החיפוש אחר קמע בדוק ומוכח, כזה שעל כוחותיו העל-טבעיים יוכל המשתמש להסתמך בבטחה, הוביל את קוני הקמעות להעדיף נוסחאות קבועות ומוכרות המופיעות על הקמעות שרכשו. היות שהקמעות הנפוצים ביותר הידועים לנו הן הקמעות להגנת היולדת, אפשר לשער ששלושת המלאכים המעטרים את סוג הקמעות הזה הם מהדמויות הנפוצות ביותר בקמע העברי. שמם: סנוי סנסנוי וסמנגלף.
מהו מקור המלאכים? בספרות חז"ל המקיפה יותר מאלף שנה של יצירה ופרשנות, התפתחו כמה דמויות שטניות הפועלות ללא הרף כדי לחזק את אחיזת הרע בעולם. ראש וראשון לשדים התלמודיים הוא סמאל, המכונה לא פעם בלשון נקייה בשם "סטרא אחרא" – הצד האחר. הוא נחשב לשרו של עשו הרשע, ובספרות התלמודית מרבית חטאו היא בניסיון להכשיל צדיקים.
מסוף תקופת התלמוד יזוהה סמאל כמקור כל רע, ובשליחותו מוכרע הטוב האנושי. עזר כנגד סמאל היא אשתו לילית. הזיווג המפלצתי הזה נוצר ככל הנראה במאה השלוש-עשרה, אז הוצמדו השניים עד שנעשו לכוחות השליטים בתחום הטומאה.
במיתולוגיה היהודית נחשבת לילית אשת האדם הראשון, שסולקה מצידו בטרם הספיקה ללדת לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, מתנכלת לילית לרך הנולד וליולדת. שני תפקידים עיקריים לשדה: חונקת ילדים רכים בשנתם, ויצור מיני המפתה גברים לשכב איתה – מן הזרע היוצא לבטלה מתעברת לילית ויולדת בנים חורגים דימוניים. בנקודה זו נכנסים שלושת המלאכים לתמונה.
בחיבור "אלפא ביתא דבן סירא" בן המאה העשירית לספירה מופיע סיפור היחסים בין האדם הראשון ללילית, הנזכרת כמי שנבראה (כמו האדם הראשון) אף היא מעפר, "ומשום כך" משער החוקר יוסף דן, "ראתה עצמה כשווה לו בכל".
כיצד התבטאה תחושת השוויון? לילית ראתה עצמה כמי שרשאית לעזוב את בעלה, ובשעה שהוא סירב "לקבל גזירת שוויון זו בחיי המין שלהם" – כשהכוונה כנראה לכך שרצתה להיות מעל בעלה בזמן יחסי המין, "פרחה לה ונמלטה לו".
המלאכים שנשלחו להשיב את האישה לבעלה היו סנוי, סנסנוי וסמנגלף. השלושה לא הצליחו להשיב את לילית לבעלה. היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה את ההבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חווה.
הבטחה זו היא היסוד לקמע המפורסם המשמש יולדות ונולדים עד היום, והחיבור "אלפא ביתא דבן סירא", הפך את 3 המלאכים לפופולריים, זאת לצד איורים של דמותם המופיעים בקמיע.
עלי יסיף שחקר את סיפורי בן סירא בימי הביניים, טוען כי מנהג כתיבת קמיע עם שמות המלאכים, היה קיים עוד קודם למאה ה–8, והסיפור המובא בו נועד לנמק מנהג קיים. כך גם לגבי סיפורה של בריאת לילית כאישה הראשונה ובריחתה מאדם. נראה שאלו היו ידועים עוד לפני שפרצו לתודעה בעקבות סיפורי בן סירא.
שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בולמים את פעולותיה של לילית. הם עושים זאת בעזרת הטקסט הכתוב ובעזרת מוטיבים גרפיים של דמות המלאכים. עוד נוסף לקמע זה מוטיב ווקאלי מאיים, הנובע מעצם צליל האונומטופיאה היוצר חיקוי של קול טבעי, המהסה ומזהיר את לילית כלחשוש הנחש או כרחש האש, לבל תתקרב אל היולדת או אל תינוקה.
החזרה המרובעת על הצליל סנסנסנסמ, מחדדת את תנועת הצליפה השורקנית של פעולת האיום.
שמם של סנוי וסנסנוי חוזרים ונשנים בעברית מן המאה הראשונה לספירה, וניתן למצוא אותם גם בקערת השבעה שנמצאה בחפירה בניפור.
בקערת ההשבעה הנמצאת אצלנו בספרייה שנכתבה בעת העתיקה, לפני סיפורי בן סירא מימי הביניים, ניתן למצוא את הנרטיב של הקמיע להגנה על היולדת. בקערה זו שנכתבה על ידי סופרת בשם דוכתיש בת בהרוי מסופר על דמות בשם שממית, אם לשנים עשר בנים שנהרגו בידי שד אלים בשם סידרוס .(Sideros)שממית בורחת מפני השד אל הר מבודד שעליו היא בונה בית מבוצר. ארבעה אורחים מגנים על שממית מפני השד. שמות שלושה מהם הם: סוני, סוסוני, סניגלי. כמו שניתן לשמוע, הצליל השורקני של סנסנסנסמ בשמות האורחים שומר על הצליל המקורי.
בגרסאות נוצריות של קמעות להגנה על היולדת, הכוחות העוזרים מכונים קדושים. מבחינה אטימולוגית ניתן לעקוב אחרי שינויי שמות המלאכים שהתגלגלו לאורך שנים והשתנו כדי להתאים עצמם לכל תרבות שאמצה אותם, וכך – סנוי הפך לקדוש Sisoe, סנסנוי ל-Sisynios וסמנגלוף מופיע כ-Synidores.
לקריאה נוספת
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך ג'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט
שדים, רוחות ונשמות: מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום (בעריכת אסתר ליבס), הוצאת מכון בן-צבי, תשס"ד
דורית קידר, מי כתבה קערת השבעה, הוצאת אדרא, 2019
כתבות נוספות
לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית
