הפרזנטורים של התנועה הציונית

לפני בר רפאלי ואסי עזר, היו כאן ביאליק וטשרניחובסקי

כל דור חושב שהדור שהגיע אחריו מצטיין בשטחיות וברדידות שאין שום סיכוי שאפיינה את הדור שקדם לו, שלא לדבר על זה שהגיע לפניו. זו דרכו של עולם, ובכתיבת כתבה זו בחרנו שלא לסטות מהתנשאות מבישה זו – זה פשוט מהנה מדי.

בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה הייתה התרבות העברית המתחדשת תרבות ספר, היו מחברי הספרים לגיבוריה. ומה עושים לגיבורי תרבות? מדביקים את פניהם על מוצרים כדי להיטיב למכור אותם. להלן כמה דוגמאות:

 

המשורר הלאומי מוכר את המשקה הלאומי

מעט מאוד אנשים יכולים להתגאות בהישג כמו זה של ביאליק. אנחנו לא מדברים על שירתו האדירה, על מפעלי ההצלה שכונן כדי לדאוג למסורת היהודית ההולכת ונשכחת, על תרגומיו הנפלאים שבראשם דון קיחוטה, על שהמציא את הילדות בעברית, ואפילו לא על שגר עוד בחייו ברחוב שנקרא על שמו (בזה גם אחד העם יכול להתגאות) – אנחנו כן מדברים על הפרסומת הזו, שנדפסה ללא ידיעת המשורר. אחרי הכול, הוא כבר לא היה בחיים באותה תקופה.

משורר לאומי של איזו אומה יכול להתגאות בכך שהוא הפרזנטור של המשקה הלאומי של עמו?

לחצו על התמונה לפתיחת הקישור

 

ללעוס את טשרניחובסקי ובן-יהודה

אם היה משורר שהדיר שינה מעיני ביאליק, היה זה שאול טשרניחובסקי. בתקופת הפעילות של השניים הם בדרך כלל הוצמדו יחדיו, בבחינת "שני הגדולים". לכן, מפתיע לגלות את פרצופו של טשרניחובסקי מתנוסס מעל עטיפות מסטיק עם אליעזר בן-יהודה, חיים ויצמן, אלברט איינשטיין, וביאליק שלנו איננו.

 

 

ובחזרה למי שהתחיל את הכול

יש רק אשם אמיתי אחד בהכול, האשם האמיתי של כל הסאגה הנוכחית שהיא הציונות: בנימין זאב הרצל.

לקח לנו קצת זמן להכיר בזה, בעיקר כיוון שלכל ברכות השנה טובה המשתמשות בדיוקן פניו של חוזה המדינה לא התייחסנו בהתחלה כאל מוצרים. אבל למה לא בעצם? הן הרי נמכרות בחנויות. אז הינה הוא, חוזה מדינתנו, מעטר שורה ארוכה של שנות טובות.

 

 

התחלנו בזלזול ונסיים בהסתייגות. פעם שימשו סופרינו ומשוררינו תפקיד טוטאלי בהרבה מהיום. רצינו לשמוע את דעותיהם על כל עניין, ציפינו שיסייעו בהקמת כל מוסד והתעקשנו להשתמש בפרצופם כדי למכור כל מוצר.

משהתחלנו אנחנו – כמשאלת מגילת העצמאות – להיות ככל עם ועם, ויש לנו תרבות עברית-ישראלית חיה ובועטת, זכינו במקצוע חדש המאפשר לסופרינו הנערצים להישאר בתחומם הם: הכתיבה.

למקצוע החדש שהקמנו קוראים מקצוע הסלב, ובעברית: ידוען או (מילה שאנחנו מעדיפים בהרבה:) כוכבן.

 

כתבות נוספות

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

חמדה בן-יהודה, סופרת הילדים הראשונה בעברית

הווידוי של אלכסנדר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מסתמן: חייזרים ביקרו בישראל בשנות התשעים

בשנות התשעים הייתה ישראל הקטנה צומת מעבר למסעות בין-גלקטיים

הספר של תחיה עשת, "לעיניהם בלבד: עיסוק בעב"מים ובחוצנים בחברה הישראלית", נפתח בסצנה שהגדירה חלק נכבד מהילדות שלי ושל שאר ילדי הניינטיז – דודו טופז מכריז בערוץ 2 שעוד השנה (1997) ינחתו חייזרים בישראל. שי, שעובד איתי בצוות – הוא עורך תוכן באנגלית, אני בעברית – זוכר את האירוע כ"ביזיון", אני, שהייתי בן 8 בשנת 1997, זוכר אותו כמהפנט. משהו לדבר איתו עם החברים לכיתה, אירוע שהוביל אותי לקבוע – ברוח כל אותן שיחות בנושא – שהיקום פשוט גדול מדי בשביל שלא יהיו בו חיים אחרים. לא בטוח שידעתי להשתמש במילה יקום.

אנחנו חוזרים לשנות התשעים של המאה הקודמת, וזאת בזכות כל הספרים עם המילה חייזרים שהזמנו ממחסן הספרייה. לפני שהערפדים הוחלפו בזומבים – היו כאן החייזרים, שנקראו גם חוצנים, וגם עב"מים. ברוח אותם הימים, ובעזרת ספרה המרתק של עשת, חזרנו לכמה "עדויות" שלא מהעולם הזה, שהציפו את ישראל הקטנה.

העיתונות המיינסטרימית של אותם הימים – כשכבר כתבה על הנושא, כתבה עליו מתוך גישה שקולה יחסית, או לפחות ספקנית. המילים חייזר או עב"מ או חוצן, כשהן מוקלדות לשורת החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית – לא מניבות תוצאות רבות. אבל בשנות התשעים אני וחבריי לא קראנו עיתונים – לא עיתונים למבוגרים בכל אופן, קראנו מעריב לנוער. ובהקשר שלנו, את המדור "מפגשים מהסוג השלישי".

 

מוזר: סודות האיתותים מהחלל, מעריב לנוער

 

מפגשים מהסוג השלישי, מתוך מעריב לנוער

 

לנימה המשועשעת שאפשר לשמוע מבין שורות המדור שכתב דוד רונן לא נמצא כל זכר בספרים עבריים שהתפרסמו בנושא. הספר העב"מים נחתו מאת מאיר כהן, למשל, נפתח בקביעה של האסטרונאוט האמריקני ג'ון ו. יאנג, האדם התשיעי שנחת על הירח (ולכן, כפי שמשתמע, מומחה בנושא): "רוב הסיכויים הם לטובת האפשרות, שעצמים בלתי מזוהים אכן קיימים במציאות. אם אתה מתערב נגד זה, אתה מתערב כנגד משהו שהוא כמעט ודאי".

הקביעה של יאנג והתרגום המאולץ-משהו לעברית, חושפים משהו חשוב על התופעה כולה: המרדף אחר החוצנים הוא סוג של ייבוא אמריקני לארץ שנשמע – לעיתים – מעט משונה בעברית. במקרה של מאיר כהן, ספרו מסכם את התצפיות והעדויות שתועדו בעיקר בארצות הברית, וכולל קטע שלם על תיאוריית מותה של מרילין מונרו – מונרו חוסלה בידי המאפיה האמריקנית כחלק מניסיון טיוח של הנשיא קנדי. מתברר שהשחקנית המפורסמת רצתה לחשוף את מה שידע הממשל האמריקני על קיומם של חייזרים. במקרים אחרים, שעסקו בעדויות מהארץ, זה כבר מעט צורם.

 

העב"מים נחתו, מאיר כהן, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999

 

שגעון החייזרים בארץ התחיל, מספרת צפורת כרמל בספרה הפנים קדימה: חוצן בחצר האחורית, בשנת 1993, ואם נדייק – במרץ 93', אז נחתו בשלוש הזדמנויות שונות חלליות בחצר ביתה של כרמל. "בסך הכל", מסכמת העדה שפירסמה את הנושא בארץ, "היו כשלושים נחיתות באזור קדימה: חמש עשרה נחיתות גדולות וכחמש עשרה נחיתות קטנות שעיגוליהן נמצאו בשטח". בכל המקרים נמצאו סימני חריכה על הקרקע "וגם נדף מהם ריח חריף ביותר".

הסיפור של כרמל מזכיר עדויות מסוג מסוים, סוג המפגש שאינו רק מותיר סימנים על השטח, אלא מסתכם במגע של ממש. במהלך הנחיתה הראשונה זיהתה כרמל חוצן דמוי אדם בגובה שלושה מטרים לבוש בגדים כסופים – הייתה זו העדות הראשונה בישראל למפגש עם יצור מכוכב אחר. דיוקן אפשרי שאותו אנו מוצאים על כריכת ספרה.

החוצן שפגשה כרמל, מתוך: הפנים קדימה: חוצן בחצר האחורית, צפורת כרמל, הוצאת גל, 1998

 

כרמל נעזרה במומחיותו של ש', "עב"מיסט החוקר את הנושא יותר מעשרים שנה", והוא קבע שבחצר ביתה נחתו "חלליות מתרבויות שונות בגלקסיה, ורואים זאת לפי צורת החלליות השונות שבתמונה. אך בשדה שבחצר ביתי ובשדה C נחתו ללא ספק בני הפלייאדות". המפגש של כרמל עם החוצן הכסוף עודד אותה לחקור את הנושא לעומק. מכר מעברה של כרמל שחווה חוויה דומה בשם עמי אחראי (שמספר כתבות על המפגש שלו פורסמו בעיתונות כבר בשנת 1987) סיפר לה: "את תקבלי כוחות ריפוי ותעסקי בהילינג", וכך אכן היה. לשיטת הטיפול שפיתחה בעזרת "שלושה מדריכים קוסמיים" מוקדש שאר ספרה.

על קורות המפגש של כרמל אנו קוראים גם בספר אחר, תעלומת העב"מים מאת משה יהלום. אל נושא החוצנים הגיע יהלום בגלל אותה נחיתה מסתורית בקדימה. בדומה למרבית הספרים שהתפרסמו בארץ בנושא, סיכם גם ספרו של יהלום את הדיווחים מהארץ ומהעולם, וגם הוא סימן את אזור קדימה בתור ה"אזור ה-51" של ישראל. יהלום מסביר, ובצדק, שהקהילה המדעית טרם השתכנעה.

תעלומת העב"מים, משה יהלום, הוצאת דור, 1994

 

מי שלא חיכה לאישור המדענים, ופרסם בכמה וכמה מקומות את השכנוע העמוק שלו בקיומם, ומה שחשוב יותר – בביקוריהם התכופים של החוצנים בכדור הארץ (ובקדימה, בבית שאן, בחיפה ובראשון לציון) הוא חוקר התופעה אבי גרייף.

ב-21 באפריל 1994 הקים גרייף יחד עם שבעה חברות וחברים נוספים את המרכז ישראלי לחקר עב"מים. הייתה זו עמותה ללא מטרות רווח הפועלת למען שלוש המטרות הבאות: חקר אירועי עב"מים בישראל, קשר עם ארגונים מקבילים בחו"ל והגברת הידע בנושא בישראל. על פעילות המרכז אנו קוראים בביטאון שראה אור ארבע פעמים בשנה בשנים 1993–2001. בספרייה שמורים רק הגיליונות משנת 98' ואילך.

 

ביטאון מרכז ישראלי לחקר עב"מים

 

מה נמצא בגיליונות המרכז? כפי שנכתב בעמוד האודות, מרבית התוכן הוקדש לתיאור העדויות שהגיעו למרכז מאנשים מכל רחבי הארץ. לפי הספירה של עשת התפרסמו 765 עדויות בגיליונות הביטאון. דוגמה לעדות שכזאת היא העדות של מטל נתן מה-24 באוגוסט 98'. מפאת טעמי מקום בחרנו בתצפית קצרה יחסית, השאר מפורטות בהרבה:

 

"בשעה 20:45 יצאתי לגינה לסגור את ההשקייה.

הבטתי לשמים וראיתי משהו כמו כוכב זוהר במיוחד בכיון דרום-מערב שעמד במקום. אחר-כך הוא החל לנוע לכיוון דרום-מזרח תוך נסיקה כלפי מעלה והאור שלו הלך ונחלש עד שנעלם.

משך התצפית כ-15 שניות".

 

עוד מצורף לכל גיליון מאמר מעמיק בנושא החייזרים: "מטרות ה-CIA בחקר תופעת העב"מים, בשנים 1990-1947", "מבוא מתוך הספר חטיפות", "מדידת הזמן אצל חוצנים – היפותזה" ועוד ועוד.

משנות האלפיים ואילך נראה שהלך ופחת הלהט של חוקרי התופעה, ובאתר האינטרנט של המרכז הישראלי לחקר העב"מים נכתב כי "האתר הוקם לזכרו ולפרסום פועלו רב השנים של חוקר העב"מים אבי גרייף". הדיווח האחרון שמופיע באתר הוא מה-20 במרץ 2012 בנתניה.

שני הספרים שחיבר אבי גרייף, העב"מים ואנחנו (הוצאת גל, 1996) ו-עבמים: השנים האחרונות (הוצאת אסטרולוג, 1998)

 

אנחנו אומנם עובדים בספרייה, אבל אי אפשר שלא להזכיר לפחות בשמה את הסדרה שירתה – לדעת לא מעט מומחים לנושא – את יריית הפתיחה לשגעון החייזרים של שנות התשעים בישראל ובעולם. מדובר ב"תיקים באפלה" כמובן. כזכור לכם, הסדרה עקבה אחרי שני סוכני FBI ועסקה בהרבה יותר מרק חייזרים, אבל סיפור המסגרת שלה – שצץ שוב ושוב לאורכה עד לעונה האחרונה שחקרה אותו לעומק, קשור לניסיון השתלטות של חוצנים על כדור הארץ והאנושות. זוכרים את מנגינת הפתיחה שלה? כילד, רק לשמוע אותה היה גורם לי להחוויר. מה ששוב, מזכיר לי סדרת ספרים שבמרכזה השתלטות חייזרים, שגם אותה קראתי בשקיקה, ושגם ממנה עשו סדרה: אנימורפס.

הכותר הפותח בסדרת אנימורפס, מאת קתרין אפלגיט (תרגמה מרינה גרוסלרנר), הוצאת הד ארצי, 1998

 

אגב, למרות הבטחתו החגיגית של דודו טופז בשידור חי – חייזרים לא ביקרו בתוכנית שלו. נוסף על כך, אף אחת מהתצפיות הרבות שממלאות את הספרים שסקרנו לא הוכחה להיות אמיתית ולא גובתה ביותר מתמונה חולפת ובדרך-כלל מטושטשת שאפשר לפרשה בדרכים שונות. במקום זה קיבלנו את ציפי שביט בתחפושת ירוקה. גם זו סוג של נחמה.

 

החייזר שקפץ לביקור, צילום מסך מתוך "הראשון לבידור", 1997

 

כתבות נוספות:

אנחנו עם סגולה וקמיע

בואו לראות חדי קרן בארץ הקודש

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

פרויד מציג: שתן, אוננות וקלסטרופוביה

כל שרצתה גברת יורדן היה להיפטר מן הפחד ממקומות סגורים. לזיגמונד פרויד היו הפתרונים!

מכתבו של פרויד והמעטפה, 9 בדצמבר 1921. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

במכתב אישי במיוחד, השמור בארכיון שבדרון שבספרייה הלאומית, כותב זיגמונד פרויד תגובה לבקשתה של אישה אוסטרלית, שרצתה להיעזר בשירותיו הטיפוליים בהתכתבות. עשינו את מיטב יכולתנו בתרגומו של המכתב לעברית.

מעטפת המכתב, 1921, אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

למרבה האכזבה לא הצלחנו למצוא מידע על תוכן מכתבה של הגברת עצמה, אך ניתן לשער מה היו בעיותיה מתוך תגובתו הארוכה של הדוקטור; אף על פי שפרויד פותח את מכתבו בהתנצלות, ומבהיר כי אין ביכולתו לסייע לה בהתכתבות ביניהם – הוא מקפיד לרמוז לנמנעת מהי התיאוריה שלו באשר למצבה:

9 בדצמבר 1921

גברת יורדן היקרה,

לצערי לא תמצאי במכתב זה את מה שאת מצפה לו.

זה למעשה בלתי-אפשרי לטפל במקרה כמו שלך מרחוק.

אין תחליף לטיפול האנליטי שנראה כי מתבקש, וכי יש סבירות גבוהה שהוא יסייע לך.

המכתב מפרויד לגברת יורדן, 1921, אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

פרויד מבקש להסביר לגברת יורדן כי הפוביה שלה – כמו שוודאי ניחשתם – מקורה בזיכרונות ילדותה הנשכחים. הוא מגן על שיטתו הטיפולית, הפסיכואנליזה, וטוען כי הדרך היחידה שבה יוכל לעזור לה, היא בהצפת זיכרונותיה מנבכי תת-המודע שלה:

המקור של פוביה כשלך הולך אחורה לשנים הנשכחות של ילדותך המוקדמת – זיכרונות שיש לבחון אותם בהכרח באמצעות טיפול פסיכואנליטי – שכן קיים חוסר מוחלט במוחו המודע של הסובל.

עד כאן הכול טוב ויפה: כפי שסביר להניח, גם מטפל בימינו לא היה מאשר טיפול בהתכתבות, מבלי לפגוש את המטופל פנים מול פנים. אולי היה מרחיק לכת ומציע שיחת וידאו בסקייפ – אפשרות שבשנות ה-20 של המאה הקודמת לא הייתה אפשרית. ועם זאת, באמצע המכתב נראה שפרויד מחליט להרחיב את עזרתו מעבר למצופה, ואף על פי שהוא חוזר וטוען כי "אין ביכולתו לנחש מהי הסיבתיות" במקרה של גברת יורדן, הוא משתדל לסייע לה מתוך ניסיונו הקודם כמטפל:

איני יכול לנחש מהי הסיבתיות במקרה שלך, אבל במקרים דומים אחרים – התקיים צורך בלתי נשלט להטלת שתן, העומד מאחורי החשש לנכוח במקומות סגורים, או לנסוע בכלי תחבורה שאין ביכולתו של הילד לעצור את נסיעתו לפי רצונו.

החשיבות הפתולוגית של מצב שכזה טמונה בעובדה שהיא קשורה לסיפוק מיני ילדי, מפני שכל דחף חבוי לתת שתן עשוי להתפוגג באמצעות אוננות.

זיגמונד פרויד, 1921

לו רק היינו יכולים להיות זבוב על הקיר בזמן שקראה גברת יורדן את המכתב שקיבלה בתיבת הדואר. האם גם היא, כמונו, התפתלה במבוכה בכיסאה ברגע שהבינה את מקורם של פחדיה הנסתרים? האם ראתה בפרויד רופא מטורלל ולו פתרונות מביכים לבעיותיה? האם קיפלה את המכתב בזהירות, וניגשה לחדר צדדי בביתה? או שמא, מיהרה לארוז תיק לקראת ביקורה הדחוף בווינה. נראה שלא נגלה לעולם.

בסופו של המכתב, נראה כי פרויד בעצמו שב להצעתו המקורית, ושולח את גברת יורדן היקרה לחזור ולשוטט בעומקי זיכרונות ילדותה:

אני מבין שוודאי תמצאי את הסברים אלה תאורטיים לחלוטין, ולא תשיגי מהם כל רווח מעשי. ראוי שתעזרי באנליזה כדי להגיע להבנה מלאה של מצבך.

בכבוד רב,

פרויד.

חתימתו של פרויד מהמכתב, 1921, אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

מצאתם טעות בתרגום המכתב? הבנו לא נכון? – האירו את עיננו!

באכזיב הקמתי את מדינת ההיפים

דברים מוזרים קרו בארץ בשנות השבעים, לרבות איש מן השורה שקם בבוקר והחליט שהוא מקים מדינה עצמאית ונפרדת מישראל בתוך שטחי הארץ

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר

וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת,

וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

 

בראשית שנות השבעים, קם בבוקר אלי אביבי והקים מדינה אוטונומית באכזיב – מדינה שגודלה לא עולה על גודלו של מגרש כדורגל. מלבד בולים, שחסכה מדינת אכזיב מפאת חוסר תקציב, היה במדינה הזו כמעט הכל. אך כיצד ומדוע קמה מדינת אכזיב? הסיפור מתחיל כך:

אלי אביבי (שהוא גם דודו של השחקן שי אביבי) נולד בפרס בשם אלי ארז'ן. כשהיה בן שנה, משפחתו עלתה ארצה והשתקעה בדרום תל-אביב. בגיל שלוש-עשרה עזב אלי את הבית, ובגיל חמש-עשרה הצטרף לפלמ"ח ועבר קורס בפלי"ם. כשהיה אלי בן שבע-עשרה, החליט לצאת למסע שארך ארבע שנים במהלכו חי וביקר במקומות שונים בעולם; בין השאר, עבד גם כדייג באוקיינוס הקרח הצפוני. שנים לאחר-מכן העיד שהוא וחבריו לאניית הדיג שתו כוסית רום מדי שלוש שעות כדי לא לקפוא.

בשנת 1952, כשהיה בן 22, חזר אלי אביבי ארצה והחל לחפש מקום מתאים לכתוב בו את זכרונותיו מן הטיול. הוא שכר מהמדינה שני מבנים בכפר הערבי הנטוש א-זיב ושיפץ אותם. אחד מהם, שהיה בעבר ביתו של מוכתר הכפר אחמד חוסיין עטייה, הפך ברבות הימים לביתו של אביבי ומאוחר יותר, הוא אף הקים בו מוזיאון.

החל התכנון לפיתוח אכזיב – למרחב, 16/11/1962

אך מדוע שצעיר יקים בביתו מוזיאון?

בשנת 1971, החלה המדינה בהקמת פארק לאומי באכזיב בשטח בו חי אלי עם זוגתו רינה. הוא לא אהב את הרעיון וכצעד מחאה נגד בנייתו של הגן במקום, החליט להקים שם לא פחות ממדינה עצמאית – "מדינת אכזיב". ל-"מדינה" הזו היה נשיא (אביבי עצמו, למרבה ההפתעה), המנון (המיית גלי הים), שפה משלה (שפת הטבע), דגל ואפילו דרכונים שהנפיקו לעצמם בני הזוג אביבי. באשר למערכת בריאות כמו במדינה מתוקנת, ובכן, השניים הכריזו שזו בטלה ומבוטלה מאחר שבמדינתם אין חולים.

אלי אביבי מבקש להקים מדינה עצמאית באכזיב – דבר, 11/04/1971

ביתם של השניים אף הפך למוזיאון ארכיאולוגי לתולדות אכזיב, בו מוצגים מאות שרידי תרבויות שחיו באזור וגשמי הגליל הציפו על-פני השטח. הפריטים במוזיאון אינם מוגנים על ידי זכוכית ומוצגים בגובה העיניים לצד כיתוב. אביבי עצמו ביטא את רצונו להציג שם מאות תמונות שצילם בעצמו – רובן של נשים עירומות על חוף אכזיב.

אביבי וזוגתו הפכו את מדינת אכזיב למוקד משיכה אליו נהרו צעירים וצעירות שהגיעו לשמוע מאלי את סיפורי מסעותיו ואת הגותו על החיים. כמו-כן, סיפקו הזוג במדינתם מקום מפלט לאנשים שביקשו להגיע לנפוש בבית ההארחה או פשוט לבלות בחוף המרהיב שבסמוך לבתים שרכש אביבי. מדינת אכזיב הפכה למעוז הרוח החופשית בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת והפוקדים את המקום נקראו בפי רבים "היפים". אלי אביבי שימש כמעין מדריך רוחני לקבוצות הללו.

צעירים נופשים במדינת אכזיב, 1971, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

כנשיא אכזיב וכמנהיג כריזמטי, אביבי פרש את חסותו על אנשים שחיפשו מחסה בשטחי המדינה ואפילו חיתן זוגות צעירים על-פי מסורת מדינת אכזיב!!

אביבי מחתן זוג סטודנטים שוויצרים, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

כמו-כן, הדבר נתן לבני הזוג אביבי תירוץ להחתים את דרכוניהם של המבקרים אצלם – מה שתמיד ששו לעשות.

ב-16 במאי 2018, הלך אביבי לעולמו והוא בן 88.

 

 

כתבות נוספות

ברמת גן ייסדתי את מדינת היהודים (ולאיש לא היה אכפת)

בת הים הקטנה נצפתה מול חוף אכזיב