להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

איך מוחקים את שמו של איש שנוא ורשע החוזר במגילה שוב ושוב? נעזרים בנוצרים כמובן!

חן מלול
04.03.2020
סופו של המן, מגילת אסתר בכתב-יד, 1617, פרארה שבאיטליה, הספרייה הלאומית

מעטות הדמויות השנואות בעם ישראל כדמות המן הרשע. אם באמת 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו' – אז במקרה של המן, מדובר בדמות יחידה שמייצגת במעשיה את הספק נבואה, ספק אמת היסטורית על-זמנית הזו. המן הרשע, אחר המן ועוד שלל כינויים פחות מחמיאים נקשרו בשמו – קישור שנעשה כבר במגילת אסתר. באותה יצירה נקשר שמו של המן עם הגדולים שבאויבי ישראל – עם זרע עמלק, שאת זכרם מצווים ישראל למחות כבר בספר דברים כה יט. במגילה זוכה המן לייחוס משפחתי ומעתה נודע כהמן האגגי, ובכך מקושר לצאצאי אגג מלך עמלק, שלגביהם מצוות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – מצווה שאימצו רבנים במהלך הדורות בשמחה רבה. בעקבות הרבנים אימצו את המנהג חוגגי פורים כולם.

איך מוחים את שם האיש שחוזר פעם אחר פעם במגילה שאנו קוראים במהלך החג?

במפנה המאה ה-13 עלו התינוקות בצרפת על רעיון גאוני – בתיאור "תינוקות", אגב, הכוונה לילדים ולנערים צעירים. מה היה רעיונם? הרב אברהם בן נתן מציין שנהגו התינוקות "לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם "המן". ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן ופשעו, ושם רשעים ירקב ושלום". הרעיון תפס במהרה, וגלגולים שונים לו, הכוללים שבירת קדירות חרס, או רקיעה על שולחנות בית הכנסת – עם הידיים או עם קרשי עץ שהוכנו מראש, נפוצים ברחבי יהדות אירופה.

שלוש מאות שנה מאוחר יותר ובאשכנז – היא אזור גרמניה – התפתחה גרסה חדשה למנהג התינוקות: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם 'המן' עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק', ו'שם רשעים ירקב'". (כך לפי עדות הרב משה איסרליש בן המאה ה-16).

"ויתלו את המן", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית
 

בכל האזכורים נראה שמטרת אזכור שם המן היא מחיקת שמו – הן מחיקה מעשית, כפי שקורה לכיתוב בחלוקי הנחל בעת הכאתם; והן מחיקה קולית, הרעש שמייצרות ההקשות מטביעות את שם המן כך שלא ניתן לשמוע אותו. הרב איסרליש מוסיף כי על ידי ההקשות, "ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקוראים המגילה בבית הכנסת". מתי אם כן אנחנו פוגשים את הרעשן?

נראה שרק במאה ה-19 מתחיל לצוץ הצעצוע הייחודי הזה בין היהודים: "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל, כותבין שם המן על הפטיש ומכין." (מתוך ספר מועד לכל חי, לר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר במאה ה-19).

קריאת מגילה בתל אביב, 1985. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

לפני הרעשן, היו כאן הנפצים. במאה ה-17 בגרמניה, מרגע שנעשה אבק השריפה למצרך שווה לכל נפש, התחילו נערים לצרף לכלי ההרעשה גם גרסה מוקדמת לנפצים: "ליל פורים, בעת קריאת המגילה, ומלמחרתו ידליקו אבוקות קלועות ספוגות אבק שריפה. הנר הדולק משמיע קולות נפץ". הנפצים המוקדמים האלה – בדרך כלל עצם קשיח מחומר זמין וקל להשגה, שלתוכו הוכנסו גופרית או אבק שריפה, נפוצו לפולין, ליטא, רוסיה ורומניה, ומשם עשו דרכם לקהילות יהודיות נוספות. לעיתים מולא מפתח חלול באבק שריפה, מנהג שהתגלגל עד לתל-אביב של שנות השלושים, ומשם לכל רחבי הארץ.

במאה ה-18 נוספות לעדויות הכתובות על מנהג ההרעשה גם עדויות חומריות, ורעשנים – תחילה מאשכנז, ואח"כ מקהילות המזרח, נשמרים עד ימינו. האתנוגרף יום-טוב לוינסקי מציין ש"הורתו של הרעשן היא כנראה ביוון" – כשכוונתו ליוון העתיקה. הרומאים השתמשו בו לצרכים מאגיים, ומהם הועברו לקהילות נוצריות בימי הביניים.

"וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

אל היהדות לא הגיע הרעשן ישירות דרך חג הפורים, אלא בזכות האמונה העממית (הנוצרית במקורה) שבכוחו של הרעש לגרש מזיקים – כנראה שדים ורוחות רעות. רעשנים הופעלו בזמן חתונה, בעת סערה, וכדי לקדם את פני האביב. בשבוע שלפני פסחא השתמשו הנוצרים ברעשנים כדי לקרוא למאמינים לתפילה, עקב האיסור להפעיל את פעמוני הכנסייה. בליל פסחא נהגו נערים נוצרים להשתמש ברעשנים כדי "להכות" ביהודה איש קריות, ומשם – יש להניח – זלג המנהג אל יהדות אשכנז.

עדויות ראשונות לשימוש ברעשנים בפורים הן מן המאה התשע-עשרה בקהילות יהודיות במערב אירופה ובמרכזה, ובארצות הברית, בעיקר מניו יורק. בעבודת הדוקטורט של מימי רויטר, שבה נעזרנו רבות בחיבור הכתבה, כותבת רויטר ש"אמנם קיימים שני רעשנים לפורים המתוארכים למאה השמונה-עשרה, אך סביר להניח שהם מאוחרים יותר".

יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים – פורים, ל"ג בעומר, ט"ו באב, הוצאת אגודת עונג שבת אהל, 1950
 

לשמות רבים זכה הרעשן היהודי, בפולין קראו לו בריעגר או גזשעכאטא, בוילנה שרייער, בסלובקיה קאלאקאטקא, ברוסיה גרמושקע, בהונגרית קרפלה. על החידוש העברי "רעשן" – כמו החידוש "סביבון" (שלו אגב סיפור דומה לסיפורנו זה) אחראי הילד העברי הראשון, איתמר בן-אב"י.

 

תודה לשירת-מרים שמיר, היא מימי רויטר, על עזרתה בחיבור הכתבה.  

כתבות נוספות

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"? מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן? מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation