כשעוברים בשכונת מאה שערים בירושלים, אפשר ללכת לאיבוד בתוהו ובוהו של מילים במודעות המודבקות על קירות השכונה. בין שלל מודעות הפרסום, ההודעות לציבור ומודעות האבל (לא עלינו) פוגשים שוב ושוב במילות מחאה וזעקה כמו: "זעקי ארץ!", "מחאה נמרצה!" "התעוררי ירושלים!" ואפילו "געוואלד!". קוראים מנוסים לא מתרגשים בקלות מכל מודעה, כי אין מספיק זעזוע באדם אחד כדי לעמוד בהתרגשות שדורש אפילו מבט חטוף בקיר. לכן, הם בוחרים בקפידה את הנושאים להזדעזע מהם, נושאים שמשתנים מאדם לאדם ומקבוצה לקבוצה, כי הרי אין החרדים מקשה אחת וכי הרי אין מודעה שזהה לרעותה.

מודעות מסוג זה נפוצות בקרב הקהל החרדי וזכו ברבות השנים לשם הכולל "פשקוויל". מבין הרבים הקוראים פשקווילים מדי יום בדרך לבית הכנסת או בחזרה מהישיבה, רק מעטים יודעים שהמקור לפשקוויל נולד בכלל הרחק מארץ ישראל, באיטליה של הרנסנס.

"הפסלים המדברים" של רומא

ספק אגדה ספק מסורת איטלקית מתחילת המאה ה-16 מספרת שאדם בשם פאסקווינו הוא שנתן לנו את הפשקוויל. לא ידוע אם היה פאסקווינו זה מורה, חייט או סנדלר, אבל מה שבטוח הוא שזוכרים אותו בתור אדם בעל חוש הומור משובח ואהבה לסאטירה, תכונות שאותן ביטא כשהדביק באופן קבוע ועל פסל מסוים מודעות סאטיריות בגנות האפיפיור והממסד של הכנסייה. מנהג זה התחבב במהרה על תושבי רומא שבאו לקרוא את "החדשות" שהדביק על הפסל, וחלק מהם אף החלו לחקותו.

הממסד הכנסייתי, שאז כמו היום לא נודע בחוש ההומור המפותח שלו, הציב מעקב קבוע סביב הפסל. כתוצאה מכך התפשט המנהג לכיכרות אחרות, ובמהרה החלו הפסלים שעליהם תלו את המודעות "לדבר" זה עם זה. מרומא נפוצה התופעה ברחבי אירופה, וככל הנראה כשהגיעה לגרמניה חדרה אל היידיש והשתרשה בה. המחאה דרך פשקווילים פרחה בחברות הנתונות בצנזורה קשה – מאיטליה האפיפיורית דרך צרפת המלוכנית ועד היישוב העברי בארץ ישראל, שהתמודד עם בעיות משלו.

הפשקוויל עושה עלייה

כדי להתחמק מהשפעותיהן המזיקות וההרסניות של המודרנה וההשכלה היהודית, כפי שראו אותן בשעתו, פיתח היישוב הישן את השימוש בפשקוויל בתור דרך להפיץ מסר דתי וחברתי שמרני. אולם, הפשקוויל בארץ גויס לעשות אף יותר מכך: הוא נעשה כלי מרכזי לנגח אויבים, אמיתיים או מדומיינים, ובמקביל, כלי שמקבע את הקו השמרני כ"עמדה הדתית האידיאלית".

הייתה זו ספרות חדשנית מבחינת אורך היריעה ומבחינת מיידיות הפרסום: לעתים לא היו בה יותר מכמה שורות מודפסות על דף נייר שנכתבו בלי תאריך ובעילום שם, אבל השורות הללו נעשו לתגובה הניצחת על אירועי השעה והפכו לדרך לסמן את הקו הקיצוני ביותר.

עם הקמת מדינת ישראל, קמו איומים חדשים על היישוב הישן והתחדד הקו האנטי ציוני: התנאים החדשים אפשרו לשלוח יותר ויותר מבני הקהילה החרדית לישיבות ולכוללים, אבל גם חשפו אותם להשפעת המסרים של קבוצות קיצוניות כמו נטורי קרתא. הצעירים החרדים, שרובם הזדהו דווקא עם "אגודת ישראל" שנחשבה לקיצונית פחות, מצאו את עצמם מוקסמים מהמסרים העזים וגם עם הרבה זמן פנוי בין שיעור לשיעור בישיבה.

כך הפך עניין הפשקוולים לשעשוע אינטלקטואלי ולדרך להעביר שעה בטלה מצד אחד, ומצד אחר לאמצעי תקשורת ראשון במעלה ב"גטו החרדי" המתפתח, בשכונות מסוימות כמו מאה שערים או במקומות יישוב חרדיים דוגמת בני ברק.

הפשקווילים שהופנו תחילה נגד הציונות ומנהיגיה, ובייחוד נגד הרב קוק, מראשיה של הציונות הדתית, הופנו עתה גם נגד קבוצות בתוך החברה החרדית. כך ביטאה "לוחמת הקירות" את המתחים הדתיים, החברתיים והכלכליים בין קבוצות שונות בתוכה.

אופיה המיוחד של החברה החרדית משמר את הפשקוויל גם היום, אפילו כשאמצעי תקשורת חדשים מחליפים את הצורך בפרסום מודעות קיר מלאות תוכחה. גם שכלולו של המחשב האישי והזמינות שלו ושל המדפסות מקלים מאוד על יצירת הפשקווילים אפילו בחברה שגזרה על עצמה התבדלות מהציבור הכללי ומתנגדת, לפחות באופן רשמי, לטלוויזיה ולאינטרנט. יוצא מכך שאמנות יצירת הפשקווילים, שארכה בעבר שעות ארוכות, אורכת כיום דקות בודדות.

הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים. ובכל זאת, אם מותר להתפייט, כל עוד יצעדו נשים וגברים חרדים ברחבי שכונתם, יעצרו לפטפט קלות ויחפשו דבר מה להתווכח עליו, להזדעזע ממנו או להשתעשע ממנו, הם כנראה ימצאו את מבוקשם בפשקווילים שעל הקירות.

איך התגלגלו הפשקווילים לספרייה הלאומית

בשנת 2011 החל יואל קרויס, איש מאה שערים, בפרויקט שאפתני של סריקת אוסף הפשקווילים העצום שברשותו, פרויקט שהספרייה הלאומית הייתה שותפה לו.

בזכות הפרויקט, יש כיום גישה מקוונת אל הפשקווילים שאסף קרויס, והם צורפו והועלו לאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית, כמו חומרי דפוס אחרים שחיי המדף שלהם (או ליתר דיוק, חיי הקיר שלהם) קצרים להפליא.

​כבר במאה השנייה לפני הספירה כפר מחבר "ספר היובלים" בלוח השנה היהודי המקובל. בימי בית שני, טרח מחבר הספר שאיגד סביבו קבוצה יהודית בדלנית להמשיך ולשכתב את סיפורי המקרא. השינוי הגדול ביותר שביצע ב"ספר היובלים" הוא העמדת לוח שנה שמשי (המסתמך על השמש במקום הירח) בתור היסוד המרכזי עליו מושתת הפולחן היהודי.

"ספר היובלים" איגד סביבו קבוצה יהודית בדלנית שהאמינה ששאר הקבוצות בעם ישראל, כל אלו שלא אימצו את לוח השנה השמשי, השחיתו את הזמן האלוהי. הייתה לאותה השחתת זמן השלכות חסרות תקדים: היא עיוותה את סדרי בראשית וגרמה להתכווצות והתקצרות הזמן, כך שבעוד אנשי המקרא חיו מאות ואלפי שנים, חיי אדם ממוצע בתקופת חיבור הספר ארכו עשורים בודדים בלבד.

עם חורבן בית שני הושמדה ככל הנראה אותה קבוצה יהודית בדלנית, ולוח השנה השמשי שביקשה להפיץ נעלם עמה. לוח השנה הירחי אומץ ברבות השנים על ידי עם ישראל כולו.

ניסיון בקירוב הלוחות

באמצע המאה ה-12 עזב אברהם אבן עזרא את טולדו השמשית שבספרד ויצא למסע ברחבי אירופה והמזרח התיכון. אמנם לא ברור מה ביקש למצוא אותו הוגה יהודי פורץ דרך במסעו, אך ההשפעה של הנופים והאנשים השונים שפגש בדרך ניכרת בכתביו הרבים. דוגמה בולטת לכך נמצאת ב"ספר העבור" שחיבר, אחד החיבורים הראשונים העוסקים בלוח השנה היהודי. על אף שאבן עזרא ראה בלוח השנה היהודי את מתנת האל לעמו – כפי שראו אותו הדורות שקדמו לו – הכניס חידוש מעניין לספרו. בהשפעת הסביבה הנוצרית והמוסלמית בה פגש במסעותיו, הוא עמל למצוא דרכים יצירתיות שבאמצעותן יוכל לקרב את לוח השנה היהודי ללוחות השנה של הדתות הגדולות שבקרבן חיו היהודים.

על אף השפעתו העצומה של אבן עזרא על ההגות היהודית, הרפורמה שניסה להנחיל לא השתרשה, ובמשך מאות בשנים ייחדו היהודים את לוח השנה שלהם למועדים במעגל השנה היהודי בלבד. השינוי המיוחל הגיע רק במפנה המאה ה-17. ככל שהלכו והתערו היהודים בסביבתם הנוצרית והושפעו ממגמת החילון שעברו החברות האירופאיות השונות, חדרו עוד ועוד תאריכים נוצרים וכלליים ללוחות השנה העבריים.

אחת הדוגמאות לכך מופיעה בספר תאריכים משנת 1790 לערך. בספר, אשר הודפס ב"פיורדא", מסודרים החודשים העבריים יחד עם המזלות האסטרולוגיים. ברור שמחברי ספר התאריכים התאמצו לחשב ולציין את החפיפה המדויקת של חודשי הלוח העברי עם זה הלועזי. זו כנראה גם אחת הפעמים הראשונות בהן הקהילות היהודיות באשכנז לקחו בחשבון את מועדי שכניהם הגויים. רואים היטב את החפיפה בין תשרי וספטמבר ואת האופן בו קשרו בין החודשים למזלות – גם היום, חגי תשרי נופלים על מזל מאזניים.

עם יציאת יהודי המגף האיטלקי מהגטאות (בהוראת הגנרל נפוליאון בונפרטה), החלו היהודים להתנער משפת אימם ולהדפיס לוחות שנה באיטלקית. הם אמנם עדיין הכילו מספר תפילות וציון ימים חשובים במעגל השנה היהודי, אך העברית החלה להיות מוחלפת באיטלקית. באחד מלוחות השנה שיצאו במילנו לשנת תש"ט (1949-1948) הייתה "התקווה", המנון המדינה היהודית שהוקמה אך זמן קצר לפני כן, הטקסט היחיד באות עברית.

הקרבה לענייני הציונות לא נעדרה גם מלוחות שנה שיצאו בברית המועצות. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הודפסו במוסקבה לוחות שנה חצי רשמיים – איכותם הירודה מלמדת על הקשיים שהערימו השלטונות הסובייטים לכל אזכור ציוני או דתי. ואכן, משנות השישים הפכה הדפסת והפצת לוחות שנה אלו לאקט חתרני, והמדפיסים הסתכנו בחשד לבגידה. לוחות השנה המחתרתיים נכתבו ביד ושוכפלו במכונות צילום מאולתרות.

כיום מתקיימים לוחות השנה העברי והלועזי בצוותא, ומרכיבים עבורנו שנה עמוסה בתאריכים, מועדים, והכי חשוב – גם לא מעט חופשות מהעבודה והלימודים.