אוצרים: יורם א. שמיר ורתם כסלו
בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1917) נוספו ליהודים ולערבים תושבי הארץ גם אלפי בריטים: אנשי ממשל, משטרה וצבא, ובשנות מלחמת העולם השנייה אף חיילים זרים ממדינות אחרות. אמנם כדורגל שוחק במרחב הגיאוגרפי של פלשתינה-א"י עוד לפני הגעת הבריטים, אך הוא קיבל דחיפה משמעותית תחת שלטון האומה הנחשבת למולדת המשחק, וכל שלושת מרכיבי האוכלוסייה העיקריים בפלשתינה-א"י השתתפו בו. בכל אחד מהסקטורים הללו קמו קבוצות כדורגל (רק לטעימה נזכיר את הקבוצות Paymasters, שבאב אל ערב ומכבי תל אביב), שקיימו ביניהן משחקי גביע.
בשנת 1928 נוסדה ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל (בהמלצה מצרית), ואחד התנאים להכרה של פיפ"א בה היה שיתוף כל קבוצות האוכלוסייה במדינה. משום כך, בליגה של ההתאחדות נערכו משחקים בין קבוצות ערביות, יהודיות ובריטיות, ובאופן עקרוני – אם כי לא תמיד מעשי – שחקני שלושת המגזרים אף שותפו בנבחרת ארץ ישראל, כשהיא התמודדה מול קבוצות זרות.
מגרש משותף
לרוב, בחשבנו על היחסים בין קבוצות האוכלוסייה בארץ, מצטיירת תמונה דואלית, כאילו שרר מאז ומתמיד מצב של עימות בין היהודים לערבים. תמונה דואלית מצטיירת גם בעימות בין היהודים לבריטים, בעיקר אם מביאים בחשבון את מאבק האצ"ל והלח"י בהם או את יחסם למעפילים. אולם הקשרים הספורטיביים בין יהודים, ערבים ובריטים, כפי שהם באים לידי ביטוי בכדורגל, עשויים להעיד כי בניגוד לתמונה הזו, ברמת הארגונים של החברה האזרחית, לא היה מדובר בשלוש קהילות נפרדות, אלא במציאות מורכבת שבה התקיים שיתוף פעולה בין הקהילות. כך, על אף שההשתייכות הלאומית הייתה המאפיין המרכזי של הספורט בפלשתינה-א"י, אירועי הספורט – ובמקרה זה משחקי הכדורגל – היו זירת מפגש בין הקהילות.
אין פירוש הדבר שהמתח לא השפיע על היחסים הספורטיביים: למשל, בשל המחאות שהתעוררו בקרב היישוב היהודי עקב פרסום הספר הלבן בשנת 1930, הופסקו המשחקים בין קבוצות בריטיות לקבוצות יהודיות; ובשנת 1934, במחאה על היחס שזכו לו, פרשו הקבוצות הערביות מההתאחדות הארצישראלית והקימו התאחדות משלהן, מהלך שלא האריך ימים. מצד אחר, הקהל קיבל יפה קבוצות מעדות אחרות. למשל, על המשחק בין מוסלם קלוב מיפו למכבי רחובות, שנערך על המגרש ברחובות ב-1941, נכתב בעיתונות העברית: "הקבוצה הערבית נתקבלה ברחשי אהדה מצד חובבי הכדורגל ברחובות"; והכרעות ההתאחדות נפסקו באופן ספורטיבי, ללא הטיה ניכרת לטובת קבוצות יהודיות, לאורך רוב שנות המנדט.
מן העיתונות:
מזרח תיכון חדש
כדורגל שוחק לא רק בתוך גבולות פלשתינה-א"י, אלא גם בזירה הבינלאומית. החל בשנת 1927, הקשרים הספורטיביים העיקריים של הקבוצות היהודיות היו עם מדינות ערב – מצרים, לבנון וסוריה, ובדיווחי העיתונות על המשחקים הללו לא מתוארים עימותים, עד ראשית שנות ה-40.
מן העיתונות:
בועטים בימי מלחמה
אם כך, בהתחשב בקשרי הכדורגל בין קבוצות האוכלוסייה השונות במדינה המנדטורית, נדמה כי יש להסיר את משקפי העימות שדרכם אנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המקום הזה. העימות לא היה שם תמיד, אלא התפתח עם השנים, כפי שאפשר לראות היטב במגרש הכדורגל. עם הזמן ניכר בזירת הכדורגל תהליך של היפרדות בין המוסדות היהודיים והקבוצות היהודיות לבין אלה הערביות והבריטיות. הדבר התרחש בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה; אז החריפו העימותים הן עם הקבוצות הערביות, הן עם הקבוצות הבריטיות (והקבוצות הצבאיות האחרות).
בעוד הפסקת המשחקים עם הקבוצות ה"זרות" הייתה תהליך טבעי, בשל עזיבת רוב הכוחות ואנשי הממשל את האזור עם סוף המלחמה, הפסקת המשחקים בין יהודים לערבים הייתה פרי הכרעות לא-ספורטיביות של ההתאחדות.
מן העיתונות
כרטיס אדום
במשחקי הגביע של 1942 הייתה אמורה מכבי חיפה להתמודד עם הקבוצה היוונית Royal Hellenic Army Team בשלב רבע הגמר, אך היוונים עזבו את הארץ, ומכבי חיפה עלתה אוטומטית לשלב הבא. אחד משלושת המשחקים הנותרים ברבע הגמר, בין מכבי תל אביב לשבאב אל ערב, הסתיים בניצחונה של הקבוצה היהודית, אך היא שיתפה בשורותיה שני שחקנים חייבי גיוס, דבר שהיה אסור על פי חוקי ההתאחדות. לכן הורחקה מכבי תל אביב מהמשך המשחקים. אולם לא הקבוצה הערבית היא שנהנתה מפסילת מכבי תל אביב, אלא מכבי חיפה, שכבר עלתה אוטומטית לחצי הגמר, וכעת עלתה אוטומטית גם לגמר. ערעור שבאב אל ערב על ההחלטה לא התקבל בהתאחדות.
בעקבות החלטה זו פרץ סכסוך בין הקבוצות הערביות להתאחדות, שהביא בסופו של דבר לפרישתן בשנת 1943 ולהקמת התאחדות ספורט ערבית במאי 1944.
הסיפור של הכדורגל בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית מדגים היטב כיצד ברמה האישית, לא התקיימו תמיד יחסי איבה בין האוכלוסייה הערבית והיישוב היהודי ובין שניהם והשליטים הבריטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפגשים הספורטיביים. גם בשנות ה-30 וה-40 נמשכו המפגשים בין יהודים, ערבים, בריטים ואחרים על מגרשי הכדורגל, כמעט עד סיום המנדט. יחד עם זאת, בשנים אלו אפשר לראות כיצד, בהדרגה, הכדורגל משמש במידה גוברת כלי במאבקים הפוליטיים בין האוכלוסיות השונות בארץ ישראל.
מן העיתונות
לקריאה נוספת:
בן פורת, אמיר (2003). כדורגל ולאומיות. תל אביב: רסלינג.
חריף, חגי (2011). ציונות של שרירים: תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל 1960-1898. ירושלים: יד יצחק בן צבי.
כסלו, רתם (2013). משחקים בשירות הוד מלכותו: הוולונטריזם הכפוי בכדורגל בשנות מלחמת העולם השנייה.
עבודה לתואר מוסמך בהנחיית פרופ' רונן שמיר. אוניברסיטת תל אביב.
קאופמן, חיים (2007). "הספורט היהודי, הארץ-ישראלי והישראלי – בין לאומיות לבין פוליטיות". עמ' 130-113 בתוך גור זאב א', לידור ר' (עורכים), ספורט, ערכים ופוליטיקה. חולון: דוד רכגולד.
קאופמן, חיים וחריף חגי (עורכים) (2003). תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים. ירושלים: יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה.
שוחט, אלישע (2006). 100 שנות כדורגל. הוצאת אלישע שוחט
שורק, תמיר (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.
