"אבא היקר מכל,

שאלת אותי לאחרונה מדוע אני מתעקש שאני מפחד ממך."

במילים אלו בחר הסופר הצ'כי-יהודי בן ה-35, פרנץ קפקא, לפתוח את המכתב שכתב בנובמבר 1919 לאביו, הרמן קפקא. מרבית חייו ניסה קפקא לברוח מהצל של אביו; הוא סירב להיכנס לעסק המשפחתי – חנות הסדקית שניהלו הוריו בפראג – ובמקום זה בחר לרכוש השכלה כמשפטן. בשנותיו האחרונות הוא מיעט לבקר בבית הוריו וניסה לבנות לעצמו חיים חדשים כמשפטן בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, והיה לסופר שממעט לפרסם.

כל זה נקטע לאחר עוד התערבות הרסנית מצד אביו – התערבות שהובילה לביטול האירוסין של בנו עם יולי ווריצק. קפקא לא יכול היה עוד להכיל את כעסו והטיח באביו את רצף ההתעללויות שהעביר את ילדיו ואת הדרך שבה נפגע קפקא עצמו.

דרך המכתב נחשפת דמות של אב נוקשה ואכזרי – נכון, הרמן אכן עבד קשה כל חייו כדי לפרנס את משפחתו, אך דווקא דמותו הקשוחה, היודעת-כל והרודנית מנעה כל אפשרות לאמפתיה מצד ילדיו. לכך תרמה הנטייה התמידית שלו לדכא את כל רצונות ילדיו ולבטל כל דעה שונה משלו בטענה שהיא תוצר של מוח פגום והוזה. בשלב מסוים, מציין קפקא, כיוון אביו חצי ביקורת ארסית כלפי כל העולם (ובראש ובראשונה כלפיי בנו הבכור) עד שנשאר היחיד בצד הנכון.

"הייתי ילד מפוחד וחששן", כתב קפקא לאביו לפי תרגום המכתב לעברית מאת אילנה המרמן, "ובכל זאת אין ספק שהייתי גם עקשן, כדרכם של ילדים, גם אין ספק שאמא פינקה אותי, אבל איני יכול להעלות בדעתי שהייתי סורר במיוחד, איני יכול להעלות בדעתי שלא היה אפשר להשיג ממני כל דבר במילת חיבה, באחיזה שקטה בידי, במבט שוחר טוב".

מקרה אחד מילדותו בצל הרמן התעלה מעל כולם: פרנץ קפקא הילד בוכה ודורש לשתות מים מתוך רצון להציק להוריו, ואביו הכועס עוקר אותו ממיטתו בכוח ונועל אותו במרפסת לקפוא בחורף הצ'כי. הרגע הזה הבהיר לילד כיצד בכל רגע הוא יכול להילקח מהמציאות המוכרת ולהיזרק אל עולם שבו כל החוקים סתומים בעבורו. היה זה מיצוי של הרגע הקפקאי – אותו רגע מפתח שמשוחזר שוב ושוב בכתיבה הבדיונית שלו – מהמפגש של יוסף ק. עם החוק ועד אותו בוקר ארור שבו הקיץ גרגור סמסא מתוך חלומות טרופים וגילה ש"נהפך במיטתו לשרץ ענקי".

ברצף התוכחות הללו בחר קפקא להאיר גם את תכונות האופי החיוביות של אביו, תכונות שהפיחו בו תקווה לשיפור היחסים. הוא נזכר בחיבה בפעם ההיא שבה ביקר אותו הרמן כשהתאושש ממחלה קשה. כיצד התהלך על בהונות והציץ אל חדרו, מנופף בשלום כדי לא להפריע למנוחת בנו. הוא סיפר לאביו שרגעים מסוג זה יכולים לגרום לאדם לבכות מאושר, "כפי שאני בוכה עתה". מבין השורות מתגלה המכתב כמה שהוא באמת – ניסיון נואש של בן ממורמר אך אוהב לקבל אישור מאביו.

כשסיים קפקא לכתוב את המכתב, הוא מסר אותו לאימו. לאחר שקראה את תוכנו החליטה שמוטב שאביו לא יראה אותו כלל והחזירה אותו לבנה. הוא לא ניסה לשלוח אותו בשנית. המכתב ובו 47 עמודים מעולם לא הגיע ליעדו. בעיזבון מקס ברוד שמור המכתב הכתוב במכונת כתיבה (ברוד ציין כי היה זה קפקא שהקליד את המכתב). העמוד האחרון נכתב בכתב ידו של קפקא. לצערנו, לא נוכל לקבוע אם מדובר באותו עותק שהעביר קפקא לאימו, או שמדובר בטיוטה קודמת. גרסה נוספת למכתב, כולה בכתב ידו של קפקא, שמורה בארכיון הספרות הגרמנית בעיירה הגרמנית מרבאך.

"המכתב אל האב" הוא הטקסט האוטוביוגרפי היחיד שהשלים קפקא בימי חייו, ואף על פי שהזכרונות המשוחזרים בין דפיו נבחרו כדי לשרת את הרוח הלוחמנית שבה נכתב, זהו הטקסט שמספק את התמונה החדה ביותר בילדותו של הסופר המודרניסטי הגדול. נהוג להפריד בין הכתיבה הספרותית של קפקא – כתיבה של משלים החסרים נמשל ברור וחד – לבין הכתיבה האישית המורכבת ממכתבים, מיומנים וממחברות הגיגים. את "המכתב אל האב" מתקשים חוקרי קפקא להכניס בלעדית לאחת מהקטגוריות הללו.

קבלו טעימה מארכיון קפקא

"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת

צייר ושמו פרנץ קפקא

"פנקס בתי הכנסת הספרדים" הוא אחד מארבעה עשר פנקסי קהילה ששימשו את הקהילה היהודית בפרארה שבאיטליה והשתמרו עד ימינו. התעודה, ששמורה כיום בספרייה הלאומית, מכילה פרוטוקולים של ישיבות הוועד היהודי בעיר בתאריכים 23 באפריל 1715 ועד 18 בפברואר 1811.

כשבוחנים את התעודה מגלים כי המילה "צ'ימיטריו" (איטלקית: בית קברות) מופיעה בה הרבה פעמים. מופעים אלה מספקים מידע חדש ומעניין בנוגע לסיבת היעלמותן המוחלטת כמעט של מצבות עתיקות מבית הקברות הספרדי של פרארה, ששוכן כיום בוויה אריאנובה. בית הקברות ששירת את הקהילה הספרדית במקום מוזכר ב-35 סעיפים בפנקס – 13 מהם עוסקים בחידוש כתבי המינוי של המופקדים על ניהול האתר.

לא סביר שהייתה זו יד המקרה שהעלימה את המצבות הרבות שמילאו, כך נראה, את שני בתי הקברות הספרדים של פרארה – זה הישן וזה החדש. בתעתיק ישיבת המועצה מיום 8 באפריל 1717 מופיעים טיעוני ההגנה של אדם הנאשם בגניבה ובמכירה של מצבות קברים מהקהילה הספרדית בפרארה לרשויות העירוניות המקומיות באותה עת.

ועד הקהילה הציע לאיזקו למפרונטי הגנה נוכח אישומים כוזבים בגין גניבה ומכירה של מצבות. מאשימיו טענו כי הוא ביצע את הפשעים הללו מיוזמתו, אך ועד הקהילה טען שאת מצבות השיש מכרה הקהילה עצמה בשנים 1705 ו-1706, למטרות רווח.

השם הראשון ברשימת רוכשי המצבות החסרות הוא שיפיון סגראטי, שהיה לנשיא מועצת החכמים (ראש העיר) של פרארה ורכש את השיש כדי "לתקן את שיטפונות המים". בשנת 1705 עלו נהרות הפו והפנרו על גדותיהם, ופרארה הוצפה בשיטפון הרסני שכונה "הגדול מכולם". ראש מועצת החכמים, המרקיז שיפיונה סקראטי גי'רלדי, נקט פעולות מנע כדי לצמצם נזקים, הן לפני השיטפון והן לאחריו.

כדי למנוע מהמים לשטוף את רחובות העיר ולחרב אותם, אטם סקראטי בחומה את שער 'פורטה דלי אנג'לי', אחד משערי הכניסה הראשיים לעיר, שהגנו עליה מאימת השיטפון. סביר להניח שכדי לאטום את השער העתיק נזקק המרקיז סקראטי בדחיפות לחומרי בניין, ולמטרה זו רכש כדין את מצבות הקבורה היהודיות. השערה אפשרית אחרת היא שראש מועצת החכמים רכש את המצבות הספרדיות רק אחרי השיטפון הממושך, והשתמש בהן כדי "לסגור את הדרכים ולתקן את גדות הנהר". יתר על כן, נטען שב-28 ביוני 1706 – כשנה אחרי השיטפון הקשה – תרם אותו שיפיונה סקראטי ג'ירלדי ברוחב לב לעיר פרארה שתי בארות מתומנות, שנבנו על חשבונו מהשיש שמוחזר ממצבות היהודים.

השם השני שמוזכר בעדות בפנקס הקהילה הוא של הקרדינל דל ורמה. הכוונה כאן היא לקרדינל הבישוף ממלא המקום טדאו לואיג'י דל ורמה, שכיהן כבישוף העיר פרארה מ-1701 ועד מותו בשנת 1717. יחסיו עם יהודי פרארה היו שנויים במחלוקת, עד כדי כך שבכהונתו פרסם צווים שאסרו לכבד את המתים בהקמת מצבות. מדברים שכתב ראש מנזר, אדם בשם ג'ירולמו ברופאלדי, אנו למדים על פרשייה הקשורה לבניין ארמונו הראוותני של הארכיבישוף, שאת בנייתו יזם הקרדינל טומאסו רופו. הוא שימש שליח האפיפיור לעיר, ולימים התמנה בה לארכיבישוף. בפנקס הקהילה נטען שאורוות הארכיבישוף רוצפו במצבות שנגנבו במעטה החשכה מהגנים שבהם נקברו יהודים.

בעוד שברופאלדי, שלעיתים קרובות דיבר בגנותם של היהודים, כותב על גניבה, פרוטוקול ישיבת ועד הקהילה הספרדית מאפריל 1717 מעיד מפורשות כי הקהילה היהודית מכרה את המצבות לבישוף פרארה. הדבר שידוע בוודאות הוא שאחרי שקיבל לידיו הקרדינל דל ורמה את מצבות היהודים, הוא העביר אותן לרשותו של השליח האפיפיורי, הקרדינל רופו, והשתמש בהן לריצוף האורוות שבהן שוכנו סוסיו הרבים.

הרשימה הקצרה של קונים רמי מעלה נחתמת בשמו של אמיליאנו טרוואליוני, שרכש את המצבות "לטובת המבצר בשנת המצור". הכומר אמיליאנו טרוואליוני היה אחראי על הרכש מטעם הכס האפוסטולי של פרארה בשנת 1708, שזכתה לכינוי "שנת המצור", על שום המצור שהטילו חיילי הקיסר האוסטרי על העיר חודשים ארוכים. אומנם פרארה הייתה מבודדת, אבל אמצעי לחימה רבים אוחסנו במבצר האפיפיורי – מבנה מחומש מרשים, ששימש מפקדה והכיל קסקרטין, מחסני אבק שריפה ומצבורי נשק. בתקופת המצור של צבא הקיסר, עת שהמתינו לתגבורת של חיילים ומלאי מרומא, יכלו אנשי פרארה לחזק את ביצורי העיר רק בשימוש בחומרים שהיו זמינים להם בעיר עצמה. בהקשר זה בדיוק התקיימה מכירת המצבות היהודיות לכומר טרוואליוני. סביר להניח שאלו שימשו לחיזוק ההגנות נוכח האויב שבשער.

רק שלושה שמות מוזכרים כקונים של מצבות השיש מבתי הקברות הספרדים, אבל הרשימה בהחלט אמורה הייתה להיות ארוכה יותר. למעשה, הרשימה בפנקס מסתיימת במילה "ואחרים", ובכך מבהירה את דבר קיומם של קונים אלמונים נוספים שמספרם אינו ידוע.

שורש האשמה להאשמה החמורה – גניבת מצבות יהודיות – כנגד דמות ידועה ורבת השפעה בפרארה באותה עת (איזקו למפרונטי) נותרה בגדר תעלומה. אפשר שטינה אישית היא שהובילה את איזק סרלובו ובניו לטפול אשמה ברופא הידוע, אבל מסגרת הסיפור ומקורותיו עדיין מעורפלים. ייתכן שאפילו התאריך שבו בוצע לכאורה אותו "אישום נפשע" אינו מקרי. למעשה, מסמיכות תאריכים מעניינת ולא-מקרית עולה שדבר המחלוקת כרוך בבנייתו מחדש של עמוד בורסו ד'אסטה.

בשנת 1472 הוצב בכניסה לארמון הדוכס פרארה עמוד שבראשו פסל בדמותו של הדוכס בורסו יושב יושב על כס שליט. העמוד הוצב משמאל לכניסה, ומעברה השני הוצב עמוד נוסף שעליו אנדרטה לדוכס ניקולו השלישי, רכוב על סוס. ב-23 בדצמבר 1716 פרצה שריפה בחנויות הסמוכות לעמוד והוא ניזוק קשות. מקורות מעידים כי ב-1718, במטרה לשקם את העמוד, הורו רשויות העיר להסיר ממקומן מצבות שיש רבות בבתי הקברות היהודים בעיר, ושילמו על כך לממונה על הגטו.

ההיסטוריונים זנחו עד מהרה את סיפור המצבות היהודיות שמוחזרו לשיפוץ העמוד, ובחלוף הזמן הסיפור נשכח. רק בשנת 1960, במסגרת עבודות רסטורציה על העמוד, קלטה עדשת מצלמתו של צלם את שרידי האותיות העבריות הטבועות בעמוד. התמונות הראו 36 שרידי מצבות שהכילו אותיות בעברית, סמלי אצולה ועיטורי פרחים אלגנטיים. תארוך האבן מעיד שמקורן בשנים 1557–1680. קשה מאוד, במיוחד נוכח אובדן ספר החשבונאות של 1707 ונוכח מקורות ארכיוניים שלעיתים קרובות סותרים זה את זה, לקבוע בביטחון אם נמכרו המצבות במכוון בידי הקהילה היהודית, או אם, כפי שאכן קרה לעיתים קרובות, נעקרו המצבות ממקומן בכוח ונלקחו מתוקף הוראה עירונית מיוחדת.

הנתונים שמצויים במקור יקר הערך שבידינו אפשרו לחשוף היבט לא שגרתי בהיסטוריה של בתי הקברות היהודים-ספרדים בפרארה, ונראה כי שימשו מחדש במגוון דרכים בחלוף ההיסטוריה הארוכה של עירו של בית אסטה.

אתה חי ברחוב שנקרא על שמך, ואתה בכלל בחיים! מהעירייה תלו שלט שבין שתיים לארבע אין מטרידים את מנוחת המשורר. מזל שזה רק אתה ואשתך גרים ברחוב. אתה ואשתך ואינספור מבקרים.

בהכללה גסה ניתן לומר שאתה מעדיף להסתודד עם חברים בבתי קפה מאשר לעבוד את האדמה בכפיך. אז פעם בכמה זמן, כדי להשקיט את המצפון, אתה מקדיש עוד שיר מהלל לחלוצות ולחלוצים שכן עמלו.

נדבקת במחלה זיהומית מדבקת בזמן שטיפלת בילדים יתומים ברוסיה. החברים שלך בחזרה בארץ פחות מתחברים. הם שולחים אותך להשתעל במקום אחר.

את מגיעה לארץ אחרי לימודים בברלין ומגלה שהחברים הספרותיים החדשים שלך החליטו להפתיע אותך. את מאמינה שהם הוציאו לאור על דעת עצמם את ספר השירים הראשון שכתבת? את שמחה עד שאת פותחת אותו ומגלה שהוא מלא בטעויות-דפוס. השמחה הופכת לעצב. אחר-כך לבכי מר. העיקר הכוונה?

חלמת לפתוח נתיב חדש ומהפכני בשירה העברית. כולם זוכרים לך בעיקר את עוץ לי גוץ לי.

כבחור צעיר הרגשת שהמסורת היהודית חונקת את ההתפתחות שלך, עכשיו שאתה מבוגר אתה עושה כל שביכולתך כדי להציל אותה משכחה.

את רוצה ילד קטן משלך אבל לא מצליחה להחזיק חבר ליותר מכמה שבועות. את אפילו יודעת איך תקראי לו כשיוולד. כבר כתבת עליו שיר.

מפריע לך שאין בספרות העברית מספיק גיבורים להעריץ ומפלצות לשחוט. כך שבזמנך הפנוי אתה מתרגם את הומרוס מיוונית. אתה בשנות הארבעים לחייך. גר עם אשתך, ילדה ושפם בברלין.

שום שפעת לא תפיל אותך גברת משוררת. לא לא. אותך תקטוף מחלה אמיתית של משוררים.

אתה כותב שיר אחד מודאג לבת שלך וזהו. כולם נעמדים על הרגליים. חלק נתמכים ברגליים אחוריות. איך טולסטוי כותב בפתיחה של אנה קארנינה?

בגלל אי הבנה של סימנים את באיטליה, מסבירה את עצמך למרצה שלימד איתך עד לא מזמן בחוג ועכשיו נצפה בזרועות אישה אחרת. מהי הדרך המהירה מכאן לשדה התעופה? את תוהה.

מְעִילֵך הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר? מתוקה. תארזי את הדברים שלך בזה הרגע. אין לנו הרבה זמן לבזבז. הוא חוזר.

ועכשיו ספרו לנו בתגובות. איפה זה פוגש אתכם?

תודה לאתר האמריקני המנוח הטוסט על ההשראה לכתבה, וליהודים באים על התחקיר הראשוני.

כתבות נוספות

הווידוי של אלכסנדר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ