בקיץ 1948 הגיע בן סטונהיל למלון מרסיי בניו יורק עם מכשיר הקלטה כבד, והציב אותו בלובי המלון שבו התרכזו פליטים יהודיים רבים שהגיעו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי־אמריקני ממוצא פולני שעבד למחייתו בהתקנת רצפות, שטיחים וטפטים, סחב עימו מכשיר הקלטה כבד והציב אותו בלובי המלון. לשם מה? כדי להקליט את אותם פליטים שרים שירים שזכרו ממולדתם: את שירי העם ששרו הוריהם, שירי החגים מבית הכנסת, השירים מבית הספר ומתנועת הנוער וגם – השירים ששרו במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות או במקומות המסתור, שבהם שהו לאורך שנות המלחמה שתמה לא מזמן.

השירים שהקליט סטונהיל התגלגלו לארכיון ייווא (YIVO), המכון למחקר יהודי שעוסק במחקר יידיש, ובתיעוד ושימור של התרבות היידית הענפה של לפני מלחמת העולם השנייה. משם, הם הגיעו גם לארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. בין השירים האלו, ישנם גם שניים שקווי דמיון נמתחים ביניהם. שניים שמספקים הצצה גם לרגעי האימה – והתקווה – וגם למוזיקה הפופולרית של חציה הראשון של המאה העשרים.

שמו של השיר הראשון מגלה לנו כבר את התמונה כולה: "הטנגו מאושוויץ". וזהו אכן תיאור די מסכם. את השיר כתבה בפולנית ילדה פולניה בת 12 בשם אירקה ינובסקי. למרבה הצער, לא ידועים לנו עליה פרטים רבים מעבר לשמה ולגילה. אנחנו יכולים לומר שלא הייתה יהודיה ושנספתה באחד ממחנות אושוויץ. השיר שכתבה והושר לצלילי מנגינת טנגו ידועה מלפני המלחמה צבר פופולריות בקרב אסירי המחנות שבקומפלקס ההשמדה, ורבים זכרו אותו לאחר מכן, כשהגיעו להקליט במכונת ההקלטה הגדולה של בן סטונהיל.

שירהּ של ינובסקי והביוגרפיה שלה מזכירים לנו פן שבדרך כלל מוזנח בזיכרון אושוויץ. במקום היו כמה מחנות השמדה, ועוד מחנות עבודה רבים, ובין האסירים היו לא מעט שאינם יהודים. באושוויץ נרצחו עשרות אלפי פולנים, צוענים, שחורים ושבויי מלחמה רוסיים, צרפתיים ואחרים. גם מילות השיר של ינובסקי (שתורגמו על ידי ניצולים גם ליידיש) מדברות על אסירי אושוויץ, אך במפתיע לא מתמקדות ביהודים שבהם: "השחור מביא את המנדולינה ומנגן את שירו, האנגלים והצרפתים שרים ניגון, ומהצער נרקמת שלישייה מוזיקלית. וגם הפולני מנגן בחלילית וממלא את הלבבות, שרק החופש עדיין חסר להם". פזמונו של השיר מצית תקווה בלבותיהם של השומעים: "זהו הטנגו של האסירים, הטנגו של המוכים ממחנה אושוויץ… אבל החופש קורא לנו ועוד נהיה חופשיים".

"הטנגו מאושוויץ" לא היה שיר הטנגו היחיד שנשמע במחנות. אולי הטנגו, שצבר פופולריות גדולה באירופה של תחילת המאה העשרים, שימש זיכרון לחיים שלפני המלחמה, והיה לניצוץ תקווה שהמלחמה תיגמר והחיים ישובו למסלולם. וכך נמצא באוספיו של סטונהיל שיר נוסף, עם מאפיינים דומים רבים לשירהּ של ינובסקי, ובראשם – גם הוא טנגו.

גם זה שיר שחובר ככל הנראה באושוויץ, אם כי מחברו אינו ידוע. הפעם נכתב השיר ביידיש, ולא בפולנית. שמו של השיר הוא "אוי היה לי פעם אבא" ("אוי געהאט האב איך א מאל א טאטן"), והוא מספר את סיפורו של ילד יתום שהוריו נרצחו במחנה ההשמדה המפורסם. המנגינה הרכה והמנחמת בקצב הטנגו, מסככת את כאב האובדן ומקהה את עוקצן של המילים הקשות שמתארות את חיי המחנה. סופו של השיר – בדומה ל"טנגו מאושוויץ" – שומר גם הוא על נימה אופטימית: הדובר מכריז כי הוא עודנו צעיר ועל כן הוא בוחר בחיים וימשיך לחיות למרות הכל.

 

חוטים רבים של דמיון נמתחים בין שני השירים הללו שמספקים הצצה נדירה לשירי מחנות ההשמדה שהפיחו מעט תקווה בקרב האסירים. שניהם נכתבו, ככל הנראה, על ידי ילדים צעירים. שניהם מתארים את המציאות הקשה במחנה, אך מביעים תקווה עזה שהסיוט ייתם בקרוב. אלו שני השירים היחידים באוסף שמזכירים במפורש את השם אושוויץ, ובשני המקרים מלווה את הכאב ואת התקווה קצב הטנגו, שמקורו הרחק מאדמת פולין, אבל מסמל עבור המאזינים את התקווה שהכל עוד יבוא על מקומו בשלום.

כתבה זו נכתבה בסיועה הרב של ד"ר גילה פלם, חוקרת מוזיקה מתקופת השואה, ומנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות:

גלויות מאושוויץ

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

השולח: זיידן אפריים, מחנה העבודה בירקנאו, ביתן 1, שלזיה עילית

הנמען: מר שנייד, קרל, וינה

תאריך הגעה: 1 בפברואר 1943

 

אני מעדכנך כי אני עובד כחייט וששלומי טוב ושאני בריא ואני מקווה לקבל את תגובתך בקרוב.

איחולים לבביים למשפחת ברגר.

 

הודעות קצרות, לקוניות, מועטות פרטים, עם הבעות חיבה מינימליות…

הגלויות והמכתבים האלו נכתבו על ידי אסירים יהודיים שהוחזקו במחנות נאציים שונים, בתוך מתחם אושוויץ. הכותבים קיוו ליצור קשר עם בני משפחותיהם בווינה.

 

כל הגלויות מוענו לאיש קשר בתוך הקהילה היהודית של וינה, קרל שנייד, שהתבקש בדרך כלל להעביר מסרים לקרובי משפחתו של השולח. שנייד לא תמיד הצליח לעמוד בבקשה.

למרות שבשלב זה (שנת 1943) נותרו מעט יהודים בעיר וינה, "מועצת הזקנים" של הקהילה היהודית (Ältestenrat der Juden in Wien) המשיכה לתפקד כישות ציבורית, ממש עד סוף המלחמה (רוב אלו שנותרו מאחור היו חצי-יהודים או יהודים שנישאו לנוצרים).

הדבר בולט ביותר בהתכתבויות אלה הוא מה שלא נאמר בהן. הגלויות והמכתבים עברו דרך הצנזורה הנאצית. היה ברור לכולם שאין כל אפשרות להתייחס לזוועות שהתרחשו בקרבתם המיידית.

רוב הכותבים שמוזכרים כאן היו אסירים בתת המחנה מונוביץ, שנכלל במתחם אושוויץ וסיפק עובדי כפייה לכמה מפעלים גרמנים שנבנו בסמוך. ההתכתבויות הן חלק מארכיון הקהילה היהודית בווינה, שנשמר בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בספרייה הלאומית.

קרל שנייד שלח תגובה למכתבו של אפרים זיידן, המצוטט מעלה. כך ענה:

 

מר זיידן היקר,

אני שמח לשמוע שאתה עובד וששלומך טוב. לצערי איני יכול להעביר את איחוליך למשפחת ברגר מכיוון שאיני יודע את כתובתם. אם אתה צריך משהו נוסף, אנא הודע לי ואבדוק אם אוכל לשלוח את זה אליך.

כל טוב.

 

למטה אנו רואים מכתב שנכתב בידי לייביש שפרבר, אסיר במונוביץ:

 

מר שנייד היקר,

תודה לאל אני בריא ושלומי טוב, מקווה שגם אתה.

מה החדשות לגביך? מה קרוביי עושים? מקווה שאתה בסדר, אני מודה לך על הכל בבקשה שמור על בריאותך.

כל טוב,

שלך,

שפרבר

 

שנייד ענה:

 

מר שפרבר היקר,

תודה לך על המכתב שלך, שמחתי לשמוע ממך שוב.

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום מבת דודתך מינה.

איני יודע את כתובת קרוביך, ולכן איני יכול לברר מה שלומם.

כל טוב.

 

שפרבר נרצח לאחר מכן באושוויץ, בחודש אוגוסט של שנת 1943.

 

 

גם פאול שפיצר כתב אל שנייד,  אך התעניין דווקא בשלומו:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכנך שבריאותי טובה ואני מקווה לשמוע אותו הדבר ממך. אהיה שמח אם תוכל לספר לי על עצמך.

כל טוב לך

שלך,

פאול שפיצר.

מחנה העבודה מונוביץ

 

שנייד ענה לו:

 

מר שפיצר היקר,

אני שמח לשמוע ממך שוב. אל תהסס לכתוב לי, אם ברצונך לדעת דבר מה, פשוט שאל.

עד אז, כל טוב.

 

פאול גריונברג סיפר במכתבו על כך שאושר לו לקבל חבילות מזון:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכן אותך שאני בריא וארצה לשמוע אותו הדבר ממך. מותר לי לקבל חבילות מזון [בשווי] של עד 60 שילינג ועד [משקל] 250 גרם.

איחולים לבביים ותודה לך,

פאול גריונברג

 

שנייד השיב לו:

 

מר גריונברג היקר,

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום ממר רייס. שכחת להגיד לי באילו פרקי זמן אתה רשאי לקבל את החבילות האלה ואם יש לך בקשות כלשהן לגבי התכולה?

אנא ענה על שאלותיי מתי שמתאפשר לך.

עד אז כל טוב.

 

סריקה של מכתבו של גריונברג מוצגת כיום בתערוכה האוסטרית במוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין. גריונברג נפטר בווינה ב-2018.

 

אברם טננבאום, אסיר במחנה בירקנאו, כתב ישירות לאשתו בווינה:

 

אישה יקרה,

אני בריא ואני עובד כחייט.

איחולים לבביים ונשיקות,

טננבאום

 

התשובה, למרות זאת, הגיעה משנייד. לא ברור אם גברת טננבאום אי פעם קיבלה את המכתב מבעלה.

 

מר טננבאום היקר,

אני שמח לשמוע ממך, שאתה עובד וששלומך טוב ושאתה בריא. אם אתה צריך משהו, כתוב לי.

כל טוב

 

המכתב למטה נכתב על ידי איזידור ברטהולץ:

 

מר שנייד!

מכיוון שלא שמעתי ממשפחתי זמן מה, אני רוצה למסור לך את בקשותיי. שלושה חודשים אני במחנה העבודה מונוביץ שם שלומי טוב ואני בריא. אני מבקש ממך באדיבות לשלוח לי משקפי קריאה סנטנדרטיים ואבקש ממך לענות לי מידית.

תודה לך מראש וכל טוב,

ברטהולץ

 

שנייד השיב וכתב את הדברים הבאים:

 

מר ברטהולץ היקר,

קיבלתי את מכתבתך אך לצערי אין ביכולתי לשלוח לך משקפיים מבלי שתאמר לי איזה סוג אתה צריך ואם אתה קצר-רואי או מתקשה בראייה לרחוק. בבקשה ענה לי על השאלות האלה ואני מקווה שאוכל להשיג לך משקפיים. אם יש משהו נוסף שאתה רוצה לדעת, אנא הודע לי ואבדוק אם הדבר אפשרי.

כל טוב.

 

מכתבו של שנייד מעולם לא הגיע לברטהולץ. הוא נרצח באושוויץ ב-22 בפרבואר 1943, תשעה ימים בלבד לפני ששנייד שלח אליו את תשובתו.

 

תודה מיוחדת לקארל פיליפ שפאלינגר, מתנדב מטעם 'אות הכפרה והשלום' בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בתרגום, לאודי אדרי על צילומיו היפים ולד"ר יוחאי בן-גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו