ספרים בבידוד: מגפות בספרות מופת

קורונה, את לא לבד. הינה כמה מגפות היסטוריות (אמיתיות ובדיוניות) שהונצחו בספרות לאורך ההיסטוריה.

שרון כהן
31.03.2020

בימי קורונה טרופים אלו ותחת כובד ההנחיות לשמירת מרחק, הרשו לי להמליץ לכם לשמור את ארבעת הספרים הבאים קרוב – במקרה הטוב הם יספקו לכם נחמה; במקרה הרע הם ישארו סגורים על המדף, כי הכתבה הזו מסדרת אתכם פיקס:

נתחיל עם "החלילן מהמלין", אגדת עם נפוצה שגרסאות שלה התפתחו עוד מימי הביניים. העלילה מתרחשת בעיר המלין שבגרמניה, בעת מגפת החולדות שפקדה אותה בשנת 1284:

בעוד שתושבי המלין נמלאו יאוש ממלחמתם במגפת המזיקים ללא הצלחה, הגיע לעיר חלילן מסתורי והציע לגרש את כל החולדות מהעיר תמורת תשלום. לאחר שספג דברי לעג מצד תושבי העיר, אישרה המועצה את ההסכם עם האורח התמוה. הוא, מצידו, נטל את חלילו והחל לנגן נעימה ברחובות העיר, כשלהפתעת התושבים, נמשכו החולדות באורח פלא אחר צלילי החליל.

ציור על זכוכית של החלילן מהמלין משנת 1592

כשנאספו החולדות, יצא החלילן מן העיר ופנה אל נהר הווזר. בהגיעו אליו, הוא נכנס אל מי הנהר בעודו מחלל, וכל החולדות שנמשכו אחריו טבעו בו. העיר המלין ניצלה ממכת החולדות ומועצת העיר הכריזה מיד על יום חג ועל נשף מכובד.

כשהגיע גיבור היום לבקש את שכרו, הוא נדחה בבוז; להפתעתו, תושבי העיר אף דרשו לגרשו משם. כאשר התגלו תושבי המלין כנוכלים כפויי טובה,  נטל החלילן את חלילו בשנית וניגן נעימת קסם אחרת – אך הפעם לא היו אלה חולדות שאצו בעקבותיו מוכות כישוף, אלא ילדי וילדות העיר! משנאספו הילדים כולם, נכנס החלילן אל הר גדול שממנו לא יצא שוב אף ילד. כך איבדה המלין את כל ילדיה בשל מעשיהם הרעים של תושבי העיר.

הסיפור שוכתב שוב ושוב לאורך ההיסטוריה; גם בידי האחים גרים, שככל הנראה אחראיים לתפוצתו במחוזותינו. מוסר ההשכל בסיפור הזה מלמד שעונשה של חברה מושחתת ורקובה הוא להימחק  – ממש כמו בסיפור התנכ"י של תיבת נוח, ובדומה למגפות הספרותיות הבאות.

שלא כמו קודמו ברשימה, הספר הבא אינו מתייחס למגפה שהתרחשה במציאות, אך בדומה לו, משתמש אף הוא במושג המגפה כמראה לחברה חולה (ואפילו בחולדות! מישהו מנסה לרמוז משהו לאנושות…?);

"הדֶּבר" הוא רומן מאת אלבר קאמי, סופר צרפתי יליד אלג'יר וזוכה פרס נובל לספרות.

הרומן מחולק לחמישה חלקים: בחלק הראשון, מגפת הדבר פוקדת את העיר אוראן שבאלג'יר. מאות חולדות גוססות ברחבי העיר מעוררות חרדה בקרב האנשים – ולא בכדי – אחרי החולדות, מתחילים גם בני האדם לחלות ולמות בקצב הולך וגובר. פעולות מנע ננקטות ונפתחת מחלקה מיוחדת לטיפול בחולים ולבידודם. בעקבות העלייה החדה במספר הנדבקים, והיעדר הכלים לטפל בהם, נכנסת העיר למצור ומוכרז בה מצב חירום.

בחלק השני, כל המשאבים מוגבלים והעיר כבר נצורה לחלוטין – אין יכולת לתקשר עם העולם שבחוץ מלבד קשר טלפוני במצבי חירום. המספר מדגיש את הפירוד בין המשפחות, החברים והזוגות. ההפרדה והמצור משפיעים על הפעילות היומיומית בעיר ומדכאים את רוחם של האנשים, על אף ניסיונם להמשיך בהתנהלותם הרגילה.

(אל תיכנסו לפאניקה, זה רק ספר… וחולדות הן בכלל לא כמו עטלפים).

ההמשך כמו לקוח מסרט אפוקליפטי רנדומלי, כשהאווירה בעיר נעשית תוססת ואלימה, וניסיונות מרד ובריחה מסוכלים באלימות. כולם כבר מותשים, אך לפתע, המחלה נסוגה באורח פלא והחולדות חוזרות אל העיר.

הספר, שנתפס כאלגוריה לתחלואות החברה האנושית, יצא לאור בשנת 1947 לאחר מלחמת העולם השנייה, וככזה, יש אף הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי.

הדבר | אלבר קאמי

וממש כמו במגפה, נעבור מצרפת לפורטוגל…

"על העיוורון" הוא רומן מאת הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, שפורסם בשנת 1995.

הסיפור נפתח בנהג שמתעוור באופן פתאומי; אך לא מדובר בעיוורון רגיל – הנהג רואה לבן בלבד אל מול עיניו! עובר אורח מתנדב להסיע את הנהג לביתו, אך מנצל את עיוורונו וגונב את רכבו. העיוור פונה לרופא עיניים, אך הרופא לא מוצא כל פגם בעיניו.

לאט-לאט מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם: כאשר עיוור ("נשא") מביט באדם אחר, גם האדם האחר מתעוור. כך נדבקים בעיוורון גנב הרכב, האנשים בחדר ההמתנה של הרופא והרופא עצמו. רק אדם אחד נשאר מחוסן מפני העיוורון – אשת הרופא. כשמגפת העיוורון ממשיכה להתפשט מכריזים השלטונות על מצב חירום, ומכניסים את כל העיוורים להסגר בבית משוגעים נטוש במטרה למנוע את התפשטות העיוורון, המכונה ״המגפה הלבנה״.

החולים עוברים תלאות עד שהם מצליחים לצאת מבית המשוגעים ולחזור לעיר. מחוץ לבית המשוגעים הם מגלים שכל תושבי העיר התעוורו ושהכאוס נמצא בשיאו. הקבוצה מנסה לשמר חיי חברה תקינים בעולם שאין בו חוק ומשטר, ומתמודדת עם קשיי החיים שנוצרו ועם הצורך לחפש מזון ומים (ואני רק מניחה שגם נייר טואלט).

בסוף הספר הראייה חוזרת לכל תושבי העיר באותו הסדר שבו נדבקו בעיוורון – החל מפיישנט זירו וכן הלאה. הגורם לעיוורון אינו מוסבר במהלך הספר, ונותר בגדר תעלומה.

על העיוורון | ז'וזה סאראמאגו

ובמעבר חד ממגפה לבנה למגפה שחורה ביצירה שיותר מכל, מתארת עלילה בדיונית במציאות היסטורית. גם כאן אנו רואים ניסיון לשמר חיי חברה תקינים בתוך חוסר יציבות והתפוררות חברתית, ביצירת המופת של ג'ובאני בוקאצ'ו – 'דקאמרון'.

את ה'דקאמרון' כתב בוקאצ'ו במאה ה-14, על רקע מגפת הדבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה.  בסיפורו, הניסה המגפה  מחוץ לעיר עשרה בני ובנות אצולה; הצעירים, שהחליטו לברוח מן העיר לטובת אזור כפרי שאליו המגפה טרם הגיעה, "התבודדו" עם משרתיהם בווילה מפנקת והעבירו עשרה ימים בסיפור סיפורים. אך לא בסיפורים המרתקים הללו עסקינן, אלא דווקא במבוא שמתאר את המצב בעיר עת המגפה.

יצירתו של סנדרו בוטיצ'לי | 'דקאמרון', 1487

במקום להסביר ולהרחיב, פשוט אתן לטקסט לדבר בעד עצמו (או כמו שאומרים אצלנו – אין פזמון, תקראו):

"…מניין השנים מהולדתו המבורכת של בן האלוהים כבר הגיע לאלף שלוש מאות ארבעים ושמונה כאשר לעיר המהוללת פירנצה, היפה יותר מכל עיר איטלקית אחרת, הגיעה המגפה הקטלנית… המגפה פרצה כבר כמה שנים קודם בארצות המזרח, ולאחר שבארצות הללו קטלה בריות רבות עד אין קץ, התפשטה אל המערב, למרבה הצער, בעודה ממשיכה הלאה ממקום למקום, בלא להיעצר. ולא הועילו נגדה שום עצה נבונה ואף לא אחת מהתקנות שתיקנו בני-האדם: על-פי תקנות אלה ציוו הפקידים הממונים לטהר את העיר מאשפות רבות, אסרו על כל אדם חולה להיכנס אל העיר עצמה והשיאו עוד עצות רבות לשמירת הבריאות… אך לקראת תחילת האביב בשנה האמורה החלה המגפה להראות כאן את סימניה הכואבים, ובאורח נורא מאין כמוהו.

…המגפה החמירה ביתר-שאת מפני שעקב המגע התדיר עם החולים היא תקפה את הבריאים, בדיוק כמו האש האוחזת בדברים יבשים או משומנים אם מקרבים אותם אליה מאוד. זאת ועוד: לא רק המגע או השיחה עם החולים גרמו לבריאים לחלות או שהיו הסיבה למותם עם כולם יחד, אלא נדמה שגם הנגיעה בבגדים, או בכל חפץ אחר שנגעו בו החולים הללו או השתמשו בו העבירה את המחלה לנוגע.

…עקב מקרים כגון אלה ומקרים נוספים רבים, דומים להם או אף נוראיים יותר, התעוררו בלב הנותרים בחיים חששות ודמיונות שונים, וכמעט כולם מכוונים באכזריות רבה לעניין אחד בלבד: איך להמנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם."

[דקאמרון , ג'ובאני בוקאצ'ו. תרגום מאיטלקית: גאיו שילוני. עריכה מדעית והשלמת התרגום: אריאל רטהאוז]

דקאמרון | ג'ובאני בוקאצ'ו

אז נכון שאנחנו כישראלים מתקשים עם תחושת הניכור שנכפתה עלינו מתוקף האיסור לבוא במגע זה עם זה; ונכון שהריחוק הזה מרגיש אכזרי, אבל בואו נשמור על אופטימיות (ועל ההנחיות)  ונזכור שאנו צועדים לקראת ימים טובים (וחמים) יותר, ונקווה שגם המגפה הזו – תחלוף במהרה.  

כתבות נוספות

מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת? מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים? תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה  

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation