כך נתפרה שמלת השבת של חנה'לה

'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה!': שמלת השבת המפוחמת של חנה'לה, הייתה בגלגולה הראשון שמלת-בובה

תמר זיגמן | 30.01.20 |
Share
איור: נחום גוטמן, מתוך ספר הסיפורים של יצחק דמיאל "ככה סיפרו לי"

"המקום: עיירה קטנה ברוסיה. הזמן: ימי הקנטוניסטים (ליל שבת רבקה וילדיה מסובים אל השולחן, עליו נרות ושיורי אוכל. נשמעת שירת הזמירות, המסך מורם, השירה נמשכת)." מבוא תיאורי זה הוא הפתיח למערכה הראשונה של המחזה "שני ניגונים" שכתב יצחק שוויגר. המחזה ובו שלוש מערכות פורסם בכתב העת "צפרירים" שיצא לאור בלודז' בשנים 1920-1919.

כתב העת כלל שבעה-עשר גליונות בלבד. מרבית הגליונות נערכו בידי שוויגר עצמו ואת שלושת הגליונות האחרונים ערך ישראל אליהו הנדלזלץ. "צפרירים" נחלק לשני מדורים: מדור לבני נוער ומדור לילדים ונכללו בו קטעי ספרות וביקורת, מחזות עבריים, סיפורי עם, מדע פופלרי ותרגומים של ספרות כללית. בין הכותבים ניתן למנות את יעקב פיכמן, יצחק קנצלסון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור.

 

כתב העת "צפרירים: עיתון לבני הנעורים" בעריכת יצחק שוויגר (לודז', 1919)

 

המחזה "שני ניגונים" מספר את סיפורו של נער יהודי צעיר משה'לי. משה'לי נחטף מבית אימו אל ביתם של זוג איכרים רוסיים, כך יקבל הנער היהודי חינוך ראוי ובבוא היום יתגייס כחייל לצבא הרוסי. משה'לי מתגלה כנער עיקש ודעתני, הוא מסרב לאכול בשר לא כשר למורת רוחם של הוריו המאמצים ונמנע מללכת לכנסייה. הילדים בכפר בזים למשה'לי, מקניטים אותו ואינם משתפים אותו במשחקיהם. דוניה, אחותו החורגת, מרחמת על משה'לי ומנסה להקל על סבלו. התנאים הקשים גורמים למשה'לי לחלות ולבסוף הוא נופח את נשמתו ומת.

המערכה הראשונה נפתחת בהצגת הדמויות המשתתפות ומיד לאחריהן מופיע הניגון הראשון – "יום זה מכובד מכל ימים". בין לבין מופיע דו-שיח בין משה'לי לאחיותיו הצעירות. הן מקניטות האחת את השנייה: "כל השבוע רצת אחריי כעגל זה שרץ אחרי הפרה והתחננת לפניי 'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה'!". האחות לא נשארת חייבת ומאשרת: "כן, כן. היא תפרה לבובה הגדולה שמלה כל כך יפה! היא גם אמרה שאת השמלה הזאת תלבש הבובה רק בשבתות ובימים טובים."

 

מערכה ראשונה מתוך המחזה "שני נגונים" מאת יצחק שוויגר

 

שלוש מנגינות נשמעות במהלך המחזה, כאשר כל אחת מהן מסמלת זיכרון ועולם צלילי ייחודי. המאבק בין המנגינות בא לידי ביטוי במהלך המערכה השנייה, כאשר דוניה, בתם של זוג האיכרים, משתפת את משה'לי במשחק משותף שלה ושל שאר ילדי הכפר. ברקע נשמעת מנגינה בעלת אופי עממי אירופאי. הילדים שומעים את המנגינה המושרת בעוד שמשה'לי שומע את "הניגון ההוא… האחר…". סצנת הסיום של המחזה מלווה גם היא בניגון. ברקע נשמעת מנגינה מודאלית בשטייגר "אהבה רבה" (מודוס-סולם מוזיקלי חזני שאופייני לתפילה האשכנזית), שיר ערש יידי מוכר ששרה אמו של משה'לי סמוך למיטתו לאחר שקראו בצוותא קריאת שמע.

 

"הניגון ההוא… האחר…"

 

יצחק שוויגר, כותב המחזה, נולד בשנת 1892 בעיירה סמוכה לרדומישל שבאמפריה הרוסית למשפחה חסידית שורשית. הוא היה נצר לשניים מגדולי תנועת החסידות המגיד מצ'רנוביל והאדמו"ר מפולנאה. על תאריך לידתו המדויק כתב: "צחוק עשה לי אבא ז"ל. מתוך חשבונות רבים השייכים כנראה לענין 'גזירת הצבא' עשה מה שעשו יהודים רבים ושלמים. הוא הוליד אותי לא פעם אלא ארבע פעמים ובשנים שונות…".

 

יצחק שוויגר-דמיאל (צילום: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, עורך: דוד תדהר)

 

בילדותו למד ב"חדר" מסורתי, בישיבה, ולאחר מכן בגימנסיה. בסיום לימודיו בגימנסיה והוא עודנו נער ברח ארצה. בהמשך חזר לרוסיה ובימי המהפכה למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה על שם שינייבסקי במוסקבה. בתקופה זו נעצר ונכלא בעוון "סוציאליזם". בשנת 1920 חזר ארצה והיה לחבר בתנועת הפועלים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ עין-חרוד ועבד כחבר בגדוד העבודה ובחברת החשמל. היה ממייסדי וראשוני ההסתדרות וציר לוועידת הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ ישראל. שימש כמורה ומחנך והעמיד תלמידים רבים.

 

"תולדות יצחק". מתוך אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית (ARC. 4* 1412 / 447)

 

"מורה היה לנו, מורה-סופר ומחנך", סיפרה רות גפן-דותן במאמר שכתבה "מחווה נוסטלגית למעודדי קריאה ומיידדיה". "דמות מעניינת, פנים סגופות מעט וחרוצות בקמטים בולטים. לבוש מרושל מעט, בבגדים תכולים-אפורים, לראשו דבלול שניר לבן, לעיניו הכחולות מתחת לגבות עבותות-לבנות זוג משקפיים – כדי לראותנו – משקפיים עבות זגוגיות, שהורמו למצחה בעת קריאה ועיון. תמיד נשא תיק עור ממורטט שמתוכו הוציא את אוצרותיו – ספרי הלימוד וספרי 'יום השישי'."

בטקס קבוע, סיפרה גפן-דותן, היה פותח את אבזמי תיקו, מוציא ספר, מתיישב על שולחנו וקורא. הוא קרא בקול מתון ושקול "רק המשקפיים שעל מצחו נעו לקצב הקריאה." בתום הקריאה נסגר הספר והוכנס לתיק "שבת שלום ילדים!" קרא, משפט שסימל כי הגיעה השעה ללכת הביתה.

"יום שישי אחד נכנס יצחק לכיתתנו והוציא מתוך תיקו לא ספר, אלא מחברת. מחברת פשוטה, אפורה, כמחברותינו באותם ימים. כדרכו, בלי אומר ודברים פתח וקרא: 'שמלת השבת של חנה'לה הקטנה'. שלא כהרגלו, לא קרא בשם היוצר. מהרגע הראשון, אנחנו ילדים מכיתה ז', על סף בר-המצוה שלנו, האזנו לסיפור שנועד (לכאורה) ל'ילדים קטנים'. הקשבנו, הזדהינו בכל לב עם הילדה שזכתה לשמלת-שבת מיוחדת. אני זוכרת שניסיתי לבדוק את עצמי אם אני, כדי שלא לצער את אמי, הייתי 'מתנדבת' לעזור לפחמי הזקן? כשזרחו וזהרו, בסופו של סיפור, הפחמים השחורים ההם, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של הכיתה כולה. וכשהזדהה יצחק ככותב הסיפור לא יכולנו אלא להביט בו בהערצה."

זמן לא רב אחר כך בכ"ג בשבט תרצ"ז, ה-4 לפברואר 1937, פורסם בעיתון "דבר לילדים" הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה". לסיפור נלוו איורים מאת נחום גוטמן ובצדו השמאלי התחתון הופיע שמו של המחבר "יצחק שויגר".

 

"שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" מתוך "דבר לילדים" (4.2.1937)

 

הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" הפך זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. חנה'לה, ילדה קטנה, יוצאת לטייל בערב שבת, לבושה בשמלה חדשה וחגיגית שתפרה לה אימה. בדרך היא פוגשת בעדנה הפרה ובזוזי הכלב תוך שהיא מקפידה לשמור על נקיון השמלה החדשה. אז, לפתע פתאום, מופיע איש זקן נושא שק פחמים. חנה'לה מבקשת לסייע בעדו אלא שאז היא מגלה ששמלתה הלבנה התמלאה בכתמי פחם. היא חוששת מתגובתה של אימה, מתיישבת על אבן ובוכה. הירח שצופה בחנה'לה הקטנה נחלץ לעזרתה ושואל האם היא מתחרטת על כך שסייעה לזקן. חנה'לה משיבה בשלילה. בתגובה שולח הירח קווי-אור שהופכים את כתמי הפחם לנקודות אור מנצנצות.

שנה לאחר שפורסם בעיתון "דבר" הופיע הסיפור מחדש בקובץ סיפורים מאת יצחק שוויגר "ככה ספרו לי". בשנים הבאות, ולמעשה עד היום, יצא לאור הסיפור במהדורות שונות ומגוונות. הוא גם עובד לגרסאות תיאטרליות וקולנועיות. יצחק שוויגר, שהפך עם השנים ליצחק דמיאל (שוויגר בתרגום – שתקן, ודמיאל – דומיית האל), המשיך לכתוב. הוא כתב לילדים ובמקביל כתב ופרסם מאמרים רבים וספרי הגות ופילוסופיה.

 

"שמלת השבת של חנה'לה" עיבוד תיאטרלי לסיפורו של שוויגר-דמיאל (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

 

מוטיב השבת, הבובה והשמלה החדשה, מופיע עוד במחזה "שני ניגונים" שנכתב שנים רבות קודם שפורסם סיפורה של חנה'לה. חנה, רעייתו של דמיאל, סיפרה בראיון עיתונאי כי "אם הוא סיפר את הסיפור עלי או לא, אי אפשר לדעת, כי הוא סופר וזה מהדמיון שלו וזה גם לא חשוב… יצחק תמיד קרא לי חנה'לה ונתן לילדה בסיפור שהוא אהב את השם חנה'לה."

לדמיאל הייתה חיבה מיוחדת ליום השבת. במאמר שכותרתו "לנשמת השבת" כתב:

"כי הרי השבת 'ברית עולם ביני ובין בני ישראל' היא דווקא לא נתקשרה, כחגים ומועדים אחרים, בשום מאורע תולדיי של עם ישראל. היא בכלל אינה קשורה מעיקרה ב'זה ספר תולדות האדם'. היא קודמת לכן, למעלה מכן, היא קבועה בעיצומו של גלגל-עולם. נכון יותר: היא בחינת יסוד עולם, ממנה מהות עולם, פשר עולם, הליכות עולם."

בעשורים האחרונים לחייו התגורר דמיאל ברמת-גן. פעם, כשצעד ברחובות העיר, נתבקש להשלים מנין בבית כנסת מקומי. הוא נכנס לבית הכנסת והחליט להישאר לשיעור שנמסר במקום לאחר התפילה. בתום השיעור פתח בשיחה עם אחד ממשתתפיו – ר' שמואל בליז'ינסקי שמו. השיחה התארכה ודמיאל שאל, הקשה ובירר. בליז'ינסקי חשב שאביו, ר' מאיר, שהיה יהודי בעל שיעור קומה, הוגה ומשכיל, ימצא שפה משותפת עם האורח המתעניין. הוא הפנה אותו אליו ובין השניים נוצרה ידידות אמיצה שכללה שעות רבות של שיחות משותפות. במקביל החל דמיאל לשמור ולקיים תורה ומצוות.

דמיאל המשיך לפרסם מאמרים בבמות שונות. חלק מהמאמרים שכתב עוררו דיון ציבורי וזכו לתגובות רבות. כזה היה המאמר "ועוד על ספר-החיים שלנו" שפרסם דמיאל בעיתון "דבר" וזכה למכתב תגובה ארוך ומפורט מדוד בן-גוריון. לימים נכלל המכתב כמאמר בספרו של בן-גוריון "עיונים בתנ"ך".

סיפור חייו של משה'לי – הדמות הראשית במחזה "שני ניגונים", מזכירה במקצת את מסע חייו של יצחק שוויגר-דמיאל. גם על שוויגר-דמיאל ריחפה גזרת הגיוס לצבא באמיפריה הרוסית, גם הוא כמשה'לה היה מודע לזהותו היהודית, וגם הוא כמוהו היה קשוב לניגון – "הניגון ההוא…האחר".

 

תודה לפרופ' אליהו שלייפר על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

 

 

תגיות

תמר זיגמן

עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. בעלת תואר דוקטור במוזיקולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

לכתבות נוספות של תמר זיגמן >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו