מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

סיפורם של שלושת המלאכים ששומרים על היולדת והנולד

החיפוש אחר קמע בדוק ומוכח, כזה שעל כוחותיו העל-טבעיים יוכל המשתמש להסתמך בבטחה, הוביל את קוני הקמעות להעדיף נוסחאות קבועות ומוכרות המופיעות על הקמעות שרכשו. היות שהקמעות הנפוצים ביותר הידועים לנו הן הקמעות להגנת היולדת, אפשר לשער ששלושת המלאכים המעטרים את סוג הקמעות הזה הם מהדמויות הנפוצות ביותר בקמע העברי. שמם: סנוי סנסנוי וסמנגלף.

הקמע, הכתוב על קלף, נכתב במזרח, כנראה בתחילת או אמצע המאה העשרים

 

הקמיע בתמונה מתוך אוסף ביל גרוס, פרויקט "מסע בזמן"

 

מהו מקור המלאכים? בספרות חז"ל המקיפה יותר מאלף שנה של יצירה ופרשנות, התפתחו כמה דמויות שטניות הפועלות ללא הרף כדי לחזק את אחיזת הרע בעולם. ראש וראשון לשדים התלמודיים הוא סמאל, המכונה לא פעם בלשון נקייה בשם "סטרא אחרא" – הצד האחר. הוא נחשב לשרו של עשו הרשע, ובספרות התלמודית מרבית חטאו היא בניסיון להכשיל צדיקים.

מסוף תקופת התלמוד יזוהה סמאל כמקור כל רע, ובשליחותו מוכרע הטוב האנושי. עזר כנגד סמאל היא אשתו לילית. הזיווג המפלצתי הזה נוצר ככל הנראה במאה השלוש-עשרה, אז הוצמדו השניים עד שנעשו לכוחות השליטים בתחום הטומאה.

קמיע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ

 

במיתולוגיה היהודית נחשבת לילית אשת האדם הראשון, שסולקה מצידו בטרם הספיקה ללדת לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, מתנכלת לילית לרך הנולד וליולדת. שני תפקידים עיקריים לשדה: חונקת ילדים רכים בשנתם, ויצור מיני המפתה גברים לשכב איתה – מן הזרע היוצא לבטלה מתעברת לילית ויולדת בנים חורגים דימוניים. בנקודה זו נכנסים שלושת המלאכים לתמונה.

בחיבור "אלפא ביתא דבן סירא" בן המאה העשירית לספירה מופיע סיפור היחסים בין האדם הראשון ללילית, הנזכרת כמי שנבראה (כמו האדם הראשון) אף היא מעפר, "ומשום כך" משער החוקר יוסף דן, "ראתה עצמה כשווה לו בכל".

לזכר אדם וחוה חוץ לילות, קמע מגן מפני שדים ומזיקין, מתוך ספר התערוכה "בחזרה לעיירה: אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית", מוזיאון ישראל, 1994

 

כיצד התבטאה תחושת השוויון? לילית ראתה עצמה כמי שרשאית לעזוב את בעלה, ובשעה שהוא סירב "לקבל גזירת שוויון זו בחיי המין שלהם" – כשהכוונה כנראה לכך שרצתה להיות מעל בעלה בזמן יחסי המין, "פרחה לה ונמלטה לו".

המלאכים שנשלחו להשיב את האישה לבעלה היו סנוי, סנסנוי וסמנגלף. השלושה לא הצליחו להשיב את לילית לבעלה. היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה את ההבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חווה.

קמיע עם שמות המלאכים ושמות אדם וחוה, חוץ לילית. השמות מוקפים בשלוש מסגרות: הראשונה עם איורים של לידה וברית מילה; השנייה עם פסוקים, השלישית עם עטורים

 

הבטחה זו היא היסוד לקמע המפורסם המשמש יולדות ונולדים עד היום, והחיבור "אלפא ביתא דבן סירא", הפך את 3 המלאכים לפופולריים, זאת לצד איורים של דמותם המופיעים בקמיע.

עלי יסיף שחקר את סיפורי בן סירא בימי הביניים,  טוען כי מנהג כתיבת קמיע עם שמות המלאכים, היה קיים עוד קודם למאה ה–8, והסיפור המובא בו נועד לנמק מנהג קיים. כך גם לגבי סיפורה של בריאת לילית כאישה הראשונה ובריחתה מאדם. נראה שאלו היו ידועים עוד לפני שפרצו לתודעה בעקבות סיפורי בן סירא.

שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בולמים את פעולותיה של לילית. הם עושים זאת בעזרת הטקסט הכתוב ובעזרת מוטיבים גרפיים של דמות המלאכים. עוד נוסף לקמע זה מוטיב ווקאלי מאיים, הנובע מעצם צליל האונומטופיאה היוצר חיקוי של קול טבעי, המהסה ומזהיר את לילית כלחשוש הנחש או כרחש האש, לבל תתקרב אל היולדת או אל תינוקה.

החזרה המרובעת על הצליל סנסנסנסמ, מחדדת את תנועת הצליפה השורקנית של פעולת האיום.

שמם של סנוי וסנסנוי חוזרים ונשנים בעברית מן המאה הראשונה לספירה, וניתן למצוא אותם גם בקערת השבעה שנמצאה בחפירה בניפור.

קמיע לשמירה לילד וליולדת ובה השבעה נגד לילית, היא חוה ראשונה. על הדף נשמר מקום ריק לרישום שם היולדת. בפריט זה רשום שם קונה הקמיע: סילמאן בן כאתון, להגנה "לכל אנשי ביתו"

בקערת ההשבעה הנמצאת אצלנו בספרייה שנכתבה בעת העתיקה, לפני סיפורי בן סירא מימי הביניים, ניתן למצוא את הנרטיב של הקמיע להגנה על היולדת.  בקערה זו שנכתבה על ידי סופרת בשם דוכתיש בת בהרוי מסופר על דמות בשם שממית, אם לשנים עשר בנים שנהרגו בידי שד אלים בשם סידרוס  .(Sideros)שממית בורחת מפני השד אל הר מבודד שעליו היא בונה בית מבוצר. ארבעה אורחים מגנים על שממית מפני השד. שמות שלושה מהם הם: סוני, סוסוני, סניגלי. כמו שניתן לשמוע, הצליל השורקני של סנסנסנסמ בשמות האורחים שומר על הצליל המקורי.

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בגרסאות נוצריות של קמעות להגנה על היולדת, הכוחות העוזרים מכונים קדושים. מבחינה אטימולוגית ניתן לעקוב אחרי שינויי שמות המלאכים שהתגלגלו לאורך שנים והשתנו כדי להתאים עצמם לכל תרבות שאמצה אותם, וכך – סנוי הפך לקדוש Sisoe, סנסנוי ל-Sisynios  וסמנגלוף מופיע כ-Synidores.

קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך ג'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט

שדים, רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום (בעריכת אסתר ליבס), הוצאת מכון בן-צבי, תשס"ד

דורית קידר, מי כתבה קערת השבעה, הוצאת אדרא, 2019

 

כתבות נוספות

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

קערות מכסחות שדים מבבל

 

כך הפך לימוד "הדף היומי" למסורת

לפני כמעט 100 שנים עלה בדעתו של הרב מאיר שפירא רעיון פשוט אך מבריק, לייסד לימוד משותף עולמי של דף גמרא אחד ליום – "הדף היומי"

הרב מאיר שפירא נולד בבוקובינה ב-1887 ושימש רב במספר קהילות עד שהגיע לעיר לובלין. כאיש חינוך שראה מול עיניו את צורכי התלמיד, במיוחד של התלמידים העניים, ייסד בלובלין ישיבה גדולה במבנה שנבנה במיוחד לצורך זה. תנאי המגורים בישיבה לא דמו לישיבות שהוקמו עד אז, ושמה "ישיבת חכמי לובלין", יצאה למרחקים. היא הייתה ידועה כישיבה של מצטיינים המספקת גם ארוחות ולינה מסודרת לתלמידיה.

הרב מאיר שפירא (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 02 21 178)

 

מכתב בכתב ידו של הרב שפירא אל ה-Central Relief Committee (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 01 21 340

 

ישיבת חכמי לובלין

 

בחודש טבת תרפ"ג התקיים מפגש הכנה ל"כנסייה הגדולה" הראשונה – כינוס גדול וחשוב של תנועת "אגודת ישראל" עבור רבני אירופה ומנהיגי היהדות החרדית. הרב שפירא העלה אז לראשונה את רעיון "הדף היומי", אך הוא לא התקבל בהתלהבות יתירה. רבים לא חשבו שהוא יצליח. שאלו אותו האם לדעתו יהודים מארצות שונות, משכילים ובעלי בתים, אשכנזים וספרדים, יתאחדו כולם סביב לימוד יומי שכזה? ענה להם הרב שבדף הגמרא אנו רואים את הטקסט התלמודי שנכתב בבבל במרכז העמוד, מסביבו פירוש רש"י ותוספות מאשכנז וצרפת, בצד פירוש רבינו חננאל מתוניסיה או תוספות הרא"ש מספרד ויש גם הפניות לרמב"ם שכתב במצריים ולשולחן ערוך בארץ ישראל. אם כל היהודים הללו יכולים להסתדר על עמוד אחד – גם יהודי התפוצות בתקופתנו יוכלו ללמוד ביחד את אותו דף הגמרא.

סרטון המציג את בואם של משתתפי הכנסייה הגדולה, אוגוסט 1923 בוינה

 

אך עדיין היו לרב שפירא חששות, ולכן ביקש מהרב ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים) להעלות את ההצעה במקומו. הוא סבר כי כשמנהיג בסדר גודל של החפץ חיים מעלה רעיונות הם בוודאי יתקבלו. החפץ חיים, שדווקא תמך ברעיון הדף היומי – סירב לבקשת הרב שפירא, אך ביקש ממנו שיאחר בכמה דקות בפתיחת הכנסייה הגדולה.

ב-ט' באלול תרפ"ג (1923) בעיר וינה כשהאירוע ההומני החל, נכנס באיחור הרב שפירא לאולם. אולי לא היו מתייחסים בכלל לרב הצעיר – לולא עמד החפץ חיים הזקן על רגליו לקראת הרב שפירא. מיד נעמדו כל המשתתפים. הרב שפירא הציע את רעיון "הדף היומי" לקהל והסביר את חשיבותו באחדות ישראל סביב לימוד התורה. יהודי יכול לנסוע לכל מקום בעולם, הסביר הרב, ולאן שלא יגיע – תמיד ימצא קבוצת יהודים לומדים בדיוק אותו הדף שבו הוא אוחז בעצמו, ומיד יוכל להצטרף אליהם ללימוד. למרות שהם אולי לא מכירים, לימוד הגמרא יחבר ביניהם.

מחיאות כפיים רמות עלו מהקהל, והשאר, היסטוריה.

כשלושה שבועות לאחר הכינוס, בראש השנה תרפ"ד, החל הסבב הראשון של לימוד הדף היומי. רבנים בקהילות יהודיות מסביב לעולם העלו את הרעיון ונקבעו שיעורים מסודרים.

מיד החלו בהכנת לוחות שנה ללימוד הדף. "אגודת ישראל" הדפיסו גמרות חדשות וכללו בו לוח מסודר כדי להקל על הלומדים.

 

מסכת עירובין, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 95A247)

סדרת גמרות נוספות שהודפסו בפיאטריקוב יצאו לאור בפורמט קטן לטובת הנוסעים בדרכים ולטובת תלמידי בית הספר הרוצים ללמוד דף יומי. המדפיסים הסבירו שהדף הרגיל נחלק במהדורה זו למספר חלקים על מנת להקל על סוחרים העסוקים במלאכתם, ושאינם יכולים ללמוד ברצף דף שלם. גם המחיר הוזל במיוחד.

מסכת ראש השנה, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 2000A8393)

 

היו בין הלומדים שחשבו להעמיק יותר בלימוד הדף היומי ולקבוע אותו כלימוד בעיון ולא רק לימוד מהיר ושטחי. בעקבות כך הופיעו קונטרסים וחוברות של תלמידים שכתבו חידושי תורה לפי סדר לימוד הדף.

רבי שמשון פוגלמן, מתלמידי הרב שפירא, הוציא לאור בשנת תרפ"ה קובץ בשם "האשכול", שכלל חידושים למסכת פסחים. בהקדמה הוא מסביר שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית גרמו לירידה בלימוד התורה. הוא קיווה שקבצי "האשכול" יעזרו לפצות על בעיה זו. כנראה שהיו קשיים בהוצאה לאור של הפרסום, כי רק חוברת אחת הודפסה לבסוף.

קובץ "האשכול" (הספרייה הלאומית 6018A2019)

 

לאחר שבע וחצי שנים ולימוד של 2711 דפים, דף ליום, התקיימו ברחבי העולם חגיגות סיום לימוד הש"ס (שישה סדרים של התלמוד הבבלי). האירוע המרכזי היה כמובן בישיבת חכמי לובלין, ושם שרה מקהלת הישיבה בין השאר את השיר "כד יתבין ישראל" שהלחין הרב שפירא בעצמו לכבוד האירוע. התלמידים שרו ורקדו סביב בימת בית המדרש כשגמרות בידיהם.

הרב שפירא היה בנוסף לכל תפקידיו גם מלחין פורה, וחלק משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל עד ימינו.

חלק מהשירים הוקלטו ונגישים דרך אתר הספרייה הלאומית.

הרב מאיר שפירא לא זכה לראות את סיום המחזור השני של לימוד הדף היומי ב-1938. הוא נפטר בגיל צעיר ב-27 באוקטובר 1933 ובסוף שנות ה-50 הועלו עצמותיו לארץ.

 

מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט
מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט (אתר עיתונות יהודית היסטורית)

גם בארץ ישראל למדו יחידים וקבוצות את הדף היומי. לקראת סיום המחזור השני יצאה כרזה הקוראת לציבור להשתתף בלימוד:

בלי הבדל עדה או גיל או כיוון או הכנה, כלכם קרואים להשתתף בלימוד התורה… הרשמו כלכם ללמוד הדף היומי!"

על הכרוז חתומים הרבנים הראשיים אבל גם מספר ארגונים דתיים וחרדים שביום-יום לא היינו מצפים לראות ביחד, כגון בני עקיבא והפועל המזרחי, ולעומתם פועלי אגודת ישראל וישיבת תפארת בחורים.

 

קריאה ללימוד הדף היומי, ארץ ישראל 1938 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

ישיבת חכמי לובלין הוציאה לאור חוברת הכנה לאירוע החשוב שבו ציינו לא רק את חגיגות סיום הש"ס בפעם השנייה, אלא גם את סיום כתיבת ספר תורה שהתחיל הרב שפירא לפני פטירתו וחנוכת הקומה השישית בבניין הישיבה.

חוברת חגיגת התורה (הספרייה הלאומית 47A1573)

 

כמו בכל סיום ש"ס התרחשו אירועים חגיגיים בכל העולם. הרב אליהו רוזן דרש לרגל האירוע בעיירתו אושפיצין הידוע יותר בשמה הפולני – אושוויץ. כמה שנים לפני שנרצחו במקום יותר ממליון יהודים, למדו וסיימו יהודים שם את הש"ס.

את דרשתו העלה הרב רוזן על הכתב בחוברת בשם "פה אליהו". הוא שלח עותק לרב הראשי של ארץ ישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, ובה כתב הקדשה ארוכה. עותק זה שמור היום באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

ספר פה אליהו (הספרייה הלאומית 76A4779)

 

כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוציא לאור הרב אברהם דוד חן בעיר אוסטרוב דו-ירחון בשם "דבר בעתו". כתב עת זה הוקדש ללומדי הדף היומי ובו "חידושים מקוריים ובאורים נחמדים בהלכה ובאגדה… אשר יחדשו (חידשו) לומדי דף היומי דרך למודם במחזור הנוכחי הוא מחזור ג'".

החוברת הראשונה יצאה בחודש שבט תרצ"ט והשנייה בסיוון באותה השנה. העורך לא הספיק להוציא גיליון שלישי בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

דבר בעתו (הספרייה הלאומית 50A845)

לימוד הדף היומי כמעט ופסק ברוב מדינות אירופה בזמן השואה, אבל ברגע שיכלו – חידשו הניצולים את הלימוד גם במחנות העקורים. ניצולים בני ישיבה ולומדי תורה ביקשו לקבל ספרים על מנת להמשיך את לימודם במחנות. על כך כתבנו בכתבה נפרדת. הגמרות שקיבלו מארגון ה-Joint וארגוני סיוע אחרים כללו גם לוחות לימוד לפי הדף היומי. מכיוון שלא ידעו כמה זמן הם צפויים להישאר במחנה, בחלק מהמקרים לוחות הלימוד הוכנו עד לשנת 1951.

 

מסכת תענית, הדפסה מיוחדת לניצולים במחנות העקורים עם לוח הדף היומי (הספרייה הלאומית 49A236)

 

באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית קיימות כרזות רבות הקוראות להשתתפות בלימוד ובסיומי הש"ס מטעם ארגונים ומוסדות שונים:

חגיגת סיום הש"ס 1968  (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

חגיגת סיום הש"ס 1975 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

מ-1923 ועד היום הצעתו של הרב מאיר שפירא מלובלין רק ממשיכה לגדול. עלוני לימוד ומהדורות מיוחדות של גמרות לטובת לומדי הדף היומי יוצאים לאור. הלומדים מגיעים מכל המגזרים, ושיעורים קבועים נפתחו גם בבתי מדרש וגם במקומות עבודה כמו משרדים, מפעלים וחברות היי-טק. אתרי אינטרנט רבים מציעים שיעורים לצפייה והאזנה כמעט בכל שפה.

בסיומי הש"ס של המחזורים האחרונים התקבצו המונים בארץ ובעולם באולמות ענק ובאצטדיונים לרגל חגיגות הסיום ותחילת המחזור החדש. ב-2012, עם סיום הסבב הקודם, הגיעו 100,000 לומדים וחוגגים לאצטדיון Metlife בניו ג'רסי. אירועים דומים התקיימו באצטדיון יד אליהו בתל אביב וטדי בירושלים.

בשבת הקרובה, ז' טבת תש"ף (3.1.20), יסתיים לימוד 2711 דפי הש"ס בדף היומי בפעם ה-13 מאז שהעלה רבי מאיר שפירא את הרעיון לראשונה, ומיד ביום ראשון יתחילו הלומדים מההתחלה ויפתחו… דף חדש.

מול המונופול הרבני: "מכתב אהבה" לנאורות האירופאית

חיבור אחד של הוגה יהודי בשם יצחק וצלר חושף כמה עשרות שנים לפני עלייתה של תנועת ההשכלה את סיבות העומק שעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים"

שער היצירה "ליבעס בריף", מאת הסוחר-נוסע יצחק וצלר. בין אוספי הספרייה הלאומית נשמר אחד משמונת כתבי היד היחידים של היצירה.

תנועת ההשכלה האירופית הייתה תנועה שחצתה את העולם היהודי ופירקה סופית את המונופול הבלעדי של היהדות הרבנית. בתולדותיה המיתולוגיים של ההשכלה נזכר משה מנדלסון בתור גיבור העל (או הנבל האולטימטיבי) שהוציא את עם ישראל מבורותו (או שיקע אותו עמוק בחטא), זה שפרץ את חומות ארון הספרים התורני (או זרק את התלמוד והמשנה עבור ספרות חול וכפירה). האמת, כרגיל, מורכבת יותר.

בשנת 1749, שנתיים לפני מותו, השלים יצחק וצלר את כתב היד של חיבורו הגדול, "ליבעס בריף", אשר ניתן לתרגמו לעברית כ"מכתב אהבה". בתור מי שהתפרנס כסוחר-נוסע במרבית מדינות אירופה, ראה עצמו וצלר מוסמך לתצפת ולבקר מבפנים את החברה היהודית-אירופאית. היות שהבין היטב שרבים מקוראיו יסלדו אוטומטית מהמסר שלו, הקדים כל משפט ביקורת בביטוי "בעוונותינו", במטרה להראות לקוראים שהוא חלק מהחברה אותה הוא מבקר.

 

הקדמת היצירה "ליבעס בריף" מרתק לראות שאת שמות הפרקים כתב וצלר בעברית, בעוד היצירה עצמה נכתבה ביידיש

 

למרות שניכרת בקיאותו של וצלר בספרות התורנית, הוא מרחיק את עצמו במודע מכל שיוך עם האינטיליגנציה היהודית של תקופתו: הרבנות. הוא בחר לחבר את "עמודי עולם" ביידיש, ולא בעברית, שנחשבה לשפת הקודש והאצולה הרבנית, מתוך שאיפה לפנות באופן ישיר לכלל החברה היהודית. הוא אף הרחיק לכת ובחר להכליל בפנייתו גם את נשות הקהילה: הוא ביקר את הגברים היהודים על שמנעו כל אפשרות להשכלה מנשות הקהילה, וקרא להם למהר וללמד את בנותיהם עברית ותורה.

 

דוגמה נוספת לשימוש בעברית ויידיש ביצירה

 

הדרת הנשים בקהילה היהודית סימלה עבורו לא רק את השחיתות המוסרית של יהדות אשכנז, אלא הייתה בעיניו סימפטום לחולי עמוק בהרבה: רמתם הירודה של מייצגי היהדות. הוא תקף במילים חריפות את העליבות והרדידות של הרבנים בקהילות שפגש והאשים אותם בלעג המוטח ביהודים כולם על ידי הנוצרים. בדומה למשה מנדלסון ממשיכו, וצלר ירא השמים לא קרא לזנוח לחלוטין את הלימודים התורניים, שהיו מנת חלקם של כל צעיר יהודי, אלא לשלבם עם היכרות מעמיקה של החידושים המדעיים והפילוסופים של עידן הנאורות.

"עמודי עולם" מייצג את אחד הניסיונות הראשונים והנועזים בפריצת חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם. הפחד העמוק מההשלכות האיומות שעלולות להיות מנת חלקם של פורצי החומות הבאים – ערעור האמונה הדתית ושקיעה בכפירה – היה הסיבה העיקרית שבגללה יצאו רבנים רבים ומכובדים נגד הלימוד הזה. ביקורת זו איננה מפתיע.

מה שחשוב יותר מהביקורת האוטומטית שהוטחה בספרו (ביקורת אותה צפה וצלר עצמו) אלו הם רגשות האשם שמצליח וצלר לעורר ברבים מקוראיו: מספר עשורים לפני השבר הגדול שתביא ההשכלה לחיי יהודי אירופה, חושף חיבורו של וצלר בצורה כנה כמה מהסיבות העיקריות לאותה מהפכה: הרצון לשקם את כבוד היהדות והיהודים והכמיהה הבלתי נשלטת לידע המסעיר שחשפו ופיתחו הוגי הנאורות האירופית. ​

 

המתיוונים מגיעים לתל אביב

מכתב גלוי שנשלח ב-1922 לעיריית תל אביב דורש: הסירו את פסלי הנוי בקרבת בית הכנסת הגדול!

"אפרודיטה מקנידוס", הפסל היווני פרקסיטלס, המאה הרביעית לספירה

מאות שנים לאחר שפרץ מרד החשמונאים בעקבות הצבת פסל של ראש פנתיאון האלים היווני זאוס בבית המקדש, ואנו מוצאים במשנה סיפור התמודדות נוסף עם תרבות יוון: סיפור הצבת פסל אפרודיטה אלת האהבה בבית המרחץ בעכו. רבן גמליאל, שהיה פוקד בקביעות את המרחץ, הפתיע מתרחץ נכרי בשם פרוקלוס בן פלוספוס, כשהסביר לו שלמרות הכתוב בתורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח), אין ברחצה בקרבת הפסל מעשה עבודה זרה כי "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי" – ומוסיף, "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ".

כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, ותושביה של תל אביב נאלצים להתמודד עם מקרה דומה, הפעם כזה שמגיע מגבולות היהדות. השנה היא 1922/ תרפ"ב ומכתב גלוי נשלח לעיריית תל אביב הצעירה. וכך נפתח המכתב:

אחדים מאתנו עברו בשבת זו לטיול לכבוד שבת, ברחוב אלנבי ובעמדנו ברגש של קדושה ושמחה אין סוף, בראותנו את הבנין הנהדר של בית הכנסת, ההולך ונבנה המשמח אלקים ואנשים ביפיו והלב מתמלא גיל וחדוה, ותקוה לאשר לאומי גשמי ורוחני גם יחד.

"לא תעשה לך פסל! מכתב גלוי לעירית תל-אביב", להגדלה לחצו על התמונה

הסצנה הכה יהודית-ציונית הזו הופרעה עד מהרה "בראתנו פתאם על שער הבית היפה של המנוח פחטר, פסלים ברוח יוני אמתי שהאליליות בולטת מכל קוויהם ואחד מהנוכחים הזכיר לנו שכתוב בעתונים, כי יעשו גם טקס וחגיגה בגלוי הפסלים כנהוג אצל אומות העולם".

ומתי בחרו המתיוונים החדשים להציב את הפסלים בקרבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, בליבה של העיר העברית הראשונה? "ודוקא בשבוע זה, שבו חל שבעה עשר בתמוז יום שבו נשתברו הלוחות מפני …" – בנקודה זו לא פירטו מחברי המכתב, אבל ברור שהכוונה היא לעבודה זרה, עבודת העגל.

אפשר בקלות לשער כיצד המכתב הקצר שלפנינו, שנתלה ככל הנראה ברחבי העיר כולה, הוא חלק ממאבק שהתקיים – ועדיין מתקיים – על אופיה של ארץ ישראל המתחדשת והתנועה הציונית הקורמת ערים, קיבוצים ומושבים בכל שטחיה. מתנגדי הצבת הפסלים לא מעמידים את עצמם כנגד שיבת עם ישראל לארצו, להפך – הם מנסים להשפיע עליה מבפנים. המסר שלהם ברור: "דעו נא אדונים, כי בזה שתחקו את מעשי הגוים לא תמצאו חן בעיניהם, כקוף בפני אדם תחשבו".

בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, תל-אביב, מתוך אוסף לנקין, אוניברסיטת פנסילבניה

ההתנגדות לפסלים היווניים, מיהרו מחברי המכתב להבהיר, אינה מהווה התנגדות לאומנות בכללה. למעשה, כתבו, "אם אין עבודה לפסלים הנכבדים פה בארצנו, יפתחו נא אמנות יהודית אמיתית כמו גפן של זהב שהיתה במקדש וציצים ופרחים וכדומה. אבל" וכאן נחשף הפחד האמיתי שלהם, "לא צורות אדם ולא צורות אלילים קדמונים או חדישים".

כותבי המכתב ראו עצמם כממשיכיהם הישירים של המכבים ("דעו נא, כי ישנם עוד נכדים למכבים!") וכמתנגדים להתיוונות ולהתבוללות – שתי מילים המשמשות באותה המשמעות במכתב.

החתומים על המכתב לעירייה

ומה ייעשו אם לא תשמע העירייה בקולם ותפעל להסרת הפסלים? גם לזה נמצאה תשובה. בסוף המכתב כתבו: "אם לא תתחשבו עם דרישתנו זאת שהיא דרישת הקהל היהודי הרחב, דעו-נא כי לא נחריש בשום אפן, ונשתמש בכל האמצעים (החוקיים) עד שנכריע את התבוללות המכוערה הזאת ועד שנבער את הפסלים ממחננו, וכמו אליהו הנביא בשעתו נגיד לכם: למה אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם שייכים אתם לעם ישראל לכו ברוחו ובמנהגיו, ואם להתבולל חפצתם למה באתם הנה? ואם תאמרו הלא זה רק לנוי נעשה, דעו נא כי נוי זה חרפה הוא לישראל".

המכתב הגלוי התפרסם ב"הארץ", 19 ביולי 1922. לכתבה המלאה לחצו על התמונה

הפחד מ"התיוונות" מלווה את עם ישראל מאז המפגש הראשון שלו עם תרבות יוון הקלאסית. משמעותו המקורית של המושג הייתה אדם יהודי המקבל עליו את התרבות היוונית השולטת (ומאוחר יותר, הרומית) ובכך זונח את דת אבותיו או – אפשרות שכיחה יותר – משלב אלמנטים "זרים" מתרבות יוון בתוך היהדות. ברבות השנים ובדעיכת תרבות יוון ורומי, הפך המתיוון, פוטנציאלית, לכל אדם המאמץ לעצמו סממנים שונים מתרבויות העולם במחיר השמירה הקפדנית על כל תג ותג של ההלכה היהודית.  גם אם זה אומר, כפי שראינו, הצבת פסלי נוי בחצר ביתו, והרי הדיבר השני – וזאת לא הזכירו מחברי המכתב – אוסר במפורש על עשיית פסל וכל תמונה.

 

כתבות נוספות

ההורוסקופ העברי הראשון!

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים