ספרים בבידוד: מגפות בספרות מופת

קורונה, את לא לבד. הינה כמה מגפות היסטוריות (אמיתיות ובדיוניות) שהונצחו בספרות לאורך ההיסטוריה.

בימי קורונה טרופים אלו ותחת כובד ההנחיות לשמירת מרחק, הרשו לי להמליץ לכם לשמור את ארבעת הספרים הבאים קרוב – במקרה הטוב הם יספקו לכם נחמה; במקרה הרע הם ישארו סגורים על המדף, כי הכתבה הזו מסדרת אתכם פיקס:

נתחיל עם "החלילן מהמלין", אגדת עם נפוצה שגרסאות שלה התפתחו עוד מימי הביניים. העלילה מתרחשת בעיר המלין שבגרמניה, בעת מגפת החולדות שפקדה אותה בשנת 1284:

בעוד שתושבי המלין נמלאו יאוש ממלחמתם במגפת המזיקים ללא הצלחה, הגיע לעיר חלילן מסתורי והציע לגרש את כל החולדות מהעיר תמורת תשלום. לאחר שספג דברי לעג מצד תושבי העיר, אישרה המועצה את ההסכם עם האורח התמוה. הוא, מצידו, נטל את חלילו והחל לנגן נעימה ברחובות העיר, כשלהפתעת התושבים, נמשכו החולדות באורח פלא אחר צלילי החליל.

ציור על זכוכית של החלילן מהמלין משנת 1592

כשנאספו החולדות, יצא החלילן מן העיר ופנה אל נהר הווזר. בהגיעו אליו, הוא נכנס אל מי הנהר בעודו מחלל, וכל החולדות שנמשכו אחריו טבעו בו. העיר המלין ניצלה ממכת החולדות ומועצת העיר הכריזה מיד על יום חג ועל נשף מכובד.

כשהגיע גיבור היום לבקש את שכרו, הוא נדחה בבוז; להפתעתו, תושבי העיר אף דרשו לגרשו משם. כאשר התגלו תושבי המלין כנוכלים כפויי טובה,  נטל החלילן את חלילו בשנית וניגן נעימת קסם אחרת – אך הפעם לא היו אלה חולדות שאצו בעקבותיו מוכות כישוף, אלא ילדי וילדות העיר! משנאספו הילדים כולם, נכנס החלילן אל הר גדול שממנו לא יצא שוב אף ילד. כך איבדה המלין את כל ילדיה בשל מעשיהם הרעים של תושבי העיר.

הסיפור שוכתב שוב ושוב לאורך ההיסטוריה; גם בידי האחים גרים, שככל הנראה אחראיים לתפוצתו במחוזותינו. מוסר ההשכל בסיפור הזה מלמד שעונשה של חברה מושחתת ורקובה הוא להימחק  – ממש כמו בסיפור התנכ"י של תיבת נוח, ובדומה למגפות הספרותיות הבאות.

שלא כמו קודמו ברשימה, הספר הבא אינו מתייחס למגפה שהתרחשה במציאות, אך בדומה לו, משתמש אף הוא במושג המגפה כמראה לחברה חולה (ואפילו בחולדות! מישהו מנסה לרמוז משהו לאנושות…?);

"הדֶּבר" הוא רומן מאת אלבר קאמי, סופר צרפתי יליד אלג'יר וזוכה פרס נובל לספרות.

הרומן מחולק לחמישה חלקים: בחלק הראשון, מגפת הדבר פוקדת את העיר אוראן שבאלג'יר. מאות חולדות גוססות ברחבי העיר מעוררות חרדה בקרב האנשים – ולא בכדי – אחרי החולדות, מתחילים גם בני האדם לחלות ולמות בקצב הולך וגובר. פעולות מנע ננקטות ונפתחת מחלקה מיוחדת לטיפול בחולים ולבידודם. בעקבות העלייה החדה במספר הנדבקים, והיעדר הכלים לטפל בהם, נכנסת העיר למצור ומוכרז בה מצב חירום.

בחלק השני, כל המשאבים מוגבלים והעיר כבר נצורה לחלוטין – אין יכולת לתקשר עם העולם שבחוץ מלבד קשר טלפוני במצבי חירום. המספר מדגיש את הפירוד בין המשפחות, החברים והזוגות. ההפרדה והמצור משפיעים על הפעילות היומיומית בעיר ומדכאים את רוחם של האנשים, על אף ניסיונם להמשיך בהתנהלותם הרגילה.

(אל תיכנסו לפאניקה, זה רק ספר… וחולדות הן בכלל לא כמו עטלפים).

ההמשך כמו לקוח מסרט אפוקליפטי רנדומלי, כשהאווירה בעיר נעשית תוססת ואלימה, וניסיונות מרד ובריחה מסוכלים באלימות. כולם כבר מותשים, אך לפתע, המחלה נסוגה באורח פלא והחולדות חוזרות אל העיר.

הספר, שנתפס כאלגוריה לתחלואות החברה האנושית, יצא לאור בשנת 1947 לאחר מלחמת העולם השנייה, וככזה, יש אף הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי.

הדבר | אלבר קאמי

וממש כמו במגפה, נעבור מצרפת לפורטוגל…

"על העיוורון" הוא רומן מאת הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, שפורסם בשנת 1995.

הסיפור נפתח בנהג שמתעוור באופן פתאומי; אך לא מדובר בעיוורון רגיל – הנהג רואה לבן בלבד אל מול עיניו! עובר אורח מתנדב להסיע את הנהג לביתו, אך מנצל את עיוורונו וגונב את רכבו. העיוור פונה לרופא עיניים, אך הרופא לא מוצא כל פגם בעיניו.

לאט-לאט מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם: כאשר עיוור ("נשא") מביט באדם אחר, גם האדם האחר מתעוור. כך נדבקים בעיוורון גנב הרכב, האנשים בחדר ההמתנה של הרופא והרופא עצמו. רק אדם אחד נשאר מחוסן מפני העיוורון – אשת הרופא. כשמגפת העיוורון ממשיכה להתפשט מכריזים השלטונות על מצב חירום, ומכניסים את כל העיוורים להסגר בבית משוגעים נטוש במטרה למנוע את התפשטות העיוורון, המכונה ״המגפה הלבנה״.

החולים עוברים תלאות עד שהם מצליחים לצאת מבית המשוגעים ולחזור לעיר. מחוץ לבית המשוגעים הם מגלים שכל תושבי העיר התעוורו ושהכאוס נמצא בשיאו. הקבוצה מנסה לשמר חיי חברה תקינים בעולם שאין בו חוק ומשטר, ומתמודדת עם קשיי החיים שנוצרו ועם הצורך לחפש מזון ומים (ואני רק מניחה שגם נייר טואלט).

בסוף הספר הראייה חוזרת לכל תושבי העיר באותו הסדר שבו נדבקו בעיוורון – החל מפיישנט זירו וכן הלאה. הגורם לעיוורון אינו מוסבר במהלך הספר, ונותר בגדר תעלומה.

על העיוורון | ז'וזה סאראמאגו

ובמעבר חד ממגפה לבנה למגפה שחורה ביצירה שיותר מכל, מתארת עלילה בדיונית במציאות היסטורית. גם כאן אנו רואים ניסיון לשמר חיי חברה תקינים בתוך חוסר יציבות והתפוררות חברתית, ביצירת המופת של ג'ובאני בוקאצ'ו – 'דקאמרון'.

את ה'דקאמרון' כתב בוקאצ'ו במאה ה-14, על רקע מגפת הדבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה.  בסיפורו, הניסה המגפה  מחוץ לעיר עשרה בני ובנות אצולה; הצעירים, שהחליטו לברוח מן העיר לטובת אזור כפרי שאליו המגפה טרם הגיעה, "התבודדו" עם משרתיהם בווילה מפנקת והעבירו עשרה ימים בסיפור סיפורים. אך לא בסיפורים המרתקים הללו עסקינן, אלא דווקא במבוא שמתאר את המצב בעיר עת המגפה.

יצירתו של סנדרו בוטיצ'לי | 'דקאמרון', 1487

במקום להסביר ולהרחיב, פשוט אתן לטקסט לדבר בעד עצמו (או כמו שאומרים אצלנו – אין פזמון, תקראו):

"…מניין השנים מהולדתו המבורכת של בן האלוהים כבר הגיע לאלף שלוש מאות ארבעים ושמונה כאשר לעיר המהוללת פירנצה, היפה יותר מכל עיר איטלקית אחרת, הגיעה המגפה הקטלנית… המגפה פרצה כבר כמה שנים קודם בארצות המזרח, ולאחר שבארצות הללו קטלה בריות רבות עד אין קץ, התפשטה אל המערב, למרבה הצער, בעודה ממשיכה הלאה ממקום למקום, בלא להיעצר. ולא הועילו נגדה שום עצה נבונה ואף לא אחת מהתקנות שתיקנו בני-האדם: על-פי תקנות אלה ציוו הפקידים הממונים לטהר את העיר מאשפות רבות, אסרו על כל אדם חולה להיכנס אל העיר עצמה והשיאו עוד עצות רבות לשמירת הבריאות… אך לקראת תחילת האביב בשנה האמורה החלה המגפה להראות כאן את סימניה הכואבים, ובאורח נורא מאין כמוהו.

…המגפה החמירה ביתר-שאת מפני שעקב המגע התדיר עם החולים היא תקפה את הבריאים, בדיוק כמו האש האוחזת בדברים יבשים או משומנים אם מקרבים אותם אליה מאוד. זאת ועוד: לא רק המגע או השיחה עם החולים גרמו לבריאים לחלות או שהיו הסיבה למותם עם כולם יחד, אלא נדמה שגם הנגיעה בבגדים, או בכל חפץ אחר שנגעו בו החולים הללו או השתמשו בו העבירה את המחלה לנוגע.

…עקב מקרים כגון אלה ומקרים נוספים רבים, דומים להם או אף נוראיים יותר, התעוררו בלב הנותרים בחיים חששות ודמיונות שונים, וכמעט כולם מכוונים באכזריות רבה לעניין אחד בלבד: איך להמנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם."

[דקאמרון , ג'ובאני בוקאצ'ו. תרגום מאיטלקית: גאיו שילוני. עריכה מדעית והשלמת התרגום: אריאל רטהאוז]

דקאמרון | ג'ובאני בוקאצ'ו

אז נכון שאנחנו כישראלים מתקשים עם תחושת הניכור שנכפתה עלינו מתוקף האיסור לבוא במגע זה עם זה; ונכון שהריחוק הזה מרגיש אכזרי, אבל בואו נשמור על אופטימיות (ועל ההנחיות)  ונזכור שאנו צועדים לקראת ימים טובים (וחמים) יותר, ונקווה שגם המגפה הזו – תחלוף במהרה.

 

כתבות נוספות

מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה

 

מתי ואיך הומצא דו-קרב הפנדלים שמכריע משחקי כדורגל?

עגבניות שרי, שקדי מרק ובעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים – כל אלו הן המצאות ישראליות. סיפורו של יוסף דגן, ממציא דו-קרב הפנדלים

1

מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גמר המונדיאל, יולי 1994, קליפורניה, ארה"ב. מיליוני צופים מרותקים למסכים ברחבי העולם וחוזים באיטליה ובברזיל מתמודדות על תואר אלופת העולם. המשחק המשמים נגרר להארכה ולא הובקעו בו שערים. כך פונתה הבמה לדרמה הגדולה מכל – גביע העולם יוכרע לראשונה בבעיטות עונשין מאחד עשר מטרים. חובבי הכדורגל שצפו באירוע זוכרים עד היום את החמצת הפנדל מסמרת השיער של כוכב האיטלקים, רוברטו באג'יו, שהעניקה את הגביע לברזילאים.

מתברר שהשורשים שמהם צמחה הסצינה הדרמטית הזו נמתחים עד ל…ישראל. כן, הקרדיט על המצאת שיטת ההכרעה ניתן לישראלי יוסף דגן. איך זה קרה? מה הביא ליצירת השיטה שהכניעה שוערים רבים, גרמה לרגעי אושר ועצב לאוהדים ולשחקנים, ובעיקר תרמה לעליית מפלס המתח אצל כל המעורבים?

1
כותרת מייצגת, מתוך "מעריב", 23 בפברואר, 1969. אפשר לקרוא את הכתבה המלאה כאן

עד שנות השבעים הוכרעו משחקים בשלבי ההכרעה בעיקר על ידי קיום משחק חוזר במגרש נייטרלי, או גרוע מכך – בהטלת מטבע. מלבד העומס הרב שיצרו משחקים חוזרים על השחקנים, הם גררו איתם בעיות לוגיסטיות מסובכות, משום שלא תמיד ניתן היה לדחוק משחק חוזר בלו"ז של טורניר מצומצם. על הטלות מטבע אין צורך להכביר במילים – הקשר ביניהן לבין ספורט קלוש, והן היו פתח לעוגמת נפש ואכזבות רבות. בפנדלים השתמשו לפעמים בכמה טורנירים נקודתיים, כמו למשל ביוגוסלביה, בעקבותיה אומצה השיטה גם במשחקי הגביע בארץ (העיתונים כינו את הבעיטות "השיטה היוגוסלבית").

1
דיווח על משחק גביע בישראל שבו כבר נעשה שימוש בהכרעה בבעיטות מ-11 מטר. מתוך "מעריב", 30 במאי 1968. לדיווח המלא לחצו כאן

דגן היה כתב ספורט בעיתון "הארץ" ומהר מאוד השתלב בשורות התאחדות הכדורגל הישראלית ומונה למזכירהּ. כך היה עד למסעה הגדול של נבחרת ישראל בכדורגל במשחקים האולימפיים של מקסיקו 1968. אז עוד לא הוגבל גילם של השחקנים בטורניר האולימפי, וישראל נסעה לטורניר עם הנבחרת המפוארת שכללה את מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל.

1
גיורא שפיגל במדי נבחרת ישראל. מתוך "מעריב", 5 בדצמבר 1969

ישראל הצליחה מעל למצופה והגיעה עד רבע הגמר, ובו פגשה את נבחרת בולגריה שנחשבה מעצמה. המשחק נגמר בתיקו גם אחרי ההארכה, ובהטלת המטבע ניצחו הבולגרים, שהמשיכו לחצי הגמר. ישראל שבה הביתה כשרק המטבע הפריד בינה לבין סנסציה עולמית, אבל לדגן היה רעיון. משחקים כאלו צריכים הכרעה ספורטיבית – ובעקבות התקרית החליט דגן שיש לקבע את שיטת בעיטות ההכרעה הנהוגה עד היום.

1
הכותרת הדרמטית: "המטבע הכריע את ישראל". מתוך "על המשמר", 21 באוקטובר 1968. לידיעה המלאה לחצו כאן

יושב ראש ההתאחדות לכדורגל דאז, מיכה אלמוג, הביא את הרעיון של דגן לפדרציית הכדורגל העולמית, פיפ"א, שאישרה אותו ב-1969. ב-1970 השתמשו בשיטה לראשונה במשחק גביע באנגליה, ולאט לאט התפשטה השיטה בכל העולם. במונדיאל השתמשו בפנדלים לראשונה בשנת 1982, ופעמיים עד היום הוכרע גמר הטורניר בשיטה הזאת. אומנם גם על הפנדלים נשמעו בחלוף השנים ביקורות וטענות, אך עד עתה לא הוחלט על שיטה טובה יותר.

1
ידיעה קטנה על החלטה גורלית (לפחות בתחום הכדורגל). מתוך "מעריב", 28 ביוני 1970

דגן זכה להוקרה רשמית מטעם אופ"א, איחוד התאחדויות הכדורגל האירופיות, על תרומתו זו. למען ההגינות יש לציין שגם שופט כדורגל גרמני בשם קארל וואלד טען שהמציא את השיטה – ממש במקביל – והציע אותו להתאחדות הבווארית, וממנה התגלגל הרעיון עד לפיפ"א. מבחינתנו, עם כל הכבוד, זוהי עוד המצאה ישראלית.

 

כתבות נוספות

לשחק כדורגל בעברית

ניצחון המכבים: גבורתה של מכבי ברלין

פוט-בול בשבת? עבודה זרה!

כדורגל בחסות הוד מלכותו

המוצא האחרון: כך הציל מרדכי זאב חבקין את העולם משתי מגפות

תארו לעצמכם שמצאתם את החיסון לקורונה, אבל אף אחד לא מאמין לכם. אף אחד לא נותן לכם הזדמנות להוכיח שאתם יכולים להציל את העולם. האפשרות היחידה שנותרה בידכם: להזריק לעצמכם נוזל מלא בנגיפי קורונה מוחלשים ולקוות לטוב. המזרק בידכם – הייתם עושים זאת?

מרדכי זאב חבקין

שערורייה, אנטישמיות, וניסויים בבני אדם – כשפתחנו את הארכיון המרתק הזה, איש לא שיער כיצד יתפתח סיפורו המופלא של מדען ציוני שהיה נחוש להציל את העולם ממגפות הדבר והכולרה כנגד כל הסיכויים. הכירו את מרדכי זאב חבקין.

מסלולו של חבקין, יליד האימפריה הרוסית של 1860, נקבע ברגע שסיים את לימודיו בשוויץ בסוף המאה ה-19 והחליט להפוך את חקר היצורים הקטנים לעבודת חייו. היותו של לואי פסטר אחד המדענים הידועים בתחום באותה התקופה, כמו רבים מאיתנו ששולחים קורות חיים כי למה לא בעצם, הביא את חבקין לדרוש עבודה במכון פסטר בפריז – והוא גם קיבל אחת: ספרן. למה? כי זה התקן שהיה פנוי במכון, בירוקרטיה.

אחרי שעבד עם מומחים כמו פסטר ומחניקוב, התפרצויות הכולרה ברוסיה ובהודו נעשו איום של ממש. חבקין חש שהגיעה שעתו, ואחרי מחקר מאומץ הוא הצליח לפתח חיסון לכולרה המבוסס על חיידקים מוחלשים. בהתחשב בעובדה שאנשים מתו בחוץ ממגפה משתוללת, ובעקבות הסירוב לתמוך במחקרו, חבקין לקח את את הצעד הדראסטי לעבר המוצא האחרון להוכיח את אמינותו של החיסון: הוא הרים את המזרק שהיה מלא בחיידקי כולרה מוחלשים, החדיר את המחט לזרועו, והזריק לעצמו באחת את המגפה ישירות לתוך זרם הדם. הייתם מעיזים לעשות זאת?

תכנונים לקראת סיור של חבקין עם משלחת ממשלתית, שבו יחסן חבקין תושבי כפרים

לאחר כמה ימים שסבל מחום ומתסמינים מדאיגים – הגיעה התפנית המיוחלת, ובתאריך 30 ביולי של אותה שנה (1892) דיווח חבקין לגוף המחקר הביולוגי בצרפת על הצלחת החיסון. המדינות האירופאיות נשארו ספקניות וחשדניות כלפיו, ולא קיבלו את ממצאיו. הממסדים ביבשת אירופה לא התלהבו כל כך מרעיון החיסונים באופן כללי.

חבקין סירב להאמין שהתרופה שיכולה להביא מזור לסבלם של מיליונים לא תראה אור יום ולכן החליט לנסות את מזלו באנגליה, שם המצגת שלו דווקא צלחה, ופתחה לו דלת במוקד התפרצות שבאסיה – בהודו, אם לדייק. וכך יצא חבקין להודו והגיע סוף סוף לתת היבשת, והתכונן להתחיל בעבודתו. התפרצות הכולרה הנרחבת בהודו גרמה, בין השאר, לממשל הבנגלי, ששיווע לכל עזרה, לאשר לחבקין באופן רשמי לחסן אנשים בשטחה של הודו.

אישור מהממשלה של בנגל לחבקין לבצע חיסונים בהודו
אישור מהממשלה של בנגל לחבקין לבצע חיסונים בהודו

התפרצות מחלה נוספת, מגפת הדבר במומביי, הביאה את הרשויות בהודו לפנות אל חבקין לעזרה במציאת חיסון. לאחר שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית, בינואר 1897, שוב חיסן חבקין את עצמו בחיסון נסיוני למגפת הדבר – כי היי, אם זה הצליח פעם אחת, מה הסיכוי שזה לא יצליח בפעם השנייה? וזה הצליח! מהר מאוד עבר חבקין לניסויים בבני אדם מלבד עצמו: הוא חילק שתי קבוצות אסירים מתנדבים שהסכימו לקחת חלק בניסוי בבית הסוהר, והשווה את התוצאות בין שתי קבוצות האסירים כדי לוודא שהחיסון באמת עובד. במהלך עבודתו על החיסון לדבר, חבקין אף הקים מעבדה בעיירה בייקולה. לימים תיקרא המעבדה 'מכון חבקין', על שמו.

מכתב מתושב הודו בשם דאדי, שכתב לחבקין וביקש שיחסן את כל משפחתו

הצלחת החיסונים באוכלוסיית הודו הייתה פנומנלית. עד 1900 חבקין הציל ארבעה מיליוני אנשים הודות לחיסוניו. אפילו הרוסים פנו אליו בערוצים חשאיים וביקשו אספקה מחיסון הכולרה. אבל כמו שאנשים נהנים לראות כוכב עולה, לא חסרים אנשים שישמחו לאיד לראות כוכב נופל, וחבקין התקדם לקראת הפרשה שתכתים את שמו ותעלה בחייהם של עשרות אנשים.

בשנת 1902 הגיע חבקין לכפר בשם מולקוואל בהודו על מנת להעניק חיסונים לתושבי הכפר, ובימים שלאחר מתן החיסון, 19 מהתושבים מתו ממחלת הטטנוס. אנשים מיד החלו להפנות אצבע מאשימה כלפי חבקין, וטענו שמשהו השתבש עם אחד מבקבוקי החיסון.

פנקס החיסוני הכולרה של חבקין בהודו, 1908: ילדים בני 9, 13 ו-16 חוסנו נגד כולרה

מהר מאוד נפוצה השמועה שהחיסון היה נגוע בטטנוס. הוקמה ועדת חקירה שמצאה את חבקין אשם, ולאחריה, באווירה טעונה וכואבת, הוא גורש מהודו לאנגליה. הפרשה כונתה "פרשת דרייפוס הקטנה", וכל העת אפף אותה בושם אנטישמי, שגם ככה לא הייתה זרה לחבקין מחייו ברוסיה.

עם זאת, בהיותו טיפוס שלא מוותר, ובעזרתם של חבריו ומדענים מפורסמים, מדענים חשובים באנגליה התרצו והעניקו לו גיבוי במכתב שהתפרסם בעיתון הבריטי 'הטיימס'. הם הסכימו כי מחמת הספק הסביר, אי אפשר לקבוע שהאחריות היא של חבקין – וחתמו על המסמך. הזיכוי העצל הזה עזר לחבקין לחזור להודו ולהמשיך בעבודת החיסון נגד הכולרה והדבר. הוא הוכיח את עצמו כמדען כה יעיל, עד שלאחר שחזר לכלכותה בשנת 1907, הוציאו השלטונות ההודיים דו"ח שזיכה אותו לגמרי ב"פרשת דרייפוס הקטנה", וקבע שאין מקום לזכותו מחמת הספק הסביר בלבד – אלא שהוא זכאי לחלוטין.

הדו"ח המזכה את חבקין: 'תקרית הטטנוס במולקוואל (הודו) של 1902'

אבל להציל את העולם לא הספיק לחבקין. לאחר שיצא לפנסיה ב-1914 וחזר לצרפת שנה לאחר מכן, הוא המשיך להשקיע את זמנו בעבודתו המדעית ובענייני היהדות והציונות. השקעה זו התבטאה בתמיכה בארגונים ציוניים, תמיכה בטיפול בקורבנות המלחמה היהודים במהלך מלחה"ע ה-1 ואחריה, ואף ייסוד 'קרן חבקין לחינוך יהודי במזרח אירופה' אחרי המלחמה. לקראת סוף המאה ה-19 הוא אפילו נועד עם הסולטן בארץ ישראל, וניסה לשכנעו למכור ליהודים אדמות, אבל הסולטן לא ממש התלהב מהרעיון.

סיפורו המטלטל של חבקין ואפילו ארכיונו ממשיכים לרתק עד עצם היום הזה. ומה שבטוח הוא שבימים סוערים אלו, כשמגפה חדשה משתוללת בחוץ, חבל מאוד שחבקין לא נמצא איתנו כאן היום. מי יודע, אולי היה מזדמן לו להציל את העולם בפעם השלישית? הוא ודאי היה קופץ על ההזדמנות.

 

תודה לרחל משרתי ממחלקת ארכיונים, על סיועה בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

 

 

פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

המגפה הידועה בשם "השפעת הספרדית" הגיעה גם לארץ ישראל. בדקנו איך דיווחו עליה כאן בזמן אמת

1

באדיבות Otis Historical Archives, National Museum of Health and Medicine

"להזהר מאספות צפופות במקום מסוגר; לא לבוא במגע עם אחרים עד כמה שאפשר, אפילו לא לתת יד בשעת אמירת שלום". זהו סעיף תשע ברשימת הנחיות שפרסם העיתון "דאר היום" בפברואר 1920, כשבעולם – וגם בארץ ישראל – פגעה עדיין המגפה הידועה היום בשם "השפעת הספרדית".

השפעת הספרדית, או בשמה הרשמי "מגפת השפעת של 1918", התפשטה במהירות ברחבי הגלובוס בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שתנאי הצפיפות והרעב ששררו בה תרמו ככל הנראה להתפרצות המחלה. כחצי מיליארד בני אדם חלו בשפעת, כמעט שליש מאוכלוסיית העולם, ועשרות מיליונים מתו ממנה. זו הייתה אחת המגפות הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושית על פני כדור הארץ.

בארץ ישראל, שאוכלוסייתה הייתה באותה עת דלילה יחסית, וכפרית בעיקרה, לא פגעה המחלה בחומרה רבה כל כך כפי שפגעה במדינות אחרות בעולם. אך גם לכאן היא הגיעה, וגם כאן נאלצו התושבים והשלטונות להתרגל למצב החדש. כפי שהזכרנו לעיל, ב-1920 – כבר אחרי גלי ההתפרצות הגדולים בעולם – עדיין נתבקשו התושבים לעמוד בכללי היגיינה וטיפול מחמירים. מלבד ניקיון כללי של כלי המיטה והבית, הורו לבודד חולים ואף להודיע לשלטונות על קיומו של חולה.

מתוך "דאר היום", 9 בפברואר 1920. לרשימת ההמלצות המלאה, לחצו כאן.

המידע על פגיעת המחלה בארץ דל. על פי הדיווחים מאותה עת, מספר הנפגעים בערי הארץ היה נמוך בהשוואה לאלו מאירופה. על סמך מחקר שערך זלמן גרינברג בנושא, ישנם בסך הכול כ-40 רישומים על חולים בשפעת בבית החולים "שערי צדק" בירושלים בשנת 1918 – וזהו התיעוד היחיד שנותר על חולים במחלה בארץ. עוד הוא מספר, כי בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל אביב, ישנן שלוש מצבות שעליהן נכתב כי בעליהן נפטרו מן "המחלה הספרדית". הינה קטע מדיווחו של רופא על מצב הבריאות בארץ ישראל בשנת 1919:

"התמותה תחת שמי ארצנו היתה, בכל זאת, מועטה מאשר בחוץ־לארץ". מתוך "הארץ", 24 בספטמבר 1919. לידיעה המלאה לחצו כאן.

מובן שכבר בחודשים הראשונים לאחר פרוץ מגפת השפעת באביב 1918, כשהיה המידע על אודותיה עוד מועט וחלקי, החלו העיתונים העבריים לפרסם דיווחים הנוגעים אליה. כתב עיתון "הצפירה" (מחשובי העיתונים העבריים הראשונים, יצא לאור בוורשה), דיווח כבר ביוני 1918 על המחלה שפשתה בספרד. חודשיים אחר כך הוא סיפר על תסמיניה בכתבה עם הכותרת ההיתולית "נוסח ספרד" (מומלץ לעיין בפסקאות הפתיחה).

מתוך "הצפירה", 13 ביוני 1918. לכתבה המלאה לחצו כאן.

 

במשך השנתיים שבהן השתוללה המגפה, דיווחו העיתונים העבריים בקצרה על התפשטותה בשאר מדינות העולם, כפי שנהגו לדווח גם ביום-יום על חדשות מהעולם בעזרת סוכנויות הידיעות.

1
מתוך "דאר היום", 1 באוקטובר 1919

 

אז למרבה המזל חולים רבים לא היו בארץ ישראל, אבל מעניינת אולי גם שאלת השפה בדיווחים הללו. כיצד נקראה המחלה עם הופעתה המסתורית בעולם? למעשה מקורה של המחלה אינו בספרד. הכינוי "השפעת הספרדית" נובע מכך שרוב הדיווחים הראשוניים על המחלה הגיעו מספרד הנייטרלית, שלא לקחה חלק במלחמת העולם ולא הפעילה צנזורה על העיתונות. עם זאת, העיתונים העבריים בהחלט מיהרו ליישר קו עם שאר העיתונים בעולם ולשייך את המחלה למדינה האיברית. חלק מהעיתונים מספרים על "המחלה הספרדית". ביידיש מעדיפים את הצירוף "המגפה הספרדית (שפאנישע מגפה)", ובעיתונים הללו שיצאו באירופה ובארצות הברית הדיווחים רבים ותכופים יותר – בהתאם לקהל היעד שהתגורר במדינות שנפגעו בצורה חמורה יותר. אט-אט צבר תאוצה גם הצירוף "השפעת הספרדית". בעיתונים העבריים השתמשו עדיין במונחים "גריפה" (שמקורו בצרפתית) ו"אינפלואנציה", אך לאט-לאט גבר השימוש במילה שפעת, שאותה חידש אליעזר בן יהודה כבר ב-1893.

בסוף 1920 נעלמה השפעת הספרדית מן העולם באותה פתאומיות שבה היא הופיעה, ולמעט כמה התפרצויות בודדות באפריקה, לא שב הנגיף המסוים שגרם לה לעורר מגפה עולמית – עד התפרצות שפעת החזירים ב-2009. כאן בארץ, לעומת זאת, נאלצו שלטונות המנדט הבריטי הטריים יחסית להתמודד זמן קצר אחר כך עם שובה של מחלה מאיימת לא פחות: הדבר, שהתפרץ ביפו ואיים על תל אביב בשנת 1922. למרבה המזל, והודות לפעולה נחושה מצד השלטונות, גם הוא מוגר ונעלם. תוכלו לקרוא על כך באתר ארכיון המדינה.

1
כרזה שהפיצו שלטונות המנדט הבריטי למען השמדת חולדות ועכברים. באדיבות ארכיון המדינה.

 

בונוס לסיום:

אומנם השפעת הספרדית נשארה מאחור, אבל מחלות ממשפחת נגיפי השפעת נשארו עימנו, ואפילו עשו את דרכן לפרסומות. ב-1957 הכתה בעולם מגפת שפעת אחרת (והרבה פחות קטלנית) שנקראה אז "השפעת האסיאתית". יקבי "אליעז" מבנימינה ניצלו את שעת הכושר ופרסמו מודעה ובה המלצה שלאו דווקא אושרה בידי רופאים מומחים:

1

 

כתבות נוספות

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה