מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
גמר המונדיאל, יולי 1994, קליפורניה, ארה"ב. מיליוני צופים מרותקים למסכים ברחבי העולם וחוזים באיטליה ובברזיל מתמודדות על תואר אלופת העולם. המשחק המשמים נגרר להארכה ולא הובקעו בו שערים. כך פונתה הבמה לדרמה הגדולה מכל – גביע העולם יוכרע לראשונה בבעיטות עונשין מאחד עשר מטרים. חובבי הכדורגל שצפו באירוע זוכרים עד היום את החמצת הפנדל מסמרת השיער של כוכב האיטלקים, רוברטו באג'יו, שהעניקה את הגביע לברזילאים.
מתברר שהשורשים שמהם צמחה הסצינה הדרמטית הזו נמתחים עד ל…ישראל. כן, הקרדיט על המצאת שיטת ההכרעה ניתן לישראלי יוסף דגן. איך זה קרה? מה הביא ליצירת השיטה שהכניעה שוערים רבים, גרמה לרגעי אושר ועצב לאוהדים ולשחקנים, ובעיקר תרמה לעליית מפלס המתח אצל כל המעורבים?
עד שנות השבעים הוכרעו משחקים בשלבי ההכרעה בעיקר על ידי קיום משחק חוזר במגרש נייטרלי, או גרוע מכך – בהטלת מטבע. מלבד העומס הרב שיצרו משחקים חוזרים על השחקנים, הם גררו איתם בעיות לוגיסטיות מסובכות, משום שלא תמיד ניתן היה לדחוק משחק חוזר בלו"ז של טורניר מצומצם. על הטלות מטבע אין צורך להכביר במילים – הקשר ביניהן לבין ספורט קלוש, והן היו פתח לעוגמת נפש ואכזבות רבות. בפנדלים השתמשו לפעמים בכמה טורנירים נקודתיים, כמו למשל ביוגוסלביה, בעקבותיה אומצה השיטה גם במשחקי הגביע בארץ (העיתונים כינו את הבעיטות "השיטה היוגוסלבית").
דגן היה כתב ספורט בעיתון "הארץ" ומהר מאוד השתלב בשורות התאחדות הכדורגל הישראלית ומונה למזכירהּ. כך היה עד למסעה הגדול של נבחרת ישראל בכדורגל במשחקים האולימפיים של מקסיקו 1968. אז עוד לא הוגבל גילם של השחקנים בטורניר האולימפי, וישראל נסעה לטורניר עם הנבחרת המפוארת שכללה את מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל.
ישראל הצליחה מעל למצופה והגיעה עד רבע הגמר, ובו פגשה את נבחרת בולגריה שנחשבה מעצמה. המשחק נגמר בתיקו גם אחרי ההארכה, ובהטלת המטבע ניצחו הבולגרים, שהמשיכו לחצי הגמר. ישראל שבה הביתה כשרק המטבע הפריד בינה לבין סנסציה עולמית, אבל לדגן היה רעיון. משחקים כאלו צריכים הכרעה ספורטיבית – ובעקבות התקרית החליט דגן שיש לקבע את שיטת בעיטות ההכרעה הנהוגה עד היום.
יושב ראש ההתאחדות לכדורגל דאז, מיכה אלמוג, הביא את הרעיון של דגן לפדרציית הכדורגל העולמית, פיפ"א, שאישרה אותו ב-1969. ב-1970 השתמשו בשיטה לראשונה במשחק גביע באנגליה, ולאט לאט התפשטה השיטה בכל העולם. במונדיאל השתמשו בפנדלים לראשונה בשנת 1982, ופעמיים עד היום הוכרע גמר הטורניר בשיטה הזאת. אומנם גם על הפנדלים נשמעו בחלוף השנים ביקורות וטענות, אך עד עתה לא הוחלט על שיטה טובה יותר.
דגן זכה להוקרה רשמית מטעם אופ"א, איחוד התאחדויות הכדורגל האירופיות, על תרומתו זו. למען ההגינות יש לציין שגם שופט כדורגל גרמני בשם קארל וואלד טען שהמציא את השיטה – ממש במקביל – והציע אותו להתאחדות הבווארית, וממנה התגלגל הרעיון עד לפיפ"א. מבחינתנו, עם כל הכבוד, זוהי עוד המצאה ישראלית.
באדיבות Otis Historical Archives, National Museum of Health and Medicine
"להזהר מאספות צפופות במקום מסוגר; לא לבוא במגע עם אחרים עד כמה שאפשר, אפילו לא לתת יד בשעת אמירת שלום". זהו סעיף תשע ברשימת הנחיות שפרסם העיתון "דאר היום" בפברואר 1920, כשבעולם – וגם בארץ ישראל – פגעה עדיין המגפה הידועה היום בשם "השפעת הספרדית".
השפעת הספרדית, או בשמה הרשמי "מגפת השפעת של 1918", התפשטה במהירות ברחבי הגלובוס בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שתנאי הצפיפות והרעב ששררו בה תרמו ככל הנראה להתפרצות המחלה. כחצי מיליארד בני אדם חלו בשפעת, כמעט שליש מאוכלוסיית העולם, ועשרות מיליונים מתו ממנה. זו הייתה אחת המגפות הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושית על פני כדור הארץ.
בארץ ישראל, שאוכלוסייתה הייתה באותה עת דלילה יחסית, וכפרית בעיקרה, לא פגעה המחלה בחומרה רבה כל כך כפי שפגעה במדינות אחרות בעולם. אך גם לכאן היא הגיעה, וגם כאן נאלצו התושבים והשלטונות להתרגל למצב החדש. כפי שהזכרנו לעיל, ב-1920 – כבר אחרי גלי ההתפרצות הגדולים בעולם – עדיין נתבקשו התושבים לעמוד בכללי היגיינה וטיפול מחמירים. מלבד ניקיון כללי של כלי המיטה והבית, הורו לבודד חולים ואף להודיע לשלטונות על קיומו של חולה.
המידע על פגיעת המחלה בארץ דל. על פי הדיווחים מאותה עת, מספר הנפגעים בערי הארץ היה נמוך בהשוואה לאלו מאירופה. על סמך מחקר שערך זלמן גרינברג בנושא, ישנם בסך הכול כ-40 רישומים על חולים בשפעת בבית החולים "שערי צדק" בירושלים בשנת 1918 – וזהו התיעוד היחיד שנותר על חולים במחלה בארץ. עוד הוא מספר, כי בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל אביב, ישנן שלוש מצבות שעליהן נכתב כי בעליהן נפטרו מן "המחלה הספרדית". הינה קטע מדיווחו של רופא על מצב הבריאות בארץ ישראל בשנת 1919:
מובן שכבר בחודשים הראשונים לאחר פרוץ מגפת השפעת באביב 1918, כשהיה המידע על אודותיה עוד מועט וחלקי, החלו העיתונים העבריים לפרסם דיווחים הנוגעים אליה. כתב עיתון "הצפירה" (מחשובי העיתונים העבריים הראשונים, יצא לאור בוורשה), דיווח כבר ביוני 1918 על המחלה שפשתה בספרד. חודשיים אחר כך הוא סיפר על תסמיניה בכתבה עם הכותרת ההיתולית "נוסח ספרד" (מומלץ לעיין בפסקאות הפתיחה).
במשך השנתיים שבהן השתוללה המגפה, דיווחו העיתונים העבריים בקצרה על התפשטותה בשאר מדינות העולם, כפי שנהגו לדווח גם ביום-יום על חדשות מהעולם בעזרת סוכנויות הידיעות.
אז למרבה המזל חולים רבים לא היו בארץ ישראל, אבל מעניינת אולי גם שאלת השפה בדיווחים הללו. כיצד נקראה המחלה עם הופעתה המסתורית בעולם? למעשה מקורה של המחלה אינו בספרד. הכינוי "השפעת הספרדית" נובע מכך שרוב הדיווחים הראשוניים על המחלה הגיעו מספרד הנייטרלית, שלא לקחה חלק במלחמת העולם ולא הפעילה צנזורה על העיתונות. עם זאת, העיתונים העבריים בהחלט מיהרו ליישר קו עם שאר העיתונים בעולם ולשייך את המחלה למדינה האיברית. חלק מהעיתונים מספרים על "המחלה הספרדית". ביידיש מעדיפים את הצירוף "המגפה הספרדית (שפאנישע מגפה)", ובעיתונים הללו שיצאו באירופה ובארצות הברית הדיווחים רבים ותכופים יותר – בהתאם לקהל היעד שהתגורר במדינות שנפגעו בצורה חמורה יותר. אט-אט צבר תאוצה גם הצירוף "השפעת הספרדית". בעיתונים העבריים השתמשו עדיין במונחים "גריפה" (שמקורו בצרפתית) ו"אינפלואנציה", אך לאט-לאט גבר השימוש במילה שפעת, שאותה חידש אליעזר בן יהודה כבר ב-1893.
בסוף 1920 נעלמה השפעת הספרדית מן העולם באותה פתאומיות שבה היא הופיעה, ולמעט כמה התפרצויות בודדות באפריקה, לא שב הנגיף המסוים שגרם לה לעורר מגפה עולמית – עד התפרצות שפעת החזירים ב-2009. כאן בארץ, לעומת זאת, נאלצו שלטונות המנדט הבריטי הטריים יחסית להתמודד זמן קצר אחר כך עם שובה של מחלה מאיימת לא פחות: הדבר, שהתפרץ ביפו ואיים על תל אביב בשנת 1922. למרבה המזל, והודות לפעולה נחושה מצד השלטונות, גם הוא מוגר ונעלם. תוכלו לקרוא על כך באתר ארכיון המדינה.
בונוס לסיום:
אומנם השפעת הספרדית נשארה מאחור, אבל מחלות ממשפחת נגיפי השפעת נשארו עימנו, ואפילו עשו את דרכן לפרסומות. ב-1957 הכתה בעולם מגפת שפעת אחרת (והרבה פחות קטלנית) שנקראה אז "השפעת האסיאתית". יקבי "אליעז" מבנימינה ניצלו את שעת הכושר ופרסמו מודעה ובה המלצה שלאו דווקא אושרה בידי רופאים מומחים:
Eugène Flandin - Voyage en Perse, avec Flandin, éd. Gide et Baudry, 1851
לא לחלוטין ברור מיהו היוזם, אבל בשנת 1968 התכתבות נמרצת מתפתחת בין שלטונות השאה האיראני לבין נציגי יהדות איראן בפרלמנט. מוקד ההתכתבות? הניסיון לרכוש את קבר מרדכי ואסתר בהמדאן. העילה? חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש בשנת 1971.
הצהרת כורש ניתנה בשנת 538 לפני הספירה בידי המלך כורש. בהצהרה ההיסטורית איפשר מייסד הממלכה הפרסית לכל העמים החיים בשטחי ממלכתו לחזור ולהשיב על כנו את הפולחן לאלוהיהם, שנאסר תחת שלטונה של מלכות בבל המובסת. במקרא (ספר עזרא א', א-ד) מופיעה גרסה המיוחדת לעם ישראל היושב בגלות, ולפיה איפשר כורש לעם הגולה לחזור ליהודה ולבנות בה את בית המקדש שחרב.
את העדות הראשונה על שיוך המוזוליאום בהמדאן לאסתר ומרדכי גיבורי המגילה הנקראת בפורים סיפק בנימין מטודלה, היהודי הנודד בן המאה ה-12. וכך כותב מגלה הארצות: "ומאותו ההר עד חמדן מהלך עשרה ימים, היא מדי העיר הגדולה, ושם כמו חמשים אלף מישראל ושם לפני כנסת אחת קבורים מרדכי ואסתר".
אחת המסורות שנקשרו סביב הקבר מספרת שלאחר מות המלך אחשוורוש ביקשו תומכי המן המת לנקום באסתר ובמרדכי. השניים נמלטו להמדאן ושם נפטרו בשיבה טובה בקרב הקהילה היהודית שבעיר. איך כל זה קשור למלך כורש? על פניו, אין קשר, אבל מההתכתבות שנמצאה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בתוך ארגון ארכיון אורט העולמי, וממקורות היסטוריים על אודות חיי השאה האחרון של איראן – כולל הנאום שלו באותן חגיגות, ברור כי מוחמד רזא שאה פהלווי ראה את עצמו כממשיכו של כורש וביקש להקרין תדמית זו אל יהודי הממלכה. חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש היו בדיוק האירוע שלו ציפה.
במכתב ששלח המנהל הכללי של המחלקה לארכיאולוגיה וחינוך ציבורי האדון עבדוללי פורמנד אל נציג יהודי איראן בפרלמנט לטפאללה חי – אלו הם שני המתכתבים העיקריים שזיהינו – מבהיר הראשון שהמשרד לחינוך לאומי יסייע בידיה של הקהילה היהודית באיראן לרכוש את הקבר ואת האדמות סביבו מידי בנק באזארגאני המחזיק בהם. הרכישה תמומן באמצעות מכירת כרטיסי כניסה לקבר.
בהתכתבות בין המשרד לבין נציג היהודים מורגשת תחושת הדחיפות של המשטר. השולח, פורמנד פרהמנד מאיץ בקהילה היהודית להחזיר לו תשובה – עדיף חיובית – על היוזמה, כיוון שטרם נענו פניות המשרד.
בצד היוזמה לרכוש את הקבר, תיכננה הקהילה היהודית הקמת בית ספר מקצועי על שם כורש הגדול, עם בית חולים, הוצאה לאור של מילון עברי-פרסי ואף הקמת תערוכה על פועלו של כורש בכל השפות – תערוכה שתעסוק בנושא זכויות האדם על בסיס התורה. לא ברור מה מהתוכניות הללו יצא לפועל. נראה שמכל היוזמות רק קניית אדמות הקבר בוצעה, וב-18 בינואר 1970 התקבל האישור הסופי. אדמות הקבר נקנו והועברו – כך אנו מעריכים למרות שהתיעוד נפסק בשלב זה – לידי הקהילה.
ירח הדבש של יהודי איראן והשלטונות במדינה הגיע לקיצו המהיר והאכזרי עם עליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון והתבססות המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979, אז גם נמלט כורש החדש – הוא השאה האחרון של איראן, אל ארצות הברית.
מאז ומדי כמה שנים עומד קבר מרדכי ואסתר בהמדאן במוקד מחלוקת מרה. בשנת 2011 פרצו מהומות סטודנטים תומכי המשטר שפעלו להוציא את הקבר מרשימת האתרים לשימור באיראן בעקבות – לטענתם – ניסיונה של ישראל להרוס את מסגד אל-אקצא. מחאתם נרשמה כהצלחה והשלט המורה "זִיָארַתְגָאהּ" – מקום עלייה לרגל, הורד. מעת לעת משמיעים סטודנטים ברחבי איראן איומים על הריסת הקבר והקמת קונסוליה פלסטינית במקום. אבל הקבר לא נהרס, ולמקום מורשים כיום להיכנס רק יהודים ולבקש משאלות מאסתר וממרדכי. אגב, למרות המסורת ארוכת השנים המשייכת את הקבר עם דמויתיהן של מרדכי ואסתר, סיפרה לנו החוקרת תמר עילם גינדין לסיפור המגילה כולו אין תיעוד בכתובים איראניים, ומדובר, לפי אחת הסברות המובילות, דווקא בקברה של המלכה שושן-דֹחְ'ת, אשת המלך יַזְדֶגֶרְד הראשון מהמאה הרביעית-חמישית לספירה. במקורה הייתה העיר המדאן בירת מדי, וכשנכבשה בידי כורש הפך אותה המלך לבירת הקיץ של האימפריה הפרסית. העיר אף נזכרת בתנ"ך, בספר עזרא, בשם אחמתא.
תודה לתמר עילם גינדין על עזרתה בחיבור הכתבה, לאליצור ליאון על תרגום המסמכים לעברית ולד"ר מרים קלויאנו מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על ששיתפה אותנו בסיפור
לקריאה נוספת
תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסיכה, הוצאת זרש (הוצאה עצמית), 2015
צילום אודי אדרי, הספרייה הלאומית. באדיבות ארכיון אלתרמן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת ת"א
לפני כמה שבועות זכינו להציץ בארכיונו של המשורר הנודע נתן אלתרמן, באדיבותם של העובדים הנחמדים במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית של אוניברסיטת תל אביב, שם שמור ארכיונו של המשורר. פתחנו ארגזים, דפדפנו בזהירות בין מכתבים והצצנו בתמונות. מבט מקרי הפנה את תשומת ליבנו לספר גדול שהונח על המדף. על הספר הופיע הדפס בצבע שחור ונכתב באותיות קידוש לבנה: "בגירוש קפריסין".
ממדיו המיוחדים של הספר והכותרת הדרמטית עוררו את סקרנותנו. כשפתחנו את הספר הסקרנות הזו רק התגברה. בעמוד הראשון הופיעה הקדשה בכתב יד: "לנתן אלתרמן, לביקורו בקפריסין… שבועות תש"ח". ההקדשה נמסרה מאת הנהלת הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין. למטה הוסיפה הערה נוספת, שהספר הוא אחד מתוך 120 כמוהו שהוכנו בידי תלמידי המחלקה לאומנות של המוסד הנזכר לעיל – כל זה בזמן שהיו במחנה השבויים הבריטי בקפריסין.
ואכן, סקירה קצרה של כתיבתו הפובליציסטית של אלתרמן מצדיקה את הכינוי שהעניק לו ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור: "משורר ההעפלה". מבצע ההעפלה כולו – וסוגיית המגורשים לקפריסין בפרט – ריגשו את אלתרמן, ריתקו אותו, והוא לא יכול היה לשתוק נוכח העוול שנעשה בעיניו למעפילים. כזכור, בעקבות המרד הערבי, ניסו שלטונות המנדט הבריטיים למנוע בכל כוחם עלייה יהודית לארץ ישראל, ופעלו כך ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1948-1945, בהן גם התגברה משמעותית תנועת הפליטים היהודיים אל הארץ. כ-50 אלף עצורים שהו לאורך השנים במחנות המעצר שהוקמו באי השכן.
את אלתרמן הניסיונות ליירט את ספינות המעפילים הרתיחו. אומנם מלכתחילה התקיימו פעולות ההעפלה תחת מעטה חשאיות, אבל בחלוף השנים המאבק לעלייה חופשית הפך פומבי יותר – ואיתו הגיעו הרשימות המחורזות של אלתרמן בנושא, בעיקר אלו שפורסמו מעל דפי "הטור השביעי". אלתרמן התייחס בטורו המפורסם בעיקר לפרשיות ספציפיות שהתעוררו בשאלת ההעפלה והגירוש לקפריסין. לא נוכל לספר כאן על כל היצירות פרי עטו שעסקו בסוגיה, אך נזכיר כאן למשל טור שעקץ את הבריטים באחת הפרשיות המוזרות סביב מחנות המעצר בקפריסין. בטור השביעי שפורסם ב-21 במרץ 1947, הופיע השיר "קומזיץ בקפריסין או עוזי ממסחה נהפך ל-Displaces Person":
אלתרמן מתייחס בבדיחות הדעת, או שמא בלעג, לתקרית ספינת המעפילים "שבתאי לוזינסקי" שפרצה את המצור הבריטי והגיעה לחוף ניצנים. הבריטים שהגיעו באיחור לא הצליחו להפריד בין המעפילים לבין בני הארץ שבאו לסייע להם על החוף, וגירשו לקפריסין גם כ-200 מבני הארץ. אלתרמן מציג את המקרה כדוגמה לכסילותו של משטר המנדט הבריטי ומתאר כיצד "צברים" הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים.
גם בספרו "עיר היונה", שראה אור בשנת 1957, הופיעו לא מעט שירים שעסקו בנושא ההעפלה ומחנות קפריסין, שאותם כינה המשורר "פרק שאין לו אח". ואכן, בשלב זה יכול היה לכתוב אלתרמן על המחנות גם מידע אישי. כפי שנרמז לעיל, ביקר בהם המשורר ביוני 1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה.
בביקור זה קיבל במתנה את הספר המדובר. לא הרבה ידוע לנו על הספר הזה מלבד ההקדשה שעל דפיו. אותו מוסד בו למדו יוצרי הספר היה סמינריון שהוקם בסיוע הג'וינט מתוקף צוואתו של פנחס רוטנברג שהורה לתרום את רכושו לקידום חינוך הנוער. פעילותו בקפריסין מעידה על אורח החיים שניהלו העצורים במחנות המעפילים הללו, כמו ההדפסים היפהפיים שבתוכו שמתארים את אותו הווי בדיוק.
וכך אפשר לראות בין ההדפסים את חיי היומיום המורכבים של העצורים במחנות – עצורים ששהו שם גם אחרי קום המדינה, ולמרות הבטחה בריטית לשחררם בתום המנדט (הבריטים תירצו זאת בקיום החלטת האו"ם שביקשה למנוע מן הצדדים הלוחמים בארץ ישראל לגייס כוחות חדשים). הדפס יפהפה אחד מתאר חתונה על רקע גדרות התיל ומגדלי השמירה.
בהדפס אחר נראים גברים ונשים נושאים סירים או דוודי מים, עוסקים בעבודות המחנה כשברקע נערים משחקים כדורגל סמוך לגדר. עוד הדפס מציג נשים מיניקות יושבות כולן בצריף אחד שכנראה יועד לתינוקות.
שורת ההדפסים מתארת את החיים במחנה המעצר, את שגרת חייהם של עשרות האלפים שהיו עצורים שם, לעיתים שנים, עד ששוחררו לבסוף בתחילת שנת 1949.
וכעת אנו פונים אליכם, הקוראים, בבקשה לסייע לנו לסיים את הכתבה: כאמור, אין בידינו פרטים רבים על ספר ההדפסים המיוחד ועל יוצריו. אם בידיכם מידע על תלמידי מחלקת האומנות של הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין או על יצירתו של הספר וגלגוליו, אנא שתפו אותנו – כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או אפילו במייל: [email protected].
תוספת קטנה לסיום
אי אפשר לכתוב על אלתרמן וההעפלה בלי להזכיר את שירו המוכר ביותר של אלתרמן שעוסק בספינת מעפילים. מדובר בשיר "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", המוכר בביצועה של להקת הנח"ל (שבה כיכבו גידי גוב ואפרים שמיר), במסגרת תוכניתה "הפלנ"חניק". השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה וצפויה הייתה להגיע לחוף נהריה – אך עלתה על שרטון בקרבת החוף. במבצע המורכב הורדו 252 נוסעי הספינה בסיוע הצוות האיטלקי ועל כך גומר שירו של אלתרמן את ההלל. לאחר מכן נפוצו סיפורים על מסיבה שנערכה באותו לילה לכבודו של רב החובל האיטלקי שגם נשא דברים, ושירו של אלתרמן אמור היה להיות תשובה לנאום זה. ד"ר מרדכי נאור לא הצליח לאמת את הסיפור. תוכלו לצפות בלהקת הנח"ל מבצעת את השיר כאן: