לחג השבועות יועדה חשיבות עצומה: הוא נועד לסמל את "חידוש ימינו כקדם". הדבר נעשה באמצעות שינוי מוקד החג – מ"חג מתן תורה" ל"חג הביכורים".
הימים שנבחרו להתחדש היו כמובן ימי הבית השני, שבהם עלו בני ישראל לירושלים והגישו לכהנים בבית המקדש את ביכוריהם, הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים. הזכרת הימים ההם התאים לתנועה הציונית שביקשה להדגיש בחג השבועות המחודש, את חזרת העם היהודי אל ארצו ואת עבודת אדמת המולדת.
בשנת 1932 התקיימו בחיפה חגיגות הביכורים הראשונות. החשיבות של חיפה להתיישבות הציונית הייתה בכך שהעיר הצפונית סימלה יותר מכל את הקשר עם ההתיישבות הכפרית. בהיותה עיר המחוז של ההתיישבות ובמיקומה האקסקלוסיבי היא שימשה כקשר המרכזי של העמק (עמק יזרעאל ועמק הירדן) והשומרון (זיכרון יעקב של אותם הימים) ונחשבה כעיר החקלאית ביותר בארץ ישראל.
חג הביכורים הראשון בחיפה, כרזה משנת 1932
בסדרת כרזות שהנפיק "ועד הדר הכרמל" נקראו התושבים להתכונן לקראת החג ולקראת האורחים הרבים הבאים מכל אזורי הצפון. התוכנייה לחג מנתה שורה של אירועים לא שגרתיים: תערוכת "חיפה עיר העתיד" (כפי שהבטיח הרצל בספרו "אלטנוילנד"), טיולים רגליים אל הר הכרמל והסביבה, ואפילו טיולים במכוניות – שהיו נדירים באותם הימים – לאזור עכו והצפון.
שיא האירועים היה התהלוכה העממית של מביאי הביכורים: עשרות חקלאיות וחקלאים מכל יישובי הצפון שהוזמנו להציג את מרכולתם ברחבי העיר. הכניסה – כיאה לאירוע ציוני עממי – הייתה חופשית. לרגל האירוע החגיגי נדרשו תושבי חיפה היהודיים להירתם למשימה לקשט ולהאיר את הרחובות ולדאוג לניקיונם המוחלט.
תערוכת "חיפה עיר העתיד" ושאר פעילויות מסעירות, כרזה משנת 1932
ההצלחה הייתה מסחררת וכך, שנה לאחר מכן, ב-1933, פרסם "ועד הדר הכרמל" מודעה נוספת הקובעת בשמחה: "עוד זכורים לנו ימי חגיגות הביכורים דאשתקד והרושם הכביר שעשו על כל בני עירנו ואורחינו. הניסיון הראשון שהוכתר בהצלחה כה גדולה לפני שנה הוכיח עד כמה חשוב הוא המפעל החדש ההולך ונהפך למפעל מסורתי ביצירת הווי בארצנו המתחדשת".
חג הביכורים השני בחיפה, כרזה משנת 1933
לשם המשך פיתוח אותו הווי, הוכרז על המשך החגיגות גם בשנה זו. עיר התעשייה העברית של אותם ימים הושבתה כליל לקראת חג השבועות. תעשייה ונמל זה יפה וטוב, אבל התנועה הציונית נשאה על דגלה דווקא את החקלאות העברית.
ביטול מלאכה כללי לקראת החג, כרזה משנת 1933
וכמו כדי לחזק את הקשר המתהדק בין "עיר העתיד" ובין ההתיישבות החקלאית הסובבת אותה, נחנך שוק חדש בשכונת הדר הכרמל. וכיצד נחנך? עם הבאת ביכורים מן הכפרים והיישובים שבסביבה, כמובן!
חונכים את השוק בהדר הכרמל, כרזה משנת 1933
התושבים העליזים נקראו לקשט את בתיהם ב"דגלים, ירק, פרחים, מרבדים", להאיר את החלונות ולהישמע להוראות הסדרנים. באותה שנה נוספה מיוחדת מהתושבים: "אכסנו בסבר פנים יפות את האורחים שיבואו בהמוניהם ושלא ימצאו להם מקום בבתי מלון".
ראשית הסיפור בחורף של שנת 1967, בפנייתו של איש "קול ישראל" גיל אלדמע אל המשוררת והמלחינה נעמי שמר לכתוב שיר על העיר ירושלים לבקשת ראש העיר דאז טדי קולק. שמר התחבטה והתקשתה בכתיבת השיר. לבסוף, נזכרה באגדה התלמודית שלמדה בילדותה המספרת על רבי עקיבא שהעניק תכשיט במתנה לרעייתו רחל – "ירושלים של זהב". אגדה זו שימשה השראה לכתיבת השיר הרווי כולו בציטוטים מן המקורות היהודיים.
בפסטיבל הזמר של אותה השנה נכלל השיר כשיר חיצוני לתחרות. לביצוע השיר נבחרה שולי נתן, חיילת צעירה שלוותה עצמה בגיטרה. השיר כבש את הלבבות ובסיום הערב הוזמנה הזמרת לבצע את השיר בשנית כשהקהל כולו מצטרף בשירה.
שלושה שבועות לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה שהתה שמר יחד עם חברי להקת הנח"ל סמוך לאל-עריש. בין קולות הירי והקרב בקעו מטרנזיסטור מזדמן קולות של תקיעות השופר וקולם של הלוחמים שפגשו לראשונה בכותל. שמר הנרגשת הוציאה את פנקסה האישי והוסיפה בית חדש לשיר שכתבה.
התגובות לא אחרו לבוא. שובל של מכתבים מקשת רחבה של פונים הציף את שמר; "יהודי מסורתי", "ירושלמי בן 66", לוחם ברמת הגולן וילדה קטנה שמחבבת את השיר. כך הפך השיר "ירושלים של זהב" לשיר שנודע לו מקום מיוחד בתרבות הישראלית.
השיר "ירושלים של זהב" זכה לביצועים שונים ואף לנוסח מחודש. בתום המלחמה, במהלך מסיבה פרטית של לוחמי הצנחנים, עלה צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, והציע מילים חדשות לשיר הנודע. לא "ירושלים של זהב" כי אם "ירושלים של ברזל". במילים אלו, בחר אריאל להציג את הצד הקשה בדמות המחיר שהמלחמה גבתה, את האובדן והשכול. שמר מצדה כעסה על השינוי ורק כעבור זמן יושבו ההדורים בין השניים.
באוקטובר של שנת 1999 פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה קטנה שכותרתה "יגאל תומרקין: "ירושלים של זהב" מבוסס על לחן באסקי". בידיעה דווח על אלבום חדש בשם "אורוטזן" שהוציא הזמר פאקו איבנייס ובו שיר העם הבאסקי "פלו חוספה" (Pello Joxepe). לטענת תומרקין, נעמי שמר שמעה את השיר מהזמר פאקו איבנייס, עת שהתה בפריז בראשית שנות השישים. לפי תומרקין, השיר מפי איבנייס שימש כבסיס מוזיקלי לשיר "ירושלים של זהב". בתגובה לידיעה טענה שמר "כבר שמעתי את הסיפור הזה. כשכתבתי את השיר לא ידעתי על קיומו של השיר הבאסקי. במשך שנים הגיעו אלי שמועות על השיר ההוא, אבל מעולם לא פגשתי את פאקו איבנייס בפריז והוא לא השמיע את הלחן באוזני. יתכן שהשיר דומה". מספר חודשים לאחר מכן, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מאת אבנר הופשטיין שכותרתה "ירושלים של מי?". בכתבה נטען כי מקורו של לחן השיר "ירושלים של זהב" בשיר-עם באסקי עתיק.
ארבע שנים לאחר מכן, ב-12 ליוני 2004, שבועיים לפני מותה, כתבה שמר מכתב לחברה הטוב גיל אלדמע. נוסח המכתב כפי שמופיע בארכיון נעמי שמר הוא:
"גיל יקירי,אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב". והנה האמת:באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה…בחורף 67", כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז"ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עלי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר עם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן בהרצאותיו, על שיר העם הבאסקי, כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה, עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצטערת, עד כדי כך מצטערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידי בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה.עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.באהבהנעמי שמר".
בעקבות מכתבה של שמר אל אלדמע פורסמה שנה לאחר מכן כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה "הזהב הגנוב".
השיר "ירושלים של זהב" קנה את מעמדו הודות לשילוב הייחודי שבין המלל והלחן, העיתוי שבו הופיע לראשונה הוסיף גם הוא. בקיאים ביצירתה של שמר עשויים לזהות מוטיבים מוזיקליים המופיעים בשיר "ירושלים של זהב" גם בשירים שכתבה שמר שנים קודם לכן. אמנים רבים מושפעים מיצירות שונות במודע ושלא במודע. נראה שבקצה מסלול "גלגולו של ניגון", ניצב השיר "ירושלים של זהב" כשיר-עם, כזה המושר ועוד יושר דורות רבים, ובנוסח אחד ממכתבי התגובה הרבים שקבלה שמר זמן קצר לאחר כתיבתו: "השיר שאך זה נוצר, כבר מוכר ויקר, כשיר-עם שהושר מדורות – ועוד רבות יושר".
על השיר "ירושלים של זהב" בכתב ידה של שמר
בקשה לתרגם את ירושלים של זהב לערבית
הכתבה "יגאל תומרקין: ירושלים של זהב מבוסס על לחן באסקי", עיתון הארץ, 18.10.1999
נוסח המכתב שכתבה נעמי שמר אל גיל אלדמע ותגובת משפחתה של שמר
כתבתו של אבנר הופשטיין "ירושלים של מי", "ידיעות אחרונות", ט' ניסן תש"ס, 14.4.2000
"יום ירושלים" או "יום איחוד ירושלים" הוא חג לאומי ויום רשמי שיש עליו הסכמה רחבה, אבל לא תמיד הוא היה כזה. בשנה הראשונה לאיחוד של ירושלים, התנגדו ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים לקיום היום. רק הקריאה העממית לקיים את היום כסדרו הובילה את הממשלה והעירייה להתקפל.
מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, הייתה ירושלים עיר מחולקת. במשך 19 שנים היה החלק המערבי בידי ישראל והחלק המזרחי, פרט להר הצופים, בידי ירדן. רק בשנת 1967, וליתר דיוק ביום השלישי למלחמת ששת הימים, פרצו חיילי חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור את הדרך לעיר העתיקה וכבשו את מזרחה של העיר. איחודה של ירושלים הושלם עם ההכרזה הדרמטית של מוטה גור בקשר: "הר הבית בידינו!"
בתום המלחמה, התעורר רצון לקיים יום מיוחד שיוקדש לירושלים המאוחדת, עיר הבירה של ישראל. היוזמה הראשונה יצאה מהרבנות הראשית לקראת יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראשי הרבנות ביקשו לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה על הניסים שבזכותם אוחדה העיר. רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, קבעה הממשלה את כ"ח באייר בתור יום ירושלים, ואחריה, קבעה זאת הכנסת.
מיד אחרי שהכריזה עיריית ירושלים על חגיגות "יום איחוד ירושלים", ניסתה הממשלה לבטל החלטה זו והחליטה לא לתת יד לציון יום השנה לאיחוד העיר.
ראש העיר של ירושלים, טדי קולק, ביקש אף הוא לבטל את תכניות העירייה מחשש שמא יפגעו החגיגות ברגשותיהם של ערביי מזרח העיר. הרתיעה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מקיום הטקס במתכונתו המיועדת, הובילה את משרדו להודיע שראש הממשלה יסרב לקבל ב"יום איחוד ירושלים" את "אזרחות הכבוד" של העיר.
בסופו של דבר, למרות רתיעתם של לוי אשכול וטדי קולק, החליטה עיריית ירושלים לציין את הטקס.
השמחה הלאומית האדירה על איחודה של העיר הובילה לקיום הטקס כסדרו, כולל הענקת "אזרחות כבוד" לראש הממשלה. ירושלים הוארה וקושטה בחגיגיות שלא הייתה מביישת את יום העצמאות.
אולם, בניגוד ליום העצמאות, לבשו חגיגות "יום איחוד ירושלים" אופי ספונטני יותר: הגוף הרשמי היחיד שהיה מעורב בהכנות היה הרבנות הראשית, שארגנה תפילת המונים בכותל.
משלחות שונות זרמו לעיר הבירה, למשל משלחות סטודנטים מבר אילן ומהטכניון, אשר ניסו לשווא לסחוף אחריהם לחגיגות את הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בכל רחבי העיר התקיימו שורה של אירועים בעלי אופי שונה: צעדות רגליות, אספות עם, פעילויות בבתי הספר בירושלים ו"סתם" המונים נרגשים שנהרו לעיר הבירה. התקיימו אף מספר אזכרות ואירועי הנצחה לנופלים בקרבות.
כיום, יום ירושלים הוא יום לאומי שמצוין בחגיגות ברחבי הערים, בטקסים בבתי הספר, באמצעי התקשורת ובירושלים כמובן. רק מעטים יודעים על הקשיים שקדמו לציון היום, ושציונו, כלל לא היה מובן מאליו.
ירושלים העתיקה והחדשה. מפה בהוצאת סטימצקי משנת 1955
19 שנים הייתה ירושלים מחולקת בין ישראל ובין ירדן, ובאותן שנים נראתה מפת העיר שונה לגמרי. הצצה במפות שיצאו לאור משני צדי הגבול, מפות תיירות, מפות מסחריות ומפות עיתונים, מגלה עד כמה.
בכל מפה ישנה הפשטה של פני השטח וסינון של הפרטים השונים בהתאם לתוכן ולמידע אותו מבקשים להעביר לקהל היעד. הדבר נכון במיוחד למפות תיירות, אשר מטבען הן סלקטיביות בתוכן ולא מחויבות בפירוט מהימן של המרחב או אפילו בשימוש בקנה מידה מדויק.
כך נקבעים גם גבולות מרחב המיפוי, כאשר התחום שאינו רלוונטי למחבר המפה מתואר, אם בכלל, בצורה פשוטה ותמציתית. דבר זה בולט במפות ירושלים החצויה ובחלק גדול מהן לא מצוין כלל מה נמצא מעבר לגבול, אלא מסומן בו רק "שטח מת", בצבע אחיד וללא פירוט דרכים או מבנים כלשהם. בחלקן דווקא מצוינים פרטים כמו קווי שביתת הנשק, האזורים המפורזים, שערי המעבר ושטחי ההפקר.
מעניין לראות כיצד המפה הישראלית והמפה הירדנית גם מנוגדות זו לזו וגם ומשלימות זו את זו. כל אחת מהן מציגה צד אחר של העיר כאשר המרחב המפורט נגמר בקו העירוני ובעיר העתיקה, אם ממזרח (צד ימין) ואם ממערב (צד שמאל).
דוגמה מרתקת לכך היא מפת תיירות ירדנית משנת 1964. אפשר לראות בה כיצד אלמנטים טכניים של הקרטוגרפיה כמו שימוש בצבעים מסייעים להביע מציאות גיאו-פוליטית: בצבע אדום מסומנת בשוליים "הטריטוריה הכבושה של ירושלים", באפור – שטחי ההפקר, בסגול – האזור המפורז בהר הצופים.
ממרחק של למעלה מחמישים שנה, מבט במפות הללו יוצר תחושה של תעתוע ודיס-אוריינטציה.
המזרח מופיע בראש המפה, במקום הצפון, במפת תיירות ישראלית של מבואות ירושלים והעיר המערבית מסוף שנות החמישים.
מנגד, במפת תיירות ירדנית מסוף שנות השישים, "ארץ הקודש" זוכה לקווי גבול ופרספקטיבה שונים בתכלית מאלה שרגילה להם העין הישראלית.
במפות אחרות שני צדי העיר מוצגים באופן מפורט וקו הגבול מודגש באמצע. המפות נועדו להציג לתיירים את העיר בשלמותה אך עברו התאמה לתנאים הפוליטיים החדשים שנוצרו אחרי הפסקת האש בנובמבר 1948.
המפה הציורית של ירושלים בהוצאת סטימצקי, 1955, הודפסה עם סימון הקו העירוני החוצה את ירושלים. מעניין לציין שזו לא מפה חדשה אלא הוצאה מחודשת למפה שראתה אור לראשונה כעשור לפני כן.
גם במפת התיירות הירדנית שיצאה לאור בירושלים בשנת 1952 מופיעה ירושלים כולה, עם קו הגבול החוצה אותה. מצויינים בה אזורים מפורזים כ"שטחים בשליטת האו"ם", "שטח בשליטה יהודית" במערב ושטחי ההפקר לאורך הקו העירוני. למרות שהמפה יצאה לאור בירדן, גם במערב העיר מופיעים שלל אתרים בפירוט ובאיורים.
ולסיום, מפה שהודפסה כשי לקוראי מעריב בירושלים "בימי זכרון השנתיים למלחמת העיר", 14 במאי, 1950. העמוד הראשי של המהדורה הירושלמית של מעריב כולל ידיעות ודיווחים אמיתיים והומוריסטיים על העיר המחולקת. בשער האחורי מפורסמת המפה, ובה שטח העיר, אתרים קדושים, דרכים מרכזיות וקו הגבול.
"ואחרון אחרון: המפה. מזמן רב היתה חסרה לכל איש. הנה היא – מעבר לדף." גיליון מיוחד של עיתון מעריב ירושלים. לחצו להגדלה
