אחד מהשמות הידועים ביותר של חג השבועות, מלבד "יום הביכורים" ו"חג הקציר", הוא כמובן חג מתן תורה. לכבוד חג זה בחרנו להציג בפניכם ספר תורה קטנטן וייחודי שהוזמן על ידי דמות ייחודית לא פחות: רבי שאול ואהל, שהיה מלך פולין ליום אחד.
שאול קצנלבוגן נולד לתוך משפחת אצולה יהודית. אביו היה הרב שאול יהודה קצנלבוגן, רבה הראשי של קהילת ונציה המשגשגת. לאחר שגדל והתחנך בפדובה שבאיטליה, נשלח אל פולין כדי ללמוד באחת מישיבותיה הידועות. הוא הוכיח את עצמו במהרה כתלמיד מבריק וגדול בתורה והוסמך בבגרותו לרב ולראש ישיבה. תפקידיו הדתיים לא מנעו ממנו להתעסק גם ב"ענייני העולם הזה". הוא נכנס לעסקי מסחר, עשה חיל בתחום ובשנת 1580 אף חכר את מכרות המלח של מלך פולין – לשם כך עבר להתגורר בקרקוב. ברבות השנים, הפך שאול ליועץ קרוב ונאמן של המלך. הוא נפטר בשנת 1617.
סטפאן באטורי, מלך פולין לו ייעץ הרב שאול
אם כאן היה מסתיים סיפורו של היהודי האיטלקי שעלה לגדולה, היינו אומרים ניחא. הוא אכן מרשים וראוי להערכה, אבל לא בדיוק הסיפור שהיינו עוצרים בשבילו את ארוחת השבועות. אז זהו, שכאן המקום לגלות לכם שיש דרך נוספת לספר את חייו של שמואל קצנלבוגן/ואהל – דרך בה אגדה ומציאות נארגות יחדיו לסיפור הפנטסטי הבא.
יום אחד ביקר הנסיך הפולני באיטליה. המסע המפואר ככל הנראה הכביד על כיסו של בן המלוכה וכל כספו אזל. בעודו בוונציה הציע רבה של הקהילה לדאוג לכל צרכיו של הנסיך: הוא סיפק לו מזון, שיכן אותו במגורים הראויים לנסיך ודאג לשלוח אותו למסע חזרה הביתה עם סכום כסף נכבד. הנסיך, אסיר תודה על המחווה יוצאת הדופן שהפגין כלפיו הרב, חיפש את בנו של הרב מרגע שחזר הביתה. הוא מצא את הבחור הצעיר, שאול קצנלבוגן שלנו, באחת מישיבות הממלכה, והפך אותו ליועצו הקרוב. כשפגש המלך (אביו של הנסיך) את שאול, התרשם ממידותיו הטובות ומשכלו החריף ומינה אותו לשר משרי הממלכה.
משעה שמת המלך, כמעט ונקרעה הממלכה לגזרים במלחמות ירושה כואבות. החוקה הקדושה של פולין קבעה שמלך חדש נבחר בידי אצילי הממלכה – תהליך שאסור שיארך יותר מ-21 יום. לצורך כך סגרו עצמם אצילי הממלכה באולם גדול, בעוד הדיונים הלכו והתארכו, הוויכוחים התרבו והרוחות סערו. ועדיין, שום הכרעה לא נראתה באופק. האצילים המכובדים מיצו את 21 הימים העומדים לרשותם.
על מנת שלא להפר את החוקה ולדרדר במהרה את הממלכה אל מצב של אנרכיה מוחלטת, הוצע הרעיון הבא: שאול קצנלבוגן, שר הממלכה הנודע, יוכתר כמלך זמני ליום אחד. כל אצילי הממלכה אהבו את הרעיון, היות שידעו שאדם הגון כשאול לא יעז לדרוש את הכתר ליותר מהיממה שהוקדשה לו. בהכתרתו המהירה קיבל שאול את שם המשפחה "ואהל", שמשמעותו בפולנית הוא "הנבחר". בניגוד למצופה, המלך ליום אחד לא בזבז את זמנו, ובעוד האצילים עמלים במציאת פתרון הולם, העביר הוד מעלתו ואהל שורה ארוכה של חוקים המיטיבים את מעמדם של יהודי הממלכה הפולנית. בתום יום המלכות שלו התבקש המלך הזמני להכריע בין שני המועמדים שהוצגו בפניו. הוא נתן את קולו לנסיך זיגמונד השלישי, אשר הוכתר ברוב טקס והדר למלך פולין הקבוע.
בין אוצרות הספרייה השונים נמצא בידינו ספר תורה קטנטן, עשרה סנטימטר גובהו, המוקדש לשאול ואהל.
האם מדובר בספר שהועתק והוקדש בחופזה למלך היהודי על מנת שיישא עמו ספר תורה לכל אשר ילך, על פי המצווה המוטלת על מלך יהודי? האם בכלל היה מלך יהודי בשם שאול ואהל?
הסיפור הפנטסטי הזה לא מופיע במקורות לא-יהודיים ואמינותו ההיסטורית מוטלת בספק. ובכל זאת, הרי לכם סיפור טוב שאפשר לחלוק עם המשפחה בערב שבועות.
תמונות ספר התורה: חנן כהן, הספרייה הלאומית
ראשית הסיפור בחורף של שנת 1967, בפנייתו של איש "קול ישראל" גיל אלדמע אל המשוררת והמלחינה נעמי שמר לכתוב שיר על העיר ירושלים לבקשת ראש העיר דאז טדי קולק. שמר התחבטה והתקשתה בכתיבת השיר. לבסוף, נזכרה באגדה התלמודית שלמדה בילדותה המספרת על רבי עקיבא שהעניק תכשיט במתנה לרעייתו רחל – "ירושלים של זהב". אגדה זו שימשה השראה לכתיבת השיר הרווי כולו בציטוטים מן המקורות היהודיים.
בפסטיבל הזמר של אותה השנה נכלל השיר כשיר חיצוני לתחרות. לביצוע השיר נבחרה שולי נתן, חיילת צעירה שלוותה עצמה בגיטרה. השיר כבש את הלבבות ובסיום הערב הוזמנה הזמרת לבצע את השיר בשנית כשהקהל כולו מצטרף בשירה.
שלושה שבועות לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה שהתה שמר יחד עם חברי להקת הנח"ל סמוך לאל-עריש. בין קולות הירי והקרב בקעו מטרנזיסטור מזדמן קולות של תקיעות השופר וקולם של הלוחמים שפגשו לראשונה בכותל. שמר הנרגשת הוציאה את פנקסה האישי והוסיפה בית חדש לשיר שכתבה.
התגובות לא אחרו לבוא. שובל של מכתבים מקשת רחבה של פונים הציף את שמר; "יהודי מסורתי", "ירושלמי בן 66", לוחם ברמת הגולן וילדה קטנה שמחבבת את השיר. כך הפך השיר "ירושלים של זהב" לשיר שנודע לו מקום מיוחד בתרבות הישראלית.
השיר "ירושלים של זהב" זכה לביצועים שונים ואף לנוסח מחודש. בתום המלחמה, במהלך מסיבה פרטית של לוחמי הצנחנים, עלה צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, והציע מילים חדשות לשיר הנודע. לא "ירושלים של זהב" כי אם "ירושלים של ברזל". במילים אלו, בחר אריאל להציג את הצד הקשה בדמות המחיר שהמלחמה גבתה, את האובדן והשכול. שמר מצדה כעסה על השינוי ורק כעבור זמן יושבו ההדורים בין השניים.
באוקטובר של שנת 1999 פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה קטנה שכותרתה "יגאל תומרקין: "ירושלים של זהב" מבוסס על לחן באסקי". בידיעה דווח על אלבום חדש בשם "אורוטזן" שהוציא הזמר פאקו איבנייס ובו שיר העם הבאסקי "פלו חוספה" (Pello Joxepe). לטענת תומרקין, נעמי שמר שמעה את השיר מהזמר פאקו איבנייס, עת שהתה בפריז בראשית שנות השישים. לפי תומרקין, השיר מפי איבנייס שימש כבסיס מוזיקלי לשיר "ירושלים של זהב". בתגובה לידיעה טענה שמר "כבר שמעתי את הסיפור הזה. כשכתבתי את השיר לא ידעתי על קיומו של השיר הבאסקי. במשך שנים הגיעו אלי שמועות על השיר ההוא, אבל מעולם לא פגשתי את פאקו איבנייס בפריז והוא לא השמיע את הלחן באוזני. יתכן שהשיר דומה". מספר חודשים לאחר מכן, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מאת אבנר הופשטיין שכותרתה "ירושלים של מי?". בכתבה נטען כי מקורו של לחן השיר "ירושלים של זהב" בשיר-עם באסקי עתיק.
ארבע שנים לאחר מכן, ב-12 ליוני 2004, שבועיים לפני מותה, כתבה שמר מכתב לחברה הטוב גיל אלדמע. נוסח המכתב כפי שמופיע בארכיון נעמי שמר הוא:
"גיל יקירי,אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב". והנה האמת:באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה…בחורף 67", כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז"ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עלי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר עם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן בהרצאותיו, על שיר העם הבאסקי, כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה, עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצטערת, עד כדי כך מצטערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידי בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה.עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.באהבהנעמי שמר".
בעקבות מכתבה של שמר אל אלדמע פורסמה שנה לאחר מכן כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה "הזהב הגנוב".
השיר "ירושלים של זהב" קנה את מעמדו הודות לשילוב הייחודי שבין המלל והלחן, העיתוי שבו הופיע לראשונה הוסיף גם הוא. בקיאים ביצירתה של שמר עשויים לזהות מוטיבים מוזיקליים המופיעים בשיר "ירושלים של זהב" גם בשירים שכתבה שמר שנים קודם לכן. אמנים רבים מושפעים מיצירות שונות במודע ושלא במודע. נראה שבקצה מסלול "גלגולו של ניגון", ניצב השיר "ירושלים של זהב" כשיר-עם, כזה המושר ועוד יושר דורות רבים, ובנוסח אחד ממכתבי התגובה הרבים שקבלה שמר זמן קצר לאחר כתיבתו: "השיר שאך זה נוצר, כבר מוכר ויקר, כשיר-עם שהושר מדורות – ועוד רבות יושר".
על השיר "ירושלים של זהב" בכתב ידה של שמר
בקשה לתרגם את ירושלים של זהב לערבית
הכתבה "יגאל תומרקין: ירושלים של זהב מבוסס על לחן באסקי", עיתון הארץ, 18.10.1999
נוסח המכתב שכתבה נעמי שמר אל גיל אלדמע ותגובת משפחתה של שמר
כתבתו של אבנר הופשטיין "ירושלים של מי", "ידיעות אחרונות", ט' ניסן תש"ס, 14.4.2000
"יום ירושלים" או "יום איחוד ירושלים" הוא חג לאומי ויום רשמי שיש עליו הסכמה רחבה, אבל לא תמיד הוא היה כזה. בשנה הראשונה לאיחוד של ירושלים, התנגדו ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים לקיום היום. רק הקריאה העממית לקיים את היום כסדרו הובילה את הממשלה והעירייה להתקפל.
מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, הייתה ירושלים עיר מחולקת. במשך 19 שנים היה החלק המערבי בידי ישראל והחלק המזרחי, פרט להר הצופים, בידי ירדן. רק בשנת 1967, וליתר דיוק ביום השלישי למלחמת ששת הימים, פרצו חיילי חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור את הדרך לעיר העתיקה וכבשו את מזרחה של העיר. איחודה של ירושלים הושלם עם ההכרזה הדרמטית של מוטה גור בקשר: "הר הבית בידינו!"
בתום המלחמה, התעורר רצון לקיים יום מיוחד שיוקדש לירושלים המאוחדת, עיר הבירה של ישראל. היוזמה הראשונה יצאה מהרבנות הראשית לקראת יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראשי הרבנות ביקשו לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה על הניסים שבזכותם אוחדה העיר. רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, קבעה הממשלה את כ"ח באייר בתור יום ירושלים, ואחריה, קבעה זאת הכנסת.
מיד אחרי שהכריזה עיריית ירושלים על חגיגות "יום איחוד ירושלים", ניסתה הממשלה לבטל החלטה זו והחליטה לא לתת יד לציון יום השנה לאיחוד העיר.
ראש העיר של ירושלים, טדי קולק, ביקש אף הוא לבטל את תכניות העירייה מחשש שמא יפגעו החגיגות ברגשותיהם של ערביי מזרח העיר. הרתיעה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מקיום הטקס במתכונתו המיועדת, הובילה את משרדו להודיע שראש הממשלה יסרב לקבל ב"יום איחוד ירושלים" את "אזרחות הכבוד" של העיר.
בסופו של דבר, למרות רתיעתם של לוי אשכול וטדי קולק, החליטה עיריית ירושלים לציין את הטקס.
השמחה הלאומית האדירה על איחודה של העיר הובילה לקיום הטקס כסדרו, כולל הענקת "אזרחות כבוד" לראש הממשלה. ירושלים הוארה וקושטה בחגיגיות שלא הייתה מביישת את יום העצמאות.
אולם, בניגוד ליום העצמאות, לבשו חגיגות "יום איחוד ירושלים" אופי ספונטני יותר: הגוף הרשמי היחיד שהיה מעורב בהכנות היה הרבנות הראשית, שארגנה תפילת המונים בכותל.
משלחות שונות זרמו לעיר הבירה, למשל משלחות סטודנטים מבר אילן ומהטכניון, אשר ניסו לשווא לסחוף אחריהם לחגיגות את הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בכל רחבי העיר התקיימו שורה של אירועים בעלי אופי שונה: צעדות רגליות, אספות עם, פעילויות בבתי הספר בירושלים ו"סתם" המונים נרגשים שנהרו לעיר הבירה. התקיימו אף מספר אזכרות ואירועי הנצחה לנופלים בקרבות.
כיום, יום ירושלים הוא יום לאומי שמצוין בחגיגות ברחבי הערים, בטקסים בבתי הספר, באמצעי התקשורת ובירושלים כמובן. רק מעטים יודעים על הקשיים שקדמו לציון היום, ושציונו, כלל לא היה מובן מאליו.
