בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

השאלה מה יהיה המנונה של מדינת ישראל מעוררת ויכוחים גם היום. מתברר, שבאמצע המאה ה-20 היה קשה להסכים על המנון גם לעם היהודי לבדו

עמית נאור | 09.12.19 |
Share
1

השסעים בחברה הישראלית הם דבר ידוע. אך האם אנחנו באמת חיים בתקופה בה הפילוגים והיריבויות בחברה הישראלית הם אכן הגדולים והחמורים ביותר? זו שאלה טובה. מה שבטוח, חילוקי הדעות בין הצדדים השונים ביישוב לא התחילו עם הקמת מדינת ישראל, ולא חיכו לחנוכת הכנסת כדי לעלות על פני השטח.

הריבים בין זרמים פוליטיים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל השתרעו על שורה ארוכה של נושאים. הויכוח המרכזי היה ויכוח שהחל כיריבות מעמדית והתרחב לאחר מכן גם לעמדות מדיניות ובטחוניות. זהו הויכוח בין תנועת העבודה – שגם שלטה ביישוב מאז שנות ה-30 – לבין הרוויזיוניסטים והמפלגות הליברליות. את גובה הלהבות בין שני המחנות הללו אפשר לאמוד בעזרת סוגיה אחת, סוגיה סמלית אך משמעותית: מה יהיה ההמנון המייצג של היישוב היהודי?

לא תמיד התשובה לכך הייתה ברורה מאליה. יותר נכון לומר שהתשובה הייתה ברורה, אך היו מי שביקשו לערער על הקביעה הזו. "התקווה", או בשמו המקורי "תקוותנו", התקבל כהמנון העם היהודי באופן ספונטני – ללא החלטת ממשלה או צו מלכותי. שירו של המשורר הזוטר נפתלי הרץ אימבר, או יותר נכון, שני בתים מתוכו בשינוי מילים, התפשט בקרב הקהילות היהודיות כאש בשדה קוצים מאז פורסם נוסחו הסופי בשנת 1886. בקשתו של אימבר מבנימין זאב הרצל לקבל את השיר כהמנון רשמי אמנם נדחתה בתחילה, אולם בסוף הקונגרס הציוני השישי פרצו רבים מהנוכחים בשירה ספונטנית של "התקווה". זה היה "קונגרס אוגנדה", ובשירת המילים "עין לציון צופיה" הביעו הצירים את התנגדותם לתוכנית ליישב יהודים באפריקה. מאז, הסתיימו כל הקונגרסים הציוניים בשירת התקווה.

 

1
הרצל פותח את הקונגרס הציוני השני בבזל, 1898. אז עוד לא שרו שם את "התקווה". מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

יחד עם זאת, קבלת "התקווה" לא מעידה שלא היו לו מתחרים. אפילו בשנת 1967 נשמעו הצעות להחליפו ב"ירושלים של זהב", ומעמדו כהמנון הלאומי לא הוסדר בחוק עד שנת 2004. אבל כאן נעסוק במתחרה אחר: השיר "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, המוכר יותר בשם "תחזקנה" בעקבות המילה שפותחת את הבית הראשון.

הימים הם ימי העלייה השלישית, בהן הפך השיר להמנונם של החלוצים ואנשי תנועת העבודה. הוא החל להישמע יותר ויותר בסופם של טקסים, כנסים ובתהלוכות אחד במאי. לאט לאט התגברו הקריאות להחליף את "התקווה" בשיר הזה – שיר שבניגוד לשירו של אימבר מהלל את פעולת החלוצים וקורא לפעולה שתביא להגשמת החזון הציוני. נוסף על כך, הוא נכתב על ידי משורר בכיר בהרבה – מי שיזכה לימים בתואר "המשורר הלאומי". בסוף שנות השלושים הפולמוס כבר חרג מטורי דיעה מנומסים (יותר או פחות) בעיתון.

אם באמצע העשור עדיין נחשב "תחזקנה" להמנון הנוער והתקבל בברכה גם בתנועת הצופים, לקראת סופו התחדדו ההבדלים בין תנועות הנוער של תנועת העבודה לבין התנועות הבלתי מפלגתיות או אלו שהיו קרובות יותר לחוגים הליברליים ביישוב היהודי. יחד עמו התעורר הויכוח על הדגלים שיש להניף באירועים רשמיים כאלו: האם רק את דגל התכלת לבן המוכר לנו, או שמא יש מקום להניף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי? לאט לאט התרבו התקריות בהן ניסו המחנות הניצים להפריע אחד לשני לשיר, או בהן החרימו תנועות מצד אחד אירועים של צד אחר.

 

1
"הבֹקר", 25 באפריל 1938

 

כך למשל בוטל מפקד חגיגי של הקרן הקיימת בעקבות דרישה של חלק מתנועות הנוער להניף דגל אדום. מי שעסק באופן תדיר בסוגיה בתקופה הזו, היה העיתון "הבֹקר", ביטאונה של מפלגת "הציונים הכלליים" – המפלגה הליברלית הבולטת ביישוב שרק כמה שנים קודם לכן איבדה את הבכורה למפא"י. הביטאון לא נמנע מהגברת היריבות בין הצדדים תוך האשמת "השמאל" בנטישת ערכים ציוניים. כך למשל בדיווח על תקרית סמוכה, טען "הבֹקר" כי נציגי תנועות השמאל סירבו לשיר את "התקווה" באירוע מסוים, טענה שהוכחשה לאחר מכן.

 

1
"הבֹקר", 9 בינואר 1939

 

1
"הבֹקר" 15 בינואר 1939

 

בעקבות התקריות ניסו אנשי התנועות השונות להגיע לפשרות מסוגים שונים. לרוב, ועל מנת להימנע מתקריות מביכות, הוסכם שלא לשיר אף אחד מהשירים. יחד עם זאת, אף על פי ההסכמים, הם כנראה לא סייעו לשכך את הרגשות הסוערים. ב"שבוע הנוער" של שנת 1940, אירוע המשותף לכלל תנועות הנוער של היישוב, הגיעו לסיומם הפתאומי מספר טקסים לאחר שחלק מתנועות הנוער "פוצצו" את האירועים בטענה שהסכם "ההמנון והדגל" הופר. חברי תנועות הנוער הימניות עזבו את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם".

 

1
כותרת שהופיעה בעיתון "הבֹקר", 5 ביוני 1940. למאמר המלא לחצו כאן

 

1
"דבר", 7 ביוני 1940

 

1
"הבֹקר", 7 ביוני 1940

מילים רבות נוספות הודפסו בעיתוני היישוב העברי על סוגיה זו לאורך השנים, והיא נמשכה גם בשנות ה-40. בסופו של דבר, ברור לכולם שמהויכוח הזה יצא מנצח ודאי אחד. אך אם אתם בכל זאת מעוניינים לשקוע בדיונים ובתגובות הבלתי נגמרות סביב האירועים הללו – אתן מוזמנות לחפש אותם באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

בונוס לסיום:

אני מוכן להמר די בבטחה שרוב קוראינו הצעירים לא שמעו את השיר "ברכת עם" עד עתה, כפי שאני עצמי לא הכרתיהו עד לא מזמן. עם זאת, ל"תחזקנה" יש דווקא נוכחות מפתיעה בתרבות הפופולרית הישראלית גם היום. "תחזקנה" הוא השיר שאותו מתחיל לשיר סרג'יו קונסטנצה, דמותו המפורסמת של ישראל פוליאקוב מסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", לפני שהוא זורק רימון בסצינה ידועה מתוך הסרט. אפשר לצפות בסצינה כאן:

לקריאה נוספת:

ד"ר גיש עמית, "האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105.

 

כתבות נוספות

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה

תגיות

עמית נאור

עמית נאור, חובב היסטוריה בכלל והיסטוריה ישראלית בפרט, מתעניין כמעט בכל מה שקשור לתרבות הפופ, לפוליטיקה ולספורט. נשוי למעין ואב לאיתמר. המבקרת הכי גדולה שלו היא ג'ונו החתולה.

לכתבות נוספות של עמית נאור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו