"בריון פרימיטיבי, עבה רגליים, פרצוף סלאבי, גבוה, זוכה תמיד לטפיחות של הערכה מצד מפקדיו הנאצים. כך אני רואה אותו בחלומותיי. אולי בגלל אכזריותו הרבה הוא נראה לי גדול הרבה יותר ממה שהיה באמת. אולי הוא לא גדול כל כך, אולי הוא בכלל קטן, אבל בזיכרוני הוא ענק כזה ואכזר", במילים אלה תיאר שמואל וילנברג, הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה, את "איוון האיום", השומר הסדיסטי והידוע לשמצה שהפעיל את תאי הגזים.
איוון האיום היה, לפי העדויות של ניצולי המחנה ושל שומרים אחרים, שבוי מלחמה אוקראיני שהנאצים הפכו לשומר במחנה ההשמדה. הוא נהנה להתעלל באסירים ולענותם – היכה אותם בידיו, הלקה אותם ואף חתך בחרב את אוזניהם ואבריהם לפני שנרצחו.
חרף מעשיו הנוראיים, נוכח הכאוס ששרר בסוף המלחמה הוא הצליח לחמוק ולהיעלם מתחת לרדאר. זהותו האמיתית נותרה לא ידועה, ורבים שכחו את פשעיו. אבל בפברואר 1986, יותר מ-43 שנים אחרי פירוק המחנה טרבלינקה, הרשויות בישראל חשבו שהן סוף-סוף הצליחו לתפוס את פושע המלחמה הנמלט.
כשידיו אזוקות, הגיח ג'ון דמיאניוק ממטוס אל על מלווה בשוטרים. לאט-לאט הוא הובל במורד המדרגות אל עבר מסלול הרכב שחיכה לו בנמל התעופה בן גוריון.
"הוא נאצי, הוא רוצח", אמר לתקשורת העולמית שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, ואילו דמיאניוק, באנגלית קלוקלת, ענה לשופט בשימוע "אני לחלוטין האדם הלא נכון. מעולם לא הייתי במקום הזה, זה שכולם אומרים לי, טרבלינקה".
עד להסגרתו, דמיאניוק חי חיים שקטים כמכונאי רכב בעיר קליבלנד, במדינת אוהיו שבארצות הברית, אליה היגר עם אשתו ובתו ב-1952. רק ב-1975 נודע לרשויות האמריקאיות על עברו כשומר במחנה ההשמדה. ניצולי טרבלינקה זיהו את תמונתו כאיוון האיום ("איוון גרוזני" ברוסית), ואזרחותו האמריקאית נשללה. אף על פי כן, חלף יותר מעשור מהרגע שזוהה ועד שהוסגר לישראל.
משפטו של דמיאניוק נפתח כשנה אחרי הגעתו לארץ ואורגן כאירוע תקשורתי. הניצולים העידו מבימת בנייני האומה בירושלים, לשעבר אולם קולנוע, ועדויותיהם המרגשות שודרו בשידור חי בטלוויזיה. העדויות המפורטות הזכירו לרבים את משפטו של אדולף אייכמן שנערך 26 שנים קודם. על מנת להבין את משמעותם של המעשים היה צורך להבהיר את ההקשר במלואו – זו הייתה ההצדקה שניתנה לניהול המשפט באופן כה לא-שגרתי
"מכות קיבלתי ממנו! ראיתי מה שהוא עשה והוא זוכר אותי. נרענן את זיכרונו טוב מאוד והוא יזכור אותי!" העיד בצעקות אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, כשהוא רוכן קדימה מעל דוכן העדים ומישיר מבט אל דמיאניוק. כמה שניות אחר כך מישהו מהקהל קטע את המשך המשפט המתנהל בצעקות "בוז רוצח! בוז רוצח!"
דמיאניוק חי תחת פיקוח הדוק במעצר. שבעה סוהרים השגיחו עליו במשמרות, ותא הכלא הסמוך הוסב לחדר שמירה. הוא הורשה לצאת לחצר מיוחדת שהוקצתה עבורו רק שעה ביום.
בתאו של דמיאניוק בכלא איילון שברמלה הוכנו לו נעליים, נעלי בית, משחת ומברשת שיניים וגם שני ספלים, אחד מהם כחול. לאחר הגעתו, דמיאניוק תלה במקום תמונות, גלויות וקישוטים לחג המולד שמילאו את קירות התא.
בתחילת המשפט עמד בראש צוות ההגנה של דמיאניוק עורך דין אמריקאי בשם מארק אוקונור. בהמשך הצטרף אליו יורם שפטל, דמות ססגונית למדי, שהתפרסם כשייצג בעשור הקודם את מאיר לנסקי, מבכירי המאפיה היהודית בארצות הברית. שפטל כתב על מערכת יחסים "קרובה ומיוחדת במינה"" שלו עם המאפיונר, שביקש לעלות לארץ כדי להתחמק מתשלום מיסים אך נאלץ לחזור לארצות הברית לאחר שבקשתו נדחתה. בספרו "פרשת דמיאניוק" (1993) שפטל תיאר את לנסקי כ"יהודי קשיש חם-לב וחד-מחשבה"".
לאורך המשפט שפטל התעקש פעם אחר פעם שהתמונות שבאמצעותן העדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום אינן מהוות ראייה המספיקה להרשעתו. הוא הטיל ספק רב בעדויות, שבעיניו היו לא מהימנות, ואף הצביע על חוסר עקביות וסתירות בנראטיבים של אירועים שהתרחשו עשורים קודם לכן. כך למשל, התברר שאליהו רוזנברג, אותו ניצול שהעיד במשפט, הצהיר בעבר שלדעתו איוון האיום נהרג כבר במרד בטרבלינקה ב-1943.
יורם שפטל טען שדמיאניוק הועמד לדין ב"משפט ראווה" שהממסד הישראלי אירגן, כדי לחנך את הציבור הרחב על אודות השואה.
השופטים לא השתכנעו.
"אנו קובעים בהחלטיות, ללא היסוס או ספק, כי הנאשם איוואן ג'ון דמיאניוק, העומד לדין בפנינו, הוא איוואן, שכונה גורז'ני (האיום), מפעיל תאי הגז בטרבלינקה, ומבצע מעשי האכזריות וההתעללות", קבע אב בית הדין, השופט דב לוין, ב-18 באפריל 1988. לוין ושני שופטי ההרכב הנוספים, דליה דורנר וצבי טל, קבעו פה אחד שעדויות הניצולים מהימנות, ושיבחו אותם על דיוקם ותיאורם המפורט. רבים מאלו שעלו על דוכן העדים ראו מקרוב את איוון האיום בטרבלינקה וזיהו אותו עם דמותו של דמיאניוק במדי השומר בתמונה שהוצגה בבית המשפט.
על דמיאניוק נגזר עונש מוות. רק במקרה אחד הוצא לפועל עונש שכזה על ידי בית משפט אזרחי בישראל – במשפטו של אייכמן.
נקודת המפנה הגיעה במהלך ערעורו של דמיאניוק. ב-1991 הופיעו ראיות חדשות – מסמכים שהכילו עדויות של עשרות שומרים ששירתו בטרבלינקה. 21 מתוכם, שנשפטו בברית המועצות, זיהו אדם בשם איוון מרצ'נקו בתור איוון האיום. שמו של דמיאניוק לא הוזכר. מרצ'נקו תואר כבעל צלקת גדולה ואלכסונית לאורך הלחי, שיער כהה ועיניים חומות. לפי העדויות, כשהיה בטרבלינקה כבר היו לו שלושה ילדים. לדמיאניוק היו עיניים כחולות-אפורות ושיער בלונדיני. פניו היו חלקות, ללא צלקות. ילדיו נולדו רק שנים מאוחר יותר. התמונה של מרצ'נקו הוצגה אף היא כראייה בבית המשפט, והיה ברור לכל שמדובר בשני אנשים שונים.
הפעם האחרונה שבה מרצ'נקו נראה בין החיים הייתה ב-1945, ולא היה ברור מה עלה בגורלו.
הפעם הרכב השופטים קבע שהראיות מהוות ספק סביר. הערעור נמשך כשנתיים נוספות, אבל ב-29 ביולי 1993 מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, הקריא את פסק הדין והצהיר כי "איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה. מידה ראויה היא זו לשופטים, שאינם בוחנים כליות ולב, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות. תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."
דמיאניוק שוחרר ממעצר והורשה לחזור לביתו שבארצות הברית, אבל תעלומה אחת מוזרה נותרה בלתי פתורה.
ב-1951, בטופס ההגירה שלו לארצות הברית, דמיאניוק כתב ששם נעוריה של אימו הוא "מרצ'נקו". לטענתו, הוא שכח ששמה היה למעשה "טבצ'וק", וכתב במקום זאת שם משפחה אוקראיני נפוץ. השופטים המבולבלים העירו על כך שהשאלה אינה מה היה שמה האמיתי, אלא מדוע הוא כתב בטופס ששמה היה מרצ'נקו.
במאי 2009, דמיאניוק הוסגר פעם נוספת – והפעם לגרמניה. הוא הורשע שוב, אך הפעם לא בפשעים הקשורים לאיוון האיום או לטרבלינקה, אלא באשמת סיוע לרצח של כ-27,900 יהודים, כשומר במחנות הריכוז וההשמדה סוביבור, מיידנק ופלוסנבירג. הוא שוב ערער על פסק הדין ובמרץ 2012 מת בגרמניה בגיל 91, לפני שהתקבלה החלטה בערעורו. כתוצאה מכך, דמיאניוק מת בחזקת זכאי, לפי החוק הגרמני.
כתבות נוספות
המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי
המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני
איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל
עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה
