פורים שפיל של חנוך לוין: כש"הילד חולם" התחפש

איך היו נראים מחזותיו של לוין בעיבוד לז'אנרים קולנועיים שונים, מטלנובלה ועד סרט אימה? תכנית הפקה נשכחת של אסי דיין מספקת את התשובה

מותחן אימה, סרטון פרסומת, טלנובלה, דרמה רומנטית פיוטית… דמיינו לעצמכם סדרת טלוויזיה אחת שכל אחד מפרקיה התחפש לסרט בז'אנר אחר. לכל פרק במאי משלו ושחקנים משלו – בהתאם לז'אנר. החזון הזה כמעט והתממש במציאות בדמות עיבוד טלוויזיוני של 12 ממחזותיו של חנוך לוין. "נעורי ורדה'לה", "אורזי מזוודות", "הילד חולם", "סוחרי גומי", "אשכבה" ועוד – היו המחזות שמהם עובדו פרקי הסדרה, והיא תוכננה להצטלם בתחילת שנת 2001. נשף תחפושות קולנועי של ממש.

וכך כתב באותה שנה הוגה הרעיון – הבמאי, התסריטאי והשחקן אסי דיין – למפיקים המיועדים של אותה סדרה:

"מעטים הם המחזאים שהצליחו לפרוש את השקפת חייהם על פני מגוון עצום כל כך של יצירות… חנוך לוין מביא בפנינו שורה מדהימה של מראות, מהן גרוטסקיות, מהן קומיות, מהן טראגיות".

מכתבו של אסי דיין למפיקי הסדרה המיועדת. מס' מערכת 990043691740205171

הגיוון הסגנוני של לוין היה בעיניו של דיין מאפיין שיש להבליט. ובהתאם, הוא ראה בעיני רוחו 12 סרטים שונים שלכל אחד מהם גוון ייחודי באופן מוצהר. דיין בחר לכל פרק במאי מתאים. בין הבמאים שבחר: שבי גביזון, זאב רווח, רפי בוקאי ועוד. את הרעיונות שלו לליהוק שחקנים קיבץ דיין ברשימה ארוכה ומגוונת, ממוני מושונוב ועד יעל בר זוהר, בנוסף לשחקני לוין הוותיקים מן התיאטרון כמו זהרירה חריפאי, אלברט כהן ועוד.

לכאורה נראתה המשימה קלה מאוד: המחזות כבר כתובים, וכולם כבר בוימו בעבר (בידי לוין עצמו) ועלו על הבמה, ואם כן רק נותר לצלם אותם כפי שהם. אך דיין לא חשב כך – הוא שאף להתייחס לכל מחזה באופן מיוחד, ו"לתרגם" את כולם לשפת הקולנוע. זאת, לא רק כדי לקרב את הקהל הרחב אל עולמו של לוין, אלא למטרה נוספת – להציג טוב יותר את האבסורד שביצירתו:

"יש לדעתי לבצע את המעבר לקולנוע מתוך ההשקפה… שהקולנוע יכול, ללא אפיון גרוטסקי של הדמויות על ידי איפור ותלבושות תיאטרליים, להגיע הרבה יותר קרוב אל החיבור בין המציאות והאבסורד (לדוגמא "טווין פיקס" או "סיינפלד", או באופן יותר בוטה, "ספרות זולה" ו"בארטון פינק").

וכך, בעיניו של דיין, המחזה המורבידי "כולם רוצים לחיות" היה אמור ללבוש צורה של מותחן המתרחש במרתפי השב"כ. "נעורי ורדה'לה" תוכנן להפוך לטלנובלה שגיבוריה חיים בארמון מפואר. את "הלוויה חורפית" ראה כסרט של מרדף ברחובות חולון–בת-ים. ואילו את "הזונה הגדולה מבבל" תכנן דיין לצלם כטרגדיה רצופת מזימות שמקומה בטירה אפלה מימי הביניים.

כרזת "כולם רוצים לחיות", מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997003385790405171

לאחר הכנות רבות ופרסום חגיגי בעיתונים, העבודה על המיזם כמעט יצאה לדרך; אך בסופו של דבר, בשל בעיות תקציב ברשות השידור באותה שנה, נדחו צילומי הסדרה של דיין, ומאז לא החלו מעולם. נותרנו עם הבחירות האמנותיות המקוריות של דיין, ועם השאלה: איך היו באמת נראים מחזותיו הגרוטסקיים והקיצוניים של לוין, בעיבוד לז'אנרים קולנועיים שונים, מטלנובלה ועד סרטי טרנטינו.

על פי התוכנית המקורית של דיין, "הילד חולם" של לוין היה אמור להתווסף לרשימה בהמשך הפרויקט – אך ברשימותיו ובמכתביו של דיין לא נמצאה התייחסות לסגנון שבו שאף לביים את המחזה הזה. לו היו התנאים מבשילים לכך, כיצד היה בוחר דיין להסריט את המחזה "הילד חולם"?

הנה באים ימי הקיץ המתוק, / שטופי שמחה אנחנו מחכים, / היום ארוך, הלילה עוד רחוק, / אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג: / היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?
(שירו של הילד, מתוך "הילד חולם")

רשימות הכנה של אסי דיין לפרויקט ההסרטה. מס' מערכת 990043691740205171

"הילד חולם" מתמקד בקורבנות משפחתיים, הדמויות בו מלאות אשמה וחרטה, והדילמות המוצגות בו קשות. כך למשל הצורך להחליט על הפרדה כפויה בין הילד לאימו, או לקחת את חייו של ילד כדי לזרז גאולה לילדים מתים נוספים. ריבוי הקריאות הנרגשות של הילד לאימו, והגעגועים העזים של המבוגרים במחזה לילדות מאושרת שבה הכל היה שלם (לכאורה), מוסיפים לתחושת הדרמה.

צלמוּ, צלמוּ, הראו מקרוב את בכי- / התינוק חסר-הישע שלי; / אדרבא, יראה העולם הנאור כולו: / אוצר-הטבע היחיד שלנו – הדמעה!
(שירו של המושל, "הילד חולם")

הדמעה אינה רק אביזר ב"הילד חולם" – היא אמצעי להחזיק מעמד. לכל אורך המחזה, הדמויות נקרעות בהתלבטויות בלתי אפשריות לנוכח אכזריות הנסיבות הנכפות עליהן. התגובה של רבות מהן, מהילד ועד למבוגרים נושאי משרה רמה, היא לפרוץ בבכי, שכן אחרת לא ניתן להכיל את הסיטואציות האיומות שבהן רצוף המחזה. סביר להניח, אפוא, שהמחזה היה מוצא את מקומו יפה בז'אנר עז רגש וגדול מהחיים, כמו המלודרמה, גם אם הוא נחשב למעט זול, והיה עובר עיבוד למלודרמה משפחתית סוחטת דמעות.

הופעה בפורים, מתוך אוספי ביתמונה – אוסף אשר בנארי. מס' מערכת 997001310330405171

בניגוד אליו, המחזה "חפץ" היה אולי מתחפש לקומדיית סלפסטיק (בסגנון "מר בין" למשל), שכן כל הדמויות בו עוסקות ללא הרף במשחקי כוח קיצוניים והיתוליים. כל הדמויות עסוקות בשאלה, מי יכול להפגין את עליונותו על האחר, אך הדבר רק ממחיש עוד יותר את הגיחוך שבהן. במסגרת המשחקים הללו עומד למבחן חוזקו הפנימי של חפץ, אדם חלש הסמוך על שולחנה של משפחה לא לו, ומנסה להוכיח את כוחו מולם. למשל, באיום החוזר שלו לגזור את תלתליה של הגברת המארחת כלמנסע ושל בתה, או להבדיל, באיומו להתאבד במועד שיקבע. קל להשוות את הדינמיקות הללו לחילופי מהלומות בקצב מסחרר בין כמה מוקיונים, קפיצות לולייניות ופגיעות לגלגניות באחרים, שמופעי סלפסטיק כל כך מצטיינים בהם.

חפץ: מסתובבת לי כל היום מול העיניים עם תלתל, שקופץ לה על העורף ורומז לי, "בוא הנה, בוא הנה!" לא אבוא! אתפוס אותך יום אחד ואגזוז את התלתל הזה!

טיגלך: אתה השתגעת?! אתה נותן לעצמך דין וחשבון עד היכן הגיעה החוצפה שלך ? !

כלמנסע: מי היה מתאר לעצמו דבר כזה ?

חפץ: מפתיע? לא ציפיתם ממני? [מחקה באצבעותיו תנועת מספריים] שיק-שיק-שיק, אגזוז את התלתל.

כרזת "פנטסיה על נושא רומנטי". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001754210405171.

חפץ אינו עומד במבחנים שהוא קובע לעצמו, והמארחים מלעיגים עליו שוב ושוב, במחזוריות ההולכת ומקצינה. כל כך מקצינה, עד שגם המוות אינו יכול לספק ממנה מפלט. והראיה: חפץ חוזר בו מכוונתו להתאבד.

חפץ: לא חשבתי שזה כל כך קשה… הגעתי עד למעקה ושם… לא חשבתי שזה כל כך קשה… אני באמת מצטער, אחרי כל ההכנות והדיבורים… זה לא שאני רוצה לחיות, אבל…פשוט קשה אתם לא כועסים, נכון? נכון שלא אכפת לכם שלא אמות לעת עתה? אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן קצר. גם זה משהו לא? כן, כן, אני בטוח שאשתגע! אתם תראו! תתפקעו מצחוק! אשתגע במחלה נדירה ומצחיקה! לא תתחרטו! אני כבר סקרן לראות לאן אגיע, אף פעם לא הייתי כל כך סקרן, אתם לא סקרנים?

גם במקרה זה, הצחוק הגרוטסקי אינו קישוט לשורות המחזה אלא אמצעי הישרדות חיוני. שכן, לולא הממד הקומי המתווסף לכל תנועה, היו הפגיעות והמהלומות שמקבלות הדמויות בלתי נסבלות עבורנו. דומה שבשורה התחתונה, המחזה של לוין אומר דבר דומה על חיי אדם בכלל – לולא היה בהם גם אלמנט קומי, המחשבה על הקושי שבהם הייתה כמעט בלתי נסבלת. למזלנו, אומר לוין, עדיין ישנו בידינו מגן ההתבדחות והצחוק. הצחוק הבריא הוא מגן בפני המציאות, כפי שתחפושות פורים הן מגן זמני, של פעם בשנה, בפני העולם נטול ההסוואות.

כאשר מתעמקים במשחק הז'אנרים הזה מגלים, כי דווקא כשמלבישים כל מחזה בתחפושת המיוחדת לו, אפשר לרדת לעומקו בקלות רבה יותר, לחשוף את הקונפליקט הבסיסי שלו ולתמצת אותו גם באופן ויזואלי וסגנוני. שכן, הבחירה בתחפושת מסוימת, דווקא היא מעידה יותר מכל על אופיו הנסתר של בעל התחפושת.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

ההורוסקופ העברי הראשון!

ההתנגדות למדור החדש ב"הארץ" הייתה גורפת, הניצחון היה מושלם

כשנדפס ההורוסקופ הראשון על גבי עיתון ישראלי כתוב עברית, נעמדו עיתונאי ישראל על רגליהם האחוריות ובפיהם שאלה: אדוני המו"ל שוקן, מה להארץ ולהבלים אסטרולוגים?

עוד לפני שנות השישים נעשו מספר ניסיונות לשלב אסטרולוגיה בעיתונות העברית, היו אלו ניסיונות בוסר, ובכל המקרים הם לא האריכו ימים. בשנות החמישים צצה המילה הורוסקופ בעיתונות הישראלית בקצב גובר והולך. תחילה נזכר ההורוסקופ במשמעותו המקורית – מפת כוכבים שיצרו אסטרולוגים מומחים בימי קדם – לרוב בשירות המעמד השליט.

מודל גיאוצנטרי [= כדור הארץ במרכז היקום], מתוך כתב יד עברי שנכתב בסקסוניה שבגרמניה בסביבות המאה ה-18, שמור בספרייה הלאומית

ב-5 בדצמבר 1957, דיווח עיתון המחנה הציוני-דתי "הצופה" על המדור החדש והסנצסיוני שכובש את עיתוני גרמניה ושאר אירופה, ההורוסקופ. מחבר המאמר ראובן מלאכי ראה בטור ההורוסקופ דוגמה ל"ירידת הדורות", ואם נדייק – לאופן שבו העיתונות הגרמנית הגדולה של ימי קדם נמשכת אחר סנסציות זולות, ובעקבותיה נמשכות מדינות אירופה כולן.

הקטע המצורף התפרסם כחלק מכתבת "בעיית הנוער העזוב באירופה", עיתון הצפה, ה-5 בדצמבר 1957

 

ב-1960 דיווח "מעריב" על בחירות בהשראה אסטרולוגית שהתקיימו בציילון (סרי לנקה מאז 1972) – כי באי הירוק והפרימיטיבי, לדברי העיתונאי צבי קנטור, "אם רצונך להיבחר לפרלמנט הציילוני אין לך צורך במנגנון מפלגתי אדיר, בעורף ציבורי מגויס, בכספי מגביות ללא הגבלה" – במילים אחרות, כל מה שזקוק לו פוליטיקאי מודרני. במקום זה, המועמדים תרים אחר "אסטרולוג טוב שיצייד אותך בקמע, וניצחונך מובטח". והרי "בלי הורוסקופ – כיצד יידע המועמד מה סיכויי האמיתיים?".

בחירות בצ'יילון בהשראה אסטרולוגית, עיתון "מעריב", ה-7 במרץ 1960

 

בגיליון הראשון של ה"מוסף שבועי" של הארץ, שהתפרסם ב-29 בנובמבר 1963 (י"ג כסלו תשכ"ד), אנו פוגשים את ההורוסקופ העברי הראשון, שעליו חתומה דורותי אדאמס. ההורוסקופ תקף לתאריכים ה-1 בדצמבר עד ה-7 בדצמבר, שנת 1963.

זה לא מנע ממני לקרוא את התחזית של המזל שלי, מזל דלי: "אמנם אתה מודאג במקצת בכל הנוגע לכסף ולאחריות חדשה שהוטלה עליך. אבל, אל תדאג יותר מדי, אם תעבוד קשה עכשיו, נכונו לך חיים קלים יותר בעתיד. אולם, אל תעבוד עד כלות הכוחות." לקחתי לתשומת ליבי.

שער המוסף שבו הופיע ההורוסקופ הראשון, נובמבר 1964

 

כצפוי, ביקורת על ייבוא המדור הסצנסציוני הוטחה מכיוונים שונים. הטיעונים מוכרים לנו כיום, כפי שהיו מוכרים במשך מאות ואלפי שנות קיומה של האסטרולוגיה – לא, טענו המבקרים, לא מדובר בידע מדעי, אלא באמונות תפלות והבל רוח.

האם לרמה הזו יש לצפות מעיתון הארץ? תהה עיתון "למרחב" – בטאונה של מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון – בסוף חודש דצמבר 63' בכתבה ולה השם המתבקש "ההורוסקופ של "הארץ"":

עם התקרב שנת החתימה החדשה העשיר "הארץ" את עמודי מוספו ב"פאטנט" מקורי – הורוסקופ, המאיר עיני קוראיו המשכילים בחכמת הכוכבים והמזלות, לפיה יכוונו צעדיהם מדי שבוע בשבוע בישראל – 1963-4.

 

הכותב התפלא על החידוש:

"הארץ" רואה עצמו, כידוע, עליון על העתונות המפלגתית והציבורית בארץ. עתונו שלג. שוקן מציג עצמו כעתון החוגים המשכילים בארץ שהליבראליזם, ההומאניזם והראייה האינטלקטואלית רחבת האופק הם נר לרגליו.

 

ובנימה אירונית שאל עיתונאי "למרחב", החתום בשם אל"ף:

מה טעם נהיה צרי אופק בדור הסופרמארקט? הנה הגענו בזכותו של ג. שוקן לכל-בו במלכות הרוח, שגרים בו יחד הזאב והכבש. הלווין הממריא לכוכבים לפי מדע האסטרינאוטיקה טס למרומים בצד ההורוסקופ, המדריך האסטרולוגי של ימי הביניים.

 

כתבת ביקורת על "ההורוסקופ של הארץ", עיתון למרחב, 29 בדצמבר 1963

 

אז מהי, אם כך, הסיבה להכללת ההורוסקופ בעיתון הארץ המכובד? עיתונאי "דבר" שלמה גרודזנסקי העלה שלושה הסברים אלטרנטיביים: המו"ל הנוכחי גרשם "שוקן מאמין בחכמת-המזלות" ולכן בחר לצרף את נבואותיה; המו"ל אינו מאמין בחכמת-המזלות אך רואה לו חובה לחנך את הציבור המשכיל בה; או – וזו ההצעה המתקבלת ביותר על דעת גרודזנסקי – "ייתכן, שכינונו של ההורוסקופ נובע מתפיסותיו הכלכליות של "הארץ"."

אפשר שההסבר האחרון, הכלכלי, הוא הסיבה לכך שאת ההתנגדות הרצינית ביותר למדור החדש העמידו חברי מערכת העיתון הקומוניסטי "קול העם" שהתקשו, כך נראה, להסכין עם עצם החידוש, וחזרו ולעגו להורוסקופ של הארץ בשלל דרכים וצורות. הזלזול ב"מדע המדומה" שהפיץ הארץ, כך לטענת קול העם, הביא את מערכת העיתונות הקומוניסטית לפרסם בספטמבר 64' גרסה משלהם להורוסקופ הכובש את העיתונות העברית.

את הסיבה לפתיחת המדור הציגו חברי המערכת במילים ברורות ונחרצות: "חדורי דאגה שורשית שלא לפגר אחרי הישגיו של פאר העתונות היומית, גאים גם אנחנו להציג לפני הקורא המשכיל את הורוסקופ השנה הבעל"ט [הבאה עלינו לטובה].

מה יש, רק לאחרים יש דמיון פורה?"

ההורוסקופ של "קול העם", התפרסם בעיתון בתאריך ה-27 בספטמבר 1964

 

הסאטירה של "קול העם" חושפת עד כמה ההורוסקופ החדש הוא מכשיר מודרני, שבינו לבין העיסוק ברוחניות אין כמעט דבר. את ההצעות שסיפק מחבר ההורוסקופ ההומוריסטי לא היה אמור הפועל החרוץ ליישם, אלא דווקא הבורגני קל-הדעת, שככל הנראה שכח את ההיגיון הישר שלו במקום שהוא לא מצליח לאתר מאז. עבורו נכתב ההורוסקופ המייתמר לכוון את חייו.

על הנולדים בחודש תשרי (מזל מאזניים), נכתב: "בתקופה זו של חילופי-עתים עליך לשמור על שיווי משקלך ועל בריאותך: עבוד ביום ושן בלילות. שלם מסיך לקופת-החולים. הקפד על צחצוח נעליים ורחיצת-האוזניים. אם לא תהיה שביתת-דוורים, עשוי אתה לקבל אי-אלה מכתבים בעניינים שונים". את ילדי כסלו הזהיר העיתון כי "שוב פעם תהיינה בעיות עם הדתיים: בלי "חוק-השבת" אלה לא יכולים לנוח." ולבני חודש טבת הסביר: "אתה עלול לחוש מידת-מה של עייפות לאחר יום-העבודה, אל תיתפס לבהלה: בדרך כלל זה עובר ותרגיש שוב רענן למחרת בבוקר."

פסגת היצירה של ההורוסקופ הגיעה בהמלצות לחודש אדר, החושפת אירוניה של הכותב פרולטר הניצב בפני השפע הבורגני:

אדר (דגים): הרבה באכילתם. הם יעזרו לך לחדש את תאי מוחך. אל תאמין לרכילות הרומזת שהינך אדם שטחי, משעמם וחסר-מעוף; הרי גם אשתך טוענת כך. חודש זה מתאים בפירוש למשחקי השש-בש ולהימור במירוצי-סוסים. צפצף על "מרבק" וקנה נקניק מחוץ לארץ."

שנה מפרסום ההורוסקופ הראשון בעברית במוסף השבועי של הארץ בנובמבר 63', ובית המשפט הישראלי מוצא את עצמו מתמודד עם שאלת המעמד החוקי של השיטה כולה. ב-14 בדצמבר 64' התפרסם במעריב פסק דין של השופטת ורלינסקי בנוגע למעמדו החוקי של ההורוסקופ, הקובע "כי עיסוק בהורוסקופ תמורת תשלום מהווה מעשה הונאה". הפסיקה לא נגעה להורוסקופים המתפרסמים בעיתונות, וההורוסקופ של "הארץ" המשיך מתפרסם מדי סוף שבוע במוסף.

העתיד בהורוסקופ, כתבה ב"מעריב, ה-14 בדצמבר 1964

 

במדור הקבוע שלה בעיתון "על המשמר", 'פינת הבית והמשפחה', ניסחה מאשה שפירא את העמדה הבסיסית ביותר המאחדת כמה מהכופרים הגדולים ביותר באסטרולוגיה המודרנית עם תומכיה האדוקים ביותר – מדובר בשיטה לא מזיקה הבנויה על הערות כלליות מספיק כך שכל קורא יוכל לקחת ממנה משהו – גם אם זו רק תחושת עליונות על כך שאנחנו המשכילים(!) לא מאמינים בג'יבריש הניו אייג'י הזה.

'פינת הבית והמשפחה', עיתון "על המשמר", 17 בספטמבר 1964

 

מרגע נחיתת ההורוסקופ בארץ, ברור שהוא כובש לעצמו קהל קוראים. בשנת 1964 כבר מופיעה בקיוסקי ארצנו חוברת ההורוסקופים בשם "ההורוסקופ לחודש: לפי מדע האסטרולוגיה ובהתאם לתאריך הלידה של האדם: מבוסס על פי מימצאי "מרכז-האיצטגנינות הבין-לאומי". החוברת (למעשה, 12 חוברות שהתפרסמו אחת לחודש) ראתה אור בהוצאת "התחזית".

ה"הורוסקופ – 1964, חוברת מס' 1, הוצאת התחזית, שנת 1964

 

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1966, מופיע ההורוסקופ גם בעיתון "מעריב". תחילה, כמו ב"קול העם", מדובר במדור סאטירי בשם "חד-גדיא", הכולל תחזיות דוגמת התחזית למזל טלה (בין ה-21 במרס ל-20 באפריל): "מנהל הבאנק שלך מבני מזל סרטן רוצה לראותך באופן דחוף ויחסיכם ישתבשו זמנית. זוהי שעה יפה לרשום את רכושך על שם אשתך בהקדם האפשרי. סוף השבוע יהיה סוער במקצת". או התחזית למזל תאומים (בין ה-21 במאי ל-21 ביוני): "רבים מידידיך יוצאים למסעות והקשר אתם יצטמצם לקיבוץ הגלויות. אין זו שעת הכושר להקמת מפעלי ספנות חדשים. בריאותך הולכת ומתפוררת. אל תיסחף לדמאגוגיה." מחבר המדור? אפרים קישון מיודענו.

ההורוסקופ הסאטירי של "מעריב", 9 בדצמבר 1966

 

אילו היה מצטרף המדור החדש לעיתון דובר העברית בתקופה מוקדמת יותר, ודאי היה זוכה לשם עברי ראוי. כך קרה לתשבץ – תחדיש מקראי זה מהווה פתרון ל-Crossword Puzzle האנגלי. אבל מאחר שהופיע המדור החדש לראשונה רק בסוף שנת 63' בעיתון שהתגאה בעצמאות המחשבתית והמפלגתית שלו, התפרסם בשם שבו נודע המדור עשור ויותר קודם לכן בעיתונות במערב – ה"הורוסקופ". הורוסקופ ביוונית עתיקה פירושו "מסמן מקום", או, תרגום אחר שנתקלנו בו, "מבע לשעה". במקור הייתה הכוונה למפות לידה אסטרולוגיות. כיום מדובר כבר במדור קבוע בעיתונות – כזה שאף עיתון מכובד או אתר חדשות מבוסס לא חולמים לוותר עליו.

 

הכתבה היא חלק מפרויקט הדיגיטציה של עיתון הארץ והעלתו לאתר עיתונות יהודית היסטורית. בכך מצטרף עיתון הארץ למפעל אתר העיתונות ההיסטורית של הספרייה ואוניברסיטת ת"א הכולל למעלה משלוש מאות עיתונים ישראלים ויהודים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-18 ועד היום, בעשרות מדינות ובשש עשרה שפות שונות. 

 

כתבות נוספות

זה גלגל החיים – צעדיה הראשונים של האסטרולוגיה העברית

הגלגל שיעניק לכם כוחות על

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

"אגרת השמד" – דיוקן הרמב"ם כפליט חרב

הפרזנטורים של התנועה הציונית

לפני בר רפאלי ואסי עזר, היו כאן ביאליק וטשרניחובסקי

כל דור חושב שהדור שהגיע אחריו מצטיין בשטחיות וברדידות שאין שום סיכוי שאפיינה את הדור שקדם לו, שלא לדבר על זה שהגיע לפניו. זו דרכו של עולם, ובכתיבת כתבה זו בחרנו שלא לסטות מהתנשאות מבישה זו – זה פשוט מהנה מדי.

בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה הייתה התרבות העברית המתחדשת תרבות ספר, היו מחברי הספרים לגיבוריה. ומה עושים לגיבורי תרבות? מדביקים את פניהם על מוצרים כדי להיטיב למכור אותם. להלן כמה דוגמאות:

 

המשורר הלאומי מוכר את המשקה הלאומי

מעט מאוד אנשים יכולים להתגאות בהישג כמו זה של ביאליק. אנחנו לא מדברים על שירתו האדירה, על מפעלי ההצלה שכונן כדי לדאוג למסורת היהודית ההולכת ונשכחת, על תרגומיו הנפלאים שבראשם דון קיחוטה, על שהמציא את הילדות בעברית, ואפילו לא על שגר עוד בחייו ברחוב שנקרא על שמו (בזה גם אחד העם יכול להתגאות) – אנחנו כן מדברים על הפרסומת הזו, שנדפסה ללא ידיעת המשורר. אחרי הכול, הוא כבר לא היה בחיים באותה תקופה.

משורר לאומי של איזו אומה יכול להתגאות בכך שהוא הפרזנטור של המשקה הלאומי של עמו?

לחצו על התמונה לפתיחת הקישור

 

ללעוס את טשרניחובסקי ובן-יהודה

אם היה משורר שהדיר שינה מעיני ביאליק, היה זה שאול טשרניחובסקי. בתקופת הפעילות של השניים הם בדרך כלל הוצמדו יחדיו, בבחינת "שני הגדולים". לכן, מפתיע לגלות את פרצופו של טשרניחובסקי מתנוסס מעל עטיפות מסטיק עם אליעזר בן-יהודה, חיים ויצמן, אלברט איינשטיין, וביאליק שלנו איננו.

 

 

ובחזרה למי שהתחיל את הכול

יש רק אשם אמיתי אחד בהכול, האשם האמיתי של כל הסאגה הנוכחית שהיא הציונות: בנימין זאב הרצל.

לקח לנו קצת זמן להכיר בזה, בעיקר כיוון שלכל ברכות השנה טובה המשתמשות בדיוקן פניו של חוזה המדינה לא התייחסנו בהתחלה כאל מוצרים. אבל למה לא בעצם? הן הרי נמכרות בחנויות. אז הינה הוא, חוזה מדינתנו, מעטר שורה ארוכה של שנות טובות.

 

 

התחלנו בזלזול ונסיים בהסתייגות. פעם שימשו סופרינו ומשוררינו תפקיד טוטאלי בהרבה מהיום. רצינו לשמוע את דעותיהם על כל עניין, ציפינו שיסייעו בהקמת כל מוסד והתעקשנו להשתמש בפרצופם כדי למכור כל מוצר.

משהתחלנו אנחנו – כמשאלת מגילת העצמאות – להיות ככל עם ועם, ויש לנו תרבות עברית-ישראלית חיה ובועטת, זכינו במקצוע חדש המאפשר לסופרינו הנערצים להישאר בתחומם הם: הכתיבה.

למקצוע החדש שהקמנו קוראים מקצוע הסלב, ובעברית: ידוען או (מילה שאנחנו מעדיפים בהרבה:) כוכבן.

 

כתבות נוספות

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

חמדה בן-יהודה, סופרת הילדים הראשונה בעברית

הווידוי של אלכסנדר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

תנו למחשב למצוא לכם בן/בת זוג

חיפוש אחר בן או בת זוג מביא איתו מגוון שאלות: איפה מתחילים? עם מי לדבר? וכמובן, השאלה הנשאלת ביותר על ידי גברים לפי הסקר המאוד-מדעי-שערכתי-בזמן-ארוחת-הצהריים: לשלם בפגישה הראשונה או לא?

אתם קמים בבוקר ומגלים שהשיר שהתנגן בליבכם נדם. אתם לא מצליחים להעריך כמה זמן עבר מאז ששמעתם אותו לאחרונה, אבל רק עכשיו אתם ערים לעובדה זו. "איך אעבור את היום הזה?" אתם שואלים את עצמכם. השניות והדקות והשעות שמרכיבות את היום שלכם מאיימות לחנוק אתכם משעמום. אתם מרגישים חסרי מטרה, צפים בעולם ללא כיוון ברור, מעבירים את מרבית היום בלהיראות עסוקים.

בעצם, זה לא אמור לקרות לכם. דווקא לכם. הרי יש לכם עבודה מוצלחת, ידידים קרובים שיסכימו לעזור לכם להסתיר גופה באמצע הלילה, ואמא שדואגת להכין את השניצל שתמיד אהבתם. רק כעבור שעה ארוכה, לפתע אתם מבינים – הלבד מתחיל להציק. איש לא טרח להודיע לכם שחיי רווקות נצחיים, פירושם – הרבה מאוד זמן לבד.

אז אתם יוצאים לחפש לכם בת (או בן) זוג. כדי שלא תתחילו להכניס לעצמכם לראש כל מיני מחשבות מטרידות על בדידות נצחית ועתידכם בתור התמהונים של השכונה, נצא יחד למסע קצרצר ברחבי העיתונות העברית (והיידית), על מנת לסייע לכם למצוא את בחיר/ת ליבכם.

חיפוש אחר בן או בת זוג מביא איתו מגוון שאלות: איפה מתחילים? עם מי לדבר? וכמובן, השאלה הנשאלת ביותר על ידי גברים לפי הסקר המאוד-מדעי-שערכתי-בזמן- ארוחת-הצהריים: לשלם בפגישה הראשונה או לא?

ממש כמו צמיחת ההשכלה, האורתודוקסיה והחסידות – הכל התחיל איפשהו במאה התשע-עשרה, או לפחות השתכלל מאוד בתקופה הזו.

 

כשכולם (כמעט) דיברו יידיש

מודעת שידוכים מעיתון 'קול מבשר' שהתפרסמה ב-3 ביוני 1869

הדבר ראשון שאתם שמים לב אליו, חדי אבחנה שכמותכם, הוא העובדה כי מרבית העיתונים הרלוונטיים כתובים ביידיש. ואתם, אתם לא בדיוק יכולים לקרוא את השפה הזאת. אתם מזהים את המילה "שידוכים", אבל אין מה לעשות, יידיש היא כנראה לא שפה שגורה בפיכם.

אתם מחליטים לנסות את מזלכם בשנות הארבעים והחמישים. שמועה מוגנבת לאוזניכם שאלה היו הימים…

יש דוברי יידיש מבית? מודעה מעיתון 'המגיד' שהתפרסמה ב-9 במאי 1883

​שנות ה-40 וה-50: כשהשדכן היה הכתובת

פחות או יותר עד שנות הארבעים, שלטו העיתונים דוברי היידיש בשוק השידוכים. בהתחשב בכך שאלו היו השנים החלוציות והאידיאולוגיות ביותר של היישוב העברי, לא מפתיע שלצעירות וצעירי ארצנו היו אינספור הזדמנויות לפגוש את בני גילם: בטיולים מאורגנים, בתנועות נוער, בהפגנות, בעבודה משותפת בשדה ועוד ועוד ועוד…

עם הקמת המדינה, הלך ופחת הלהט החלוצי – אזרחי המדינה רצו לחיות בסופו של דבר כעם ככל העמים.

שנות הארבעים יותר מעורפלות לכם, אבל אתם זוכרים באופן ברור ומובהק (הרי ראיתם שתי עונות של מד-מן) שבארה"ב של שנות החמישים רומנטיקה הייתה האופן שבו "גבר עושה מה שבא לו". זהו, שאתם לא כאלה אתה רומנטיקנים אמיתיים, אתם רוצים למצוא את אשת (איש) חלומותייכם ואתם מוכנים לעשות כל דבר. בשנים האלה – "כל דבר" משמעו ללכת לשדכן. במהלך שיטוטים ארוכים בעיתונות התקופה, אתם נתקלים בעשרות מודעות של שדכנים המציעים לרתום לטובתכם את יכולותיהם.

מפגש הפסגה של שנות החמישים בסצנת השידוכים. כתבה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-23 בדצמבר 1943
מפגש הפסגה של שנות החמישים בסצנת השידוכים. כתבה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-23 בדצמבר 1943

אתם לא מתעצלים ומבקרים כמה מהם:

אצל רובין וגוסטי נוישטיין שומרים על סודיות כל כך מוחלטת שלוקח לכם כמה דקות להבין שהם מנסים לסדר לכם מישהי נשואה.

מודעה מעיתון 'מעריב' שהתפרסמה ב-17 באפריל 1949

אצל השדכן המודרני יוסף ליבר, אשתו ברוניה משדכת לכם בזריזות בן או בת זוג מהחוגים האינטליגנטיים ומאיזו עדה שתבחרו (אז זה היה חשוב).

"כבר עזרה לבעלה בביצוע הרבה שידוכים מאושרים"! מודעה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-13 באוגוסט 1948

אנו מבקשים להבהיר: זה לא שיוסף לא ניחן ביכולות שידוך מן המעלה הראשונה, הוא פשוט היה עסוק מדי בלהיעצר בשגגה על ידי ארבעה שוטרים בריטים.

השדכן המודרני נתפס. כתבה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-29 במאי 1946

שנות ה-60 העליזות

אנחנו בסיקסטיז

אתם מרגישים את זה?

רוח של נעורים, מרד וביטלס (ועשן מדברים שעדיף לא לדבר עליהם במקום מכובד כמו הספרייה הלאומית) נישאים באוויר.

אתם רואים את עצמכם בתור ילדי פרחים, פתיתי שלג חד-פעמיים, המקפצים מפרח לפרח – אל תשאלו אותנו למה, אבל אז כל זה נשמע לכם מאוד הגיוני. השדכנים לא נעלמים מן העולם, ואולי אפילו להפך – מתרבים יתר על המידה.

איזה מתח. איך זה ייגמר? כתבה מעיתון 'חירות' שהתפרסמה ב-8 במרץ 1964

אז, בין הפגנה נגד נשק אטומי וציד לוויתנים לבין פסטיבל למען צדק ואחווה עולמית, אתם מחליטים להתנסות בדרכים חדשות למצוא זיווג ראוי.

אז מה יש לנו?

שמלה שמתפקדת כמשרד שידוכים נייד:

איך לא חשבו על זה קודם? מודעה מעיתון 'מעריב' שהתפרסמה ב-25 במרץ 1960

שדכנים שמארגנים טיולים מאורגנים לבן דוד הרווק מארה"ב:

מהרו להירשם! מודעה מעיתון 'מעריב' שהתפרסמה ב-7 ביולי 1969

ואולי ההמצאה התמוהה ביותר של התקופה: מחשב אלקטרוני (לא שיש מחשב מסוג אחר) שימצא לכם את בן או בת הזוג!

מופע שנות ה-70

אחת התקופות המוזרות ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת היא ללא ספק שנות השבעים. העשור שהביא לעולם את הדיסק והפדלפונים, היה במקרה גם העשור שהכניס לארץ סגנונות חדשים של היכרויות.

לדוגמה, קרנבל פורים לרווקים ורווקות בהשתתפות ששי קשת והנשמות הטהורות!

קרנבל באווירת "דולצ'ה ויטה". מתוך אוסף עיריית תל אביב

מדורי היכרויות שהחלו את דרכם בשנות ה-60, הפכו לדבר שבשגרה בעשור שלאחר מכן. במדורים האלה יכלו רווקות ורווקים לפרסם מודעות על עצמם – בדרך כלל צורף מידע בסיסי: מקצוע, גיל, מראה (תמיד נאה), לפעמים עדה ובדרך כלל גם דרישות מבן או מבת זוג המועדפים.

המבחר עצום: בת להורים אמידים בעלת מכונית, וילה בסביון ו"סידור מלא" / אירופאית נאה ותרבותית מעוניינת ברציני תרבותי וטוב / אקדמאית דתית, מרוקאית יפהפיה וחיננית / תעשיין נאה ועשיר בגיל 53 וגובה 1.78 מטר.

דור היכרויות מעיתון 'מעריב' שהתפרסם ב-3 באוגוסט 1973
"סבורני שזה די והותר". מדור היכרויות מעיתון 'דבר' שהתפרסם ב-31 באוגוסט 1979

עכשיו נותר רק לחבר מכתב ולשלוח לתיבת הדואר שצוינה. או, אם אתה מעשירי הארץ, להרים את החוגה ולחייג.

אל תטעו לחשוב שרק בירושלים או בתל אביב אנשים היו עסוקים בהיכרויות; מסתבר שגם בטכניון העניינים התחממו… הסטודנטים "המשובבים, הנאים ומלאי החיים" הכפילו תוך פחות משבוע את מספרם מ-600 ל-6,000 במודעות ההיכרויות שפירסמו. והשאלה שהכי מציקה לנו בהקשר הזה היא כמה מבנות ישראל שלחו מודעה בעלות של 5 לירות ישראליות בשביל הזכות יוצאת הדופן להכיר מהנדס.

ה-600 שהפכו ל-6000 תוך פחות משבוע

מה שבולט מעל הכל בשנות השבעים היא מטרת ההיכרות: כמעט תמיד מנוסחות המודעות כך שהדגש הוא על רצינות המשתדכים לעתיד. כך שאם חתונה לשירי הבי ג'יז זה משהו שתמיד ייחלת לו, זה כנראה העשור שלך.

 

שנות ה-80: וידאו ומניעת התבוללות

מדורי ההיכרויות החזיקו מעמד גם בעשור שלאחר מכן, עד שנעלמו לקראת המילניום החדש. אם משרדי שידוכים שימשו כזרוע הארוכה של ישראל למניעת התבוללות יהודי הגולה, בארץ היו רעיונות קצת יותר חדשניים.

נשק יום הדין. כתבה מעיתון 'מעריב' שהתפרסמה ב-12 במרץ 1984

מי שמאס במחשב המשדך, יכול היה להצטרף לשירות ההיכרויות באמצעות קלטות וידאו (שכבר נוסה בהצלחה רבה בארה"ב ובאירופה).

דודו דותן ז"ל היה המנחה של הפיילוט המעניין הזה. מודעה מעיתון 'מעריב' שהתפרסמה ב-6 בדצמבר 1985

מכאן הדרך ל"בליינד-דייט" של רבקה מיכאלי, "דאבל-דייט" של דנה מודן ו"ג'יי-דייט" של האינטרנט הולכת ומתקצרת. איפשהו בסוף שנות ה-90/תחילת האלפיים, החלו להיעלם מרבית מודעות ומדורי ההיכרויות ואת מקומם תפסו הצ'אטים, הפורומים ולבסוף – הגביע הקדוש של צעירות וצעירי העולם – הטינדר.

היום כבר לא צריך מודעות היכרויות או שדכנים מודרניים, שום קרנבלים או טיולים מאורגנים – מספיק סמארטפון וגישה לאינטרנט והופה, העולם בכף ידכם.

אז מה אתם אומרים? איפה הכי כדאי למצוא לעצמכם אהבה חדשה?