ב-21 בינואר 1924 פרסם העיתון "דאר היום" את הידיעה המשמחת: "אם בענפי תעשיה רבים תוצרת ארצנו היא עדיין פעוטה וטעונה הרחבה, הנה בתעשית ממתקים ארצנו זכתה לשכלול ושפור ידוע עד כדי להשביע אף את רצון הצרכן המפונק. ובכל זאת מוציא הישוב מדי שנה בשנה אלפי לירות רבים לחו"ל על שוקולד, ריבה, סוכריות וכו'."
העיתון שמח לדווח על כך ש"בארץ ישראל נוצר כעת שוקולד מצוין ממדרגה ראשונה, שוקולד חלב ממולא, סוכריות ממינים שונים", וקרא לקוראיו: "קומו צאו איפוא מקטן ועד גדול נגד ממתקי חוץ, הממררים את חיינו. קנו ואכלו רק מתוצרת ארצנו בכדי שהכסף שמרוויחים פה ברוב עמל לא יזרום לחו"ל, אלא ישאר בארץ בידי היצרן והפועל העברי לטובתם, לטובתנו ולטובת בנין הארץ". בתום קריאה נרגשת זו, מנה העיתון את שמותיהם של ארבעה מפעלי ממתקים שונים הפועלים בארץ, ובהם את בית חרושת "רענן", בתל אביב שבו "משתמשים בקופסאות ובאטיקטים הנעשים בארץ, בחלב ובשקד ממושבות עבריות. המחירים נוחים ויכולים לעמוד בטיבם גם בפני התחרות של תוצרת חוץ."
מידיעה זו ונוספות מסוגה אנו לומדים שכבר מראשית ההתיישבות בארץ ביקש החך הציוני דרכים יצירתיות להמתיק את המרירות שבחיי היישוב. בכתבה זו בחרנו לחזור דווקא אל כמה מהממתקים והחטיפים היותר משונים והפחות מגרים שידעה ארצנו.
עם האינסטנס פודינג של חברת אסם אנחנו יכולים לחיות. אבל מה זה דפדפים? מה הטעם של קימל?
ואם לא השתכנעתם – דפדפים בכל השפות ולכל המגזרים
ב-1952 קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – נגזרת של המילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא. הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון. הארטיקים הראשונים נעשו מאבקת חלב, ולטענת אחת מהגולשות שלנו – שנזכרה בטעמו של הארטיק העברי בכתבה שהקדשנו לזיכרו – כתבה: "ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים".
גם לקולה לקח זמן להתאקלם בארץ. במשך שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי, כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.
אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב.
החרם הוסר בלחץ ארגונים יהודים-אמריקנים שהחרימו בעצם את מוצרי החברה. אבל לפני שזה קרה, קמו בארץ מספר יוזמות פרטיות לייצר קולה מקומית. אחת מהן היא קולה טיפ טופ – סירופ ממותק בטעם קולה במתכונת אמריקאית. מה כבר יכול להשתבש?
ולמי שזה לא נשמע לו אקזוטי מספיק, מוזמן לנסות קצת טרופי קולה
כי הכל קל יותר עם טרופי קולה.
מהמזיק שבמשקאות אנחנו מגיעים לבריא שבממתקים. כל-כך בריא שכל הפרסומות מזהירות אותנו שהוא גם טעים, כי הוא ממש טעים. שוקולד שעשוי משמן דגים. לא נגענו.
ואם לא השתכנעתם, זה טוב לכולסטרול – בטח כשמדובר בשיווק אגרסיבי לשמן דגים:
לסיום נזכיר שני מוצרים שלמרות שהם נראים מפתים, יש כמה מחסומים מהעטיפה לפה. 'כושים מתוקים' לא נשמע מפתה כמו שהוא אולי נשמע פעם. טרמינולוגיה שהתיישנה?
ויש את הביסקוויטים המנחמים של פרומין. ככה אנחנו בוחרים לחשוב עליהם.
מותחן אימה, סרטון פרסומת, טלנובלה, דרמה רומנטית פיוטית… דמיינו לעצמכם סדרת טלוויזיה אחת שכל אחד מפרקיה התחפש לסרט בז'אנר אחר. לכל פרק במאי משלו ושחקנים משלו – בהתאם לז'אנר. החזון הזה כמעט והתממש במציאות בדמות עיבוד טלוויזיוני של 12 ממחזותיו של חנוך לוין. "נעורי ורדה'לה", "אורזי מזוודות", "הילד חולם", "סוחרי גומי", "אשכבה" ועוד – היו המחזות שמהם עובדו פרקי הסדרה, והיא תוכננה להצטלם בתחילת שנת 2001. נשף תחפושות קולנועי של ממש.
וכך כתב באותה שנה הוגה הרעיון – הבמאי, התסריטאי והשחקן אסי דיין – למפיקים המיועדים של אותה סדרה:
"מעטים הם המחזאים שהצליחו לפרוש את השקפת חייהם על פני מגוון עצום כל כך של יצירות… חנוך לוין מביא בפנינו שורה מדהימה של מראות, מהן גרוטסקיות, מהן קומיות, מהן טראגיות".
הגיוון הסגנוני של לוין היה בעיניו של דיין מאפיין שיש להבליט. ובהתאם, הוא ראה בעיני רוחו 12 סרטים שונים שלכל אחד מהם גוון ייחודי באופן מוצהר. דיין בחר לכל פרק במאי מתאים. בין הבמאים שבחר: שבי גביזון, זאב רווח, רפי בוקאי ועוד. את הרעיונות שלו לליהוק שחקנים קיבץ דיין ברשימה ארוכה ומגוונת, ממוני מושונוב ועד יעל בר זוהר, בנוסף לשחקני לוין הוותיקים מן התיאטרון כמו זהרירה חריפאי, אלברט כהן ועוד.
לכאורה נראתה המשימה קלה מאוד: המחזות כבר כתובים, וכולם כבר בוימו בעבר (בידי לוין עצמו) ועלו על הבמה, ואם כן רק נותר לצלם אותם כפי שהם. אך דיין לא חשב כך – הוא שאף להתייחס לכל מחזה באופן מיוחד, ו"לתרגם" את כולם לשפת הקולנוע. זאת, לא רק כדי לקרב את הקהל הרחב אל עולמו של לוין, אלא למטרה נוספת – להציג טוב יותר את האבסורד שביצירתו:
"יש לדעתי לבצע את המעבר לקולנוע מתוך ההשקפה… שהקולנוע יכול, ללא אפיון גרוטסקי של הדמויות על ידי איפור ותלבושות תיאטרליים, להגיע הרבה יותר קרוב אל החיבור בין המציאות והאבסורד (לדוגמא "טווין פיקס" או "סיינפלד", או באופן יותר בוטה, "ספרות זולה" ו"בארטון פינק").
וכך, בעיניו של דיין, המחזה המורבידי "כולם רוצים לחיות" היה אמור ללבוש צורה של מותחן המתרחש במרתפי השב"כ. "נעורי ורדה'לה" תוכנן להפוך לטלנובלה שגיבוריה חיים בארמון מפואר. את "הלוויה חורפית" ראה כסרט של מרדף ברחובות חולון–בת-ים. ואילו את "הזונה הגדולה מבבל" תכנן דיין לצלם כטרגדיה רצופת מזימות שמקומה בטירה אפלה מימי הביניים.
לאחר הכנות רבות ופרסום חגיגי בעיתונים, העבודה על המיזם כמעט יצאה לדרך; אך בסופו של דבר, בשל בעיות תקציב ברשות השידור באותה שנה, נדחו צילומי הסדרה של דיין, ומאז לא החלו מעולם. נותרנו עם הבחירות האמנותיות המקוריות של דיין, ועם השאלה: איך היו באמת נראים מחזותיו הגרוטסקיים והקיצוניים של לוין, בעיבוד לז'אנרים קולנועיים שונים, מטלנובלה ועד סרטי טרנטינו.
על פי התוכנית המקורית של דיין, "הילד חולם" של לוין היה אמור להתווסף לרשימה בהמשך הפרויקט – אך ברשימותיו ובמכתביו של דיין לא נמצאה התייחסות לסגנון שבו שאף לביים את המחזה הזה. לו היו התנאים מבשילים לכך, כיצד היה בוחר דיין להסריט את המחזה "הילד חולם"?
הנה באים ימי הקיץ המתוק, / שטופי שמחה אנחנו מחכים, / היום ארוך, הלילה עוד רחוק, / אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג: / היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים? (שירו של הילד, מתוך "הילד חולם")
"הילד חולם" מתמקד בקורבנות משפחתיים, הדמויות בו מלאות אשמה וחרטה, והדילמות המוצגות בו קשות. כך למשל הצורך להחליט על הפרדה כפויה בין הילד לאימו, או לקחת את חייו של ילד כדי לזרז גאולה לילדים מתים נוספים. ריבוי הקריאות הנרגשות של הילד לאימו, והגעגועים העזים של המבוגרים במחזה לילדות מאושרת שבה הכל היה שלם (לכאורה), מוסיפים לתחושת הדרמה.
צלמוּ, צלמוּ, הראו מקרוב את בכי- / התינוק חסר-הישע שלי; / אדרבא, יראה העולם הנאור כולו: / אוצר-הטבע היחיד שלנו – הדמעה! (שירו של המושל, "הילד חולם")
הדמעה אינה רק אביזר ב"הילד חולם" – היא אמצעי להחזיק מעמד. לכל אורך המחזה, הדמויות נקרעות בהתלבטויות בלתי אפשריות לנוכח אכזריות הנסיבות הנכפות עליהן. התגובה של רבות מהן, מהילד ועד למבוגרים נושאי משרה רמה, היא לפרוץ בבכי, שכן אחרת לא ניתן להכיל את הסיטואציות האיומות שבהן רצוף המחזה. סביר להניח, אפוא, שהמחזה היה מוצא את מקומו יפה בז'אנר עז רגש וגדול מהחיים, כמו המלודרמה, גם אם הוא נחשב למעט זול, והיה עובר עיבוד למלודרמה משפחתית סוחטת דמעות.
בניגוד אליו, המחזה "חפץ" היה אולי מתחפש לקומדיית סלפסטיק (בסגנון "מר בין" למשל), שכן כל הדמויות בו עוסקות ללא הרף במשחקי כוח קיצוניים והיתוליים. כל הדמויות עסוקות בשאלה, מי יכול להפגין את עליונותו על האחר, אך הדבר רק ממחיש עוד יותר את הגיחוך שבהן. במסגרת המשחקים הללו עומד למבחן חוזקו הפנימי של חפץ, אדם חלש הסמוך על שולחנה של משפחה לא לו, ומנסה להוכיח את כוחו מולם. למשל, באיום החוזר שלו לגזור את תלתליה של הגברת המארחת כלמנסע ושל בתה, או להבדיל, באיומו להתאבד במועד שיקבע. קל להשוות את הדינמיקות הללו לחילופי מהלומות בקצב מסחרר בין כמה מוקיונים, קפיצות לולייניות ופגיעות לגלגניות באחרים, שמופעי סלפסטיק כל כך מצטיינים בהם.
חפץ: מסתובבת לי כל היום מול העיניים עם תלתל, שקופץ לה על העורף ורומז לי, "בוא הנה, בוא הנה!" לא אבוא! אתפוס אותך יום אחד ואגזוז את התלתל הזה!
טיגלך: אתה השתגעת?! אתה נותן לעצמך דין וחשבון עד היכן הגיעה החוצפה שלך ? !
כלמנסע: מי היה מתאר לעצמו דבר כזה ?
חפץ: מפתיע? לא ציפיתם ממני? [מחקה באצבעותיו תנועת מספריים] שיק-שיק-שיק, אגזוז את התלתל.
חפץ אינו עומד במבחנים שהוא קובע לעצמו, והמארחים מלעיגים עליו שוב ושוב, במחזוריות ההולכת ומקצינה. כל כך מקצינה, עד שגם המוות אינו יכול לספק ממנה מפלט. והראיה: חפץ חוזר בו מכוונתו להתאבד.
חפץ: לא חשבתי שזה כל כך קשה… הגעתי עד למעקה ושם… לא חשבתי שזה כל כך קשה… אני באמת מצטער, אחרי כל ההכנות והדיבורים… זה לא שאני רוצה לחיות, אבל…פשוט קשה אתם לא כועסים, נכון? נכון שלא אכפת לכם שלא אמות לעת עתה? אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן קצר. גם זה משהו לא? כן, כן, אני בטוח שאשתגע! אתם תראו! תתפקעו מצחוק! אשתגע במחלה נדירה ומצחיקה! לא תתחרטו! אני כבר סקרן לראות לאן אגיע, אף פעם לא הייתי כל כך סקרן, אתם לא סקרנים?
גם במקרה זה, הצחוק הגרוטסקי אינו קישוט לשורות המחזה אלא אמצעי הישרדות חיוני. שכן, לולא הממד הקומי המתווסף לכל תנועה, היו הפגיעות והמהלומות שמקבלות הדמויות בלתי נסבלות עבורנו. דומה שבשורה התחתונה, המחזה של לוין אומר דבר דומה על חיי אדם בכלל – לולא היה בהם גם אלמנט קומי, המחשבה על הקושי שבהם הייתה כמעט בלתי נסבלת. למזלנו, אומר לוין, עדיין ישנו בידינו מגן ההתבדחות והצחוק. הצחוק הבריא הוא מגן בפני המציאות, כפי שתחפושות פורים הן מגן זמני, של פעם בשנה, בפני העולם נטול ההסוואות.
כאשר מתעמקים במשחק הז'אנרים הזה מגלים, כי דווקא כשמלבישים כל מחזה בתחפושת המיוחדת לו, אפשר לרדת לעומקו בקלות רבה יותר, לחשוף את הקונפליקט הבסיסי שלו ולתמצת אותו גם באופן ויזואלי וסגנוני. שכן, הבחירה בתחפושת מסוימת, דווקא היא מעידה יותר מכל על אופיו הנסתר של בעל התחפושת.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
גם ב-1949, "המכון למחקר דעת הקהל" (גרסה מוקדמת של "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה") ערך סקר בקרב תיירים בארץ, ופרסם את התוצאות בחוברת מיוחדת שנקראה "רשמי אורחים על סידורי קבלתם בישראל".
כאן תוכלו להציץ בדפי החוברת, להתרשם מהשירותים לתיירים בימי קום המדינה ולגלות מה חשבו המבקרים מארצות חוץ שהתאכסנו בארץ בבתי מלון מסוג א'.
כי תבואו אל הארץ
מה הביא את האורחים שלכם אל הארץ? האם כדי לבקר בארץ ישראל – ארץ המרפא, ואולי בתל אביב – עיר המרפא? בימי קום המדינה באו האורחים בעיקר כדי לראות את ישראל, לקשור קשרי מסחר, לבדוק אפשרויות להשקיע בארץ או להשתקע בה, וגם ל"מטרות אחרות" שהשתיקה יפה להן.
ישראל בסדר; התחבורה – לא
כאז כן היום: הדעה הכללית חיובית, והתחום שזכה לתלונות הרבות ביותר הוא התחבורה. האורחים התלוננו בעיקר על התנהגות הנהגים (מחירים מופרזים, חוסר אדיבות), ואחדים ציינו שהמחיר שגבו מהם עבור נסיעה מחיפה לתל אביב היה שונה ממקרה למקרה, ותמיד גבוה ביותר.
מצב המלונות – המחירים גבוהים ואין ניקיון
רבות התלונות על חוסר ניקיון ועל חוסר מקום. לדעת האורחים, מצב הסידורים הסניטריים בכי רע ודורש שיפור.
כמה עולים ארבעה ימים בפנסיון עם ארוחות ערב, משקאות ותוספת שירות? לדעת האורחים מחו"ל – הרבה יותר מהראוי.
"ראינו את הארץ"
רוב התיירים ראו את הארץ על כל או רוב אזוריה. "תנועת הסיורים מפותחת וגדולה שביעות הרצון מהמדריכים" סיכמו ושיבחו רוב האורחים.
רושם טוב
למרות הטענות, רוב האורחים מגלים סבלנות. הלב שלהם מתפקע מרגשות לאומיים כך שהיחס שלהם לישראל חיובי בסך הכל.
דרושה הסברה
כתמיד, הפתרון המוצע הוא הסברה נכונה, הדרכה ועזרה לאורח למצוא את דרכו בארץ וליהנות בה.
כשנדפס ההורוסקופ הראשון על גבי עיתון ישראלי כתוב עברית, נעמדו עיתונאי ישראל על רגליהם האחוריות ובפיהם שאלה: אדוני המו"ל שוקן, מה להארץ ולהבלים אסטרולוגים?
עוד לפני שנות השישים נעשו מספר ניסיונות לשלב אסטרולוגיה בעיתונות העברית, היו אלו ניסיונות בוסר, ובכל המקרים הם לא האריכו ימים. בשנות החמישים צצה המילה הורוסקופ בעיתונות הישראלית בקצב גובר והולך. תחילה נזכר ההורוסקופ במשמעותו המקורית – מפת כוכבים שיצרו אסטרולוגים מומחים בימי קדם – לרוב בשירות המעמד השליט.
ב-5 בדצמבר 1957, דיווח עיתון המחנה הציוני-דתי "הצופה" על המדור החדש והסנצסיוני שכובש את עיתוני גרמניה ושאר אירופה, ההורוסקופ. מחבר המאמר ראובן מלאכי ראה בטור ההורוסקופ דוגמה ל"ירידת הדורות", ואם נדייק – לאופן שבו העיתונות הגרמנית הגדולה של ימי קדם נמשכת אחר סנסציות זולות, ובעקבותיה נמשכות מדינות אירופה כולן.
ב-1960 דיווח "מעריב" על בחירות בהשראה אסטרולוגית שהתקיימו בציילון (סרי לנקה מאז 1972) – כי באי הירוק והפרימיטיבי, לדברי העיתונאי צבי קנטור, "אם רצונך להיבחר לפרלמנט הציילוני אין לך צורך במנגנון מפלגתי אדיר, בעורף ציבורי מגויס, בכספי מגביות ללא הגבלה" – במילים אחרות, כל מה שזקוק לו פוליטיקאי מודרני. במקום זה, המועמדים תרים אחר "אסטרולוג טוב שיצייד אותך בקמע, וניצחונך מובטח". והרי "בלי הורוסקופ – כיצד יידע המועמד מה סיכויי האמיתיים?".
בגיליון הראשון של ה"מוסף שבועי" של הארץ, שהתפרסם ב-29 בנובמבר 1963 (י"ג כסלו תשכ"ד), אנו פוגשים את ההורוסקופ העברי הראשון, שעליו חתומה דורותי אדאמס. ההורוסקופ תקף לתאריכים ה-1 בדצמבר עד ה-7 בדצמבר, שנת 1963.
זה לא מנע ממני לקרוא את התחזית של המזל שלי, מזל דלי: "אמנם אתה מודאג במקצת בכל הנוגע לכסף ולאחריות חדשה שהוטלה עליך. אבל, אל תדאג יותר מדי, אם תעבוד קשה עכשיו, נכונו לך חיים קלים יותר בעתיד. אולם, אל תעבוד עד כלות הכוחות." לקחתי לתשומת ליבי.
כצפוי, ביקורת על ייבוא המדור הסצנסציוני הוטחה מכיוונים שונים. הטיעונים מוכרים לנו כיום, כפי שהיו מוכרים במשך מאות ואלפי שנות קיומה של האסטרולוגיה – לא, טענו המבקרים, לא מדובר בידע מדעי, אלא באמונות תפלות והבל רוח.
האם לרמה הזו יש לצפות מעיתון הארץ? תהה עיתון "למרחב" – בטאונה של מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון – בסוף חודש דצמבר 63' בכתבה ולה השם המתבקש "ההורוסקופ של "הארץ"":
עם התקרב שנת החתימה החדשה העשיר "הארץ" את עמודי מוספו ב"פאטנט" מקורי – הורוסקופ, המאיר עיני קוראיו המשכילים בחכמת הכוכבים והמזלות, לפיה יכוונו צעדיהם מדי שבוע בשבוע בישראל – 1963-4.
הכותב התפלא על החידוש:
"הארץ" רואה עצמו, כידוע, עליון על העתונות המפלגתית והציבורית בארץ. עתונו שלג. שוקן מציג עצמו כעתון החוגים המשכילים בארץ שהליבראליזם, ההומאניזם והראייה האינטלקטואלית רחבת האופק הם נר לרגליו.
ובנימה אירונית שאל עיתונאי "למרחב", החתום בשם אל"ף:
מה טעם נהיה צרי אופק בדור הסופרמארקט? הנה הגענו בזכותו של ג. שוקן לכל-בו במלכות הרוח, שגרים בו יחד הזאב והכבש. הלווין הממריא לכוכבים לפי מדע האסטרינאוטיקה טס למרומים בצד ההורוסקופ, המדריך האסטרולוגי של ימי הביניים.
אז מהי, אם כך, הסיבה להכללת ההורוסקופ בעיתון הארץ המכובד? עיתונאי "דבר" שלמה גרודזנסקי העלה שלושה הסברים אלטרנטיביים: המו"ל הנוכחי גרשם "שוקן מאמין בחכמת-המזלות" ולכן בחר לצרף את נבואותיה; המו"ל אינו מאמין בחכמת-המזלות אך רואה לו חובה לחנך את הציבור המשכיל בה; או – וזו ההצעה המתקבלת ביותר על דעת גרודזנסקי – "ייתכן, שכינונו של ההורוסקופ נובע מתפיסותיו הכלכליות של "הארץ"."
אפשר שההסבר האחרון, הכלכלי, הוא הסיבה לכך שאת ההתנגדות הרצינית ביותר למדור החדש העמידו חברי מערכת העיתון הקומוניסטי "קול העם" שהתקשו, כך נראה, להסכין עם עצם החידוש, וחזרו ולעגו להורוסקופ של הארץ בשלל דרכים וצורות. הזלזול ב"מדע המדומה" שהפיץ הארץ, כך לטענת קול העם, הביא את מערכת העיתונות הקומוניסטית לפרסם בספטמבר 64' גרסה משלהם להורוסקופ הכובש את העיתונות העברית.
את הסיבה לפתיחת המדור הציגו חברי המערכת במילים ברורות ונחרצות: "חדורי דאגה שורשית שלא לפגר אחרי הישגיו של פאר העתונות היומית, גאים גם אנחנו להציג לפני הקורא המשכיל את הורוסקופ השנה הבעל"ט [הבאה עלינו לטובה].
מה יש, רק לאחרים יש דמיון פורה?"
הסאטירה של "קול העם" חושפת עד כמה ההורוסקופ החדש הוא מכשיר מודרני, שבינו לבין העיסוק ברוחניות אין כמעט דבר. את ההצעות שסיפק מחבר ההורוסקופ ההומוריסטי לא היה אמור הפועל החרוץ ליישם, אלא דווקא הבורגני קל-הדעת, שככל הנראה שכח את ההיגיון הישר שלו במקום שהוא לא מצליח לאתר מאז. עבורו נכתב ההורוסקופ המייתמר לכוון את חייו.
על הנולדים בחודש תשרי (מזל מאזניים), נכתב: "בתקופה זו של חילופי-עתים עליך לשמור על שיווי משקלך ועל בריאותך: עבוד ביום ושן בלילות. שלם מסיך לקופת-החולים. הקפד על צחצוח נעליים ורחיצת-האוזניים. אם לא תהיה שביתת-דוורים, עשוי אתה לקבל אי-אלה מכתבים בעניינים שונים". את ילדי כסלו הזהיר העיתון כי "שוב פעם תהיינה בעיות עם הדתיים: בלי "חוק-השבת" אלה לא יכולים לנוח." ולבני חודש טבת הסביר: "אתה עלול לחוש מידת-מה של עייפות לאחר יום-העבודה, אל תיתפס לבהלה: בדרך כלל זה עובר ותרגיש שוב רענן למחרת בבוקר."
פסגת היצירה של ההורוסקופ הגיעה בהמלצות לחודש אדר, החושפת אירוניה של הכותב פרולטר הניצב בפני השפע הבורגני:
אדר (דגים): הרבה באכילתם. הם יעזרו לך לחדש את תאי מוחך. אל תאמין לרכילות הרומזת שהינך אדם שטחי, משעמם וחסר-מעוף; הרי גם אשתך טוענת כך. חודש זה מתאים בפירוש למשחקי השש-בש ולהימור במירוצי-סוסים. צפצף על "מרבק" וקנה נקניק מחוץ לארץ."
שנה מפרסום ההורוסקופ הראשון בעברית במוסף השבועי של הארץ בנובמבר 63', ובית המשפט הישראלי מוצא את עצמו מתמודד עם שאלת המעמד החוקי של השיטה כולה. ב-14 בדצמבר 64' התפרסם במעריב פסק דין של השופטת ורלינסקי בנוגע למעמדו החוקי של ההורוסקופ, הקובע "כי עיסוק בהורוסקופ תמורת תשלום מהווה מעשה הונאה". הפסיקה לא נגעה להורוסקופים המתפרסמים בעיתונות, וההורוסקופ של "הארץ" המשיך מתפרסם מדי סוף שבוע במוסף.
במדור הקבוע שלה בעיתון "על המשמר", 'פינת הבית והמשפחה', ניסחה מאשה שפירא את העמדה הבסיסית ביותר המאחדת כמה מהכופרים הגדולים ביותר באסטרולוגיה המודרנית עם תומכיה האדוקים ביותר – מדובר בשיטה לא מזיקה הבנויה על הערות כלליות מספיק כך שכל קורא יוכל לקחת ממנה משהו – גם אם זו רק תחושת עליונות על כך שאנחנו המשכילים(!) לא מאמינים בג'יבריש הניו אייג'י הזה.
מרגע נחיתת ההורוסקופ בארץ, ברור שהוא כובש לעצמו קהל קוראים. בשנת 1964 כבר מופיעה בקיוסקי ארצנו חוברת ההורוסקופים בשם "ההורוסקופ לחודש: לפי מדע האסטרולוגיה ובהתאם לתאריך הלידה של האדם: מבוסס על פי מימצאי "מרכז-האיצטגנינות הבין-לאומי". החוברת (למעשה, 12 חוברות שהתפרסמו אחת לחודש) ראתה אור בהוצאת "התחזית".
שנתיים לאחר מכן, בשנת 1966, מופיע ההורוסקופ גם בעיתון "מעריב". תחילה, כמו ב"קול העם", מדובר במדור סאטירי בשם "חד-גדיא", הכולל תחזיות דוגמת התחזית למזל טלה (בין ה-21 במרס ל-20 באפריל): "מנהל הבאנק שלך מבני מזל סרטן רוצה לראותך באופן דחוף ויחסיכם ישתבשו זמנית. זוהי שעה יפה לרשום את רכושך על שם אשתך בהקדם האפשרי. סוף השבוע יהיה סוער במקצת". או התחזית למזל תאומים (בין ה-21 במאי ל-21 ביוני): "רבים מידידיך יוצאים למסעות והקשר אתם יצטמצם לקיבוץ הגלויות. אין זו שעת הכושר להקמת מפעלי ספנות חדשים. בריאותך הולכת ומתפוררת. אל תיסחף לדמאגוגיה." מחבר המדור? אפרים קישון מיודענו.
אילו היה מצטרף המדור החדש לעיתון דובר העברית בתקופה מוקדמת יותר, ודאי היה זוכה לשם עברי ראוי. כך קרה לתשבץ – תחדיש מקראי זה מהווה פתרון ל-Crossword Puzzle האנגלי. אבל מאחר שהופיע המדור החדש לראשונה רק בסוף שנת 63' בעיתון שהתגאה בעצמאות המחשבתית והמפלגתית שלו, התפרסם בשם שבו נודע המדור עשור ויותר קודם לכן בעיתונות במערב – ה"הורוסקופ". הורוסקופ ביוונית עתיקה פירושו "מסמן מקום", או, תרגום אחר שנתקלנו בו, "מבע לשעה". במקור הייתה הכוונה למפות לידה אסטרולוגיות. כיום מדובר כבר במדור קבוע בעיתונות – כזה שאף עיתון מכובד או אתר חדשות מבוסס לא חולמים לוותר עליו.
הכתבה היא חלק מפרויקט הדיגיטציה של עיתון הארץ והעלתו לאתר עיתונות יהודית היסטורית. בכך מצטרף עיתון הארץ למפעל אתר העיתונות ההיסטורית של הספרייה ואוניברסיטת ת"א הכולל למעלה משלוש מאות עיתונים ישראלים ויהודים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-18 ועד היום, בעשרות מדינות ובשש עשרה שפות שונות.