פורים שפיל של חנוך לוין: כש"הילד חולם" התחפש

איך היו נראים מחזותיו של לוין בעיבוד לז'אנרים קולנועיים שונים, מטלנובלה ועד סרט אימה? תכנית הפקה נשכחת של אסי דיין מספקת את התשובה

מותחן אימה, סרטון פרסומת, טלנובלה, דרמה רומנטית פיוטית… דמיינו לעצמכם סדרת טלוויזיה אחת שכל אחד מפרקיה התחפש לסרט בז'אנר אחר. לכל פרק במאי משלו ושחקנים משלו – בהתאם לז'אנר. החזון הזה כמעט והתממש במציאות בדמות עיבוד טלוויזיוני של 12 ממחזותיו של חנוך לוין. "נעורי ורדה'לה", "אורזי מזוודות", "הילד חולם", "סוחרי גומי", "אשכבה" ועוד – היו המחזות שמהם עובדו פרקי הסדרה, והיא תוכננה להצטלם בתחילת שנת 2001. נשף תחפושות קולנועי של ממש.

וכך כתב באותה שנה הוגה הרעיון – הבמאי, התסריטאי והשחקן אסי דיין – למפיקים המיועדים של אותה סדרה:

"מעטים הם המחזאים שהצליחו לפרוש את השקפת חייהם על פני מגוון עצום כל כך של יצירות… חנוך לוין מביא בפנינו שורה מדהימה של מראות, מהן גרוטסקיות, מהן קומיות, מהן טראגיות".

מכתבו של אסי דיין למפיקי הסדרה המיועדת. מס' מערכת 990043691740205171

הגיוון הסגנוני של לוין היה בעיניו של דיין מאפיין שיש להבליט. ובהתאם, הוא ראה בעיני רוחו 12 סרטים שונים שלכל אחד מהם גוון ייחודי באופן מוצהר. דיין בחר לכל פרק במאי מתאים. בין הבמאים שבחר: שבי גביזון, זאב רווח, רפי בוקאי ועוד. את הרעיונות שלו לליהוק שחקנים קיבץ דיין ברשימה ארוכה ומגוונת, ממוני מושונוב ועד יעל בר זוהר, בנוסף לשחקני לוין הוותיקים מן התיאטרון כמו זהרירה חריפאי, אלברט כהן ועוד.

לכאורה נראתה המשימה קלה מאוד: המחזות כבר כתובים, וכולם כבר בוימו בעבר (בידי לוין עצמו) ועלו על הבמה, ואם כן רק נותר לצלם אותם כפי שהם. אך דיין לא חשב כך – הוא שאף להתייחס לכל מחזה באופן מיוחד, ו"לתרגם" את כולם לשפת הקולנוע. זאת, לא רק כדי לקרב את הקהל הרחב אל עולמו של לוין, אלא למטרה נוספת – להציג טוב יותר את האבסורד שביצירתו:

"יש לדעתי לבצע את המעבר לקולנוע מתוך ההשקפה… שהקולנוע יכול, ללא אפיון גרוטסקי של הדמויות על ידי איפור ותלבושות תיאטרליים, להגיע הרבה יותר קרוב אל החיבור בין המציאות והאבסורד (לדוגמא "טווין פיקס" או "סיינפלד", או באופן יותר בוטה, "ספרות זולה" ו"בארטון פינק").

וכך, בעיניו של דיין, המחזה המורבידי "כולם רוצים לחיות" היה אמור ללבוש צורה של מותחן המתרחש במרתפי השב"כ. "נעורי ורדה'לה" תוכנן להפוך לטלנובלה שגיבוריה חיים בארמון מפואר. את "הלוויה חורפית" ראה כסרט של מרדף ברחובות חולון–בת-ים. ואילו את "הזונה הגדולה מבבל" תכנן דיין לצלם כטרגדיה רצופת מזימות שמקומה בטירה אפלה מימי הביניים.

כרזת "כולם רוצים לחיות", מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997003385790405171

לאחר הכנות רבות ופרסום חגיגי בעיתונים, העבודה על המיזם כמעט יצאה לדרך; אך בסופו של דבר, בשל בעיות תקציב ברשות השידור באותה שנה, נדחו צילומי הסדרה של דיין, ומאז לא החלו מעולם. נותרנו עם הבחירות האמנותיות המקוריות של דיין, ועם השאלה: איך היו באמת נראים מחזותיו הגרוטסקיים והקיצוניים של לוין, בעיבוד לז'אנרים קולנועיים שונים, מטלנובלה ועד סרטי טרנטינו.

על פי התוכנית המקורית של דיין, "הילד חולם" של לוין היה אמור להתווסף לרשימה בהמשך הפרויקט – אך ברשימותיו ובמכתביו של דיין לא נמצאה התייחסות לסגנון שבו שאף לביים את המחזה הזה. לו היו התנאים מבשילים לכך, כיצד היה בוחר דיין להסריט את המחזה "הילד חולם"?

הנה באים ימי הקיץ המתוק, / שטופי שמחה אנחנו מחכים, / היום ארוך, הלילה עוד רחוק, / אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג: / היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?
(שירו של הילד, מתוך "הילד חולם")

רשימות הכנה של אסי דיין לפרויקט ההסרטה. מס' מערכת 990043691740205171

"הילד חולם" מתמקד בקורבנות משפחתיים, הדמויות בו מלאות אשמה וחרטה, והדילמות המוצגות בו קשות. כך למשל הצורך להחליט על הפרדה כפויה בין הילד לאימו, או לקחת את חייו של ילד כדי לזרז גאולה לילדים מתים נוספים. ריבוי הקריאות הנרגשות של הילד לאימו, והגעגועים העזים של המבוגרים במחזה לילדות מאושרת שבה הכל היה שלם (לכאורה), מוסיפים לתחושת הדרמה.

צלמוּ, צלמוּ, הראו מקרוב את בכי- / התינוק חסר-הישע שלי; / אדרבא, יראה העולם הנאור כולו: / אוצר-הטבע היחיד שלנו – הדמעה!
(שירו של המושל, "הילד חולם")

הדמעה אינה רק אביזר ב"הילד חולם" – היא אמצעי להחזיק מעמד. לכל אורך המחזה, הדמויות נקרעות בהתלבטויות בלתי אפשריות לנוכח אכזריות הנסיבות הנכפות עליהן. התגובה של רבות מהן, מהילד ועד למבוגרים נושאי משרה רמה, היא לפרוץ בבכי, שכן אחרת לא ניתן להכיל את הסיטואציות האיומות שבהן רצוף המחזה. סביר להניח, אפוא, שהמחזה היה מוצא את מקומו יפה בז'אנר עז רגש וגדול מהחיים, כמו המלודרמה, גם אם הוא נחשב למעט זול, והיה עובר עיבוד למלודרמה משפחתית סוחטת דמעות.

הופעה בפורים, מתוך אוספי ביתמונה – אוסף אשר בנארי. מס' מערכת 997001310330405171

בניגוד אליו, המחזה "חפץ" היה אולי מתחפש לקומדיית סלפסטיק (בסגנון "מר בין" למשל), שכן כל הדמויות בו עוסקות ללא הרף במשחקי כוח קיצוניים והיתוליים. כל הדמויות עסוקות בשאלה, מי יכול להפגין את עליונותו על האחר, אך הדבר רק ממחיש עוד יותר את הגיחוך שבהן. במסגרת המשחקים הללו עומד למבחן חוזקו הפנימי של חפץ, אדם חלש הסמוך על שולחנה של משפחה לא לו, ומנסה להוכיח את כוחו מולם. למשל, באיום החוזר שלו לגזור את תלתליה של הגברת המארחת כלמנסע ושל בתה, או להבדיל, באיומו להתאבד במועד שיקבע. קל להשוות את הדינמיקות הללו לחילופי מהלומות בקצב מסחרר בין כמה מוקיונים, קפיצות לולייניות ופגיעות לגלגניות באחרים, שמופעי סלפסטיק כל כך מצטיינים בהם.

חפץ: מסתובבת לי כל היום מול העיניים עם תלתל, שקופץ לה על העורף ורומז לי, "בוא הנה, בוא הנה!" לא אבוא! אתפוס אותך יום אחד ואגזוז את התלתל הזה!

טיגלך: אתה השתגעת?! אתה נותן לעצמך דין וחשבון עד היכן הגיעה החוצפה שלך ? !

כלמנסע: מי היה מתאר לעצמו דבר כזה ?

חפץ: מפתיע? לא ציפיתם ממני? [מחקה באצבעותיו תנועת מספריים] שיק-שיק-שיק, אגזוז את התלתל.

כרזת "פנטסיה על נושא רומנטי". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001754210405171.

חפץ אינו עומד במבחנים שהוא קובע לעצמו, והמארחים מלעיגים עליו שוב ושוב, במחזוריות ההולכת ומקצינה. כל כך מקצינה, עד שגם המוות אינו יכול לספק ממנה מפלט. והראיה: חפץ חוזר בו מכוונתו להתאבד.

חפץ: לא חשבתי שזה כל כך קשה… הגעתי עד למעקה ושם… לא חשבתי שזה כל כך קשה… אני באמת מצטער, אחרי כל ההכנות והדיבורים… זה לא שאני רוצה לחיות, אבל…פשוט קשה אתם לא כועסים, נכון? נכון שלא אכפת לכם שלא אמות לעת עתה? אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן קצר. גם זה משהו לא? כן, כן, אני בטוח שאשתגע! אתם תראו! תתפקעו מצחוק! אשתגע במחלה נדירה ומצחיקה! לא תתחרטו! אני כבר סקרן לראות לאן אגיע, אף פעם לא הייתי כל כך סקרן, אתם לא סקרנים?

גם במקרה זה, הצחוק הגרוטסקי אינו קישוט לשורות המחזה אלא אמצעי הישרדות חיוני. שכן, לולא הממד הקומי המתווסף לכל תנועה, היו הפגיעות והמהלומות שמקבלות הדמויות בלתי נסבלות עבורנו. דומה שבשורה התחתונה, המחזה של לוין אומר דבר דומה על חיי אדם בכלל – לולא היה בהם גם אלמנט קומי, המחשבה על הקושי שבהם הייתה כמעט בלתי נסבלת. למזלנו, אומר לוין, עדיין ישנו בידינו מגן ההתבדחות והצחוק. הצחוק הבריא הוא מגן בפני המציאות, כפי שתחפושות פורים הן מגן זמני, של פעם בשנה, בפני העולם נטול ההסוואות.

כאשר מתעמקים במשחק הז'אנרים הזה מגלים, כי דווקא כשמלבישים כל מחזה בתחפושת המיוחדת לו, אפשר לרדת לעומקו בקלות רבה יותר, לחשוף את הקונפליקט הבסיסי שלו ולתמצת אותו גם באופן ויזואלי וסגנוני. שכן, הבחירה בתחפושת מסוימת, דווקא היא מעידה יותר מכל על אופיו הנסתר של בעל התחפושת.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

תגיות

אביבית משמרי

סופרת, עורכת ומו"לית. כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מתגוררת בתל אביב.

לכתבות נוספות של אביבית משמרי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו