקש ממך לענות לי מידית.

תודה לך מראש וכל טוב,

ברטהולץ

 

שנייד השיב וכתב את הדברים הבאים:

 

מר ברטהולץ היקר,

קיבלתי את מכתבתך אך לצערי אין ביכולתי לשלוח לך משקפיים מבלי שתאמר לי איזה סוג אתה צריך ואם אתה קצר-רואי או מתקשה בראייה לרחוק. בבקשה ענה לי על השאלות האלה ואני מקווה שאוכל להשיג לך משקפיים. אם יש משהו נוסף שאתה רוצה לדעת, אנא הודע לי ואבדוק אם הדבר אפשרי.

כל טוב.

מכתבו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד, שמעולם לא הגיעה לידיו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

מכתבו של שנייד מעולם לא הגיע לברטהולץ. הוא נרצח באושוויץ ב-22 בפרבואר 1943, תשעה ימים בלבד לפני ששנייד שלח אליו את תשובתו.

 

תודה מיוחדת לקארל פיליפ שפאלינגר, מתנדב מטעם 'אות הכפרה והשלום' בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בתרגום, לאודי אדרי על צילומיו היפים ולד"ר יוחאי בן-גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

 

בפסיעות הפחד: לאה גולדברג והחשש מטירוף

בשורות שיריה של לאה גולדברג מקופלת חוויה עזה, שחוזרת גם ברומן "והוא האור" – חוויה של שיממון ובדידות, מועקה ואימה גדולה

"בְּדִמְעַת זִכְרוֹנוֹת זוֹרַחַת
הַמּוֹלֶדֶת הָאֲפוֹרָה –
שִׁמְמוֹן הָעִיר הַנִּדַּחַת,
שַׁבָּתוֹת שֶׁל מָרָה שְׁחוֹרָה,
כָּל אֲשֶׁר הִקִּיפַנִי כְּפַחַד
בַּלֵּילוֹת בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה".

(סיום, עמ' 101)

בשורות הקצרות האלה מתוך השיר "סיום" מקופלת חוויה עזה של לאה גולדברג ככותבת, חוויה שחוזרת בכמה וכמה שירים – חוויה של שיממון ובדידות, צבעים קודרים, לילה, מועקה ובעיקר אימה גדולה.

בשיר אחר של גולדברג, "זמר", מגיע החשש בצורת סיוטי לילה של ממש, בחלומות טרופים ואשמורות רצופות ללא שינה.

"… בְּעֵינֵי אֲחוֹתִי כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם
הַפַּחַד הַהוּא וְאוֹתוֹ הַחֲלוֹם.
הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת.
וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת".

מה מקור האימה הזו, החוזרת ונשנית בגוף היצירה של גולדברג? אימה הפושטת ולובשת צורה בשירים השונים: לעיתים נראה שהיא קשורה לבדידות קיומית מופשטת, לעיתים היא נקשרת לימים מוקדמים, אך לרוב היא נותרת חסרת הסבר.

ברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים שכתבה גולדברג "והוא האור", מתואר מאורע עז רושם שננעץ בלב הדמות הראשית ברומן, נורה קריגר. לצד זיכרונות חמימים מימי ילדותה, נושאת בליבה נורה הצעירה במשך שנים אירוע מפחיד מילדותה, שכנראה לא היה יחיד אלא אופייני:

הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא-מוסקת. יקיצת-מגור. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלופה מעל לראשה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. צעקה… פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית-החולים לחולי-הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאם השבורה…"

וכך מסתבר: אביה של נורה קריגר לקה בנפשו כשהייתה ילדה; היא חיה בצל הבושה והחרדה, והשתדלה להתרחק ככל יכולתה מן ההיסטוריה המשפחתית ומן הדיבור אודותיה. אלא שלא קל להימלט מתעתועי הנפש, כמו גם מההיסטוריה האישית ומגורל המשפחה, וגם אם נורה הגיפה את הדלת על זכרו של האב, עדיין קיים בה הפחד מן השיגעון שעלול לתקוף אותה עצמה. בשיחה עם אלברט ארין, ידידו של אביה שאליו נקשרה, מתוודה נורה בפירוש: "כאשר הייתי בחוץ-לארץ, חשבתי שלא אפחד עוד, שנגמר. אבל כאן, בבית, אני מפחדת… מפני השיגעון".

הזמנה למסיבת ההשקה של "והוא האור". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001161670405171

שיגעונו של אביה אמנם התפרץ בעקבות מאורע קיצוני ויוצא דופן (מאסר, עינויים ושבירה פסיכולוגית שיטתית), ואין לדעת אם היה בלתי נמנע. אך בכל זאת, החשש מתורשה של השיגעון, ממעבר שלו כגזירת גורל משפחתית, אינו מניח לנורה. מרגע שעולה עניין זה בשיחה, כבר בעמודי הרומן הראשונים, "משהו נטרד בשיווי משקלה של נורה, ומעט ההומור שהיה לה עד כה פג". הפחד אינו רק מערער, הוא גם חותר תחת האפשרות להקלה באמצעות צחוק או שיחה קלילה.

החשש הזה מפני התערערות הנפש, מפני מסלול אובדן ידוע מראש, מצוי לרוב גם בשירי לאה גולדברג. כך היא כותבת בשיר "בנתיב הסיוטים":

"תָּמִיד, תָּמִיד הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה
אֶל הַמָּקוֹר הַהוּא. תָּמִיד, תָּמִיד.
אֲבָל הָיָה כִּשּׁוּף, הָיְתָה מִלָּה –
שְׂפָתַי אֵינָן זוֹכְרוֹת אֶת הַתְּפִלָּה"….

"וְאִם יִהְיוּ הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים
וְאֶל הַיּוֹם תִּפְרֹץ הָאֲפֵלָה
מִתּוֹךְ הַחֲדָרִים הַחֲשׁוּכִים?
וְאִם אֲנִי אֶשְׁכַּח אֶת הַתְּפִלָּה?"

ההקבלה האינטואיטיבית בין עמעום החשיבה החדה לבין חשיכה, לילה, שחור, אובדן דרך, דומיננטית מאוד ברומן "והוא האור", והיא ניכרת גם בשיר, כאשר מרחף מעל כל אלה גם צל מוות.

השיר "בלהות" ממחיש את הפחד הזה לפרטי פרטיו. דימוי החושך מופיע בו ביתר שאת, ואפילו מולד הירח הוא "חיוור וחד". תמונה בשיר מתארת את  מה שנראה כבית סוהר, אבל כה מטריד ומוזר, עד שהוא עושה רושם של בית חולים לחולי רוח שהדוברת נקלעה אליו. צווחות חתולים, אנשים גלוחי ראש וחסרי אוריינטציה:

"רָאשֵׁי הָאֲסִירִים בַּחַלּוֹנוֹת
עַל כָּל שְׂבָכָה גֻּלְגֹּלֶת מְגֻלַּחַת.
וְכַעֲדַת קַבְּצָנִיּוֹת זְקֵנוֹת
כַּת חֲתוּלִים רַעַבְתָנִית, צוֹוַחַת
כְּרוּכָה בְּעִקְבוֹתַי. וְאֵין מִפְלָט…"

אין פלא אפוא שתגובת הדוברת למראות היא אימה צרופה ותחושת ערעור:

"וְשׁוּב כְּאָז אֵי-אָנָה מֵעַצְמִי
אֲנִי נִמְלֶטֶת בִּפְסִיעוֹת הַפַּחַד".

בהמשך השיר מגיע החושך השחור, מין תוהו מטביע-כל:

"בִּשְׁחוֹר עָמוֹק, בְּחֹשֶׁךְ עַד-אַפְסַיִים,
אוּלַי יִשְׁקֹט לִבֵּנוּ וְנִרְפָּא.
רַק אַל תִּתֵּן, אֵלִי, מְאוֹר-עֵינַיִים
בְּעוֹד חַיִּים בְּשָׂרֵינוּ בַּחֶרְפָּה ".

לאה גולדברג. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: טוביה ריבנר

הבקשה המפורשת הזו של הדוברת בשיר "בלהות", שלא לראות, שלא לדעת את הקורות האיומים של אלה שנדונו לאותו גורל, עולה בקנה אחד עם ההתכחשות של נורה הצעירה למחלת אביה ברומן "והוא האור". חוסר היכולת לסבול את השיגעון, את קיומה של הנפש הפצועה, מתחיל בבדיה שהיא מספרת: "אין לי אב! אבי מת!". והוא מגיע עד למשאלה של עיוורון וכליה עצמית, ובלבד שלא לחיות בתוך מחלת הרוח.

עבור נורה, כך עולה מהרומן, מחלת הרוח כגזירה משפחתית מציינת את השיא של חוסר השליטה שלה בגורלה שלה. זהו חוסר שליטה שאינה יכולה לסבול. כך, כאשר היא מתוודעת לקורותיו האמיתיים של ארין, בסוף הרומן, מגיע חוסר השליטה למצוקה של ממש: "הכל הולך למקום אחד. גם הוא אשר אהבה. כל העולם כולו חולה-רוח… גם את, אפוא. ברור כי גם את. וכי מדוע לא? הם קוראים לכך גורל".

צו הגורל, או מה שנראה לכותבת גולדברג כצו הגורל, חוזר בסיום השיר "בלהות", ומתאר את סופה של הדרך הסלולה, ההולכת לכיוון אחד:

"פִּתְאוֹם חוֹרֵק הַשַּׁעַר הֲמֻחְלַד –
שָׁם נִפָּגֵשׁ, רֵעַי, כֻּלָּנוּ יַחַד ".

גם בשיר האמביוולנטי "בשעה טובה" מופיעה אותה תמונה, של דמות המופקרת לגורלה, חסרת אונים ואפופת עלטה:

"וַתִּקְרָא וְאֵין תְּשׁוּבָה
וְהַלַּיְלָה עָמוֹק כְּבוֹר-שַׁחַת
וְקוֹלְךָ הַבּוֹדֵד גּוֹוֵעַ".

***

כאן יש לעצור ולשאול: מדוע בעצם "קולךָ בודד"? אין חולק על החוויה האישית המעוררת אימה של נורה קריגר (או של גולדברג) לנוכח פרצי האלימות וההזיות של אביה. אך האם אדם חולה נפש נדון מאליו לבדידות, לחוסר משמעות ולחוסר קשר אנושי? (אין לשכוח שאביה וארין היו ידידי נפש המחויבים זה לזה). בשירים מופיעה חוויית השיגעון כחשיכה טוטאלית ושלמה, ללא יכולת הפרד בין מרכיביה השונים: בין המצוקה האישית לבין תחושת הבדידות, בין המחלה לבין הפגיעה באחרים, בין המצב הרפואי לחוסר השליטה על חושי הראייה והתפיסה – הכל משמש בערבוביה, והכל שחור, אטום, סגור.

גם ברומן "והוא האור", שיחות רבות של נורה עם ארין סבות סביב הטעם, או חוסר הטעם בעיניה, של החיים עם מחלת נפש. נורה גורסת כי לחולי נפש עדיף מותם מחייהם, ואילו ארין (מטעמים שמתבררים רק בסיום הרומן) מגיב לדברים הקשים הללו בנוקשות וברוגז. בשיחה דמיונית ביניהם הוא מייעץ לה – בסרקאזם גלוי – להטביע את עצמה. אך היא זועקת "אינני רוצה, אינני רוצה. אני רוצה לחיות".

שוב נעצור כאן להרמת גבה: אם נורה רוצה לחיות בכל זאת, האין היא מזהה בכך כי יצר החיים גובר על הפחד? הנה היא יוצרת, למרות הכל, ומתעדת את תחושותיה, האין כוח היצירה גובר על רשמי הסיוט? המצג שעולה מתיאוריה של נורה, שבו בני אדם חיים מחרדה לחרדה בדרך אל המוות, הוא רב רושם וקשה מנשוא. האין בחיים כאלה ולו שמץ של אור ונחמה? מדוע לא מוזכרת במצג שלה עוצמת היצירה, ולא מוזכר כוח הריפוי של הקשר בין בני אדם, שני כוחות שלמעשה מקיימים את נפשה של נורה הצעירה.

שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: חנן הרצברג

ייתכן שאפשר לייחס את הטוטאליות הבלתי סלחנית הזו לגיל הצעיר של נורה. ייתכן שאפשר לקשר אותה לרצון שלה לבנות את עצמה בנפרד ממשפחתה, בתוך שורת זהויות אישיות משלה, שעליהן החליטה: זהותה ככותבת, כעולה לארץ ישראל, כאישה עם רצונות רומנטיים ולא רק נערה. כך או כך, אפשר להבין את היצמדותה של הצעירה הסוערת והרגישה אל כל מה שמעניק לה השראה וכוח, על חשבון דחייתה המוחלטת את כל מה שאיים עליה בעבר.

החיים והאור הם אחד, גורסת נורה קריגר – כך ניתן לגזור מן הפיוט של אבן עזרא המצוטט ברומן, פיוט המלווה אותה כמוטו ומעניק לה השראה וכוח. "והוא האור. ובזכותו אנחנו חיים את חיינו". כך היא מקשרת מפורשות בין האור לשפיות, וממנו אל הצורך העז בחיים. אך בה בעת מרחף חשש השיגעון מעליה כל הזמן, כחלק מטבע – אישי-משפחתי ובה בעת גם אוניברסלי – של סכנה מתמדת להתערערות, לקריסה ולשקיעה בסיוט.

הסכנה הזו היא אנושית וטבעית לאדם, ממש כפי שהיא חלק מן הטבע, כפי שנראה בשיר "העץ", בו נקשרים יחדיו בהקבלה זה לזה סיוטי הלילה של בני אדם, וקשיי השרידה של עצים בזמן סערה.

"אַךְ גַּם אִם לָנוּ לֵב חוֹזֵר חָלִילָה,
קְטַנֵּי הַסַּבְלָנוּת, אֵיכָה נוֹחִילָה
בְּהִתְפּוֹרֵר לֵילֵנוּ הֶחָרֵד!"

הבשורה הטובה בסוף השיר היא, שכפי שהעצים שורדים את הסערה, כך יוכלו גם בני האדם לקום אל יום חדש, אל בוקר שבו נאחזת שוב הכותבת, או נורה, בלחש המלווה שלה, "והוא האור". או כמו שמבטיחה נורה לעצמה: "אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי".

הצעדה הזו אל עבר האור והעתיד משתקפת היטב באחד השירים האופטימיים של גולדברג, "את תלכי בשדה". מעבר לתמונה הפסטורלית-לכאורה מוזכרים שם גם האימה, הדם, השריפות, אך הפעם ללא צריבה, מתוך הבנה שתמונת עולם שלמה ובוגרת כוללת גם יסודות שליליים אך מתמשכת הרבה מעבר להם. כך, למרות האיומים והקדרות, בכל זאת רחב לבה של הדמות, "כאור בשולי הענן", והיא שואבת עוצמה דווקא מן הקרבה לחיים ולעולם.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ.
לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ
מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב
תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

 

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן