איך נוצר הטנגו? היסטוריונים של המוזיקה חלוקים בדעתם, אך הרוב סבורים שהטנגו נולד במאה ה-19 בדרום אמריקה. מקצב הטנגו מגיע ממקצב התופים של העבדים האפריקאים שהובאו לארגנטינה, הנקרא "טנ-גו". ריקוד הטנגו יוחס תחילה לאותם העבדים, ונחשב נחות. בתחילת המאה ה-20 הגיע הטנגו לאירופה, והפך לפופולרי במיוחד בקרב בני המעמד הגבוה, הן כריקוד והן כסגנון מוזיקלי בפני עצמו.
בשלב מסוים מוזיקת הטנגו הקצבית עלתה ארצה, ומלחינים רבים כתבו במקצב זה שירים על זוגיות, תשוקה וגעגועים, וגם על אהבת הארץ. ניתן למצוא שירים עבריים מקוריים, שירים ביידיש וכן שירים שתורגמו מיידיש לעברית.
טנגו עברי
הטנגו המוכר ביותר בעברית הוא, כמובן, "טנגו כפר סבא", אשר כתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי. האזינו לביצוע המוכר של רחל אטאס ותזמורת הבידור:
וכן "חביבי" בביצועה של יפה ירקוני:
גם זוהר ארגוב, "מלך הזמר המזרחי", שר מוזיקת טנגו. האזינו לשיר "כוכבי הלילה" בביצועו:
טנגו יכול להיות גם אינסטרומנטלי ברובו, עם מעט מאוד מילים, כמו "זכריני" שכתב אהרון אשמן והלחין מרדכי זעירא:
טנגו ביידיש
הטנגו נכתב ובוצע גם ביידיש, כמו השיר "איך האב דיך צו פיל ליב" (אני אוהב אותך יותר מדי), שהלחין אלכסנדר אולשצקי וכתב חיים טויבר.
התרמית האולימפית הגדולה של אפרים קישון
קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל הוא גם האיש שלימד אותנו להסתכל על המציאות הרגילה ולצחוק עליה, ולא פחות מזה, לצחוק על עצמנו.
אפרים קישון, שהיגר לשפה העברית והמציא אותה מחדש, היה מאבחן חד-עין לא רק של הישראליות, אלא של המצב האנושי בכלל. בפיליטון שכתב בשנות השישים, ושפורסם בטורו במעריב "חד-גדיא" ואחר כך בספר "באחד האמשים", מתאר קישון איך עסקן ספורט מגלה לו בסוד שישראל, שלא רצתה להפסיד בכל התחרויות באולימפיאדה, שלחה מטיל דיסקוס מחופש לאישה, שיתמודד בתחרות הנשים, יזכה בנצחון בטוח ויקבל את מדליית הזהב למנגינת התקווה.
איש לפידות
"מלווהו של הצוות האולימפי אשר הוזעק הביתה באמשים אלו בנסיבות המשונות ביותר, ישב מולנו וכל כולו אומר ייאוש:
– תקרית בלתי-נעימה בהחלט – אמר – אנו עדיין המומים…
– דבר, אדוני, בשקט – עודדתיו – אני לא אדפיס זאת בספרי "באחד האמשים".
– תודה – כך האיש – אסור שיוודע הדבר. הכוונה שלי לתקרית הדיסקוס. באמת אינני יודע איפה להתחיל? אולי אקדים ואציין, שידענו מראש כי אין לנו כל סיכויים באולימפיאדה. אפס – אמרנו לעצמנו – אי-אפשר להופיע שם, לנגד עיני כל העולם, ולתפוס ב כ ל הענפים את המקומות האחרונים. מה עשינו? אתה מכיר את אלי קימלברג?
– זורק הדיסקוס?
– כן. הוא מחזיק בשיא הישראלי זה 27 שנה. אמנם – קבענו באחת הישיבות – זה אינו מספיק כדי לתפוס מקום ראשון בזירה הבינלאומית, אבל אילו היה קימלברג מתחרה עם נ ש י ם … אתה מבין?
– לא.
– האמין לי, רק אינטרסים של המדינה היו לנגד עינינו. שאפנו לעשות מעט רושם על יהדות הגולה, שיראו מה מסוגל לחולל הנוער הישראלי החסון, הגדל ברוח ספורטיבית מובהקת בהשגחת משרד החינוך בשיתוף פעולה עם מועצת גדולי התורה. קימלברג סירב תחילה, אך תיארנו לפניו במלים ציוריות, איזו הרגשה תהיה לעמוד על דוכן המנצחות… התזמורת מנגנת את "התקווה"… מדאלית-זהב… לבסוף, כשהזכרנו לו שהוא יגור כל הזמן באגף הנשים, הפשיר קימלברג ונתן הסכמתו. כדי להתאימו לתפקידו המיוחד עשינו מאמצים, שעל טבעם אינני חפץ להרחיב כרגע את הדיבור. הוא נראה קצת מוזר, אך נתקבלה על הדעת. לא כל ספורטאית חייבת להיות יפהפיה, נכון? גם את שמו עיברתנו לקודורוב. אילנה קודורוב. תיכננו את המבצע על כל פרטיו בדייקנות רבה. חשבנו שלא יכולה לקרות עוד שום הפתעה. אילנה יצא לרומא, התאכסנה באגף הנשים כסדרו, והתאמנה אתן יום-יום. עד התחרות עצמה איש לא חשד בו. כשיצאה ביום הגורלי לזירה הענקית, הלב שלנו הלם כתוף. אחר כך קרה החרבון…
– נו?
– הוא יצא אחרונה. לא נעים, באמת לא נעים…"
הטור המקורי שפורסם ב"מעריב" בשנת 1960
תמונות נדירות ממשפטו של ג'ון דמיאניוק
חשדו שהוא "איוון האיום" והוא הואשם בפשעי מלחמה נגד יהודים בשואה. ב-1986 הוא הוסגר לישראל והועמד לדין, אבל בסופו של דבר נותרנו עם סימני שאלה במקום תשובות. אלו הן תמונות נדירות מהפרשה שהסעירה את המדינה לפני כשלושים שנה
ג'ון איוון דמיאניוק במעצר בישראל, אוקטובר 1986. צילום: ישראל סמיונסקי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
"בריון פרימיטיבי, עבה רגליים, פרצוף סלאבי, גבוה, זוכה תמיד לטפיחות של הערכה מצד מפקדיו הנאצים. כך אני רואה אותו בחלומותיי. אולי בגלל אכזריותו הרבה הוא נראה לי גדול הרבה יותר ממה שהיה באמת. אולי הוא לא גדול כל כך, אולי הוא בכלל קטן, אבל בזיכרוני הוא ענק כזה ואכזר", במילים אלה תיאר שמואל וילנברג, הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה, את "איוון האיום", השומר הסדיסטי והידוע לשמצה שהפעיל את תאי הגזים.
איוון האיום היה, לפי העדויות של ניצולי המחנה ושל שומרים אחרים, שבוי מלחמה אוקראיני שהנאצים הפכו לשומר במחנה ההשמדה. הוא נהנה להתעלל באסירים ולענותם – היכה אותם בידיו, הלקה אותם ואף חתך בחרב את אוזניהם ואבריהם לפני שנרצחו.
חרף מעשיו הנוראיים, נוכח הכאוס ששרר בסוף המלחמה הוא הצליח לחמוק ולהיעלם מתחת לרדאר. זהותו האמיתית נותרה לא ידועה, ורבים שכחו את פשעיו. אבל בפברואר 1986, יותר מ-43 שנים אחרי פירוק המחנה טרבלינקה, הרשויות בישראל חשבו שהן סוף-סוף הצליחו לתפוס את פושע המלחמה הנמלט.
כשידיו אזוקות, הגיח ג'ון דמיאניוק ממטוס אל על מלווה בשוטרים. לאט-לאט הוא הובל במורד המדרגות אל עבר מסלול הרכב שחיכה לו בנמל התעופה בן גוריון.
"הוא נאצי, הוא רוצח", אמר לתקשורת העולמית שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, ואילו דמיאניוק, באנגלית קלוקלת, ענה לשופט בשימוע "אני לחלוטין האדם הלא נכון. מעולם לא הייתי במקום הזה, זה שכולם אומרים לי, טרבלינקה".
עד להסגרתו, דמיאניוק חי חיים שקטים כמכונאי רכב בעיר קליבלנד, במדינת אוהיו שבארצות הברית, אליה היגר עם אשתו ובתו ב-1952. רק ב-1975 נודע לרשויות האמריקאיות על עברו כשומר במחנה ההשמדה. ניצולי טרבלינקה זיהו את תמונתו כאיוון האיום ("איוון גרוזני" ברוסית), ואזרחותו האמריקאית נשללה. אף על פי כן, חלף יותר מעשור מהרגע שזוהה ועד שהוסגר לישראל.
משפטו של דמיאניוק נפתח כשנה אחרי הגעתו לארץ ואורגן כאירוע תקשורתי. הניצולים העידו מבימת בנייני האומה בירושלים, לשעבר אולם קולנוע, ועדויותיהם המרגשות שודרו בשידור חי בטלוויזיה. העדויות המפורטות הזכירו לרבים את משפטו של אדולף אייכמן שנערך 26 שנים קודם. על מנת להבין את משמעותם של המעשים היה צורך להבהיר את ההקשר במלואו – זו הייתה ההצדקה שניתנה לניהול המשפט באופן כה לא-שגרתי
"מכות קיבלתי ממנו! ראיתי מה שהוא עשה והוא זוכר אותי. נרענן את זיכרונו טוב מאוד והוא יזכור אותי!" העיד בצעקות אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, כשהוא רוכן קדימה מעל דוכן העדים ומישיר מבט אל דמיאניוק. כמה שניות אחר כך מישהו מהקהל קטע את המשך המשפט המתנהל בצעקות "בוז רוצח! בוז רוצח!"
דמיאניוק חי תחת פיקוח הדוק במעצר. שבעה סוהרים השגיחו עליו במשמרות, ותא הכלא הסמוך הוסב לחדר שמירה. הוא הורשה לצאת לחצר מיוחדת שהוקצתה עבורו רק שעה ביום.
בתאו של דמיאניוק בכלא איילון שברמלה הוכנו לו נעליים, נעלי בית, משחת ומברשת שיניים וגם שני ספלים, אחד מהם כחול. לאחר הגעתו, דמיאניוק תלה במקום תמונות, גלויות וקישוטים לחג המולד שמילאו את קירות התא.
בתחילת המשפט עמד בראש צוות ההגנה של דמיאניוק עורך דין אמריקאי בשם מארק אוקונור. בהמשך הצטרף אליו יורם שפטל, דמות ססגונית למדי, שהתפרסם כשייצג בעשור הקודם את מאיר לנסקי, מבכירי המאפיה היהודית בארצות הברית. שפטל כתב על מערכת יחסים "קרובה ומיוחדת במינה"" שלו עם המאפיונר, שביקש לעלות לארץ כדי להתחמק מתשלום מיסים אך נאלץ לחזור לארצות הברית לאחר שבקשתו נדחתה. בספרו "פרשת דמיאניוק" (1993) שפטל תיאר את לנסקי כ"יהודי קשיש חם-לב וחד-מחשבה"".
לאורך המשפט שפטל התעקש פעם אחר פעם שהתמונות שבאמצעותן העדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום אינן מהוות ראייה המספיקה להרשעתו. הוא הטיל ספק רב בעדויות, שבעיניו היו לא מהימנות, ואף הצביע על חוסר עקביות וסתירות בנראטיבים של אירועים שהתרחשו עשורים קודם לכן. כך למשל, התברר שאליהו רוזנברג, אותו ניצול שהעיד במשפט, הצהיר בעבר שלדעתו איוון האיום נהרג כבר במרד בטרבלינקה ב-1943.
יורם שפטל טען שדמיאניוק הועמד לדין ב"משפט ראווה" שהממסד הישראלי אירגן, כדי לחנך את הציבור הרחב על אודות השואה.
השופטים לא השתכנעו.
"אנו קובעים בהחלטיות, ללא היסוס או ספק, כי הנאשם איוואן ג'ון דמיאניוק, העומד לדין בפנינו, הוא איוואן, שכונה גורז'ני (האיום), מפעיל תאי הגז בטרבלינקה, ומבצע מעשי האכזריות וההתעללות", קבע אב בית הדין, השופט דב לוין, ב-18 באפריל 1988. לוין ושני שופטי ההרכב הנוספים, דליה דורנר וצבי טל, קבעו פה אחד שעדויות הניצולים מהימנות, ושיבחו אותם על דיוקם ותיאורם המפורט. רבים מאלו שעלו על דוכן העדים ראו מקרוב את איוון האיום בטרבלינקה וזיהו אותו עם דמותו של דמיאניוק במדי השומר בתמונה שהוצגה בבית המשפט.
על דמיאניוק נגזר עונש מוות. רק במקרה אחד הוצא לפועל עונש שכזה על ידי בית משפט אזרחי בישראל – במשפטו של אייכמן.
נקודת המפנה הגיעה במהלך ערעורו של דמיאניוק. ב-1991 הופיעו ראיות חדשות – מסמכים שהכילו עדויות של עשרות שומרים ששירתו בטרבלינקה. 21 מתוכם, שנשפטו בברית המועצות, זיהו אדם בשם איוון מרצ'נקו בתור איוון האיום. שמו של דמיאניוק לא הוזכר. מרצ'נקו תואר כבעל צלקת גדולה ואלכסונית לאורך הלחי, שיער כהה ועיניים חומות. לפי העדויות, כשהיה בטרבלינקה כבר היו לו שלושה ילדים. לדמיאניוק היו עיניים כחולות-אפורות ושיער בלונדיני. פניו היו חלקות, ללא צלקות. ילדיו נולדו רק שנים מאוחר יותר. התמונה של מרצ'נקו הוצגה אף היא כראייה בבית המשפט, והיה ברור לכל שמדובר בשני אנשים שונים.
הפעם האחרונה שבה מרצ'נקו נראה בין החיים הייתה ב-1945, ולא היה ברור מה עלה בגורלו.
הפעם הרכב השופטים קבע שהראיות מהוות ספק סביר. הערעור נמשך כשנתיים נוספות, אבל ב-29 ביולי 1993 מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, הקריא את פסק הדין והצהיר כי "איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה. מידה ראויה היא זו לשופטים, שאינם בוחנים כליות ולב, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות. תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."
דמיאניוק שוחרר ממעצר והורשה לחזור לביתו שבארצות הברית, אבל תעלומה אחת מוזרה נותרה בלתי פתורה.
ב-1951, בטופס ההגירה שלו לארצות הברית, דמיאניוק כתב ששם נעוריה של אימו הוא "מרצ'נקו". לטענתו, הוא שכח ששמה היה למעשה "טבצ'וק", וכתב במקום זאת שם משפחה אוקראיני נפוץ. השופטים המבולבלים העירו על כך שהשאלה אינה מה היה שמה האמיתי, אלא מדוע הוא כתב בטופס ששמה היה מרצ'נקו.
במאי 2009, דמיאניוק הוסגר פעם נוספת – והפעם לגרמניה. הוא הורשע שוב, אך הפעם לא בפשעים הקשורים לאיוון האיום או לטרבלינקה, אלא באשמת סיוע לרצח של כ-27,900 יהודים, כשומר במחנות הריכוז וההשמדה סוביבור, מיידנק ופלוסנבירג. הוא שוב ערער על פסק הדין ובמרץ 2012 מת בגרמניה בגיל 91, לפני שהתקבלה החלטה בערעורו. כתוצאה מכך, דמיאניוק מת בחזקת זכאי, לפי החוק הגרמני.
עם תחילת הנסיגה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית מצפון אפריקה, מיהרו יהודי מרוקו ואלג'יריה לחבר ולהדפיס שורה ארוכה של פיוטים, שירי הלל ופארודיות על שאיפות הכיבוש של הפיהרר.
בשמונה בנובמבר 1942 פלש צבא ארה"ב לקזבלנקה שבמרוקו במבצע 'לפיד'. ההשפעה הגרמנית על צפון אפריקה התקרבה לקיצה. בפיקודו של הגנרל והנציב העליון של מרוקו פאול נוגס נאבקו כוחות צבא צרפת בכוחות המשחררים. הם החזיקו שני ימי קרבות עד שנכנעו. חיילי ארצות הברית נכנסו לקזבלנקה ב-11 בנובמבר והתקבלו בתשואות על ידי יהודי העיר.
לא עבר זמן רב עד שיהודי צפון אפריקה מצאו את הדרך לחגוג את מה שראו בו 'נס ההצלה' מידיי הצורר הנאצי והצורר האיטלקי: פיוטים, שירי הלל ומגילות המכוונות לשים את הפיהרר ואת הדוצ'ה ללעג.
ההשפעה הנאצית מגיעה לצפון אפריקה
"המלחמה המדומה" בין צרפת לגרמניה הסתיימה ב-10 במאי 1940 עם פלישתה של גרמניה הנאצית לצרפת וארצות השפלה. קו מז'ינו – מערך הביצורים האימתני שהעמידה צרפת נגד אפשרות של פלישה גרמנית – התגלה כחסר תועלת מול הווארמכט המתקדם דרך הרי הארדנים. תוך חודש וחצי איגף הכוח הגרמני את ביצורי מאז'ינו, כבש את פריז והכניע את האויבת הוותיקה – צרפת.
צרפת חולקה בין אזור הכיבוש הגרמני ובין מדינת בובות בחסות ממשל וישי – אשר נקראה על שם עיירת הנופש שבה הוקמה ממשלת משתפי הפעולה בראשות המרשל אנרי פיליפ פטן.
ככל שהתבססו הכיבוש הגרמני מחד גיסא ושיתוף הפעולה הצרפתי מאידך גיסא הלך והורע מעמדם של כל יהודי האימפריה הצרפתית. החוקים האנטי-יהודיים הראשונים חוקקו בשלושה באוקטובר 1940. תוך חודשים ספורים הוקמה לשכה מיוחדת לענייני יהודים. הסולטאן של מרוקו התבקש ליישם את חוקי הגזע החדשים כנגד יהודי הממלכה, ולמרות שראה בהם פגיעה בנתיניו החוקיים ובכלכלה המרוקנית – נענה למרבית הצווים והאיסורים החדשים. באלג'יריה הוקם משרד להפקעת נכסים יהודים, תלמידים יהודים הורחקו ממוסדות החינוך ופורסמו מכסות הקובעות את האחוז המותר של השתתפות יהודים במקצועות החופשיים ובמוסדות להשכלה גבוהה. ברחבי לוב ותוניסיה הוקמו מספר מחנות מעצר בהם הועבדו היהודים בפרך. אולם רק בתוניסיה נתקלו היהודים בשלטון גרמני ישיר, שלמרבה המזל לא האריך ימים.
קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק[ו]ללה
עם שחרורה של מרוקו ב-11 בנובמבר 1942 ממלתעות שלטון וישי, התחלפו הפחד והמועקה בפרץ אדיר של שמחה: יהודי מרוקו חיברו פיוטים, שירי הלל ופארודיות על ספרי קודש ותפילות מוכרות ושיבחו בהם את המלחמה הצודקת של בעלות הברית באויב הנאצי והאיטלקי. כבר ביום השחרור חגגו יהודי קזבלנקה את חג הפורים בקריאת "מגלת היטליר" שחיבר המורה לעברית פ' חסין.
המגילה, אשר נכתבה כפארודיה על מגילת אסתר, נכתבה כולה בעברית. מחברה סוקר את מאורעות המלחמה מעלייתו של "הקאפוראל המושל על כל גרמניא" ועד כניסת האמריקאים למלחמה "ויבואו לעזרת בריטאניא". את המגילה מסיים חסין באזכור עשרת בני המן: היטליר, מוסוליני, הימליר, גורניג, גובילס ועוד.
חסין לא היה היחיד שבחר לחגוג את ניצחון בעלות הברית באמצעות שימוש בטקסט דתי ידוע: מחבר "מעאודע פלחן די מי כמוך עלא היתליר" (סיפור בלחן 'מי כמוך' על היטלר) מתבסס אף הוא על חיבור יהודי מוכר: פיוט 'מי כמוך'. כל המעיין בו מגלה שהוא נכתב בעוד המלחמה משתוללת באירופה.
החיבור מכיל שני חלקים מובחנים: ראשית, סיכום מעשה הניצחון המתבסס על הפיוט המוכר:
מי כמוך אב הרחמים – ואין דומה לך חי העולמים –
כי חסדיך מרובים – רחום וחנון ה' :
אדון חסדיך אזכור – תמיד בכל דור ודור –
ולעד לא אגמור – תהלות ה' :
בימי היטליר האכזר – רצה לאבד העם הנפזר –
כי כן משפטו גזר – גמולו ישלם ה' ;
גמלנו טובו כפלים – בביאת האמיריקאים –
באלף תשע מאות ארבעים ושתים – בשמונה לנובאמר אשירה לה'
חלקו השני של החיבור הוא ה"מעאודע" – סיפור ארוך בערבית-יהודית על כיבושיו האדירים של היטלר ונסיגתו מצפון אפריקה. הוא מסתיים בתפילה לאל שיעמוד לצד בעלות הברית ויאפשר להן לנצח את היטלר ולשוב הביתה בשלום: נטלב מן רב למולא/ יפך אדניא מן האד לבלא/ ויקררבלנא לגאולה/ אמן יא רב לעאלמין. ובתרגום לעברית: אבקש מאל עליון, שיציל את העולם מצרה זו, יקרב לנו את הגאולה, אמן! אדון העולמים.
לא לחלוטין ברור מתי התפרסם חיבור מרתק נוסף: "קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק[ו]ללה". העובדה שהמחבר כלל לא מודע לשואה המתחוללת (כפי ששני המחברים הקודמים לא היו מודעים לה) מעוררת את ההשערה שהחיבור נוצר ממש לקראת סוף המלחמה או מיד לאחריה. מדובר ביצירה פארודית דו-לשונית שהתפרסמה בעברית ובערבית-יהודית החוגגת את היללות וזעקות האימה הבוקעות מבירות מדינות הציר המפסידות.
על היהירות הרצחנית של גרמניה כותב המחבר:
אוי כי גדול מִנְשׂוֹא עֲוֹנָי
כי בטחתי ברוב נשק ואוני
כליון קראתי על הפולני
אבדון לאירופא המהוללה"
לבסוף צלחו בעלות הברית במאבקן הצודק:
"העם הבריטי וארצות הברית
יצמיתו כל תנועה היטלרית
(…)
היטליר ומוסוליני שמם ימח
ותבל כולה תגיל ותשמח
חרב לא יִרָאֶה עוד ורומח
ובת יהודה תרון בצהלה
החיבור האחרון שלפנינו "מגלת המלחמה וישראל" נכתב בסוף המלחמה ומי שכתב אותו היה מודע למאורעות ולזוועות שקרו בה. זה חיבור נוסף בסגנון מגילת אסתר שמכיל כותרת משנה שמסבירה היטב את תוכן המגילה: 'היסטוריה של המלחמה משנת 1939 עד 1945; נצחון בעלי הברית והרוסים האדירים על הגרמנים והפשיסתים [הפשיסטים], נפילת גרמניה והיטלר האכזר המן השני יש"ו [ימח שמו וזכרו]".
יצחק הלוי, מחבר מגילה זו, ראה בכניסת בעלות הברית למרוקו נס בעל חשיבות יוצאת דופן. הוא הרגיש צורך עמוק לחבר מגילה זו: "בשביל שיבינו את התוכן ועניין הנס הגדול שנעשה בימינו באחד עשר בנובמבר שנת 1942 על ידי האמריקאים והאנגלים שהצילונו מיד היטלר האכזר (…) ובאמת ראינו שהנס נעשה לנו במרוקו ואלזיר (אלג'יר) הוא גדול מהנס שנעשה בימי מדרכי ואסתר, שבימיהם המן יש"ו לא זכה לעשות אף מעט מחפצו ורצונו ביהודים."
מבין מילות ההקדמה נוכל להרגיש את הידיעה על זוועות יהודי אירופה ואכן, בתוך המגילה עצמה מתגלה שהמחבר מודע לזוועה במלוא עוצמתה: "אויבינו האכזר שבקש לכלות כל זרעינו חלילה והצליח בראשונה בהריגת כחמשה מליונים מבני עמנו".
גם לנוכח התופת שומר מחבר המגילה על אופטימיות ואמונה באל. הוא מסיים את המגילה בברכה אחרונה: "ברוך שנתן כח ועצמה לבעלי בריתנו להחריב את ערי גרמניה הגאיוניות להשמיד את חייליה העצומים, ולהרבות את חללי הרוצחים הנאצים, ברוך נוקם את נקמתו".
אחרית דבר
עיון במגילות, הפיוטים ובשירי ההלל לאל ולבעלות הברית מלמד אותנו על הזיקה של יהדות מרוקו וכלל צפון אפריקה לגורל היהודים באירופה (וכמובן, לגורלם שלהם עצמם). על אף הנאמנות הבלתי מסויגת שהפגינו יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה ל"פראנצייא, מולאת לחקק ולחורייא" – צרפת, מולדת החוק והחירות (מתוך 'קצידא די היטליר' של מתתיה בן סמחון). היחס הקשה שנתקלו בו בזמן המלחמה מצד שלטונות וישי והאוכלוסייה הערבית סייעו לדחוף רבים מהם לזרועות התנועה הציונית. בסוף יצירתו צירף מתתיה בן סמחון את הבקשה לאל שיאחד את כל עמו בארץ ישראל, שם יוכלו לחיות כבני חורין: "יזמע ישראל כמאלין, פי ארצהום פאליסתין, ונרזעו מן למחררין".
התרגומים בכתבה לקוחים מתוך הספר 'מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים' מאת מיכל שרף. לספר בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו