"אין אני יודע את תולדות אימבר ואת קורות חייו, ומסופקני, אם יש אדם שיודע לספר על אדות אלה, מלבד "אנקדוטות" שהבריות מחבבין אותן כל כך. אך גם התולדה שלו שנמסרה בקיצור בעתונות מעידה עליו כי לא היה ככל האנשים"
(מתוך הספד לנפתלי הרץ אימבר שהתפרסם בעיתון הוילנאי "הד הזמן" בתאריך ה-25 באוקטובר 1909).
יש להניח שמעטים מאיתנו יזהו את האיש בתמונה. גבר מזדקן, בעל שיער ארוך ופרוע, מחזיק כוס משקה בידו האחת, בעוד ידו השנייה אוחזת ב(מה שנראה כ)פנקס כתיבה. מכריו ודאי היו רואים בכך דימוי הולם לאיש שהיה: שיכור תמיד ממילים ומיין. מקל ההליכה השוכב לצדו מרמז אולי על מצבו הבריאותי. רק בדיעבד יוודע לנו שמושא התמונה, אשר צולמה בשנת 1906, יילך לעולמו ממחלת השיגרון כשלוש שנים לאחר צילומה.
ביצת הזהב של אימבר
נפתלי הרץ אימבר היה איש של מעשים נמרצים, לא פחות משהיה אדם של מילים גדולות. לנו הוא זכור בעיקר, ואולי אך ורק, בתור מחבר "התקווה" – השיר מרובה הבתים שחיבר בשנת 1878. אמנם רק בשנת 1933 התקבל "התקווה" בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית, ולימים גם של המדינה שתקים, אך כבר בשנותיו הראשונות זכה השיר למקום של כבוד בישיבות ובהתכנסויות ציוניות רבות. גם עובדה זו לא העניקה למחבר השיר הרבה נחת.
מילות "התקווה" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח. לחצו לפרטים נוספים
אימבר נדד בין מקומות ובין עבודות. ממקום הולדתו בגליציה עבר אימבר לטורקיה, משם יצא בחברת לורנס אוליפט ואשתו לארץ ישראל – רוכש ידידים ואויבים רבים בדרכו. גם פריז ולונדון הגיעו בהמשך. את שנותיו המאוחרות העביר בשכונת לואר איסטר סייד בניו יורק. גם בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי המשיך אימבר לשקוד על טיפוח המוניטין הייחודי שלו. הוא הוכר ברחבי ניו יורק בזכות חרוזיו המושחזים, אך לא פחות מכך – בשל חיבתו לשתייה מופרזת ולנשים.
באמריקה הרחוקה הביע אימבר את מרירותו על התנועה הציונית שהרגיש שזנחה אותו, ובכל זאת המשיך לקחת חלק בשורה ארוכה של כינוסים ציוניים. נדמה שהיה בכוחו של דבר אחד בלבד להעיר את אימבר מתרדמת השתייה שנפלה עליו בכל עת שהיו הדיונים או הנאומים מתארכים יתר על המידה: שירת התקווה. כפי שסיפר ליאו ליפסקי, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, "ובשעה שהקהל שר את "התקווה" עמד (אימבר) על רגליו המתנדנדות וקיבל את מחיאות-הכפיים כמכוונות לו, מתוך חיוך של שביעות-רצון מעצמו, כמו אומר: "אני הוא שהיטלתי ביצת-זהב לו" אותה שעה היה בקבוק-יי"ש מתבלט מתוך כיס מעילו" (מצוטט בספרו של נקדימון רוגל, תיק אימבר).
סיפור פיקנטי אף יותר היה לסופר יוסף אופטושו לספר: במהלך אסיפה ציונית בשנת 1902 בקופר יוניון בניו יורק, ביקש גבר ארוך שיער ותהמוני למראה להיכנס לאולם. השומר סירב להכניסו, והוא – ששמע את שירת התקווה בוקעת מפי הנוכחים, הכריז בהתרסה כי "אתם יכולים להשליך אותי החוצה, אך אתם נידונתם לשיר את שירי".
מותו, כפי שהיו חייו הסוערים, יזכה לפרשנויות שונות. יש שייראו בו סוף בלתי נמנע לחובב השתייה ופורק העול שהיה, אחרים יעדיפו להספיד את הנפש המיוסרת והפיוטית שהובילה את בעליה לחיים של נדודים ומרירות. כך או כך, יאמינו הכל כי מדובר היה בדמות טרגית. כך או כך, ידעו בלי צורך בהסברים שהישגו הגדול (והוא בן 22 בלבד) יזכה אותו בחיי אלמוות.
ידיעה שהתפרסמה בעיתון חרות ירושלים בתאריך ה-28 באוקטובר 1909
המילים הנוקבות שבהם בחר אברהם חיים פרומנסון לסכם את אימבר בהקדמה שחיבר לקובץ השירה האחרון של מחבר התקווה, מלמדות לא מעט על היחס שלו זכה המשורר השתיין: "אילו רק לא היה אימבר, הרע באויבי אימבר, איזה אדם גדול היה יכול להיות". ואכן, קשה לחשוב על אדם ייצוגי פחות שיחבר את ההמנון הנוגה של התנועה הלאומית היהודית. ואולי הבעיה לא טמונה באימבר עצמו, אלא במי שדרשו ממנו לעמוד בסטנדרטים התפורים לאנשים מיושבים יותר. אימבר כנראה אמר את זה טוב יותר מכולם: "אני שותה ואני פורה יותר מהרבה סופרים פיכחים". כפי שמוכיחה תמונה זו, אימבר סירב לזנוח את שתי האהבות הגדולות שלו – השתייה והכתיבה, עד יומו האחרון.
***
כתבות נוספות:
הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"
***
