לפני כמה שבועות זכינו להציץ בארכיונו של המשורר הנודע נתן אלתרמן, באדיבותם של העובדים הנחמדים במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית של אוניברסיטת תל אביב, שם שמור ארכיונו של המשורר. פתחנו ארגזים, דפדפנו בזהירות בין מכתבים והצצנו בתמונות. מבט מקרי הפנה את תשומת ליבנו לספר גדול שהונח על המדף. על הספר הופיע הדפס בצבע שחור ונכתב באותיות קידוש לבנה: "בגירוש קפריסין".

ממדיו המיוחדים של הספר והכותרת הדרמטית עוררו את סקרנותנו. כשפתחנו את הספר הסקרנות הזו רק התגברה. בעמוד הראשון הופיעה הקדשה בכתב יד: "לנתן אלתרמן, לביקורו בקפריסין… שבועות תש"ח". ההקדשה נמסרה מאת הנהלת הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין. למטה הוסיפה הערה נוספת, שהספר הוא אחד מתוך 120 כמוהו שהוכנו בידי תלמידי המחלקה לאומנות של המוסד הנזכר לעיל – כל זה בזמן שהיו במחנה השבויים הבריטי בקפריסין.

ואכן, סקירה קצרה של כתיבתו הפובליציסטית של אלתרמן מצדיקה את הכינוי שהעניק לו ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור: "משורר ההעפלה". מבצע ההעפלה כולו – וסוגיית המגורשים לקפריסין בפרט – ריגשו את אלתרמן, ריתקו אותו, והוא לא יכול היה לשתוק נוכח העוול שנעשה בעיניו למעפילים. כזכור, בעקבות המרד הערבי, ניסו שלטונות המנדט הבריטיים למנוע בכל כוחם עלייה יהודית לארץ ישראל, ופעלו כך ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1948-1945, בהן גם התגברה משמעותית תנועת הפליטים היהודיים אל הארץ. כ-50 אלף עצורים שהו לאורך השנים במחנות המעצר שהוקמו באי השכן.

את אלתרמן הניסיונות ליירט את ספינות המעפילים הרתיחו. אומנם מלכתחילה התקיימו פעולות ההעפלה תחת מעטה חשאיות, אבל בחלוף השנים המאבק לעלייה חופשית הפך פומבי יותר – ואיתו הגיעו הרשימות המחורזות של אלתרמן בנושא, בעיקר אלו שפורסמו מעל דפי "הטור השביעי". אלתרמן התייחס בטורו המפורסם בעיקר לפרשיות ספציפיות שהתעוררו בשאלת ההעפלה והגירוש לקפריסין. לא נוכל לספר כאן על כל היצירות פרי עטו שעסקו בסוגיה, אך נזכיר כאן למשל טור שעקץ את הבריטים באחת הפרשיות המוזרות סביב מחנות המעצר בקפריסין. בטור השביעי שפורסם ב-21 במרץ 1947, הופיע השיר "קומזיץ בקפריסין או עוזי ממסחה נהפך ל-Displaces Person":

נִסְתַּיְּמוּ הַגֵּרוּש. הַמִּיּוּן, הַחִפּוּשׂ.
וְיוֹשְׁבִים תַּחַת שְׁמֵי פָמָגּוּסְטָה
עֻזִּי־גִ'ינְגִ'י מִמֶּסְחָה, וְדָנִי־גָ'מּוּס,
וְאֶפְרַיִמְקֶה כְּרוּבִי (קַפּוסְטָה).

הֵם עָבְרוּ בַּדָּרוֹם, בִּסְבִיבוֹת "נִצָּנִים",
וְעָזְרוּ לַסְּפִינָה שֶׁהִגִּיעָה.
וּבְרִיטַנְיָה, בְּיַחַס מְאֹד רְצִינִי,
גַּם אוֹתָם לְקַפְרִיסִין הִסִּיעָה.

אלתרמן מתייחס בבדיחות הדעת, או שמא בלעג, לתקרית ספינת המעפילים "שבתאי לוזינסקי" שפרצה את המצור הבריטי והגיעה לחוף ניצנים. הבריטים שהגיעו באיחור לא הצליחו להפריד בין המעפילים לבין בני הארץ שבאו לסייע להם על החוף, וגירשו לקפריסין גם כ-200 מבני הארץ. אלתרמן מציג את המקרה כדוגמה לכסילותו של משטר המנדט הבריטי ומתאר כיצד "צברים" הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים.

וְצָחַק לְעַצְמוֹ עֻזִּי־גִ'ינְגִ'י בְּלִי־חוּס,
עַל שִׁבְתּוֹ בִּמְדִינַת פָמָגּוּסְטָה,
עִם הַשְּנֵי דִיסְפְּלֵיסְד־פֶּרְסֶנְס, עִם דָּנִי־גָ'מּוּס,
וְאֶפְרַיִמְקֶה כְּרוּבִי (קַפּוסְטָה).

וְסָבִיב שְׁלוֹשׁ־מֵאוֹת־חֲמִשִּׁים בַּחוּרִים
אֶת הַצְּחוֹק גִּלְגְּלוּ, נָשְׂאוּ הֶרָה!
צָחֲקוּ בְּנֵי בְּאֵר־טוּבְיָה וְגַת וְנִירִים,
צָחֲקוּ בְּנֵי גַּן־יַבְנֶה וּגְדֵרָה!

גם בספרו "עיר היונה", שראה אור בשנת 1957, הופיעו לא מעט שירים שעסקו בנושא ההעפלה ומחנות קפריסין, שאותם כינה המשורר "פרק שאין לו אח". ואכן, בשלב זה יכול היה לכתוב אלתרמן על המחנות גם מידע אישי. כפי שנרמז לעיל, ביקר בהם המשורר ביוני 1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה.

בביקור זה קיבל במתנה את הספר המדובר. לא הרבה ידוע לנו על הספר הזה מלבד ההקדשה שעל דפיו. אותו מוסד בו למדו יוצרי הספר היה סמינריון שהוקם בסיוע הג'וינט מתוקף צוואתו של פנחס רוטנברג שהורה לתרום את רכושו לקידום חינוך הנוער. פעילותו בקפריסין מעידה על אורח החיים שניהלו העצורים במחנות המעפילים הללו, כמו ההדפסים היפהפיים שבתוכו שמתארים את אותו הווי בדיוק.

וכך אפשר לראות בין ההדפסים את חיי היומיום המורכבים של העצורים במחנות – עצורים ששהו שם גם אחרי קום המדינה, ולמרות הבטחה בריטית לשחררם בתום המנדט (הבריטים תירצו זאת בקיום החלטת האו"ם שביקשה למנוע מן הצדדים הלוחמים בארץ ישראל לגייס כוחות חדשים). הדפס יפהפה אחד מתאר חתונה על רקע גדרות התיל ומגדלי השמירה.

בהדפס אחר נראים גברים ונשים נושאים סירים או דוודי מים, עוסקים בעבודות המחנה כשברקע נערים משחקים כדורגל סמוך לגדר. עוד הדפס מציג נשים מיניקות יושבות כולן בצריף אחד שכנראה יועד לתינוקות.

 

 

שורת ההדפסים מתארת את החיים במחנה המעצר, את שגרת חייהם של עשרות האלפים שהיו עצורים שם, לעיתים שנים, עד ששוחררו לבסוף בתחילת שנת 1949.

וכעת אנו פונים אליכם, הקוראים, בבקשה לסייע לנו לסיים את הכתבה: כאמור, אין בידינו פרטים רבים על ספר ההדפסים המיוחד ועל יוצריו. אם בידיכם מידע על תלמידי מחלקת האומנות של הסמינריון למדריכים ע"ש פנחס רוטנברג בקפריסין או על יצירתו של הספר וגלגוליו, אנא שתפו אותנו – כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או אפילו במייל: [email protected].

 

תוספת קטנה לסיום

אי אפשר לכתוב על אלתרמן וההעפלה בלי להזכיר את שירו המוכר ביותר של אלתרמן שעוסק בספינת מעפילים. מדובר בשיר "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", המוכר בביצועה של להקת הנח"ל (שבה כיכבו גידי גוב ואפרים שמיר), במסגרת תוכניתה "הפלנ"חניק". השיר נכתב בעקבות הגעתה של ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה וצפויה הייתה להגיע לחוף נהריה – אך עלתה על שרטון בקרבת החוף. במבצע המורכב הורדו 252 נוסעי הספינה בסיוע הצוות האיטלקי ועל כך גומר שירו של אלתרמן את ההלל. לאחר מכן נפוצו סיפורים על מסיבה שנערכה באותו לילה לכבודו של רב החובל האיטלקי שגם נשא דברים, ושירו של אלתרמן אמור היה להיות תשובה לנאום זה. ד"ר מרדכי נאור לא הצליח לאמת את הסיפור. תוכלו לצפות בלהקת הנח"ל מבצעת את השיר כאן:

https://youtu.be/AqGNGZ1WDWA?t=723

 

לקריאה נוספת:

מרדכי נאור, "נתן אלתרמן – משורר ההעפלה", מתוך "בים, ביבשה וגם באוויר – מבט חדש על ההעפלה", הוצאת ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תל אביב 2015

מרדכי נאור, "פרק שאין לו אח", מתוך "הטור התשיעי – אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018

 

כתבות נוספות

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

ילדי קפריסין חולמים על ישראל

"אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין"

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

 

כאשר פרסם לפני שנתיים ד"ר יוסף-ג'פרי סאקס את סיפורו של ש"י עגנון 'עיר המתים', הוא הוסיף בהקדמתו אנקדוטה קצרה שהיא סיפור גדול:

"בשנת 1956, כאשר דעך שטף היצירות שפרסם, שאל הפרופ' ברוך קורצוויל את עגנון, היכן הוא משקיע את כוחותיו כעת? תשובתו של עגנון 'בונה אני עיר, את בוטשאטש'".

את העיר שבנה עגנון אני מרבה לפקוד בעשרים השנים האחרונות. לכל ביקור בבוצ'אץ – והיו כמה עשרות – לכל מסע ולכל סמינר עם ישראלים אני מקפיד לצרף, לפחות ליום אחד, מדריך מקומי; בן המקום, הבקי ברחובות העיר הסבוכים, בסמטאותיה העלומות, כאילו שהוא חי בה גם היום, אף שנפרד מעולמנו לפני חמישים שנה. יש לי ניסיון יחידאי המאפשר לערוך השוואה בין ש"י עגנון כמדריך אישי לטיול בירושלים, שלכך זכיתי לפני שנים רבות, לבין הדרכה צמודה שלו באמצעות ספריו שבהם אני קורא ואותם אני מקריא, וכאילו שומע את קולו המיוחד מתנגן מאחורי ראשי.

בחלוף השנים הצטברו אצלי עשרות קטעים על בוצ'אץ' הלקוחים מיצירותיו השונות והרבות של עגנון. אי אפשר בלי 'אורח נטה ללון' וכמובן 'עיר ומלואה', ולכך נוספים הסיפורים הקצרים ב'אלו ואלו', והרומאן 'סיפור פשוט', ו'עיר המתים' ועוד ועוד מכמני תיאורים היוצרים את דיוקנה המלא של העיר בשלהי המאה ה-19. מאה ועשרים שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אנחנו אוחזים בידינו את ספרי עגנון ומטיילים על פי תיאוריו בעיר שהמרכז שלה, השקוע בין גבעות, כמעט ולא השתנה. "אין בבוצ'אץ (בוטשאטש) מישור אלא רק בין גבעות ולשפה הימנית של (נהר) הסטריפא". אם נעשה שינוי כלשהו במרכז העיר, הרי שבדרך כלל הוא התאפשר לאחר הריסת בית של יהודים, בית כנסת, מקווה, בית מדרש ושאר מוסדות קהילתיים שפעלו בעיר הגליצאית שמחצית תושביה עד שנת 1939 היו יהודים.

 

 

הגעתו של אוטובוס תיירים לבוצ'אץ היא תמיד בגדר שינוי מפליג באווירה העירונית. כל תושבי העיר, שהכפילה מאז השואה את מספר תושביה, יודעים מיד לזהות כי באה עוד קבוצת ישראלים או יהודים המבקשים לתור אחרי כוכב העיר, ש"י עגנון. החנייה אפשרית רק במקום אחד, סמוך לבית המועצות, מול בניין העירייה של היום. 'בית המועצות' שנבנה לפני יותר ממאתיים שנה, ביוזמתו של ניקולאי פוטוצקי, "אלוף העיר", שימש בעבר בניין העירייה והוא זוכה בספר 'עיר ומלואה' לתיאור מפורט ומדוקדק. כל שעליך לעשות הוא לעמוד מול הבניין ולקרוא בעמודים 238-233, ואתה שואל את עצמך: כיצד זכר עגנון את כל פרטי הארכיטקטורה הרנסנסית של הבניין המיוחד, השמור היום על ידי אונסק"ו?

 

פחות ממאה מטרים מפרידים בין 'בית המועצות לנהר סטריפא' שהוא הלב החי של העיר, ומקור מים חיים לתושביה. מעבר הסטריפא על "גשר של עץ מעשה ידי אומן" הוא מעבר מבוצ'אץ תחתית אל בוצ'אץ עילית ש"העיר מתמשכת ועולה מן הגשר ולמעלה כלפי הפידור" – גבעה שנקראה על שם המהנדס תיאודור שבנה את בית המועצות.

מאתיים וחמישים מטרים של הליכה מפרידים בין הבית שבו התגוררה משפחת עגנון לבית המועצות. הרחוב קצר נקרא רחוב עגנון, בלשונם "עגנונה", ובכניסה לבניין ובחצר הפנימית תערוכה מתמדת על ש"י עגנון 'שלנו' על החיים בעיר בשנות חייו. עשרות תמונות וחפצי בית גודשים את קירות הבניין שבקומתו השנייה התגוררה משפחת עגנון. אי אפשר שלא לזהות את הבניין; שלט עם פרוטומה של עגנון נקבע על קיר הכניסה, ופסל עגנון חדש הוצב מול הכניסה. העיר שממנה באו גם משפחת זיגמונד פרויד ומשפחת עמנואל רינגבלום מייסד ארכיון 'עונג שבת' בגטו וורשה, אוהבת את בנה ש"י עגנון ומתפארת בזכייתו בפרס נובל לספרות.

 

 

 

 

 

אפשר לטייל בבוצ'אץ' בעקבות עגנון, שעה אחת ואף יומיים, אך אי אפשר לוותר על ביקור בבית הקברות של קהילת היהודים שהייתה בעיר. היום אין כלל יהודים, אך בית הקברות הניצב על מדרון גבעה, סמוך לכניסה לעיר מכיוון מזרח, גדול ומרשים. עבודות מחקר שנעשו בשנים האחרונות הביאו לכך שחלקים נכבדים ממנו נקיים מעשבים, ואפשר לזהות את השמות על המצבות. כל מי שמגיע מחפש, כמובן, את קבריהם של אביו ואימו של ש"י עגנון.

 

 

 

לטייל בבוצ'אץ' עם הספרים 'עיר ומלואה' ו'אורח נטה ללון' מעורר את הדמיון לנסות ולזהות את כל עשרות האתרים שמזכיר עגנון. המנזר, הגימנסיה האוסטרו-הונגרית, הכנסייה שניצבה מול בית הכנסת, השוק המרכזי, מלון אנדרמן, המעיין, המבצר, בית הנתיבות (תחנת הרכבת) ועוד רבים שתוארו במדויק ולפרטי פרטים על פי חזותם בראשית המאה ה-20. כאשר אמר עגנון לקורצוויל שהוא בונה עיר, הרי שאין ספק שהייתה זו עירו. בוצ'אץ שאותה בנה תתקיים, לפחות בספריו, עוד מאות בשנים. כך הקים אחרי השואה יד ושם לעיר הולדתו.

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

במערכה הפותחת את המחזה 'יוסף טרומפלדור – טרגדיה בשלוש מערכות' מתוארים היחסים הלבבים בין חלוצי תל-חי לבין ערביי האזור ובראשם השיח' הבדואי עבד א-ראוף. השיח' הצעיר מגיע לתל-חי בעקבות אהבתו לחלוצה בשם דבורה. למרות שאהבת השיח' הבדואי והחלוצה היהודיה לא מחזיקה מעמד, שומר השיח' אמונים לחלוצים ואף מסייע להם במאבקם בפולשים המבקשים להשתלט על המקום.

במידה שלא מוכר לכם שמו של עבדר-ראוף, אל תמהרו להאשים את הידע ההיסטורי הלקוי שלכם – כל הדמויות במחזה, מלבד טרומפלדור, הן פרי דמיונו של המחזאי עזיז דומט. החירות שנטל לעצמו דומט נוגעת גם לזמן עלילת המחזה – יום אחד בשנת 1919, שבו נפלו טרומפלדור וחבריו. נפילת תל-חי, כזכור לכם, התרחשה באחד במרץ 1920.

 

 

דומט, ערבי-נוצרי שנולד במצרים ב-25 ביוני 1890, נשלח בגיל צעיר אל בית היתומים הסורי 'שנלר' שבירושלים. שם התחנך הילד בשפה הגרמנית. כשגדל, ביקר בסוריה, בעיראק, במצרים ובאירופה – אך את מקום מושבו קבע בחיפה. את השכלתו הגבוהה, מעיד ידידו מאיר פרבר, רכש בגרמניה ובהונגריה. בגרמנית גם כתב את יצירותיו – בעיקר שירים ומחזות, ובהם המחזה על טרומפלדור.

תמיכתו של דומט בציונות קנתה לו חברים משפיעים בארץ, כשאביגדור המאירי הוא המוכר שבהם. בכתבה שהתפרמה ב"דאר היום" טען המאירי שמחזהו של דומט הוא לא פחות מן "הדרמה הארצי-ישראלית הראשונה". המאירי, שסירב להתחייב לאיכות המחזה במאמרו, הודה למרות זאת שקריאת המחזה עוררה בו "קנאת סופרים עזה ומכאיבה… לא קנאה לא(ו)מית: לא על שלא סופר יהודי נתן לנו אותה. די לדבר עם עזיז דומט שעה קלה בכדי להרגיש אותו לא פחות ליהודי בתור הוגה דעות ובתור סופר ארציישראלי מאשר את אחד מאתנו". עוד הבטיח המאירי לתרגם את המחזה לעברית.

 

"הארץ" פרסם ידיעה על הופעת המחזה ועל הניסיון לתרגמו.

 

מנהלי תיאטרון הבימה במוסקבה הביעו עניין במחזה, והבטיחו להעלותו במידה שיתורגם. נראה שההבטחה של מאירי לא קוימה, ובמקום זאת תורגם המחזה בשנת 1925 ליידיש בידי יצחק בוכנר. התרגום התפרסם בהמשכים בעיתון היהודי-פולני 'אלטנוילנד' עם הקדמה משבחת מאת המאירי. במאמר זיכרון המוקדש לידידו המחזאי, נזכר מאיר פרבר בשנת 1989 כי המחזה הועלה רק בפולין יותר מ-300 פעמים. יצירותיו האחרות של דומט כבשו אף הן את בימות הונגריה וגרמניה – בקהלים יהודים ושאינם יהודים.

 

מעת לעת אנו מוצאים ביקורות על האיכות הירודה של המחזה, דוגמת מאמר הביקורת של קדיש סילמן. המאירי, שממילא שימש מליץ היושר של דומט, מיהר להגן על חברו במילים קשות.

 

הרומן הסוער שקיים דומט עם התנועה הציונית לא האריך ימים, וכבר בתחילת שנות השלושים אנו מוצאים עדות לסדקים באידיליה. במחזהו ביקש דומט להדגיש כי הכובש האנגלי הוא שעורר את שנאת שני עמי הארץ, ואכן דמות הנבל במחזה היא דמותו של הקצין הבריטי הזר וחסר השם. בחלוף השנים נראה ששינה את דעתו, ובשנה שלפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1932) מפרסם עיתון "דאר היום" ידיעה תחת הכותרת "עזיז דומט, מחבר הדרמה של תרומפלדור ו"ידיד הציונים" – בקשרים עם ההיטלרים", ובה נכתב כי לטענת עיתון "פלשתין" היפואי – מאז הפרעות (הכוונה היא לפרעות תרפ"ט) שינה דומט את גישתו לציונות והחל לקרוא להגבלת העלייה היהודית לארץ, שעד אז ראה אותה משום ברכה לערביי הארץ. בגלל דבריו אלו, טוען סופר "פלשתין", החלה המפלגה הנאצית לחבק את המחזאי הערבי.

 

ההתפכחות של חבריו הציוניים הייתה מהירה. בשנת 1939 היגר המחזאי לגרמניה ושם התמנה לקריין ברדיו ברלין הנאצי. נסיבות מותו המדויקות מעולם לא אושרו. אנחנו בוחרים לראות את הדברים מנקודת מבטו של מאיר פרבר, שקשר עם דמוט קשרי ידידות עמוקים בחיפה של שנות השלושים המוקדמות, התכחש למחזאי משעה שהתוודע על אהדתו לנאצים, ובשנת 1989 בחר לחזור ולהעלות את זכרו – ובכך גם לטהר את שמו – במאמר שפירסם –לכשנודע לו על מות חברו לשעבר במחנה ריכוז ב-7 ביולי 1943. פרבר ראה בכך עדות לניצחון האנושיות של המחזאי על האנטישמות ושנאת האדם רצחנית שלה נחשף בגרמניה של היטלר. אחרת, מדוע סיים את חייו בצורה איומה שכזאת? כך גם בוחרים אנחנו לראות זאת.

בכך הזכיר מותו של עזיז דמוט את מות אחד מגיבורי המחזה "יוסף טרומפלדור", אותו שיח' עבדר-ראוף שמצא את מותו עם טרומפלדור על הגנת תל-חי. מילותיו האחרונות של השיח' לטרומפלדור הן: "שנינו יחדיו נצא לדרך. עוד מעט-קט ננוח שנינו תחת כיסוי אחד. או-אז יושר על ראשם של ערבים ועל המנהיג היהודי שמתו שניהם כידידים". עם שני הגיבורים מת גם הקצין הזר, קורבן לתככים ולמזימות שרקם כדי להפריד בין שני העמים האחים.

 

כתבות נוספות

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

לחצו כאן לצפייה בארכיון טרומפלדור באתר רא"י – רשת ארכיוני ישראל