פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

המגפה הידועה בשם "השפעת הספרדית" הגיעה גם לארץ ישראל. בדקנו איך דיווחו עליה כאן בזמן אמת

באדיבות Otis Historical Archives, National Museum of Health and Medicine

"להזהר מאספות צפופות במקום מסוגר; לא לבוא במגע עם אחרים עד כמה שאפשר, אפילו לא לתת יד בשעת אמירת שלום". זהו סעיף תשע ברשימת הנחיות שפרסם העיתון "דאר היום" בפברואר 1920, כשבעולם – וגם בארץ ישראל – פגעה עדיין המגפה הידועה היום בשם "השפעת הספרדית".

השפעת הספרדית, או בשמה הרשמי "מגפת השפעת של 1918", התפשטה במהירות ברחבי הגלובוס בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שתנאי הצפיפות והרעב ששררו בה תרמו ככל הנראה להתפרצות המחלה. כחצי מיליארד בני אדם חלו בשפעת, כמעט שליש מאוכלוסיית העולם, ועשרות מיליונים מתו ממנה. זו הייתה אחת המגפות הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושית על פני כדור הארץ.

בארץ ישראל, שאוכלוסייתה הייתה באותה עת דלילה יחסית, וכפרית בעיקרה, לא פגעה המחלה בחומרה רבה כל כך כפי שפגעה במדינות אחרות בעולם. אך גם לכאן היא הגיעה, וגם כאן נאלצו התושבים והשלטונות להתרגל למצב החדש. כפי שהזכרנו לעיל, ב-1920 – כבר אחרי גלי ההתפרצות הגדולים בעולם – עדיין נתבקשו התושבים לעמוד בכללי היגיינה וטיפול מחמירים. מלבד ניקיון כללי של כלי המיטה והבית, הורו לבודד חולים ואף להודיע לשלטונות על קיומו של חולה.

מתוך "דאר היום", 9 בפברואר 1920. לרשימת ההמלצות המלאה, לחצו כאן.

המידע על פגיעת המחלה בארץ דל. על פי הדיווחים מאותה עת, מספר הנפגעים בערי הארץ היה נמוך בהשוואה לאלו מאירופה. על סמך מחקר שערך זלמן גרינברג בנושא, ישנם בסך הכול כ-40 רישומים על חולים בשפעת בבית החולים "שערי צדק" בירושלים בשנת 1918 – וזהו התיעוד היחיד שנותר על חולים במחלה בארץ. עוד הוא מספר, כי בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל אביב, ישנן שלוש מצבות שעליהן נכתב כי בעליהן נפטרו מן "המחלה הספרדית". הינה קטע מדיווחו של רופא על מצב הבריאות בארץ ישראל בשנת 1919:

"התמותה תחת שמי ארצנו היתה, בכל זאת, מועטה מאשר בחוץ־לארץ". מתוך "הארץ", 24 בספטמבר 1919. לידיעה המלאה לחצו כאן.

מובן שכבר בחודשים הראשונים לאחר פרוץ מגפת השפעת באביב 1918, כשהיה המידע על אודותיה עוד מועט וחלקי, החלו העיתונים העבריים לפרסם דיווחים הנוגעים אליה. כתב עיתון "הצפירה" (מחשובי העיתונים העבריים הראשונים, יצא לאור בוורשה), דיווח כבר ביוני 1918 על המחלה שפשתה בספרד. חודשיים אחר כך הוא סיפר על תסמיניה בכתבה עם הכותרת ההיתולית "נוסח ספרד" (מומלץ לעיין בפסקאות הפתיחה).

מתוך "הצפירה", 13 ביוני 1918. לכתבה המלאה לחצו כאן.

במשך השנתיים שבהן השתוללה המגפה, דיווחו העיתונים העבריים בקצרה על התפשטותה בשאר מדינות העולם, כפי שנהגו לדווח גם ביום-יום על חדשות מהעולם בעזרת סוכנויות הידיעות.

אז למרבה המזל חולים רבים לא היו בארץ ישראל, אבל מעניינת אולי גם שאלת השפה בדיווחים הללו. כיצד נקראה המחלה עם הופעתה המסתורית בעולם? למעשה מקורה של המחלה אינו בספרד. הכינוי "השפעת הספרדית" נובע מכך שרוב הדיווחים הראשוניים על המחלה הגיעו מספרד הנייטרלית, שלא לקחה חלק במלחמת העולם ולא הפעילה צנזורה על העיתונות. עם זאת, העיתונים העבריים בהחלט מיהרו ליישר קו עם שאר העיתונים בעולם ולשייך את המחלה למדינה האיברית. חלק מהעיתונים מספרים על "המחלה הספרדית". ביידיש מעדיפים את הצירוף "המגפה הספרדית (שפאנישע מגפה)", ובעיתונים הללו שיצאו באירופה ובארצות הברית הדיווחים רבים ותכופים יותר – בהתאם לקהל היעד שהתגורר במדינות שנפגעו בצורה חמורה יותר. אט-אט צבר תאוצה גם הצירוף "השפעת הספרדית". בעיתונים העבריים השתמשו עדיין במונחים "גריפה" (שמקורו בצרפתית) ו"אינפלואנציה", אך לאט-לאט גבר השימוש במילה שפעת, שאותה חידש אליעזר בן יהודה כבר ב-1893.

בסוף 1920 נעלמה השפעת הספרדית מן העולם באותה פתאומיות שבה היא הופיעה, ולמעט כמה התפרצויות בודדות באפריקה, לא שב הנגיף המסוים שגרם לה לעורר מגפה עולמית – עד התפרצות שפעת החזירים ב-2009. כאן בארץ, לעומת זאת, נאלצו שלטונות המנדט הבריטי הטריים יחסית להתמודד זמן קצר אחר כך עם שובה של מחלה מאיימת לא פחות: הדבר, שהתפרץ ביפו ואיים על תל אביב בשנת 1922. למרבה המזל, והודות לפעולה נחושה מצד השלטונות, גם הוא מוגר ונעלם. תוכלו לקרוא על כך באתר ארכיון המדינה.

כרזה שהפיצו שלטונות המנדט הבריטי למען השמדת חולדות ועכברים. באדיבות ארכיון המדינה.

בונוס לסיום:

אומנם השפעת הספרדית נשארה מאחור, אבל מחלות ממשפחת נגיפי השפעת נשארו עימנו, ואפילו עשו את דרכן לפרסומות. ב-1957 הכתה בעולם מגפת שפעת אחרת (והרבה פחות קטלנית) שנקראה אז "השפעת האסיאתית". יקבי "אליעז" מבנימינה ניצלו את שעת הכושר ופרסמו מודעה ובה המלצה שלאו דווקא אושרה בידי רופאים מומחים:

כתבות נוספות

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה

נתן אלתרמן: משורר ההעפלה ומגורשי קפריסין

בארכיונו של נתן אלתרמן שמור ספר גדול ויפה שמספר סיפור גדול הרבה יותר - סיפורם של מגורשי קפריסין

עמית נאור | 05.03.20

נתן אלתרמן

צילום אודי אדרי, הספרייה הלאומית. באדיבות ארכיון אלתרמן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת ת"א

לפני כמה שבועות זכינו להציץ בארכיונו של המשורר הנודע נתן אלתרמן, באדיבותם של העובדים הנחמדים במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית של אוניברסיטת תל אביב, שם שמור ארכיונו של המשורר. פתחנו ארגזים, דפדפנו בזהירות בין מכתבים והצצנו בתמונות. מבט מקרי הפנה את תשומת ליבנו לספר גדול שהונח על המדף. על הספר הופיע הדפס בצבע שחור ונכתב באותיות קידוש לבנה: "בגירוש קפריסין".

ממדיו המיוחדים של הספר והכותרת הדרמטית עוררו את סקרנותנו. כשפתחנו את הספר הסקרנות הזו רק התגברה. בעמוד הראשון הופיעה הקדשה בכתב יד: "לנתן אלתרמן, לביקורו בקפריסין… שבועות תש"ח". ההקדשה נמסרה מאת הנהלת הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין. למטה הוסיפה הערה נוספת, שהספר הוא אחד מתוך 120 כמוהו שהוכנו בידי תלמידי המחלקה לאומנות של המוסד הנזכר לעיל – כל זה בזמן שהיו במחנה השבויים הבריטי בקפריסין.

ואכן, סקירה קצרה של כתיבתו הפובליציסטית של אלתרמן מצדיקה את הכינוי שהעניק לו ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור: "משורר ההעפלה". מבצע ההעפלה כולו – וסוגיית המגורשים לקפריסין בפרט – ריגשו את אלתרמן, ריתקו אותו, והוא לא יכול היה לשתוק נוכח העוול שנעשה בעיניו למעפילים. כזכור, בעקבות המרד הערבי, ניסו שלטונות המנדט הבריטיים למנוע בכל כוחם עלייה יהודית לארץ ישראל, ופעלו כך ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1948-1945, בהן גם התגברה משמעותית תנועת הפליטים היהודיים אל הארץ. כ-50 אלף עצורים שהו לאורך השנים במחנות המעצר שהוקמו באי השכן.

את אלתרמן הניסיונות ליירט את ספינות המעפילים הרתיחו. אומנם מלכתחילה התקיימו פעולות ההעפלה תחת מעטה חשאיות, אבל בחלוף השנים המאבק לעלייה חופשית הפך פומבי יותר – ואיתו הגיעו הרשימות המחורזות של אלתרמן בנושא, בעיקר אלו שפורסמו מעל דפי "הטור השביעי". אלתרמן התייחס בטורו המפורסם בעיקר לפרשיות ספציפיות שהתעוררו בשאלת ההעפלה והגירוש לקפריסין. לא נוכל לספר כאן על כל היצירות פרי עטו שעסקו בסוגיה, אך נזכיר כאן למשל טור שעקץ את הבריטים באחת הפרשיות המוזרות סביב מחנות המעצר בקפריסין. בטור השביעי שפורסם ב-21 במרץ 1947, הופיע השיר "קומזיץ בקפריסין או עוזי ממסחה נהפך ל-Displaces Person":

נִסְתַּיְּמוּ הַגֵּרוּש. הַמִּיּוּן, הַחִפּוּשׂ.
וְיוֹשְׁבִים תַּחַת שְׁמֵי פָמָגּוּסְטָה
עֻזִּי־גִ'ינְגִ'י מִמֶּסְחָה, וְדָנִי־גָ'מּוּס,
וְאֶפְרַיִמְקֶה כְּרוּבִי (קַפּוסְטָה).

הֵם עָבְרוּ בַּדָּרוֹם, בִּסְבִיבוֹת "נִצָּנִים",
וְעָזְרוּ לַסְּפִינָה שֶׁהִגִּיעָה.
וּבְרִיטַנְיָה, בְּיַחַס מְאֹד רְצִינִי,
גַּם אוֹתָם לְקַפְרִיסִין הִסִּיעָה.

אלתרמן מתייחס בבדיחות הדעת, או שמא בלעג, לתקרית ספינת המעפילים "שבתאי לוזינסקי" שפרצה את המצור הבריטי והגיעה לחוף ניצנים. הבריטים שהגיעו באיחור לא הצליחו להפריד בין המעפילים לבין בני הארץ שבאו לסייע להם על החוף, וגירשו לקפריסין גם כ-200 מבני הארץ. אלתרמן מציג את המקרה כדוגמה לכסילותו של משטר המנדט הבריטי ומתאר כיצד "צברים" הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים.

וְצָחַק לְעַצְמוֹ עֻזִּי־גִ'ינְגִ'י בְּלִי־חוּס,
עַל שִׁבְתּוֹ בִּמְדִינַת פָמָגּוּסְטָה,
עִם הַשְּנֵי דִיסְפְּלֵיסְד־פֶּרְסֶנְס, עִם דָּנִי־גָ'מּוּס,
וְאֶפְרַיִמְקֶה כְּרוּבִי (קַפּוסְטָה).

וְסָבִיב שְׁלוֹשׁ־מֵאוֹת־חֲמִשִּׁים בַּחוּרִים
אֶת הַצְּחוֹק גִּלְגְּלוּ, נָשְׂאוּ הֶרָה!
צָחֲקוּ בְּנֵי בְּאֵר־טוּבְיָה וְגַת וְנִירִים,
צָחֲקוּ בְּנֵי גַּן־יַבְנֶה וּגְדֵרָה!

גם בספרו "עיר היונה", שראה אור בשנת 1957, הופיעו לא מעט שירים שעסקו בנושא ההעפלה ומחנות קפריסין, שאותם כינה המשורר "פרק שאין לו אח". ואכן, בשלב זה יכול היה לכתוב אלתרמן על המחנות גם מידע אישי. כפי שנרמז לעיל, ביקר בהם המשורר ביוני 1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה.

מתוך "דבר", 8 ביוני 1948. במשפט אחד מתוארת יציאתו לדרך של המשורר. בסמוך – מודעה קוראת לשליחים נוספים לבקר את העצורים.

נתן אלתרמן על האוניה בדרכו לקפריסין. באדיבות משפחת אלתרמן וארכיון אלתרמן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת ת"א

בביקור זה קיבל במתנה את הספר המדובר. לא הרבה ידוע לנו על הספר הזה מלבד ההקדשה שעל דפיו. אותו מוסד בו למדו יוצרי הספר היה סמינריון שהוקם בסיוע הג'וינט מתוקף צוואתו של פנחס רוטנברג שהורה לתרום את רכושו לקידום חינוך הנוער. פעילותו בקפריסין מעידה על אורח החיים שניהלו העצורים במחנות המעפילים הללו, כמו ההדפסים היפהפיים שבתוכו שמתארים את אותו הווי בדיוק.

וכך אפשר לראות בין ההדפסים את חיי היומיום המורכבים של העצורים במחנות – עצורים ששהו שם גם אחרי קום המדינה, ולמרות הבטחה בריטית לשחררם בתום המנדט (הבריטים תירצו זאת בקיום החלטת האו"ם שביקשה למנוע מן הצדדים הלוחמים בארץ ישראל לגייס כוחות חדשים). הדפס יפהפה אחד מתאר חתונה על רקע גדרות התיל ומגדלי השמירה.

בהדפס אחר נראים גברים ונשים נושאים סירים או דוודי מים, עוסקים בעבודות המחנה כשברקע נערים משחקים כדורגל סמוך לגדר. עוד הדפס מציג נשים מיניקות יושבות כולן בצריף אחד שכנראה יועד לתינוקות.

שורת ההדפסים מתארת את החיים במחנה המעצר, את שגרת חייהם של עשרות האלפים שהיו עצורים שם, לעיתים שנים, עד ששוחררו לבסוף בתחילת שנת 1949.

וכעת אנו פונים אליכם, הקוראים, בבקשה לסייע לנו לסיים את הכתבה: כאמור, אין בידינו פרטים רבים על ספר ההדפסים המיוחד ועל יוצריו. אם בידיכם מידע על תלמידי מחלקת האומנות של הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין או על יצירתו של הספר וגלגוליו, אנא שתפו אותנו – כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או אפילו במייל: [email protected].

תוספת קטנה לסיום

אי אפשר לכתוב על אלתרמן וההעפלה בלי להזכיר את שירו המוכר ביותר של אלתרמן שעוסק בספינת מעפילים. מדובר בשיר "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", המוכר בביצועה של להקת הנח"ל (שבה כיכבו גידי גוב ואפרים שמיר), במסגרת תוכניתה "הפלנ"חניק". השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה וצפויה הייתה להגיע לחוף נהריה – אך עלתה על שרטון בקרבת החוף. במבצע המורכב הורדו 252 נוסעי הספינה בסיוע הצוות האיטלקי ועל כך גומר שירו של אלתרמן את ההלל. לאחר מכן נפוצו סיפורים על מסיבה שנערכה באותו לילה לכבודו של רב החובל האיטלקי שגם נשא דברים, ושירו של אלתרמן אמור היה להיות תשובה לנאום זה. ד"ר מרדכי נאור לא הצליח לאמת את הסיפור. תוכלו לצפות בלהקת הנח"ל מבצעת את השיר כאן:

https://youtu.be/AqGNGZ1WDWA?t=723

לקריאה נוספת:

מרדכי נאור, "נתן אלתרמן – משורר ההעפלה", מתוך "בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה", הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תל אביב 2015

מרדכי נאור, "פרק שאין לו אח", מתוך "הטור התשיעי – אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

כתבות נוספות

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

ילדי קפריסין חולמים על ישראל

"אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין"

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

הצו לגירוש היהודים מארה"ב

על גירוש היהודים מארה"ב במלחמת האזרחים, כבר שמעתם? זהו הסיפור המוזר של גרנט והיהודים

אביתר אדרי | 04.03.20

יוליסס סימפסון גרנט על שטר 50 דולר

בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, זעם יוליסס סימפסון גרנט (גנרל צבא צפון ארה"ב ולימים, הנשיא) על הסחר הבלתי חוקי עם הדרום. זו, כנראה, הייתה הסיבה המיידית למתן 'צו מספר 11' – הצו לגירוש היהודים ממחוזות טנסי, מיסיסיפי וקנטקי.

אך מה ליהודים ולזה?

כאשר בוחנים אותה בהקשרה ההיסטורי, אפשר לראות את הפקודה החריגה הזו כמאורע מוזר; היא הייתה להפרה בוטה של זכויות אדם בעיצומה של מלחמה על זכויות-אדם.

מה שהופך את הפקודה הזו לחריגה ביותר הוא העונש הקולקטיבי על אותו ציבור– היהודים כמקשה אחת או "כמעמד" (as a class) נדרשו לתת דין וחשבון על חטאיהם, לכאורה.

ביטול העבדות עמד במרכז סדר היום הציבורי, בעיקר בצפון, והכתיב מסורת של מאבק על זכויות אדם. נוכח גישות אלו נראית הפקודה תמוהה – איך העז גנרל בכיר בצבא הצפון אשר לחם על קידוש ומימוש זכויות הפרט לתת פקודה כה חריגה וקיצונית הסותרת את הערכים שבשמם הוא לחם? גירושו של מגזר שלם מטריטוריה ללא ראיות מוצקות ונוכח חשדות בלבד נדמה כמעט חסר היגיון.

אחת הפרשנויות המודרניות למתן הפקודה גורסת שהמעטה הצדקני שביקש הצפון לעטוף בו את המלחמה, קם בעיקר בשל הצורך להצדיק את אין ספור החללים בשדות הקטל. קשה להצדיק מלחמה עקובה מדם בעקרונות כמעט טכניים במהותם כמו פרשנות חוקתית; במקומם הובאו עקרונות "נעלים" כמו המלחמה, במקום ביטול העבדות וקידוש זכויות האדם. הצורך המוחלט לנצח במלחמה הפך את המטרה לקדושה, ואת כל האמצעים לכשרים. ובתוך כל אלו, ייתכן כי בלהט הקרב פעלו גרנט או אנשיו מתוך התניה פבלובית של אנשי צבא: חיסול כל איום פוטנציאלי ונטרול כל חשד לאיום. פרשנות זו גורסת כי לגרנט לא היו מניעים אנטישמיים, אלא מניעים צבאיים בלבד. הוא פיקד על כוחות בעימות רצחני ומדמם, וכאשר שמע כי קיים חשד לקשר בעורף עם האויב, פעל מיידית כדי למגרו. לפי פרשנות זו, היהודים גורשו עקב היותם גורם מפריע.

סברה אחרת שעולה מן העיתונות העברית-אמריקאית של אותה העת, דנה בקונספירציה משפחתית-כלכלית סביב נושא הסחר בכותנה, אשר היה נפוץ בדרום. הסחר בכותנה היה ענף רווחי ביותר בשל מחירה היקר של הכותנה, שרק עלה בזמן המלחמה. לפי סברה זו, פעילותו הכלכלית של אביו של גרנט התבססה על רכישת כותנה במחירים זולים במיוחד ומכירתה ביוקר. חמתו של גרנט על היהודים התעוררה לכאורה לאחר שאלו רכשו את הסחורה במחירים גבוהים יותר, ועודדו העלאה של מחירי הכותנה. כתוצאה מכך, קטנו שולי הרווח, ועסקיו המשפחתיים של גרנט נפגעו ישירות. כלומר, בסילוקם של היהודים כמקשה אחת מאזורי הסחר בכותנה, חיסל גרנט את מתחריו של אביו ותרם להחזרת מחירי הכותנה לשערם הנמוך. כמו כן, נתן גרנט פקודה לחקלאים למכור את הכותנה שלהם במחירים נמוכים רק לאביו ולשותפיו. המחקר ההיסטורי מציב את אביו של גרנט בסמיכות לאזורי הקרבות ולצידו של בנו עת מתן הפקודה, ומבסס את מעורבותו בסחר הכותנה ואת קשריו הכלכליים עם חברות סחר יהודיות. עם זאת, אין בכך די על מנת להוכיח קשר סיבתי.

הסבר אפשרי נוסף למתן הפקודה גורס כי גרנט כלל לא היה שותף בגיבושה, אלא חתם עליה בהיסח הדעת. טענה זו הועלתה ב-1918 על ידי סיימון וולף (Simon Wolf) – אחד ממנהיגי הקהילות היהודיות. וולף טען כי בשיחה שקיים עם גרנט לפני כחמישים שנה, בן שיחו דיווח כי לא היה לו כל קשר לצו מס' 11. לטענתו, האחראי היה אחד מקציני המטה ששירתו תחתיו, ומשמעות הדבר שפקודה זו התקבלה מאחורי גבו ובלי ידיעתו. הגיוני שבמהלך הלחימה העיקשת, נאלץ מפקד בכיר לתת את אישורו על מגוון פעולות ולחתום על צווים רבים; האם הקדיש את הזמן לקרוא כל אחד מצווים אלו? אין לדעת. אך זהו עדיין תרחיש אפשרי. אולם, האם עובדה שכזו פוטרת את גרנט מאחריות על הנעשה בשמו? האם היא מורידה מחומרת העונש הקולקטיבי?

תגובת היהודים על הפקודה לא איחרה לבוא; בין הדי המחאה שהגיעו לוושינגטון, בלט מברק אחד ששלחו יהודי פאדוקה (Paducah) לנשיא לינקולן, ובו הם שטחו את ביקורתם הנוקבת. במברק נטען שפקודתו של גרנט גרמה לסילוקם של אזרחים טובים ונאמנים, והייתה הפרה בוטה של החוקה האמריקאית ושל זכויות האזרח שלהם. כותבי המברק הפנו את הנשיא לקבלת חוות דעת מהשליש הצבאי הקודם, ממפקד האזור הקודם ומאזרחי העיר, אשר לבטח יעידו על נאמנותם ומעמדם כאזרחים וסוחרים.

גל הביקורת לא נעצר רק בנציגי היהודים, אלא גלש לכלל הציבור האמריקני והגיע עד מדרגות הקונגרס. אחת המחאות הבולטות הגיעה מצידו של סנאטור פאוול, שניגח את גרנט ופקודתו בקונגרס וקרא לתיקון העוול; הוא ציין שלמרות הצטיינותו של גרנט בשדה הקרב, פקודתו היא כתם שחור על החוקה, ושחובת הסנאט לקרוא עליה תיגר. עוד הוסיף כי היהודים הם ציבור נאמן, וכי בין אותם יהודים שגורשו היו אף רבים ששירתו בצבא ושותפים למאמץ המלחמתי נגד הדרום.

קריקטורה של גרנט בוכה "דמעות תנין" על גורלם של היהודים ברוסיה

הדי המחאה הגיעו גם לשורות הצבא ועוררו מחד גיסא ביקורת מצד חיילים יהודים המשרתים בצבא הצפון, ומאידך גיסא גרמו להתנכלויות ותקיפות של חיילים אלו על ידי חבריהם לנשק. אחת העדויות הבולטות היא מחאתו של פיליפ טרונסטיין (Philip Trounstine), מפקד פלוגה יהודי בחיל הפרשים, אשר פשט את מדיו בעקבות פקודתו של גרנט. במכתבו ציין עד כמה נפגע מהפקודה, והסביר כיצד היא עודדה התנכלויות ומעשי זדון בקרב חיילי יחידתו.

אגב, הצו בוטל מיידית על ידי לינקולן עוד טרם הגעתן של משלחות המחאה לבירה, אך הפרט הזה לא מוריד מחומרת האירוע המכונן – אירוע שלא רבים יודעים שקרה.

במבט היסטורי, הייתה פקודת הגירוש נקודת מפנה במעמדם של יהודים בארצות הברית ובסיפורה של האנטישמיות האמריקאית. בהקשר רחב יותר, הפקודה ניתנה בעיצומו של גל הגירה יהודי גדול שפקד את ארצות הברית באמצע המאה ה-19, אשר הפך את הקהילה שעד כה נטמעה בשלווה יחסית באוכלוסייה, לגלויה ופגיעה יותר.

ככל שהקהילה היהודית גדלה, היא צברה כוח והשפעה רבים יותר – וכך משכה יותר אש. הפקודה סימנה את היהודים בתור זרים ועוררה את עלייתם של גלי אנטישמיות ברחבי המדינה. החידוש שהביאה הפקודה טמון באופן התייחסותה ליהודי אמריקה כמקשה אחת אשר לה מאפיינים עוינים: היהודים סומנו כגזלנים, בוגדים ופושעים, החוטאים בקשירת קשר עם האויב, וכל זאת בעיצומו של העימות העז ביותר שידעה האומה האמריקנית עד אותה העת.

כתבות נוספות

גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

סודות הנייר היפני

עובדי מחלקת שיקום ושימור פריטים דואגים להישאר מעודכנים כל העת, גם במסורות העתיקות ביותר. לכן הם נסעו לביתו של מאסטר, שילמד אותם את רזי הכנת הנייר היפני. רעיון גדול שמתחיל בזרע קטן

אודי אדרי | 04.03.20

סודות כתבי היד העבריים

מחלקת שיקום ושימור מכינים נייר יפני בשיטה מסורתית

במחלקת שיקום ושימור פריטים בספרייה הלאומית, אמונים על הגנת פריטים נדירים שנקלטים או נמצאים בספרייה, שימור המצב שלהם בהווה, ועצירת תהליכי התיישנות בעתיד, כדי לשמור על הפריט לטובת הדורות הבאים. עבודתם של עובדי שיקום ושימור היא אומנות בפני עצמה, ואסכולה שהתפתחה במשך שנים רבות, ולמרות זאת – גם שמרה על המסורת. מחלקת השיקום והשימור שלנו, בדומה למחלקות שימור רבות בעולם, נעזרת בנייר יפני כחומר לשיקום הפריטים השונים. מרסלה סקלי, מנהלת מחלקת שיקום-שימור בספרייה מסבירה על שימושיו ויתרונותיו הרבים של הנייר היפני: "כל פריט שמגיע למחלקה נבחן היטב והנייר היפני שישמש לתיקונים נבחר בקפידה ובהתאם לעובי, לגוון ולאורך הסיבים שלו. הנייר היפני הוא רב גוני מאוד ושימושיו בתחום הרסטורציה הם רבים: איחוי קרעים בנייר, השלמות של חסרים ואפילו בשיקום הכריכה. גם בדיציפלינות אחרות בעולם השיקום גילו את נפלאות הנייר היפני והוא משמש גם את משמרי החפצים, הקרמיקה, הטקסטיל ועוד".

מרסלה סקלי מנהלת מחלקת שימור שיקום מתנסה בהכנת נייר יפני

חברי הסדנה שלנו פגשו את יזהר נוימן מ'יזהר נוימן ייצור נייר' שבג'ת הגלילית. יזהר הוא אמן המתמחה בהכנת נייר יפני, והוא בעצמו חי ביפן שנים רבות, בעודו לומד מהמאסטרים של הנייר את הטכניקה המסורתית שעוברת זה מאות שנים מדור לדור. את השיטה ייבא יזהר לישראל, כאן פתח סדנה ושתל את עצי התות נייר – עץ הקוזו (KOZO, 楮) היפניים, שבתורם יהפכו לנייר גמיש, חזק ובעל מרקמים עדינים של טבע.

נייר יפני לא תוכלו לקבל בלי מטע של עצי קוזו שמהם מפיקים את הנייר (יש גם עצים נוספים המשמשים לייצור נייר יפני כמו מיטסומטה למשל), כי כולם יודעים שאם לא תשתול את זרע עץ הקוזו, לא תוכל לפסוע את הצעד הראשון בדרך לנייר – ואת זה אמר כותב שורות אלו, ולא יפני זקן וחכם. ואם קראתם עד כאן, כבר הבנתם בעצמכם שלא מדובר בנייר העשוי מאורז, כפי שנפוץ לכנות את הנייר הדק הזה. ההקפדה על תהליך הייצור היא חשובה מאין כמוה, במיוחד אם רוצים לצאת עם תוצאה מנצחת ביד. במידה שהתהליך נעשה נכון, נהנה המשתמש מנייר שמתאפיין בסיבים ארוכים ולכן חזקים מאוד, שעקב מאפייניו השונים כגון גמישותו, משתלב נהדר עם הנייר המקורי.

חברי המחלקה עם המוצר הסופי. סדנתו של יזהר נוימן, ג'ת הגלילית

את הנייר מכינים היפנים בעיקר בעונת החורף, מכיוון שהמים הקרים מסייעים לסיבי העץ במהלך תהליך הייצור. זו הסיבה שאנשי שיקום ושימור בחרו דווקא ביום חורפי וסגרירי כדי לנסוע לסדנה בג'ת הגלילית. יזהר נזכר שכשלמד את הטכניקה ביפן, היו עובדים בסדנאות שעות רבות בחורף כדי להסתייע במים הקרים בעבודתם ולאחר העבודה תחבו ידיהם למים חמים, בתוך סיר ששמו מעל התנור כדי להפשיר את ידיהם במהרה. הוא הושיב את המשתתפים מסביב לשולחן עץ נמוך, והחל לעבוד עם הקבוצה על השלבים השונים של הכנת המוצר. השיטה נשארה אותה שיטה, השוני הוא שיושבת חבורת ישראלים ולא חבורת יפנים לשולחן העבודה.

הצעד הראשון בדרך לנייר הוא לגדל עצי תות נייר, שנקראים באנגלית גם עצי 'מאלברי', במידה הנכונה. חשוב לא לגדל אותם יתר על המידה, וחשוב מצד שני לתת להם מספיק זמן לגדול. הצעד השני הוא גיזום הענפים כשהגיע הזמן – גיזום מדויק ומכוון מטרה."

הגר מילמן ממחלקת שיקום ושימור מפרידה בצורה מסורתית את הנייר ממסגרת הבמבוק

אומנם קשה מאוד להכין נייר בבית, ויש לזכור שמדובר בתהליך שמעורבים בו חומרים שונים ולכן אם אין בידיכם את הידע איננו ממליצים לנסות זאת בעצמכם. אבל נטו לטובת העניין האקדמי – כך תכינו נייר יפני בשיטה מסורתית:
לאחר שהשקענו אהבה ותשומת לב לגידול ענפי עץ הקוזו, גזמנו והכנסנו את הענפים הירוקים-ורדרדים לתוך הסדנה שלנו וחתכנו אותם, הגיע הזמן להתחיל "לבשל" את הנייר:

ראשית מטפלים בחומר הגלם: לאחר שאספנו את ענפי הקוזו, הם יעברו השרייה וטיפול ממושך בתוספת חומרים שונים, הכולל בישול, בין השאר. יש צורך לרככם ולהתאימם להמשך העבודה.

לאחר ההשרייה מפרידים את קליפות העץ מהענף, ואוספים את הסיבים שבליבתו. למרות שנראה שיזהר נוימן עושה זאת בצורה מהירה ואוטומטית אין לשכוח שהוא מנוסה מאוד ושמדובר בפעולה מסוכנת עם חפץ חד, ולכן לא מומלץ לנסות לקלף ללא הכשרה.

לאחר שאספנו את רצועות ליבות ענפי הקוזו, שנראות כמו שערות לבנות ארוכות, משרים אותן במים, מערבבים מדי פעם בפעם ולאחר ההשריה מוציאים ערימות של הסיבים ו"מקווצ'צ'ים" אותן יחד, ואז סוחטים את המסה שהתקבלה בידכם – כמו שסוחטים כרוב שהושרה במלח, לפני שמבשלים אותו.

עכשיו מגיע החלק הכיפי, שבאופן לא רשמי אולי מייצג את תורת הלחימה היפנית ואת רוחו של הסמוראי הלוחם: לדפוק על העיסה בפטיש מעיכה ייעודי מעץ, או פטיש שניצלים אם להסביר בפשטות. הוציאו את העצבים היטב: "מגיע לך! מגיע לך!", ולאחר מכן העבירו את סיבי העץ החבולים לשכשך באמבטיה גדולה עם מים וחומרים, שישמרו היטב על צורת הסיבים – לא לשכוח לערבב!

עכשיו צריך "ללכלך" את הידיים: מניחים תבנית גמישה מבמבוק שנתפרה ביד בתוך מסגרת עץ ומתחילים להכין את הנייר עצמו: בעזרת תנועה ייחודית שמורכבת מדחיפת המסגרת למים, היפוכה בזוית מסוימת, משיכתה החוצה וסינונה – מושים מתוך המים את סיבי עץ ה'קוזו' שבתורם מתחברים לרצועת נייר יפיפייה. מבצע הפעולה שולט גם בעוביו של הנייר הסופי.

כשמגיעים לעובי הרצוי, מוציאים את התבנית מהמים, ובעזרת מיומנות ידיים וטכניקה ספציפית, שלנו הזכירה מעט עבודה עם מחצלת סושי ביתית, מפרידים את מחצלת הבמבוק מהמסגרת ומניחים על נייר ייבוש. לאחר שמצטברת ערימה, לוחצים את הדפים במכבש במטרה לסלק עודפי מים. כעת כל מה שנותר לעשות הוא להדביק את הנייר הלח על פלטות עץ גבוהות ואנכיות וממתינים שיתייבש.

בתום יום הסדנה הארוך, צוות שיקום ושימור חזר לספרייה עם ערימת דפים יפניים משלהם, שיוכלו לשמש אותם בעבודתם המגוונת ועם מצבור נוסף של ידע מעשי בתחום הנייר. הטכניקה המסורתית הזאת של הכנת נייר היא בת מאות שנים, ועד עצם היום הזה עובדים היפנים באותן סדנאות, כמו הסדנה של יזהר נוימן בג'ת הגלילית. לחוות הכנת נייר מאפס, להבין את התהליך המורכב וכמה שעות עבודה התהליך מצריך לא רק תרמה רבות לידע ולניסיון של האנשים במחלקת שימור ושיקום פריטים, אלא גרמה לנו להסתכל אחרת לגמרי על צמד הכפתורים: ctrl+p.