השנה היא 1945 וחבורת צעירים מהיישוב העברי המתפתח מחליטה לצאת למסע מסוכן לאילת. זאת אומרת, אילת העתידית – באותם הימים עוד נקרא האזור בשמו הערבי, אום-רשרש. זה סיפור על החוויות שעברה החבורה הצעירה בדרכה ועל השם החדש שהעניקה לאחד מחבריה, שמעון פרסקי בן ה-23.
בעידודם הנמרץ של יצחק שדה, דוד בן גוריון וארגון הנוער העובד, החליטו 14 צעירים מהיישוב העברי בארץ לצאת למסע אל אום-רשרש. היות ששום מפה לא הייתה ברשות החבורה וכל שידעו על האזור התבסס על צ'יזבטים מצמררים ששמעו באיזה קומזיץ, שכרה החבורה מורי-דרך בדואים ומספר גמלים לרכיבה. היה לאותו מסע מטרה סמויה שלא העזו לגלותה לאיש מלבדם – סקירת הדרך ש"רגל יהודית לא דרכה שם אלפיים שנה ויותר" למקרה של מאבק עתידי על האזור. לשם כך, הסליקו הצעירים את הנשקים שסחבו עמם בתוך מימיות.
באחד מימי המסע ביצע ד"ר מנדלסון, בכיר המשתתפים במסע, סקירה יסודית של חיי הטבע בדרך וגילה בערבה קן של פרסים, זן של נשר המצוי בארץ ישראל. מאותו יום ואילך ובעקבות אותה התגלית, העניקו חבריו של שמעון פרסקי את שמו החדש: שמעון פרס.
23 ימים בשמש הקופחת עשו הצעירים בדרך כשהמחשבה על שכשוך בים סוף מנצחת כל חשש שהצליח להתנגב לראשם לגבי הצלחת המסע. 20 קילומטרים מים סוף הנכסף שמעו טרטור מכוניות שהלך והתחזק. הוא התגלה אחרי מספר דקות כניידות בריטיות. את הלילה, גילו 14 הצעירים, יצטרכו לבלות בתא בתחנת משטרת אום-רשרש. בלי שום זכות לעבור בדרך צלחה, הובאו ההרפתקנים למחרת בבוקר למשפט אדמינסטרטיבי בפני מושל מחוז עזה, "הלורד אסקויית הצעיר, שדן את היהודים המחוצפים בעוון כניסה לשטח "מוגן" – מי לשבועיים מאסר ומי לתשלום קנס."
ההרפתקה לא רק שלא נגמרה שם, אלא אף הפכה למוזרה יותר: עוד באותו הלילה לקחו העצורים מונית לתל אביב. הם סרקו את העיר לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר עורך דין הרפתקן מספיק, ומשזה לא נראה באופק – התייאשו ולקחו עם שחר מונית חזרה לבית המעצר. כשנשאלו אם בכלל היה שווה לצאת לכל ההרפתקה, היות שכלל לא הספיקו לטבול במימיו של הים האדום, ענו בחיוב. הם תירצו את תשובתם בכך שראו את סיני. שלוש שנים לאחר המסע, שימשה המפה ששרטטו הסיירים הנועזים את הכוח הכובש של צה"ל בדרכו לאילת. ולגבי אותו שמעון פרסקי/פרס, הוא רק הלך ועשה חיל.
תגובות על כתבה זו