"פנקס בתי הכנסת הספרדים" הוא אחד מארבעה עשר פנקסי קהילה ששימשו את הקהילה היהודית בפרארה שבאיטליה והשתמרו עד ימינו. התעודה, ששמורה כיום בספרייה הלאומית, מכילה פרוטוקולים של ישיבות הוועד היהודי בעיר בתאריכים 23 באפריל 1715 ועד 18 בפברואר 1811.
כשבוחנים את התעודה מגלים כי המילה "צ'ימיטריו" (איטלקית: בית קברות) מופיעה בה הרבה פעמים. מופעים אלה מספקים מידע חדש ומעניין בנוגע לסיבת היעלמותן המוחלטת כמעט של מצבות עתיקות מבית הקברות הספרדי של פרארה, ששוכן כיום בוויה אריאנובה. בית הקברות ששירת את הקהילה הספרדית במקום מוזכר ב-35 סעיפים בפנקס – 13 מהם עוסקים בחידוש כתבי המינוי של המופקדים על ניהול האתר.
לא סביר שהייתה זו יד המקרה שהעלימה את המצבות הרבות שמילאו, כך נראה, את שני בתי הקברות הספרדים של פרארה – זה הישן וזה החדש. בתעתיק ישיבת המועצה מיום 8 באפריל 1717 מופיעים טיעוני ההגנה של אדם הנאשם בגניבה ובמכירה של מצבות קברים מהקהילה הספרדית בפרארה לרשויות העירוניות המקומיות באותה עת.
ועד הקהילה הציע לאיזקו למפרונטי הגנה נוכח אישומים כוזבים בגין גניבה ומכירה של מצבות. מאשימיו טענו כי הוא ביצע את הפשעים הללו מיוזמתו, אך ועד הקהילה טען שאת מצבות השיש מכרה הקהילה עצמה בשנים 1705 ו-1706, למטרות רווח.
השם הראשון ברשימת רוכשי המצבות החסרות הוא שיפיון סגראטי, שהיה לנשיא מועצת החכמים (ראש העיר) של פרארה ורכש את השיש כדי "לתקן את שיטפונות המים". בשנת 1705 עלו נהרות הפו והפנרו על גדותיהם, ופרארה הוצפה בשיטפון הרסני שכונה "הגדול מכולם". ראש מועצת החכמים, המרקיז שיפיונה סקראטי גי'רלדי, נקט פעולות מנע כדי לצמצם נזקים, הן לפני השיטפון והן לאחריו.
כדי למנוע מהמים לשטוף את רחובות העיר ולחרב אותם, אטם סקראטי בחומה את שער 'פורטה דלי אנג'לי', אחד משערי הכניסה הראשיים לעיר, שהגנו עליה מאימת השיטפון. סביר להניח שכדי לאטום את השער העתיק נזקק המרקיז סקראטי בדחיפות לחומרי בניין, ולמטרה זו רכש כדין את מצבות הקבורה היהודיות. השערה אפשרית אחרת היא שראש מועצת החכמים רכש את המצבות הספרדיות רק אחרי השיטפון הממושך, והשתמש בהן כדי "לסגור את הדרכים ולתקן את גדות הנהר". יתר על כן, נטען שב-28 ביוני 1706 – כשנה אחרי השיטפון הקשה – תרם אותו שיפיונה סקראטי ג'ירלדי ברוחב לב לעיר פרארה שתי בארות מתומנות, שנבנו על חשבונו מהשיש שמוחזר ממצבות היהודים.
השם השני שמוזכר בעדות בפנקס הקהילה הוא של הקרדינל דל ורמה. הכוונה כאן היא לקרדינל הבישוף ממלא המקום טדאו לואיג'י דל ורמה, שכיהן כבישוף העיר פרארה מ-1701 ועד מותו בשנת 1717. יחסיו עם יהודי פרארה היו שנויים במחלוקת, עד כדי כך שבכהונתו פרסם צווים שאסרו לכבד את המתים בהקמת מצבות. מדברים שכתב ראש מנזר, אדם בשם ג'ירולמו ברופאלדי, אנו למדים על פרשייה הקשורה לבניין ארמונו הראוותני של הארכיבישוף, שאת בנייתו יזם הקרדינל טומאסו רופו. הוא שימש שליח האפיפיור לעיר, ולימים התמנה בה לארכיבישוף. בפנקס הקהילה נטען שאורוות הארכיבישוף רוצפו במצבות שנגנבו במעטה החשכה מהגנים שבהם נקברו יהודים.
בעוד שברופאלדי, שלעיתים קרובות דיבר בגנותם של היהודים, כותב על גניבה, פרוטוקול ישיבת ועד הקהילה הספרדית מאפריל 1717 מעיד מפורשות כי הקהילה היהודית מכרה את המצבות לבישוף פרארה. הדבר שידוע בוודאות הוא שאחרי שקיבל לידיו הקרדינל דל ורמה את מצבות היהודים, הוא העביר אותן לרשותו של השליח האפיפיורי, הקרדינל רופו, והשתמש בהן לריצוף האורוות שבהן שוכנו סוסיו הרבים.
הרשימה הקצרה של קונים רמי מעלה נחתמת בשמו של אמיליאנו טרוואליוני, שרכש את המצבות "לטובת המבצר בשנת המצור". הכומר אמיליאנו טרוואליוני היה אחראי על הרכש מטעם הכס האפוסטולי של פרארה בשנת 1708, שזכתה לכינוי "שנת המצור", על שום המצור שהטילו חיילי הקיסר האוסטרי על העיר חודשים ארוכים. אומנם פרארה הייתה מבודדת, אבל אמצעי לחימה רבים אוחסנו במבצר האפיפיורי – מבנה מחומש מרשים, ששימש מפקדה והכיל קסקרטין, מחסני אבק שריפה ומצבורי נשק. בתקופת המצור של צבא הקיסר, עת שהמתינו לתגבורת של חיילים ומלאי מרומא, יכלו אנשי פרארה לחזק את ביצורי העיר רק בשימוש בחומרים שהיו זמינים להם בעיר עצמה. בהקשר זה בדיוק התקיימה מכירת המצבות היהודיות לכומר טרוואליוני. סביר להניח שאלו שימשו לחיזוק ההגנות נוכח האויב שבשער.
רק שלושה שמות מוזכרים כקונים של מצבות השיש מבתי הקברות הספרדים, אבל הרשימה בהחלט אמורה הייתה להיות ארוכה יותר. למעשה, הרשימה בפנקס מסתיימת במילה "ואחרים", ובכך מבהירה את דבר קיומם של קונים אלמונים נוספים שמספרם אינו ידוע.
שורש האשמה להאשמה החמורה – גניבת מצבות יהודיות – כנגד דמות ידועה ורבת השפעה בפרארה באותה עת (איזקו למפרונטי) נותרה בגדר תעלומה. אפשר שטינה אישית היא שהובילה את איזק סרלובו ובניו לטפול אשמה ברופא הידוע, אבל מסגרת הסיפור ומקורותיו עדיין מעורפלים. ייתכן שאפילו התאריך שבו בוצע לכאורה אותו "אישום נפשע" אינו מקרי. למעשה, מסמיכות תאריכים מעניינת ולא-מקרית עולה שדבר המחלוקת כרוך בבנייתו מחדש של עמוד בורסו ד'אסטה.
בשנת 1472 הוצב בכניסה לארמון הדוכס פרארה עמוד שבראשו פסל בדמותו של הדוכס בורסו יושב יושב על כס שליט. העמוד הוצב משמאל לכניסה, ומעברה השני הוצב עמוד נוסף שעליו אנדרטה לדוכס ניקולו השלישי, רכוב על סוס. ב-23 בדצמבר 1716 פרצה שריפה בחנויות הסמוכות לעמוד והוא ניזוק קשות. מקורות מעידים כי ב-1718, במטרה לשקם את העמוד, הורו רשויות העיר להסיר ממקומן מצבות שיש רבות בבתי הקברות היהודים בעיר, ושילמו על כך לממונה על הגטו.
ההיסטוריונים זנחו עד מהרה את סיפור המצבות היהודיות שמוחזרו לשיפוץ העמוד, ובחלוף הזמן הסיפור נשכח. רק בשנת 1960, במסגרת עבודות רסטורציה על העמוד, קלטה עדשת מצלמתו של צלם את שרידי האותיות העבריות הטבועות בעמוד. התמונות הראו 36 שרידי מצבות שהכילו אותיות בעברית, סמלי אצולה ועיטורי פרחים אלגנטיים. תארוך האבן מעיד שמקורן בשנים 1557–1680. קשה מאוד, במיוחד נוכח אובדן ספר החשבונאות של 1707 ונוכח מקורות ארכיוניים שלעיתים קרובות סותרים זה את זה, לקבוע בביטחון אם נמכרו המצבות במכוון בידי הקהילה היהודית, או אם, כפי שאכן קרה לעיתים קרובות, נעקרו המצבות ממקומן בכוח ונלקחו מתוקף הוראה עירונית מיוחדת.
הנתונים שמצויים במקור יקר הערך שבידינו אפשרו לחשוף היבט לא שגרתי בהיסטוריה של בתי הקברות היהודים-ספרדים בפרארה, ונראה כי שימשו מחדש במגוון דרכים בחלוף ההיסטוריה הארוכה של עירו של בית אסטה.
