'להחליף מילה' לאביטל ז'נט קשת, לחן וביצוע: אבי עדאקי

"טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ"

אביטל ז'נט קשת. צילום: דרורלי שרה קשת

להחליף מילה

מוקדש לאנשי הדרום

אֲנִי, אַבָּא וְנִסִּים מֵהַמַּכֹּלֶת
מַחֲלִיפִים דִּבּוּר בְּמוּצָרִים
זֶה טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ
יֵשׁ יָמִים בָּהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲלִיף דִּבּוּר
הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים

לְמָחֳרָת אָנוּ קָמִים
כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא אֵרַע
לְמַזָּלֵנוּ נִסִּים שָׁב וּמוֹכֵר לָנוּ בְּהַקָּפָה
בִּתְמוּרָה מֻחְלֶפֶת הַמִּלָּה
בְּעוֹד מִלָּה
נְשַׁלֵּם מָחָר
"יִהְיֶה בְּסֵדֶר," נִסִּים אוֹמֵר
הַפַּחַד נִשְׁקָף מֵעֵינָיו.

"צַחְצְחִי לָשׁוֹן, תָּמִיד תִּהְיִי נֶחְמָדָה
וְנִקְנֶה עִתּוֹן," אָבִי נֶאֱנָח
וּמוֹסִיף, "אֵין שָׁם בְּשׂוֹרָה".

כְּבָר שָׁנָה שְׁלֵמָה שֶׁאָבִי מֻבְטָל.
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה מַמְתִּינִים הַהֲמוֹנִים
לְמוֹצָא פִּיו, לַהֲבָנָה.
אָבִי מְנַתֵּחַ לַיּוֹשְׁבִים
אֶת דִּבְרֵי הָעִתּוֹן וְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ עִם מִי
לְהַחְלִיף מִלָּה.

 

 

אביטל ז'נט קשת, בעלת תשובה, כותבת ויוצרת בתחומי הבמה. ספרה "לפני ואחרי בבני ברק סיטי" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2015. פרסמה מאמרים חברתיים על מצב בעלי התשובה ושירה ב'משיב הרוח', 'זוטא', 'בגלל', 'ליריקה' אנתולוגיות שונות ועוד. ביחד עם נטלי וקנין ארביב היא הקימה מיזם של ערבי שירה לנשים בשם "קול באישה שירה".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

 

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

כך גייסה הציונות את חג השבועות

בשנות ה-30 לקחה על עצמה התנועה הציונית את המשימה רבת החשיבות: לצקת תוכן חדש בשורה של חגים יהודיים עתיקים – ל"ג בעומר, ט"ו באב, חנוכה וכמובן, שבועות.

נערה עם כד חלב 1941. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

 

לחג השבועות יועדה חשיבות עצומה: הוא נועד לסמל את "חידוש ימינו כקדם". הדבר נעשה באמצעות שינוי מוקד החג – מ"חג מתן תורה" ל"חג הביכורים".​

​הימים שנבחרו להתחדש היו כמובן ימי הבית השני, שבהם עלו בני ישראל לירושלים והגישו לכהנים בבית המקדש את ביכוריהם, הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים. הזכרת הימים ההם התאים לתנועה הציונית שביקשה להדגיש בחג השבועות המחודש, את חזרת העם היהודי אל ארצו ואת עבודת אדמת המולדת.

בשנת 1932 התקיימו בחיפה חגיגות הביכורים הראשונות. החשיבות של חיפה להתיישבות הציונית הייתה בכך שהעיר הצפונית סימלה יותר מכל את הקשר עם ההתיישבות הכפרית. בהיותה עיר המחוז של ההתיישבות ובמיקומה האקסקלוסיבי היא שימשה כקשר המרכזי של העמק (עמק יזרעאל ועמק הירדן) והשומרון (זיכרון יעקב של  אותם הימים) ונחשבה כעיר החקלאית ביותר בארץ ישראל.

 

חג הביכורים הראשון בחיפה, כרזה משנת 1932

 

בסדרת כרזות שהנפיק "ועד הדר הכרמל" נקראו התושבים להתכונן לקראת החג ולקראת האורחים הרבים הבאים מכל אזורי הצפון. התוכנייה לחג מנתה שורה של אירועים לא שגרתיים: תערוכת "חיפה עיר העתיד" (כפי שהבטיח הרצל בספרו "אלטנוילנד"), טיולים רגליים אל הר הכרמל והסביבה, ואפילו טיולים במכוניות – שהיו נדירים באותם הימים – לאזור עכו והצפון.

שיא האירועים היה התהלוכה העממית של מביאי הביכורים: עשרות חקלאיות וחקלאים מכל יישובי הצפון שהוזמנו להציג את מרכולתם ברחבי העיר. הכניסה – כיאה לאירוע ציוני עממי – הייתה חופשית. לרגל האירוע החגיגי נדרשו תושבי חיפה היהודיים להירתם למשימה לקשט ולהאיר את הרחובות ולדאוג לניקיונם המוחלט.

 

תערוכת "חיפה עיר העתיד" ושאר פעילויות מסעירות, כרזה משנת 1932

 

ההצלחה הייתה מסחררת וכך, שנה לאחר מכן, ב-1933, פרסם "ועד הדר הכרמל" מודעה נוספת הקובעת בשמחה: "עוד זכורים לנו ימי חגיגות הביכורים דאשתקד והרושם הכביר שעשו על כל בני עירנו ואורחינו. הניסיון הראשון שהוכתר בהצלחה כה גדולה לפני שנה הוכיח עד כמה חשוב הוא המפעל החדש ההולך ונהפך למפעל מסורתי ביצירת הווי בארצנו המתחדשת".

 

חג הביכורים השני בחיפה, כרזה משנת 1933

 

לשם המשך פיתוח אותו הווי, הוכרז על המשך החגיגות גם בשנה זו. עיר התעשייה העברית של אותם ימים הושבתה כליל לקראת חג השבועות. תעשייה ונמל זה יפה וטוב, אבל התנועה הציונית נשאה על דגלה דווקא את החקלאות העברית.

 

ביטול מלאכה כללי לקראת החג, כרזה משנת 1933

 

וכמו כדי לחזק את הקשר המתהדק בין "עיר העתיד" ובין ההתיישבות החקלאית הסובבת אותה, נחנך שוק חדש בשכונת הדר הכרמל. וכיצד נחנך? עם הבאת ביכורים מן הכפרים והיישובים שבסביבה, כמובן!

 

חונכים את השוק בהדר הכרמל, כרזה משנת 1933

 

התושבים העליזים נקראו לקשט את בתיהם ב"דגלים, ירק, פרחים, מרבדים", להאיר את החלונות ולהישמע להוראות הסדרנים. באותה שנה נוספה מיוחדת מהתושבים: "אכסנו בסבר פנים יפות את האורחים שיבואו בהמוניהם ושלא ימצאו להם מקום בבתי מלון".

 






מיוחד לשבועות: הכול אודות שרה – על עקרותה של שרה בפיוט של יניי, המאה השישית. מאת אופיר מינץ-מנור

מַתִּיר אֲסוּרִים / הַתֵּר אֲסוּרָי / וְרַפֵּא יִסּוּרָי / צָעֲקָה שָׂרָי. לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי / כִּי נֶעֱצָרְתִּי / מַה נֶּחֱקַרְתִּי / כִּי נֶעֱקָרְתִּי.

Abraham en Hagar bespied door Sara, Georg Pencz, 1546 - 1550 rijks museum

.

ולמה נתעקרו האמהות?
שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן,
ומתאוה לשיחתן.
(מדרש בראשית רבה מה, ד)

 

יַנַּיי הוא אחד המשוררים הפוריים והמקוריים ביותר בתולדות השירה הפייטנית. על פי הידוע לנו, יניי פעל בגליל במאה השישית לספירה והיה אחד מחלוצי הסגנון הפייטני החדש: עד למאה הרביעית לספירה שלט בכיפה סגנון השירה המקראי אולם בתקופה זו עם צמיחתה של האימפריה הביזנטית החלה מתפתחת מסורת שירית חדשה שהייתה משותפת למשוררים יהודיים, נוצריים ושומרונים. הקשרו הביזנטי של הפיוט נלמד גם משמו, ששאול מן היוונית (פּוֹיֵטֵס) ומשמעו בקירוב ׳שירה׳, בדומה למשל למילה poetry באנגלית. שירתו של יניי ושל המשוררים הנוספים בני זמנו חוללה מהפכה של ממש בתולדות השירה העברית. הפיוט סטה מהפואטיקה של השירה המקראית כמעט בכל דבר ועניין למעט השימוש בלשון העברית; בפיוט אנחנו מוצאים לראשונה שקילה שיטתית, שימוש בחריזה, חלוקה לבתים, חתימה של שם הפייטן בטורי השיר ועוד. על פי העדויות שבידינו הפיוטים הפכו חלק משמעותי ביותר בחוויה הליטורגית של המתפללים; בתוך השגרה של נוסח הקבע של התפילה נכתבו מאות רבות של קטעי שיר שחלקם החליפו את נוסח הקבע, וחלקם נוספו אליו בדרכים מגוונות אחרות. הציבור שפקד את בתי הכנסת בארץ ישראל בה נהגו לבצע פיוטים נחשפו ליצירות שיריות מרשימות ומורכבות מדי שבת בשבת. מצב תרבותי דינמי זה, שאינו עולה בהכרח בדמיונם של בני המאה העשרים ואחת, משתלב יפה עם, למשל, הפסיפסים הססגוניים והמורכבים שעיטרו את רצפות חלק מבתי הכנסת בהם בוצעו הפיוטים. אלו הן רק שתי דוגמאות קרובות לפריחה התרבותית-ספרותית של התרבות היהודית בתקופה המכונה כיום שלהי העת העתיקה.

הפיוט הוא יצירה ליטורגית, זאת אומרת שנכתב על מנת להשתלב בסדר התפילות בבית הכנסת, ויניי חיבר מחזור שירים נרחב (כמאה וחמישים קומפוזיציות) שנועד ללוות את מחזור קריאת התורה בשבתות שעל פי המנהג ארץ ישראל הקדום ארך כשלוש וחצי שנים. מנהג זה שונה מאוד מן המנהג המוכר כיום שעל פיו מסיימים את קריאת התורה במהלך שנה אחת, שמסתיימת ומתחילה בשמיני עצרת, הוא חג שמחת תורה. מנהג זה מקורו בבבל וכבר במרוצת ימי-הביניים הוא הפך למנהג הנוהג בכל קהילות ישראל.

אחד הפיוטים היפים והמרשימים ביותר של יניי עוסק בעקרותה של שרה. הפיוט נועד להיות מבוצע בשבת שבה הקריאה בתורה עסקה בפרשה זאת כמתואר בסדר הקריאה המתחיל בבראשית טז, א: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. הפיוט עצמו כולל כמאה טורים והנה קטעים נבחרים לפניכם מתוכו. יניי פותח את היצירה בשני בתים המתארים את מצבה העגום של שרה:

 

אֵם כְּיוֹנָה בְּחַגְוֵי סֶלַע
בִּטְנָהּ בִּהְיוֹת חָסוּם כְּסֶלַע
ג… … .ודה וְסֶלַע
דַּלְתֵי רַחְמָהּ לִפְתֹּחַ בְּסֶלַח

הָיְתָה כְמוֹ גַן נָעוּל
וַחֲתוּמָה כְּגַל נָעוּל
זָעֲקָה וְדָפְקָה כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
חַנּוּן לְחָנְנָהּ מִבַּעְלָהּ עוּל

 

השורות הללו מבליטות את אופייה של שירת יניי: לשון גמישה, שימוש יצירתי בפסוקי מקרא וחיבה מיוחדת למשחקי צליל (כמו למשל בחריזת הטורים או באליטרציות ׳חַנּוּן-חָנְנָהּ׳ ו׳בַּעֲל-עוּל׳ בטור האחרון של הבית השני). תחילה מתוארת שרה כיונה המקוננת בסלע (בעקבות שיר השירים ב, יד) אך בטנה חסומה כאילו בסלע. הטור השלישי לא השתמר בצורה ברורה אך מסיום הבית עולה תקוותה ללדת ילד. לאחר מכן מתוארת שרה כגן או גל (אבנים) סתום, שוב תיאור מטפורי לעקרותה, כאן בעקבות לשון שיר השירים ד, יב. יניי מוסיף ומתאר את זעקתה של שרה לנוכח עקרותה ואת תפילתה שהאל (המכונה ׳חַנּוּן׳) יעמיד לה מאברהם ילד (׳עוּל׳, המתחרז יפה עם ׳נָעוּל׳ ו׳מַּנְעוּל׳); גם כאן לשון הטור מבוססת על פסוק משיר השירים ה, ה. הטור השלישי בבית הראשון (הוא טור האות ג׳ על פי רצף האקרוסטיכון) השתמר בצורה חלקית וזה המקום לומר מספר מילים על האופן שבו הגיעה לידינו שירת יניי. המחזור המקיף שחיבר יניי הלך לאיבוד במרוצת ימי-הביניים ונתגלה מחדש בסוף המאה התשע-עשרה עם גילויה של הגניזה הקהירית. רובו של מחזור שירי יניי שוחזר מכתבי היד של הגניזה אך בשל מצב השתמרותם של חלק מכתבי היד פה ושם חסרות מילים או טורים שלמים כפי שקרה במקרה שלפנינו.

מעט בהמשך מתאר יניי כיצד פונה שרה לאברהם ומציעה לו שייקח את הגר כדי שתוליד לה צאצא:

 

מִמִּשְׁפַּחְתִּי אֵין לִי בּוֹנֶה
נָא מִשִּׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה
סָחָה יִסְכָּה לְאָב בְּמַעֲנֶה
עַד גַם אֲנִי אִבָּן בַּמַחֲנֶה

 

יניי מפייט פה את הפסוק השני של סדר הקריאה מהתורה (בראשית טז, ב) שבו נאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.יש לשים לב כיצד מעמת יניי בין המילים ׳מִמִּשְׁפַּחְתִּי׳ ו׳מִשִּׁפְחָתִי׳ ובין הצירופים ׳אֵין לִי בּוֹנֶה׳ ו׳אוּלַי אִבָּנֶה׳ המצטרפים יחדיו לתיאור מצבה העגום של שרה, המכונה כאן ׳יִסְכָּה׳ (על פי בראשית יא, כט). בחלק השלישי של הקומפוזיציה משווה יניי בין שרה העקרה לבין התיאור המטפורי של ציון כאישה עקרה. הנה שני בתים מחלק זה:

 

יָה לְאֵשֶׁת אֵיתָן צִיּוֹן הִשְׁוֵיתָה
בְּנִסּוּי וּמַסָּה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שִׁוִּיתָה

נֶאֱמַר עַל שָׂרָה לֹא יָלָדָה
נֶאֱמַר עַל שָׂרָתִי לֹא יָלָדָה

 

שרה, שמכונה פה ׳אֵשֶׁת אֵיתָן׳ (איתן הוא כינוי נפוץ לאברהם) משווה לציון, היא הפרסונה הנשית של ירושלים ועל פי יניי על שתיהן נגזר לעמוד בניסיונות קשים. בבית הבא מוצא יניי סימוכין טקסטואלי להקבלה שבין שרה לציון, על ידי שימוש בשני פסוקים. האחד הוא פסוק סדר קריאת התורה שבו נאמר ששרה לא ילדה והשני מפסוק קריאת ההפטרה (הקטע מהנביאים המצורף לקריאת התורה) מישעיה נד, א שבו מתוארת ציון (המכונה ׳שָׂרָתִי׳ על פי איכה א, א) כאישה עקרה: רָנִּי עֲקָרָה לֹאיָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְיָ.

אולם הקטע היפה והמפתיע ביותר ביצירה מגיע אחר-כך, בו מציג יניי את תפילתה של שרה על עקרותה, תפילה שאיננה נזכרת ולו ברמז במקרא או במדרש:

 

מַתִּיר אֲסוּרִים
הַתֵּר אֲסוּרָי
וְרַפֵּא יִסּוּרָי
צָעֲקָה שָׂרָי

לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי
כִּי נֶעֱצָרְתִּי
מַה נֶּחֱקַרְתִּי
כִּי נֶעֱקָרְתִּי

אִם מִמֶּנִּי הִיא כִּי לֹא אוֹלִיד
וְאִם מֵאִישִׁי הִיא כִּי לֹא מוֹלִיד?
יָבוֹא נָא אֶל אֲמָתִי וְאֵדַע מִי מוֹלִיד
וְעֵת בָּא אֵלֶיה מִיָּד מִמֶּנָּה הוֹלִיד

בָּטְחָה בִתְפִלָּה
וְלֹא טָחָה תִפְלָה
שָׂם קֵץ לְכָל תִּכְלָה
רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא
קָדוֹשׁ

 

תחילה פונה שרה לאל (המכונה באופן מתוחכם ׳מַתִּיר אֲסוּרִים׳), ומתחננת אליו שיגאל אותה מעקרותה (שמוצגת כסוג של מאסר) ומייסוריה. למעלה מכך, היא שואלת מה בעצם הטעם בחייה אם אין לה ילדים, ומדוע בכלל עליה לעמוד במבחן הזה? ייצוג זה של שרה כאישה חזקה שאינה מהססת לטעון כלפי האל טיעונים חזקים הוא מורכב מבחינה מגדרית. מחד גיסא, דגם זה של אישה הפועלת באופן עצמאי נוגד את התפקיד המסורתי שנשמר לנשים, מאידך גיסא הוא משמר את התפיסה הפטריארכלית שבו לאישה ללא ילדים אין זכות לקיום, הילדים הם תמצית קיומה.

תעוזתה של שרה מגיעה לקיצוניות בטור הבא שבו היא מעלה את הסברה שאולי לא היא העקרה אלא דווקא אברהם. הרעיון, שהעקרות אינה בהכרח מנת חלקה של האישה בלבד, לא היה מקובל – בלשון המעטה – עד לתקופה המודרנית. שרה עורכת, לפיכך, ניסוי ושולחת את אברהם לשכב עם השפחה שלה, הגר, וגם פה מגלה יניי תעוזה משום שכפי שראינו בסיפור המקראי שרה שולחת את אברהם להגר כדי שהיא תלד "עבורה" צאצא ולא כדי לערוך לאברהם "מבחן פוריות". עם זאת פעולתה של שרה שוב יוצרת מורכבות מגדרית באשר פעולתה האסרטיבית נעשית על חשבונה של אישה אחרת, בעלת מעמד נמוך. אך תעוזתה של שרה, כפי שמציג יניי, מתנפצת על קרקע המציאות הפטריארכלית, משום שהגר נכנסת להיריון ומתברר שאכן שרה היא העקרה. כך יוצא שבסופו של דבר תמונת העולם המסורתית מתאשרת והעקרות מקושרות דווקא לצד הנשי; עם זאת מבחינה זו ליניי לא הייתה ״ברירה״ אחרת: כך הוא הרי הסיפור המקראי. הבית האחרון של תפילת שרה נפתח עם קולו של הדובר בשיר, שמתאר את שרה כאישה חסודה שבוטחת באל ולא כאחת שאומרת דברים תפלים (׳תִפְלָה׳ בלשון השיר). ואכן שרה מצהירה על בטחונה שהאל (המכונה ׳שָׂם קֵץ לְכָל תִּכְלָה׳) לא יכלא את רחמיו ממנה, ושוב אני עדים לשימוש הוירטואוזי של במשחקי המשמעות והצליל – התפילה שנפתחה במטפורות של כליאה, גם  מסתיימת עמן. המילה ׳קָדוֹשׁ׳, שמופיעה בסוף הקטע, היא כינוי לאל והוא ניצבת בסיומו של כל קטע שיר רביעי בקומפוזיציות של יניי. אמנות הקומפוזיציה של יניי היא אכן מרשימה בפני עצמה אך עניין זה דורש רשימה עצמאית שאין מקומה כאן.

היבט מגדרי נוסף שעולה מקטע שיר זה נוגע לשימוש של שרה בתפילתה במילה ׳אִישִׁי׳ ולא במילה ׳בַּעְלִי׳, כפי שמופיע למשל בבית הראשון ובעוד מספר מקומות בפיוט. הבדל זה נוגע כמובן למגדריות החדה של הלשון העברית אולם נראה שבחירתו של יניי להשתמש במילה ׳אִישִׁי׳ היא בעלת משמעות בעיצוב הכולל של הפיוט. הבידול הלשוני-מגדרי בין שתי המילים היה ודאי מוכר היטב ליניי מנבואתו של הושע: ׳וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִיעוֹד בַּעְלִי (ב, יח). פסוק זה לקוח מנבואת גאולה של הושע, שמשתמשת במטפורת הזוג הנשוי, והנביא משחק בה בכפל המשמעויות של המילה ׳בַּעַל׳: איש שנשא אישה ושם האל הכנעני. הושע מתאר את הגאולה העתידית תוך התייחסות לשינוי הלקסיקלי, שקשור לאופי הממוגדר של הלשון העברית, ונראה שאף יניי בוחר לבדל את לשון תפילת שרה בעזרת השימוש בצורה ׳אִישִׁי׳, שבשונה מהנהוג בעברית המודרנית שימשה במקרא במשמעות ׳בן-זוג׳ פעמים רבות מאוד.

מבחינות מסוימות קרוב פיוטו של יניי למאמר המופיע במדרש בראשית רבה ושהובא כמוטו לרשימה זו: ׳למה נתעקרו האמהות? שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן ומתאוה לשיחתן". כידוע, שלוש מתוך ארבע האמהות בספר בראשית (שרה, רבקה ורחל) היו עקרות והדרשן מנסה להבהיר עניין זה; הפתרון שלו, עם זאת, בעייתי אף יותר ממורכבויות המגדר בפיוטו של יניי: הצגת האל כגבר המתאווה לשמוע קול אישה (שנחשב כידוע ׳ערווה׳ במסורת ההלכתית הקלאסית) ולפיכך גורם לעקרותה הוא תיאור מטריד מאוד.

* * *

הקטעים הללו מתוך פיוטו של יניי פותחים צוהר לעולם תרבותי ייחודי שעדיין לא זכה למקום הראוי לו בקרב קוראי שירה בני זמננו אף כי בשנים האחרונות עלתה קרנו של הפיוט, בעיקר זה האנדלוסי מימי הביניים ומראשית העת החדשה. השירה הפייטנית בכלל, ושירתו של יניי בפרט, מציגות בפנינו שירה גמישה, חדשנית ותוססת וראוי לה שתתפוס מקום מכובד בארון הספרים של אוהבי השירה העברית.

.

ד״ר אופיר מינץ-מנור הוא חוקר של השירה העברית משלהי העת העתיקה ומימי-הביניים באוניברסיטה הפתוחה וחבר להקת הרוק-הפואטי ׳כריכה רכה׳.

.

לקריאה נוספת:
אופיר מינץ-מנור, "הפיוט הקדום – אנתולוגיה מוערת", הוצאת אוניברסיטת תל-אביב,2015.
אופיר מינץ-מנור, "מגדר ומיניות בתרבות חז״ל", האוניברסיטה הפתוחה, 2017.

.

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ירושלים של זהב

מילים רבות נכתבו על השיר "ירושלים של זהב". היו אך מי שביקשו לאמץ את השיר כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל, אחרים הכתירו אותו כ"שיר היובל" במצעד שירי היובל שערך "קול ישראל" בשנת החמישים למדינה, ולעומת זאת, במהלך השנים גם עלתה הטענה כי מדובר בשיר "גנוב".

ראשית הסיפור בחורף של שנת 1967, בפנייתו של איש "קול ישראל" גיל אלדמע אל המשוררת והמלחינה נעמי שמר לכתוב שיר על העיר ירושלים לבקשת ראש העיר דאז טדי קולק. שמר התחבטה והתקשתה בכתיבת השיר. לבסוף, נזכרה באגדה התלמודית שלמדה בילדותה המספרת על רבי עקיבא שהעניק תכשיט במתנה לרעייתו רחל – "ירושלים של זהב". אגדה זו שימשה השראה לכתיבת השיר הרווי כולו בציטוטים מן המקורות היהודיים.

בפסטיבל הזמר של אותה השנה נכלל השיר כשיר חיצוני לתחרות. לביצוע השיר נבחרה שולי נתן, חיילת צעירה שלוותה עצמה בגיטרה. השיר כבש את הלבבות ובסיום הערב הוזמנה הזמרת לבצע את השיר בשנית כשהקהל כולו מצטרף בשירה.

שלושה שבועות לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה שהתה שמר יחד עם חברי להקת הנח"ל סמוך לאל-עריש. בין קולות הירי והקרב בקעו מטרנזיסטור מזדמן קולות של תקיעות השופר וקולם של הלוחמים שפגשו לראשונה בכותל. שמר הנרגשת הוציאה את פנקסה האישי והוסיפה בית חדש לשיר שכתבה.

 

התגובות לא אחרו לבוא. שובל של מכתבים מקשת רחבה של פונים הציף את שמר; "יהודי מסורתי", "ירושלמי בן 66", לוחם ברמת הגולן וילדה קטנה שמחבבת את השיר. כך הפך השיר "ירושלים של זהב" לשיר שנודע לו מקום מיוחד בתרבות הישראלית.

 

השיר "ירושלים של זהב" זכה לביצועים שונים ואף לנוסח מחודש. בתום המלחמה, במהלך מסיבה פרטית של לוחמי הצנחנים, עלה צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, והציע מילים חדשות לשיר הנודע. לא "ירושלים של זהב" כי אם "ירושלים של ברזל". במילים אלו, בחר אריאל להציג את הצד הקשה בדמות המחיר שהמלחמה גבתה, את האובדן והשכול. שמר מצדה כעסה על השינוי ורק כעבור זמן יושבו ההדורים בין השניים.

באוקטובר של שנת 1999 פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה קטנה שכותרתה "יגאל תומרקין: "ירושלים של זהב" מבוסס על לחן באסקי". בידיעה דווח על אלבום חדש בשם "אורוטזן" שהוציא הזמר פאקו איבנייס ובו שיר העם הבאסקי "פלו חוספה" (Pello Joxepe). לטענת תומרקין, נעמי שמר שמעה את השיר מהזמר פאקו איבנייס, עת שהתה בפריז בראשית שנות השישים. לפי תומרקין, השיר מפי איבנייס שימש כבסיס מוזיקלי לשיר "ירושלים של זהב". בתגובה לידיעה טענה שמר "כבר שמעתי את הסיפור הזה. כשכתבתי את השיר לא ידעתי על קיומו של השיר הבאסקי. במשך שנים הגיעו אלי שמועות על השיר ההוא, אבל מעולם לא פגשתי את פאקו איבנייס בפריז והוא לא השמיע את הלחן באוזני. יתכן שהשיר דומה". מספר חודשים לאחר מכן, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מאת אבנר הופשטיין שכותרתה "ירושלים של מי?". בכתבה נטען כי מקורו של לחן השיר "ירושלים של זהב" בשיר-עם באסקי עתיק.

 

ארבע שנים לאחר מכן, ב-12 ליוני 2004, שבועיים לפני מותה, כתבה שמר מכתב לחברה הטוב גיל אלדמע. נוסח המכתב כפי שמופיע בארכיון נעמי שמר הוא:

 

"גיל יקירי,אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב". והנה האמת:באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה…בחורף 67", כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז"ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עלי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר עם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן בהרצאותיו, על שיר העם הבאסקי, כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה, עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצטערת, עד כדי כך מצטערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידי בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה.עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.באהבהנעמי שמר".

 

בעקבות מכתבה של שמר אל אלדמע פורסמה שנה לאחר מכן כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה "הזהב הגנוב".

השיר "ירושלים של זהב" קנה את מעמדו הודות לשילוב הייחודי שבין המלל והלחן, העיתוי שבו הופיע לראשונה הוסיף גם הוא. בקיאים ביצירתה של שמר עשויים לזהות מוטיבים מוזיקליים המופיעים בשיר "ירושלים של זהב" גם בשירים שכתבה שמר שנים קודם לכן. אמנים רבים מושפעים מיצירות שונות במודע ושלא במודע. נראה שבקצה מסלול "גלגולו של ניגון", ניצב השיר "ירושלים של זהב" כשיר-עם, כזה המושר ועוד יושר דורות רבים, ובנוסח אחד ממכתבי התגובה הרבים שקבלה שמר זמן קצר לאחר כתיבתו: "השיר שאך זה נוצר, כבר מוכר ויקר, כשיר-עם שהושר מדורות – ועוד רבות יושר".

_no nameheight 4662camerasoftware LIBFORMAT (c) Pierreoriginaldate 12/29/2013 2:47:00 PMwidth 3216cameramodel Microbox GmbH – Bookcameramake Canonfocallength 13.761height 3131fnumber 8exposuretime 2orientation 1flash 16originaldate 11/15/2012 2:38:00 AMwidth 3118cameramodel Canon PowerShot G10height 2668camerasoftware LIBFORMAT (c) Pierreoriginaldate 12/26/2013 11:12:00 PMwidth 1340cameramodel Microbox GmbH – Bookheight 3641camerasoftware LIBFORMAT (c) Pierreoriginaldate 1/1/0001 6:00:00 AMwidth 2601cameramodel Microbox GmbH – Book

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

ירושלים של זהב – מילים וביצועים באתר הפיוט והתפילה