חמדה בן-יהודה, סופרת הילדים הראשונה בעברית

קריירת הכתיבה של הרעיה המסורה ביותר בתנועה הציונית

חן מלול | 22.10.19 |
Share
תצלום דיוקנה של חמדה בן יהודה. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ברגע כן של צניעות לא אופיינית הודה אליעזר בן-יהודה בגבולות היכולת הספרותית שלו. האיש שחידש את המילה "רצינות", התמחה בסוגות הרציניות יותר. הוא חיבר שורה ארוכה של מאמרים מדעיים ופובליציסטיים, יצר את סוגת הכתיבה העיתונאית הצהובה בעברית, תרגם כמה יצירות מספרות העולם ושקד עד יום מותו על מילון היסטורי רב-כרכים. בכל הסוגות הללו התמחה בן-יהודה, ואת כולן שיכלל. הקושי שלו היה אחר.

לאחר כמה וכמה ניסיונות לא מוצלחים בכתיבת ספרות עברית לילדים, הודה העיתונאי והמילונאי: "אינני יודע לכתוב לילדים, חסר לי החוש הספרותי". בן-יהודה לא הסתפק בהודאה הזו ועשה מה שעשה בכל פעם שהרגיש שאיננו ערוך להתמודד עם משימה כלשהי – גייס את עזרת אשתו.

אליעזר בן יהודה עובד על מילונו הגדול. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

את חמדה יונס נשא אליעזר בן-יהודה לאישה בשנת 1892 לאחר מות אשתו הראשונה. בתום שנת אבל על מות דבורה, אם שלושת ילדיו, פנה בן-יהודה אל אבי אשתו המתה וביקש לשאת תחתיה את אחותה הצעירה. חמדה, שלימים התוודתה בפני בן-יהודה על אהבתה ארוכת השנים שלה אליו, אהבה שצמחה והתעצמה מאז שפגשה בו בהיותה נערה בת 15 בבית הוריה, הסכימה להיות לו לרעיה ואם חלופית לילדיו.

בתוך כחצי שנה מבואה ארצה רכשה חמדה ידיעה בסיסית בעברית, והחלה מסייעת לבעלה בפעילותו הספרותית. היא גידלה את ילדיו/ אחייניה כְּשלה, ילדה לבעלה שישה ילדים נוספים, ערכה לא פעם את כתיבתו ולאחר מותו המשיכה את פרויקט חייו – מילון בן-יהודה, עם בנה אהוד. מעל הכול, זכורה חמדה כמי שדאגה למנוע הסחות-דעת שפגמו בעבודת בעלה.

בכרך הראשון בספר "ספרות הילדים העברית: 1948-1900" מציין אוריאל אופק את העובדה המדהימה והנשכחת מעט: "כשנה לאחר שעלתה לארץ ב-1892", כתב אופק, "כבר ניסתה חמדה בן-יהודה את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים". אליעזר בן-יהודה הוא שסיפק את הדחיפה הראשונית לצעירה בת העשרים. בן-יהודה אומנם חיפש, ואף קיבל, רעייה מסורתית, אך הרגיש שצו-השעה ההיסטורי חִיֵּיב הרבה יותר מזה: השעה היא שעת דחק, ותחיית השפה זקוקה לקולות עבריים רבים ככל האפשר.

בן-יהודה האמין כי בכוחה של חמדה "להכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטנות ודייקנות במקום מליצה נפרזת" – אותה רגישות וגמישות שחסרו בכתיבתו הספרותית. חמדה, שהעידה על עצמה כמי שחסרה כל נטייה ספרותית, הכניסה לספרות העברית המתחדשת את כל זאת ועוד: למעשה, שני כתרים קשרו החוקרים לראשה של חמדה בן-יהודה. אוריאל אופק הכתיר אותה לסופרת הילדים העברית הראשונה בארץ-ישראל. נורית גוברין הוסיפה שהייתה העיתונאית העברית הראשונה בארץ, וייתכן שבכלל.

מעת לעת נמתחה ביקורת על כתיבתה הפובליציסטית של חמדה, וכן על סיפוריה למבוגרים. סיפוריה לילדים, לעומת זאת, זכו בשבחים והתחבבו על קוראות וקוראים צעירים רבים. מה מצאו הקוראים הצעירים בעשרים הסיפורים שחיברה לילדים? חמדה, שבניגוד גמור לבעלה התחנכה על ברכי ספרות הילדים האירופאית (בייחוד אהבה את סיפורי הנס כריסטיאן אַנדֶרסֶן), הייתה היוצרת העברית הראשונה ש"ציירה", בלשון התקופה, סצינות מחיי היום-יום של ילדי היישוב העברי.

"מחיי הילדים בארץ ישראל" מאת חמדה בן-יהודה, הוצאת תושיה, תרס"ג/ 1903

קשה לזלזל בגודל החידוש, בייחוד בהתחשב בכך שסיפוריה התפרסמו לראשונה באירופה. הוצאת "תושיה" היא שהוציאה לאור את קובץ הסיפורים הראשון מאת חמדה בשנת תרס"ג/ 1903, "מחיי הילדים בארץ ישראל" שמו. הספרון שבו 24 עמודים ראה אור בוורשה וכלל שלושה סיפורים קצרים, כתובים בעברית קולחת וביד אומן. מרבית סופרי הילדים העבריים באותה תקופה, וכאן אפשר להביא את מעשיות ילדי "החדר" של יהודה שטיינברג כדוגמה מייצגת, כמעט שלא עסקו בהווה העברי המתחדש בארץ. עד חמדה בן-יהודה יכלו ילדי הגולה לקרוא על נערים דוברי עברית המתרוצצים בארץ רק ב"אהבת ציון" של אברהם מאפו – הרומן העברי הראשון שעלילתו מתרחשת בימי התנ"ך הרחוקים.

סיפורי חמדה לילדים הקסימו את הקוראים הצעירים והמבקרים המבוגרים באותו שילוב ייחודי לה של היום-יומי והאגדי. "ישראל", הסיפור הפותח את הקובץ, מוקדש לפגישת ישראל בן השש, ה"שונה בכל מיתר הילדים בני גילו", עם העיר ירושלים.

סבו של ישראל נולד וגדל בירושלים "ולא עזב את עיר הקדש, אף ליום אחד אף לשעה אחת, אף לרגע אחד". אביו של ישראל "הלך בדרכי אביו ועוד הוסיף על חסידותו: הוא לא יצא חוץ לחומה ולא עבר מימיו אפילו את גבולות של "רחוב היהודים"." כשנולד ישראל נדר אביו נדר חמור אף יותר. הילד לא יעזוב את העיר, לא ייצא את החומות, לא יעבור את גבול הרחוב ולא גם מחצר ביתו "עד היותו לאיש".

התסבוכת הגיעה כשחגג הילד שש שנים. באחד מערבי תמוז, עת המלמד שנשכר ללמד את ישראל גמרא התנמנם על השולחן, יצא הילד ברגע של סהרוריות את החדר "ויתהלך בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו". טיולו הוביל את ישראל מחוץ לחצר הבית, אל רחובות העיר האסורה למראה.

"פתאום עמד משתאה ומשתומם מאד למראה עיניו: לפניו עמד עיר קטן מאד, התועה גם הוא כמהו ואבוד מאמו, והעיר יפה ונחמד, ושניהם כאחד קטנים ותמימים: עיני ישראל נטויות אל העיר, וראשו של זה נמשך אליו. שואל הושיט ידו הרכה ללטפו. והעיר מלקק את היד המלטפת ולהתפעלות ישראל לא היה קץ וגבול".

אביו, שהבחין בהיעדרות בנו ואף תפס אותו במעשה, היה נלהב פחות:

"שעה ארכה נשמעו מאחורי הדלת צעקות האב, המערבות בבכיות הבן ובקשות האם, אשר אך לשוא התחננה לפני האב, החסיד האכזר, להניח לבנו…"

למחרת, ובעקבות ההתרגשות של יום האתמול, נפל ישראל למשכב עם קדחת עזה ומת. השורות החותמות של הסיפור הן: "גם האב לוה את "קדישו" היחיד עד קצה "רחוב היהודים"."

בזיכרון ההיסטורי של התנועה הציונית זכורה חמדה בן-יהודה כמסורה שבנשים. כל חייה דאגה לבעלה ולילדיהם, ואף הייתה המעצבת החשובה ביותר של דימוי "מחייה השפה" שביקש בעלה לקבע בציבור. זאת הסיבה שסוף הסיפור הפותח את ספרה הראשון של חמדה בן-יהודה מרתק כל-כך.

על פניו, הביקורת ברורה: הסופרת מסתייגת משיטות החינוך של היישוב החרדי הישן, שביקר ונלחם באליעזר בן-יהודה ובמורשתו. היכרות עם שיטות החינוך של בעלה מלמד שאולי אחרת: אחרי הכול, האם התעקשות החסיד האכזר שונה בהרבה מהתעקשות אליעזר בן-יהודה בחינוך ילדיו, בייחוד בנו בכורו, התעקשות שהעלה על הכתב איתמר בן-אב"י בזיכרונותיו:

"דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת – תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה – אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית."

"עם שחר עצמאותנו" מאת איתמר בן-אב"י, הוצאת הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אבי, תשכ"ב/ 1961

 

לקריאה נוספת:

רעות גרין, חמדה בן יהודה כמגלמת העברייה החדשה, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תשס"ז

מירב גרץ-רונן, חמדה בן יהודה: סופרת עיתונאית ומו"לית, ראשית חייה בארץ, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, 2000

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: 1948-1900 (כרך ראשון), הוצאת דביר, 1988

 

כתבות נוספות:

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו