להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

איך מוחקים את שמו של איש שנוא ורשע החוזר במגילה שוב ושוב? נעזרים בנוצרים כמובן!

סופו של המן, מגילת אסתר בכתב-יד, 1617, פרארה שבאיטליה, הספרייה הלאומית

מעטות הדמויות השנואות בעם ישראל כדמות המן הרשע. אם באמת 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו' – אז במקרה של המן, מדובר בדמות יחידה שמייצגת במעשיה את הספק נבואה, ספק אמת היסטורית על-זמנית הזו. המן הרשע, אחר המן ועוד שלל כינויים פחות מחמיאים נקשרו בשמו – קישור שנעשה כבר במגילת אסתר. באותה יצירה נקשר שמו של המן עם הגדולים שבאויבי ישראל – עם זרע עמלק, שאת זכרם מצווים ישראל למחות כבר בספר דברים כה יט. במגילה זוכה המן לייחוס משפחתי ומעתה נודע כהמן האגגי, ובכך מקושר לצאצאי אגג מלך עמלק, שלגביהם מצוות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – מצווה שאימצו רבנים במהלך הדורות בשמחה רבה. בעקבות הרבנים אימצו את המנהג חוגגי פורים כולם.

איך מוחים את שם האיש שחוזר פעם אחר פעם במגילה שאנו קוראים במהלך החג?

במפנה המאה ה-13 עלו התינוקות בצרפת על רעיון גאוני – בתיאור "תינוקות", אגב, הכוונה לילדים ולנערים צעירים. מה היה רעיונם? הרב אברהם בן נתן מציין שנהגו התינוקות "לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם "המן". ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן ופשעו, ושם רשעים ירקב ושלום". הרעיון תפס במהרה, וגלגולים שונים לו, הכוללים שבירת קדירות חרס, או רקיעה על שולחנות בית הכנסת – עם הידיים או עם קרשי עץ שהוכנו מראש, נפוצים ברחבי יהדות אירופה.

שלוש מאות שנה מאוחר יותר ובאשכנז – היא אזור גרמניה – התפתחה גרסה חדשה למנהג התינוקות: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם 'המן' עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק', ו'שם רשעים ירקב'". (כך לפי עדות הרב משה איסרליש בן המאה ה-16).

"ויתלו את המן", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

 

בכל האזכורים נראה שמטרת אזכור שם המן היא מחיקת שמו – הן מחיקה מעשית, כפי שקורה לכיתוב בחלוקי הנחל בעת הכאתם; והן מחיקה קולית, הרעש שמייצרות ההקשות מטביעות את שם המן כך שלא ניתן לשמוע אותו. הרב איסרליש מוסיף כי על ידי ההקשות, "ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקוראים המגילה בבית הכנסת".

מתי אם כן אנחנו פוגשים את הרעשן?

נראה שרק במאה ה-19 מתחיל לצוץ הצעצוע הייחודי הזה בין היהודים: "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל, כותבין שם המן על הפטיש ומכין." (מתוך ספר מועד לכל חי, לר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר במאה ה-19).

קריאת מגילה בתל אביב, 1985. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

לפני הרעשן, היו כאן הנפצים. במאה ה-17 בגרמניה, מרגע שנעשה אבק השריפה למצרך שווה לכל נפש, התחילו נערים לצרף לכלי ההרעשה גם גרסה מוקדמת לנפצים: "ליל פורים, בעת קריאת המגילה, ומלמחרתו ידליקו אבוקות קלועות ספוגות אבק שריפה. הנר הדולק משמיע קולות נפץ". הנפצים המוקדמים האלה – בדרך כלל עצם קשיח מחומר זמין וקל להשגה, שלתוכו הוכנסו גופרית או אבק שריפה, נפוצו לפולין, ליטא, רוסיה ורומניה, ומשם עשו דרכם לקהילות יהודיות נוספות. לעיתים מולא מפתח חלול באבק שריפה, מנהג שהתגלגל עד לתל-אביב של שנות השלושים, ומשם לכל רחבי הארץ.

במאה ה-18 נוספות לעדויות הכתובות על מנהג ההרעשה גם עדויות חומריות, ורעשנים – תחילה מאשכנז, ואח"כ מקהילות המזרח, נשמרים עד ימינו. האתנוגרף יום-טוב לוינסקי מציין ש"הורתו של הרעשן היא כנראה ביוון" – כשכוונתו ליוון העתיקה. הרומאים השתמשו בו לצרכים מאגיים, ומהם הועברו לקהילות נוצריות בימי הביניים.

"וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

אל היהדות לא הגיע הרעשן ישירות דרך חג הפורים, אלא בזכות האמונה העממית (הנוצרית במקורה) שבכוחו של הרעש לגרש מזיקים – כנראה שדים ורוחות רעות. רעשנים הופעלו בזמן חתונה, בעת סערה, וכדי לקדם את פני האביב. בשבוע שלפני פסחא השתמשו הנוצרים ברעשנים כדי לקרוא למאמינים לתפילה, עקב האיסור להפעיל את פעמוני הכנסייה. בליל פסחא נהגו נערים נוצרים להשתמש ברעשנים כדי "להכות" ביהודה איש קריות, ומשם – יש להניח – זלג המנהג אל יהדות אשכנז.

עדויות ראשונות לשימוש ברעשנים בפורים הן מן המאה התשע-עשרה בקהילות יהודיות במערב אירופה ובמרכזה, ובארצות הברית, בעיקר מניו יורק. בעבודת הדוקטורט של מימי רויטר, שבה נעזרנו רבות בחיבור הכתבה, כותבת רויטר ש"אמנם קיימים שני רעשנים לפורים המתוארכים למאה השמונה-עשרה, אך סביר להניח שהם מאוחרים יותר".

יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים – פורים, ל"ג בעומר, ט"ו באב, הוצאת אגודת עונג שבת אהל, 1950

 

לשמות רבים זכה הרעשן היהודי, בפולין קראו לו בריעגר או גזשעכאטא, בוילנה שרייער, בסלובקיה קאלאקאטקא, ברוסיה גרמושקע, בהונגרית קרפלה. על החידוש העברי "רעשן" – כמו החידוש "סביבון" (שלו אגב סיפור דומה לסיפורנו זה) אחראי הילד העברי הראשון, איתמר בן-אב"י.

 

תודה לשירת-מרים שמיר, היא מימי רויטר, על עזרתה בחיבור הכתבה.

 

כתבות נוספות

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

מאיפה הגיע האיסור לקרוא בספר הזוהר לפני גיל 40?

ואיך כל זה קשור למשיח השקר המפורסם בתולדות ישראל?

יעקב פרנק (מימין) ושבתאי צבי

בדומה לאינסוף תקדימים אחרים ביהדות, היו חז"ל הראשונים לסמן את גיל 40 כגיל הנושא משמעות מיוחדת ביכולותיו האינטלקטואליות של היהודי המאמין. במסכת אבות ה כג נכתב כי "ארבעים לבינה", ובמסכת עבודה זרה ה עב נאמר: "אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה". משמע, 40 שנות נדודי העם במדבר שוות ערך ל-40 שנות לימוד. אומנם התייחסויות מרתקות אלו קשורות להתפתחות רוחנית וללמוד תורה, אבל ההקשר שאנחנו מחפשים – לימוד סודות – נעדר מהן. מתי אם כן נקבע האיסור היהודי הידוע ללמוד את ספר הזוהר והקבלה לפני גיל 40?

ובכן, ממחצית המאה ה-13 אנו מוצאים עדויות של מקובלים המבקשים לדחות את הלימוד של סודות הקבלה לגיל 40 ומעלה. ראשון למאחרים הוא ככל הנראה ר' משה בן שמעון מבורגוס. בפירושו את שם מ"ב אותיות – הנחשב לאחד משמותיו הנסתרים של האל – כותב המקובל כי "… שם בן מ"ב קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו… ועל תוקף גדולת מעלתו וגבורתו אמרו שאין ראוי למסרו כי אם למי שעומד בחצי ימיו כשעברו ימי הילדות והשחרות ואין כח רתיחת חום הדם הטבעי מתגבר בו וכבר התחיל להב שלהבת התאוות הגופניות להכבות והוא מגיע לזמן ישוב דעת ובינה כי בן ארבעים לבינה". אם כן, נראה שהאיסור נוגע להתפתחותו הגופנית של האדם, וספציפית לירידת תאוות הגוף והחשק המיני.

לקביעה זו הסכים גם ר' אברהם אבולעפיה, שהאמין שבגיל 40 נולד השכל האנושי, והאדם "נגאל מיד הכוחות הגופניות ויבין דבר מתוך דבר וכבר רמזו זה באמרם בן ארבעים הכיר אברהם את בוראו". קביעה זו של אבולעפיה מעניינת במיוחד בהתחשב בכך שבהגיעו של המיסטיקן יליד סרגוסה בספרד לגיל 30 העיד כי חווה התגלות נבואית המצווה עליו לגייר את האפיפיור – ניסיון שכמעט ועלה לו בחייו.

"וזו היא צורת אותיותיו וניקודם", מתוך כתב היד "אור השכל" לר' אברהם אבולעפיה השמור במכון במינכן. מדובר בהעתקה מאוחרת משנת שי"ב/1552 של כתב יד שהועתק במקור בידי יעקב ברבי חיים בוונציה (וויניאזיאה)

 

ובכל זאת, אנו שואלים על איסור לימוד הקבלה וספציפית הזוהר עד גיל 40 – שעליו שמע כל מי ששמע על הזוהר, גם אם אין לו שום ידע על מה נכתב בתוכו ואולי בגלל אותו איסור עצמו.

יותר מיצירה קבלית אחת נפתחת בקביעה ברוח זו שצורפה ליצירה פרשיות ס' כתר שם טוב: "והסכימו כניסייא רבה שלא יהיו נימסרים [הסודות] אלא למי שעבר מ' שנה ויהיה כרסו מלא מלחם ויין והמבין יבין סוד זה".

מה שהשתרש כאזהרה לא מחייבת קיבל תוקף של צו חתום ורשמי בשנת 1756. כדי להבין את הסיבה לכך נצטרך לחזור כמאה שנה בזמן, אל משיח השקר החשוב ביותר בתולדות ישראל: שבתאי צבי.

שבתאי צבי, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

 

בשנת 1666 הכריז על עצמו יהודי עות'מאני בשם שבתאי צבי כמשיח. ההתנגדות שהופנתה כלפיו בתחילה טורפדה בידי מי ששימש הנביא שלו, מקובל צעיר בשם נתן העזתי. הצדקת משיחותו של שבתאי צבי נסמכה על רעיון המופיע בספר הזוהר, בעצמו פיתוח של מדרשי חז"ל על ה"ערב רב" שליווה את עם ישראל במצרים (וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. שמות יב לז-לח).

בכמה ממדרשי חז"ל מפורש אותו "ערב רב" כאספסוף מצרי שנטמע בעם ישראל ובכך הכניס לעם הנבחר גורם עוין ומושחת. בזוהר חוזר אותו ערב רב בתור כוח הרסני הנוכח גם כיום בעם ישראל. נתן העזתי השתמש ברעיון זה כדי לנגח את מתנגדי המשיח החדש, בטוענו שגם אם ידקדק יהודי בכל מצוות השם, אם לא יקבל על עצמו את משיחותו של שבתאי צבי כמוהו כאותו ערב רב מושחת ומתועב המלווה את עם ישראל מאז ימי המדבר.

חלק מרכזי בפעילותו של שבתאי צבי היה הפרת מצוות ההלכה היהודית בפרהסיה בטענה שהגיעו ימות המשיח. פעילות זו זכתה להצדקה תיאולוגית וכונתה "מעשים זרים". הדרישה להכיר בשבתאי צבי על חשבון שמירת המצוות משכה ואף הלהיבה את ממשיכי דרכו – גם מאות שנים לאחר התאסלמותו הכפויה, שהוכיחה למרבית עם ישראל את היותו משיח שקר.

לדעת האליטה הרבנית, המוכר והמאיים שבממשיכי שבתאי צבי, ומי שראה עצמו אף משיח פוטנציאלי, היה היהודי הפולני בן המאה ה-18 יעקב פרנק. בשנת 1756 הגיע פרנק עם כמה עשרות ממאמיניו אל העיר לנקורן שבפולין. העדויות מאותו אירוע שערורייתי סותרות, אבל ברור שבאותו לילה גורלי בוצע טקס מסתורי הכולל שירה וריקודים. תומכי פרנק טענו שבזה התחיל ונגמר הטקס, אבל בספרו של גדולי מתנגדי השבתאים כתב הרב יעקב עמדן על טקס ביזארי שבו נלקחה אשת רב העיר, הופשטה מבגדיה והולבשה כספר תורה. לאחר מכן הועברה בין המשתתפים שרקדו סביבה ונישקו אותה כאילו הייתה מזוזה, בטקס שלא יבייש את הבמאי סטנלי קובריק.

דיוקן יעקב פרנק

 

כפי שראינו כבר, לימודי הקבלה ובראשם ספר הזוהר שימשו הצדקה עבור השבתאים. הם אף סייעו לאנשי יעקב פרנק לחלק את ישראל לשני מחנות: "המקובלים" וה"פשטנים" – הראשונים למדו את תורת הסוד ולכן קיבלו את משיחותו של שבתאי צבי, בעוד האחרונים דבקו אך ורק בתלמוד.

עמדה זו הקשתה על מתנגדי השבתאים, היות שספר הזוהר כבר זכה למעמד קאנוני אצל האליטה הרבנית האנטי-שבתאית. החשש של מתנגדי השבתאים זכה לחיזוק משעה שתומכי יעקב פרנק קראו לנטישת התלמוד מלא השקרים והעיוותים, ולהתמקדות בזוהר ובספרי הקבלה. הייתה זו התקפה טקטית של פרנק על מתנגדיו ה"תלמודיסטים". פרנק אף ניסה לערב את הרשויות הפולניות ולגרום להם לצדד בו ובאנשיו בטענה שספר "הזוהר" קרוב יותר באופיו לנצרות.

יעקב פרנק על ערש דווי, אופנבך שבגרמניה, דצמבר 1791

 

עתה קיבל הממסד הרבני במזרח אירופה אישור סופי למה שהיה עד אז בגדר המלצה לא מחייבת, וב-1756 – אותה שנה שבה פרצה שערוריית לנקורן, נוסח צו רשמי האוסר על לימודי קבלה עד גיל 40. הצו נחתם ואושר בידי המוסד המרכזי העליון של יהדות פולין "ועד ארבע ארצות" בעיר קונסטנטינוב (Konstantynów) וחל בכל שטחי פולין הגדולה. האיסור על לימודי הקבלה והזוהר לפני גיל 40 לא באמת קשור לשערוריית המין שאולי קרתה ואולי לא. הפחד מעלילת דם נוספת, שתוביל לשריפת התלמוד, הוא שהניע את "ועד ארבע ארצות".

בספרו "ערב רב" טוען החוקר פאבל מצ'ייקו שאין לראות בצו זה הוראה שיש לאכוף אותה בצורה מילולית. חשיבותה נסמכת ראשית על הדגשת הסכנה שבלימודי הקבלה – סכנה שמומשה בידי התנועה השבתאית, ושנית בקביעה שיש להגיע אל לימודי הקבלה רק לאחר לימוד מעמיק במשנה ובגמרא. אחרי הכול, המקובל המוכר ביותר עד ימינו הוא האר"י, שנפטר בעודו בן 38 בלבד.

 

תודה לדור סער-מן על העזרה בחיבור הכתבה

 

לקריאה נוספת

משה אידל, לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, AJS Review 5

פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2016

 

כתבות נוספות

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

שיקום היסטורי: מחזור נדיר מהמאה ה-15 מתעורר לחיים

לאחר עבודת שימור ארוכה ומורכבת חושפת הספרייה הלאומית את מחזור "בני רומא" מהמאה ה 15 – אחד ממחזורי התפילה היפים בעולם

מחזור בני רומא

עבודת השימור של מחזור "בני רומא" הייתה מסובכת ומורכבת במיוחד בשל ניסיונות העבר הכושלים לתקן את הכריכה שלו, שבחלוף מאות השנים נוספו עליה עוד ועד שכבות, דבר שהקשה מאוד על פתיחת הספר. בין הדפים שהודקו זה לזה במטרה לייצר כריכה קשה, נמצאו כמה טקסטים מעניינים בלטינית, מה שמעיד על גלגוליו הקודמים של המחזור. זאת ועוד, חלק מדפי הקלף של המחזור דהו והתיישנו מאוד ב-500 השנים, והעבודה על המחזור כללה גם שיקום של אותם דפים.

 

 

מחזור התפילה לפני השחזור
מחזור התפילה לפני עבודת השימור

 

מחזור התפילה המעוטר, ובו תפילות לכל השנה כמנהג "בני רומא" מן המאה ה-15, הוא מעשה ידיו של הסופר והמאייר יואל בן שמעון, הנחשב לאחד מהאומנים היהודים החשובים והמפורסמים ביותר בימי הביניים. המחזור מכיל את התפילות הקבועות לימי חול, לשבת ולמועדים, את פרקי הקריאה בתורה, הגדה של פסח, פרקי אבות עם פירוש הרמב"ם, סדר ברכות, דינים ונוסחי שטרות. נוסף על כך, הוא עשיר במיוחד בפיוטים וסליחות, וכן מצויות בו גם נוסחאות תפילה נדירות.

ייחודו של המחזור באיורים ובציורים היפיפיים שמעטרים אותו. הוא מכיל ציורים רבים, כולם רישומי עט בדיו, והוא גדוש בציורי חיות – ארנבות, דובים, דגים, סנאים וציפורים, וכן ביצורים וחיות דמיוניות כמו חד קרן ובסמלים מיתולוגיים ודתיים וסמלי אצולה ואסטרולוגיה.

המחזור נתרם לספרייה על ידי הנרי מוסקוביץ בשנת 1970 לזכר הוריו, אשתו הראשונה, בתו, אחיו ושאר קרוביו שנספו בשואה.

אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, אומר "זמן רב לא יכולנו, לצערנו, לאפשר גישה פיזית לאחד מכתבי היד החשובים והיפים ביותר באוספי הספרייה בשל מצבו הקשה של הספר ושל כריכתו. כעת, בעקבות העבודה המקצועית והמסורה של מעבדת השיקום בספרייה הלאומית, יכול כתב היד להיחשף לציבור הרחב ולחוקרי אומנות יהודית. אין לי ספק כי יופיו וייחודיותו של ספר זה יעשיר מאוד את כל מי שמתעניינים בתחום".

את מחזור התפילות על שם מוסקוביץ ניתן כעת לראות במלואו באתר הספרייה הלאומית.

מה למשיח השקר ולט"ו בשבט?

ראש השנה לאילן הוא גם מועד טוב להתפלל למשיח השקר היחיד של עם ישראל

משמאל: סדר הלמוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, 1805. מימין: שבתי צבי

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על ט"ו בשבט? יש שחושבים על אילנות, יש שנזכרים בנטיעות שנטעו, בעציצים שחולקו בבית-הספר, בפירות היבשים שאכלו עם המשפחה. מעטים חושבים על משיח השקר שבתי צבי, וחבל. בכל זאת, בזכות מאמיניו האדוקים ביותר הפך החג למשמעותי כל כך.

דיוקנו של שבתי צבי, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בדומה לחג החנוכה, גם לט"ו בשבט לא נמצא כל אזכור במקרא. הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים במועד הזה כמועד נפרד וחגיגי הוא במשנה, שבה מתואר ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן". שם נקבע שמתאריך זה הפירות שייכים לשנה החדשה; קביעה חשובה למצוות הקשורות בארץ, כגון ביכורים או מעשר.

יהדות אשכנז הייתה זו ששימרה את המועד הזניח יחסית, בייחוד מאז גלות עם ישראל מארצו. שלוש מצוות נקשרו במועד זה: לא לומר תחנון, לא לגזור תענית ולהרבות באכילת פירות.

את הרעיון של "סדר ט"ו בשבט" – אירוע המאגד בו את כל המרכיבים המוכרים לנו: קריאה בספרי קודש, אכילת פירות יבשים ושתיית יין לשוכרה, חידשו מקובלי צפת במאה ה-16. החידוש הזה זכה ליותר מהרמת גבה אחת.

סדר הלמוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, 1805

 

כמאתיים שנה נשמר ט"ו בשבט בתור אירוע קבלי אזוטרי, סודי למחצה. לקהילות ישראל שמחוץ לארץ נפוץ ט"ו בשבט עם פרסום החיבור "חמדת ימים" בשנת 1731. "חמדת ימים" הוא ספר הלכות המבוסס על ספר הזוהר. אחת ההלכות החדשניות בספר היא טקס מיוחד לט"ו בשבט שבמסגרתו מברכים, אוכלים שלושים סוגי פירות מארץ ישראל ולומדים תורה. מטרת הטקס? תיקון חטאינו בעולם, ובייחוד החטא הקדמון – אכילת פרי עץ הדעת.

זהו ספר מסתורי מעט שנחשב בעיני רבים כספר שבתאי, המדגיש את חשיבותו של הסדר. השבתאים היו עדת מאמיניו של שבתי צבי, היהודי שהכריז על עצמו בשנת 1666 כמשיח וסחף – לפחות לכמה חודשים – את מרבית עם ישראל. משהתאסלם בהוראת הסולטן העות'מאני (כשהחלופה הייתה הוצאה להורג) הוכרז שבתי צבי כמשיח שקר. מאמיניו הנאמנים ביותר המשיכו להאמין במשיחיותו גם מאות בשנים לאחר מותו של האיש.

בשנת 1762 הודפסה מהדורה מקוצרת של הספר, הפעם בשם "פרי עץ הדר". גרסה זו נוגעת רק לחלקים הקשורים לט"ו בשבט. הצלחתה הייתה אדירה ובתוך זמן קצר, נערכו סדרי ט"ו בשבט בקהילות יהודיות רבות; מארצות הבלקן, דרך איטליה וצפון אפריקה, ועד ליהדות איראן והמזרח.

כתב היד המוצג כאן בכתבה הוא כתב היד של "חמדת ימים" – מקורו בעיר צחאר, היום בעומאן. הוא נכתב ב-1805 ומופיע ככרך השני מתוך שלושה כרכים הכוללים קריאות ותפילות מיוחדות לימי ה"שובבים" (פרשות השבוע "שמות", "וארא", "בא", "בשלח", "יתרו", ו"משפטים" – תקופת סוף החורף וראשית האביב). הכרך שלפנינו מושקע הרבה יותר מהכרכים האחרים, ואיורי הפרחים, פירות ארץ ישראל וצמחי האביב משקפים את אהבתו של מזמין הספר לאירוע ולמנהגיו.

 

מתי נעשה ט"ו בשבט החג המוכר לנו? החידוש הסופי יצטרך לחכות לציונות, וזה כבר נושא לכתבה אחרת.

 

כתבות נוספות

הכירו את ההגדה הציונית הירוקה החדשה לט"ו בשבט!

'צא לנוף – אך אל תקטוף': עזריה אלון למען הטבע

מאה שנים של ט"ו בשבט