מיוחד לשבועות: דממה; מעשייה מאת אדגר אלן פו. מאנגלית: יהונתן דיין

"והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן."

Two Men Contemplating the Moon, Caspar David Friedrich, The Metropolitan Museum of Art

"עולמנו עולם מילים הוא, לשקט נקרא
דממה, וזו אפסותה של כל מילה."
(אל עראף)

 

"הקשב לי," אמר השד והניח ידו על ראשי, "ישנו מקום על האדמה הארורה הזאת שבו לא חזית מעודך, ואפילו קרה המקרה ואכן חזית בו, לבטח היה זה באחד מאותם חלומות מטלטלים שיבואו כרוח הסָמוּם אל תוך מוחו של הישן, שנשכב לנמנם בין קרני השמש האסורות, בין אותן קרני שמש – שמע לי – הצונחות מעמודיהם הכבדים והנוגים של מקדשי השממה. האיזור שעליו אדבר הוא איזור צחיח בלוב, סמוך לגבולות נהר זאיר ושם אין לא שקט ולא דממה.

למי הנהר גוון זעפרן מעופש והם אינם הולכים לפנים, אל הים, אלא מפעפעים ללא הרף תחת עינה האדומה של השמש, בתנודות סער ועווית. לאורכן של גדות הנהר הנרפשות צומח מדבר חיוור של חבצלות מים. ובמקום הבודד ההוא הן נאנחות זו לזו, ומותחות כלפי שמיים את צוואריהן הארוכים והכעורים ומנידות, אנה ואנה, בראשיהן הנצחיים. וישנו מלמול בלתי מורגש הבוקע מתוכן, כזרימתם של מים תת קרקעיים. והן נאנחות זו לזו.

אולם יש להן גבול, גבול יער אפל, נורא ונישא. שם, כמו בצוקי האיים ההיברידיים מוכי הגלים, רוגשים מורדות הגזעים ואינם חדלים. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. והעצים הגבוהים הקדמוניים מתנדנדים עד אין קץ, לכאן ולכאן, בקול נפץ רועם. ומצמרותיהם הגבוהות, אחת אחר האחרת, ללא הפסק, נושרות טיפות טל. ובין שורשיהם נחים פרחים משונים, רעילים, חבוקים, מעורבבים בשינה. ולמעלה, בקול רועש ומרשרש, אצים מערבה ענני עד אפורים, עד הישטפם כמפל מעבר לחומות האופק הבוערות. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. ולחופי נהר זאיר אין לא שקט ולא דממה.

היה זה בלילה, והגשם צנח, ובשעה שצנח, היה גשם, אך משצנח, הפך דם. ואני עמדתי בסבך הבוצי, בין החבצלות הגבוהות, והגשם צנח על ראשי והחבצלות נאנחו זו לזו בשממת בדידותן.

ולפתע פתאום התרומם הירח מתוך ערפל דק וחיוור וצבעו ארגמן. ועיני נחו על סלע אפור ענקי שניצב לצד גדת הנהר ונדלק באור הירח. והסלע היה אפור וחיוור וגבוה… והסלע היה אפור. ובחזיתו, על פני האבן אשר לו, סותתו דמויות; והחלתי צועד דרך סבך חבצלות המים, עד שקרבתי אל החוף, כדי שאוכל לקרוא בדמויות שעל האבן. אך לא יכולתי לפענח את הדמויות. וצעדתי חזרה אל תוך הסבך, והירח הוסיף אודם לאורו ופניתי והבטתי שוב אל פני הסלע ואל הדמויות… והן היו דמויות של שממה.

והבטתי מעלה ושם, על פסגת הסלע, ניצב אדם, וטמנתי עצמי בין חבצלות המים, כדי שאוכל לעקוב אחר מעשי האדם. והאדם היה גבוה והדור למראה ומכתפיו עד לרגליו היה עטוף בטוגה רומאית עתיקה. וקווי דמותו היו מעורפלים, אך תוויו היו תווים אלוהיים; כי לא די היה בגלימת הלילה ובערפל ובירח ובטל, לכסות על תווי פניו. ומצחו גבה ממחשבות, ועיניו פרועות היו מדאגה; ובתלמים הבודדים שבלחייו קראתי משלים על אודות צער ותשישות וגועל מהמין האנושי וכמיהה לבדידות. והירח האיר על פניו, ועל תווי פניו, והו! הם היו יפים יותר מהחלומות השמימיים שרחפו מעל נשמות בנותיו של דלוס.

והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן. ואני השתופפתי במחסה החבצלות ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

והאדם פנה מן הרקיע והביט אל פני נהר זאיר הקודרים, ואל פני המים הצהובים והמעופשים, ואל פני רבבות חבצלות המים החיוורות. והאדם הקשיב לאנחות חבצלות המים, ולמלמול הבוקע מתוכן. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז ירדתי מטה, אל נקרות הסבך הבוצי ובוססתי למרחקי ערבות החבצלות, וקראתי להיפופוטם, שנח בנקרות הביצות. וההיפופוטם שמע את קריאתי, ובא, ואתו הבהמות, אל מרגלות הסלע, ותחת הירח שאג בקול גדול ומטיל אימה. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז קיללתי את כוחות הטבע בקללת מהומה, וסערה מבהילה נאספה ברקיע, היכן שקודם לכן לא נשבה כל רוח. והרקיע התעורר ממהומת הסערה, והגשם חבט בראש האדם, ואשדי הנהר ניתכו, והנהר התענה וקצף, וחבצלות המים צווחו ממקומן, והיער התקפל בפני הרוח, והרעם התגלגל, והברק הכה, והסלע נרעד עד יסודותיו, ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז חרה אפי וקיללתי בקללת הדממה את הנהר, ואת החבצלות, ואת הרוח, ואת היער, ואת הרקיע, ואת הרעם, ואת אנחותיהן של חבצלות המים. והם קוללו ונדמו. והירח חדל להתנודד במסילתו שברקיע, והרעם גווע לאטו, והברק לא הבריק, והעננים נתלו דוממים, והמים שקעו למקומם ושם נותרו, והעצים עמדו מלכת, ותמו אנחות חבצלות המים, והמלמול לא נשמע עוד בוקע מתוכן, וכל צל של קול נדם במרחביו העצומים של המדבר האינסופי. והבטתי בדמויות שעל הסלע והן היו שונות… הן היו דמויות של דממה.

ועיני נחו על פני האדם, ופניו היו מתעלפות מאימה; ונחרד, נשא ראשו מכפו, ונעמד על פני הסלע, והקשיב. אך לא נשמע כל קול במרחביו העצומים של המדבר האינסופי והדמויות שעל הסלע היו דממה. והאדם התחלחל, והסב את מבטו, ונמלט למרחקים, ולא הוספתי לראותו."

ובכן, ישנם סיפורים נאים בספרי הכשפים, בספרי הכשפים הנוגים, מכורכי הברזל. ובהם – שמעו לי – סיפורי עבר מופלאים על אודות הרקיע והארץ והים הגדול ועל אודות הג'יני שמשל על הים והארץ ועל רקיעי עליון. חוכמה רבה ישנה באמרות הסיבּילות, ובדברים הקדושים-קדושים שנשמעו בימים עברו בינות לעלים הקודרים שרעדו מסביב לאורקל שבדודונה… אבל, חי אללה, המשל שסיפר לי השד, שעה שישב לצדי בצל הקבר, הוא המופלא מכולם! וכשסיים השד את סיפורו, צנח לאחור אל בור הקבר וצחק. ואני לא יכולתי לצחוק יחד עם השד והוא קילל אותי, משום שלא יכולתי לצחוק. וחתול הפרא, החי לעד באזור הקבר, בא והשתרע לרגלי השד והישיר מבטו אל פניו.

 

תרגום קודם לסיפור, בשם "שתיקה", ע"י יותם ראובני, הופיע בספר "ויליאם וילסון וסיפורים אחרים", (נמרוד, 2004).
התרגום החדש נעשה במיוחד עבור 'המוסך'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

חשיפה: גילוי מאמרים חדשים בספר הזוהר

אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, ידעו צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית, הם יאלצו לסקור כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון בל"ג בעומר של שנת 1930. התמונה מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

גלו עוד על הזוהר: סיפורים מהאוסף, ספרי זוהר בגישה דיגיטלית, זוהר במגילות וכתבי יד ועוד

את מתן תורה חוגגים בשבועות ובשמחת תורה, חג ל"ג בעומר מקובל להיות "חג מתן תורה" של תורת הסוד היהודי, כפי שמרומז בסוף ספר הזוהר. לכן נהוג להיות יום של שמחה אקסטטי בחוגי הקבלה.

"הזוהר הקדוש" הוא הטקסט היחיד בעל מעמד מרכזי ביהדות, שלא נחתם באופן סופי, אלא פתוח לאפשרות של השלמות, וניתן לצרף לו מאמרים נוספים. כשנמסר לדפוס לראשונה (מנטובה שי"ח 1558)  היה ברור שימצאו דפים שלמים של מאמרי זוהר שעוד יצטרפו לו. מיד בדפוס השני (קרימונה שי"ט 1559) כבר הופיעו מאמרים רבים, שנדפסו מאוחר יותר כנספחים. וזה לשונם: ומצאתי איזה מאמרים חדשים שנדפסו מקרוב אשר לא היו בנמצא בעת שהדפיסו הזהר במנטובה… אמרנו להדפיסם בסוף כל ספר… ויש מהם… שכבר נדפסו בתיקונים ובזוהר חדש".

גדולי הקדמונים כגון הרמח"ל, או ר' יוסף קארו (פרדס רמונים ה:ג) זכו לגילויים, סוג של נבואה, של מאמרי זוהר שלא היו ידועים לפניהם, וכן חכמי צפת- ר' משה קורדיברו ותלמידו- האר"י, מציגים לעתים מאמרי זוהר שונים ממה שנדפס. הם פורסמו בשם "זוהר ישן".

כיום, לא זכינו לגילויים משמים כמו הקדמונים. אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, נאלץ ככל הנראה להסתפק בסקירת כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

לאחרונה התגלתה בין אלפי סרטי המיקרופילם במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית, חוברת של כמה דפים ובהם מאמרי זוהר, רובם רשומים עם ציון מקומם בדפי דפוס מנטובה. כל המאמרים האלה חסרים בדפוס זה. כצפוי, רובם נמצאים בדפוס שני קרימונה שי"ט,  וכמתבקש, לומדים שרכשו  דפוס ראשון והשוו לדפוס שני, גילו חסרונות ורשמו אותם בגיליונות ספרם, כדי להשלים את החסר.

החוברת שנמצאה לאחרונה היא לקט, כנראה מתוך הגהות גיליון של עותק אחד של מנטובה, או כמה כאלה. בנוסף למאמרים הנמצאים בדפוסים המאוחרים, ישנה בחוברת גם מאמר שנמצא בפירוש ריקנטי לתורה – פירושו של החכם היהודי בן המאה ה-13 מנחם ריקנטי, מאמר שאף הוא לא זכה לראות אור בדפוסי הזוהר. אלא שבחוברת הנמצאת בספרייה התגלו גם כמה מאמרים שאינם נמצאים בשום מקום אחר.

דוגמא של מאמר קצר ניתן למצוא בבלוג של כתבי יד כאן, עם הקדמה והערות. בדפוסים של הזוהר מודעים שחסר כאן מאמר, ולכן צוין העדרותו בהערה של מילה אחת: "חסר".

 

דוגמה לאחד מהמאמרים שהתגלו על ידי צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית

 

דברים אלה הוצגו כאן כעלים לדוגמא מתוך מאמר שיופיע בכתב העת 'קבלה' מאת עזרא שבט ודניאל אברמס.

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

נדיר: התלמידה חוה זלצר מתארת את חגיגות מירון בשנת 1920

"פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים, פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם".

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

נברנו בארכיונים ומצאנו את התיאור היפהפה הזה של ל"ג בעומר במירון. התיאור הזה פורסם בחודש מאי 1920 בעלון חודשי בשם "בית ספרנו" שיצא על ידי ע"י תלמידות "בית הספר הלאומי" באיסט ברודווי בניו יורק. את הכתבה כתבה התלמידה חוה זלצר. מבדיקה שערכנו, אנחנו מעריכים כי מדובר בבתו של רב בשם יהודה ליב זלצר, שבבגרותה גם עלתה לארץ. 

קריאה מהנה!

 

זכרונות: ל"ג בעומר במירון

מאת: חוה זלצר

 

חג הפסח אך חלף ועבר והעיר צפת שוב מתמלאה שאון ושמחה. הכנות גדולות ומרובות נעשות לקראת חג שני, לקראת ל"ג בעומר. שמחה רבה מורגשת בכל העיר. שיחות בית המדרש בין מנחה למעריב, האגדות והספורים המלאים נסים ונפלאות, הזמרה במוצאי שבת בבתי הכנסת – כולן מירוניות.

מירון, 1930. צפו באלבום המלא

 

וערב החג הגיע, ובדרך העולה מירונה נוהרים המונים המונים, אנשים, נשים וטף, אלה רוכבים על חמורים ואלה עולים ברגל. פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם, כולם חגורי כלי זין: אקדחים, חרבות ורמחים… הם נושאים אתם כמנהגם בכל שנה ושנה "ספר תורה", והתהלוכה היא גדולה ומלאה פאר והדר.

 

 

מירון, 1935. צילום: טים נחום גידל

 

הנסיעה למירון מצפת נמשכת כשעתים. המסילה עקומה ועקלקלה עד שאי אפשר לעגלה לעבור בה, ושלשלת ארוכה של סלעי מגור והררי עד נמשכת לאורך הדרך. באמצע הדרך נמצא נחל של מים חיים, וסביבו צומחות ערבות מרובות המשמשות ליהודי צפת בחג הסוכות לכסות בהן את סוכותיהם. לא רחוק משם נמצא קבר של תנא גדול, והקבוצות העולות מירונה עומדות להתפלל על קברו. הרבה בורות ומערות נמצאים בדרך. ומספרים שאם יפול אחד מן העולם למירון באחד הבורות לא יאונה לו כל רע, כי המקום מקום קודש הוא. ועוד מספרים, כי לערבי אחד היתה כברת ארץ במירון ונטע שם עלי טבק, ופעם בא גנב וחפץ לגנוב מעלי הטבק, ויבשה ידו. אחרי שעה וחצי של נסיעה נראית מרחוק חצר בנויה על הר ומתחת להר מערת ר' שמעון בר יוחאי. מספרים כי בשעה שבנו את החצר העיז אחד הבונים להיכנס לתוך המערה וימת.

 

https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/videos/1056026641110373/

 

 

אך הגיעה האורחה למירון, היא נכנסת לחצר. והחצר גדולה עד מאוד ולה שער של ברזל. ובחומה המקיפה את החצר נמצאים חדרים קטנים לאורחים. מהחצר עוברים לאולם גדול ובאמצע האולם מתנשא קבר גדול מוקף שבכה של ברזל ועליו מאות נרות דולקים, ולכל נר קשורה פתקא קטנה עם שם המנדב עליה. קבר זה הוא קברו של ר' אליעזר. מן האולם מוביל המסדרון הימיני אל הישיבה, והשמאלי אל קברו של ר' שמעון בן יוחאי. מצבה גדולה עומדת על הקבר ומגיעה עד התקרה. עברה האחד של המצבה הוא משופע והעבר השני תלול בכותל. האבן מכוסה שעווה של נרות. ותמיד ימצאו שם אנשים המנשקים את קבר התנא הקדוש.

 

מירון, 1960. צילום: לע"מ

מתחת להר התלול נמצאת מערה גדולה, אמה וחצי רוחב פתחה, כשמונה אמות רחבה וי"ח אמות ארכה. היא מערת תלמידי בית הלל. על אצטבאות אבן רחבות המצומדות אל הכתלים מונחים עמודי אבן גדולים, ומקובל הוא, שכל עמוד ועמוד מציין את קברו של אחד מתלמידי הלל.

עולי הרגל עוברים בכל החדרים האלה ומנשקים את הקברים עשר פעמים. אחרי תפילת מעריב מעלים את הנרות בחדרי ר' שמעון ור' אליעזר. אז נכנסים אל החצר, והריקוד והזמרה מתחילים. ביחוד מזמרים בהתלהבות מרובה את המזמור הידוע "רבי שמעון בר יוחאי". החצר מלאה שירה ואורה, וריקודים אינם חסרים.

 

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

בהגיע חצות הלילה עולים הגגה ושם מתחילה  השמחה העיקרית, שמחת ה"הדלקה". ומי שלא ראה שמחת ההדלקה לא ראה שמחה בימיו. בתוך אגן גדול החצוב אבן ועומד על כן של אבן, יוצקים שמן זית, וכל אחד משליך תוך האגן משי מרוקם זהב ושאר מיני רקמה, ואז מדליקים את הרקמה שבתוך אגן השמן ולהבה גדולה עולה השמימה ומאירה את כל החצר, ואת השדות ואת הכפר הסמוך. והאור יפה ונהדר, וכוכבי זהב מרחפים בתוך הלהבה ואובדים באפלה. וכל ההמון מריע בקול, מזמר ומרקד על עלות השחר.

חוה זלצר.

 

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

150 שנה בכותל המערבי

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.

בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.

על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם  בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.

   ספר מלכים ב" יז" כד", המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

 

בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז" כו") ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.

עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלף שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.

 

חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה" אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.

  

העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי.  בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.

אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.

דפדפו באלבום המלא

 

אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.

 

עלייה לרגל אל הר גריזים

בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.

העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.

 

לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.

 

בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.

  שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים.   כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה.   אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי.  זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים.  אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח.  כתבות נוספות:לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטשהכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"דעדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל