​רק במקום אחד בתל אביב יכולת לחזות באלתרמן הלום השתייה מתגנב לבית זוגתו באמצע הלילה, בשחקני הקאמרי משיגים ארוחה חצי בחינם ובמשה דיין מפלרטט בזמן שבתו יעל נמצאת בסביבה.

מול אולם מלא בוותיקי קפה "כסית", נזכר המשורר אברהם שלונסקי בלילות הארוכים והפרועים שהעבירו הוא ובני דורו בבית הקפה המיתולוגי:

"ביאליק ובני-דורו ישבו בקפה 'בדר' (ראשי תיבות של: בו דיברו רכילות) ואילו אנחנו, הצעירים, בקפה רייניץ, משם עברנו לקפה 'אררט' (דלפונים היינו ו'אררט' הוא בראשי תיבות: אני רוצה רק טה). אחר-כך חל פילוג בספרות. הצעירים עברו בחלקם ל'קנקן' וחלקם ל'כסית'."

לקראת סוף דבריו, נסחף שלונסקי בנבכי התיאוריה שפיתח וקבע:

"עתה שואלים כולם: מדוע ירדה קרנה של "כסית? משום שגם קרנה של הספרות ירדה. אין כיום סופרים שיטפחו את הספרות ואת… בית הקפה שלהם."

התאריך היה ה-10 בדצמבר 1961, ולמרות שחצקל​ איש כסית​ ימשיך לנהל את בית הקפה עוד שבע-עשרה שנים עד למותו, לנוכח אמירה נחרצת זו הצליח המייסד המיתולוגי של קפה "כסית" רק להשתתק במבוכה, וגם, יש להניח, בעצב ניכר.

אז מה היה בו, בקפה "כסית"? ומדוע לא הפסיקו להספידו עוד בחייו?

 

פריז לעניים

 

בשנת 1935 חברו יחזקאל ויינשטיין, ליובה גולדברג ואילונה מרדכוביץ והקימו בית קפה ברחוב בן יהודה 59. אחד מפוקדיי בית הקפה, המשורר אברהם שלונסקי, היה זה שהעניק לו את שמו החדש – כסית. בתור מנהיג חבורת "יחדיו", החבורה הספרותית הנחשקת של היישוב העברי, סייע שלונסקי בהבאת הקליינטורה הנוצצת: שלונסקי עצמו, לאה גולדברג, אברהם חלפי ונתן אלתרמן היו בין לקוחותיו הקבועים של קפה כסית.

השותפות העסקית בין השלושה הסתיימה בסכסוך וברגשות מעורבים, אבל רוחו של בית-הקפה סירבה לעזוב את יחזקל ויינשטיין. בשנת 1944, כמעט עשור לאחר שנסגר קפה "כסית" הראשון ברחוב בן יהודה 59, פתח ויינשטיין ברחוב דיזנגוף 117 את "כסית" השני.

ההימור הוכיח את עצמו. רחוב דיזנגוף של שנת 1944 בדיוק החל את הנסיקה המטאורית שלו מרחוב נידח בקצה תל אביב, אל מה שהפך ל"מרכז העיר". אנחת רווחה נשמעה ברחבי הבוהמה התל-אביבית והקליינטורה הנוצצת של "כסית" הישן חזרה. הקפה של חַצְקֵל איש כסית (השם החדש שבחר לעצמו ויינשטיין) מיקם את עצמו כאתר עלייה לרגל.

במהלך היום, היה חצקל נעים ההליכות מתהדר בכרסו, מחייך אל באי הקפה ומתפקד כטבח של "כסית". לקראת שעות הערב, ולאחר שהספיק לנמנם על כיסא שהצליח אך בקושי לשרוד את המשקל שהועמס עליו, היה חצקל מתעורר, מיישר את הקמטים בחולצה, מקבל בברכה את האמנים והמשוררים, אנשי הצבא והצעירים שהיו נדחפים למסעדה שהפכה לבית קפה על המדרכה ומנצח ממרחק בטוח על המתרחש.

 

 

היו שראו ביומרה של חצקל להקים מעין "פריז לעניים" יוזמה מגוחכת: מי שמע על בית קפה פריזאי הממוקם בסמוך לפרדסים ושדות? מביני דבר העריכו את בית הקפה דווקא בגלל ייחודו – אפילו בפריז המהודרת לא תמצא את הבוהמה האומנותית והספרותית של צרפת נסובה סביב שולחן אחד הכולל גנרלים ומדינאים מהדרג הבכיר ביותר.

 

 

חצקל איש כסית בירך על כך. הוא ביקש (וקיבל) אישור חריג מעיריית תל-אביב לפתוח את בית הקפה בשעות הקטנות של הלילה לנוחיותן של הדמויות המוכרות של הקפה, ובראשן נתן אלתרמן. המחזה של המשורר המפורסם מדדה הביתה באמצע הלילה, הלום משתייה ומרכילות, נשען על כתפיה של זוגתו צילה בינדר, היה בגדר אוצר לאומי. בין בקבוק שתייה מרוקן לחפיסת סיגריות משומשת, הצליח המשורר גם לחבר כמה משיריו המפורסמים ביותר, שירים שהתפרסמו במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר. מכריו סיפרו שלא פעם ידע אלתרמן על פעולות צבאיות או התפתחויות מדיניות לפני "האנשים החשובים" באמת, בזכות בילויו ב"כסית".

שולחן או שניים משם אפשר היה לפגוש פרצופים מוכרים אחרים: חנה רובינא, מנתחת יחד עם חבריה לתאטרון הבימה את תגובות הקהל בסיומה של עוד הצגה; ניסים אלוני עם סיגריה נצחית בזווית הפה, ואלכסנדר פן מגרש את זיכרון אהבותיו הנכזבות עם משקה. אט אט החלו זורמים לבית הקפה צעירות וצעירים נלהבים שעמלו על הקמת תאטרון הקאמרי. הם קיבלו מחצקל ארוחה חמה בכל עת בתנאי ש"יחזירו מתי שיוכלו".

 

 

וכך עברו שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ביעף. המדינה הוקמה, התרבות העברית שסייעו לחדש כל 'המי ומי' של קפה "כסית" הייתה לתרבות ישראלית. והנה, הגיעו להם שנות ה-60, והביאו עמם רוח חדשה בספרות העברית ו-במסעדנות.

 

 

מאובן ושמו "כסית"

 

הכל התחיל עם פתיחתה של מזללת "קליפורניה" בסמוך ל"כסית". הלקוחות הצעירים יותר (יחד עם כמה מהוותיקים) נטשו את "כסית" עבור מקום עם ניחוח של אמריקה. אחר-כך הגיע לארץ הרוקנרול. מהר מאוד איבדו המשוררים הלאומיים של דור הפלמ"ח מקסמם.

 

 

​אפילו תל אביב, העיר העברית הראשונה, איבדה משהו מהבלעדיות שבה: יונה וולך הצעירה פעלה מבניין קורס במרכזה של ירושלים החצויה, זלדה כתבה שירה דתית מעיר הקודש ודוד אבידן – למרות שפקד בעצמו את "כסית" – חיפש דרכי ביטוי חדשות​ בשירתו.

בשנות ה-60 נעלמו הפרצופים הוותיקים והמוכרים של "כסית". חצקל איש כסית הרגיש נבגד: האיש שנתן את נשמתו לבאי הקפה, שהסכים לקבל מהם אינספור הבטחות לתשלום עתידי (שלא תמיד קוימו), מצא את עצמו מנהל "מאובן חי".

 

 

החוכמה המקובלת לגבי קפה "כסית" משנות ה-60 ואילך הייתה שהזמנים השתנו, ולא לטובה. לא ממש משנה כמה כוסות וכוסיות שתייה הוריקו החבר'ה, לאיזה להט הגיעו הדיונים האמנותיים או פרשיות האהבה שהמשיכו להירקם בקפה "כסית" – באי הקפה ברחוב דיזנגוף לא הפסיקו להעלות בזיכרונם את ימי הזוהר שעברו חלפו להם בשנות ה-50.

 

 

מותו של נתן אלתרמן בשנת 1970 סימל את סופם של ימי הזוהר. ב-1972 חיפש חצקל קונה את לבית הקפה, מה שעורר תרעומת רבה מצד פוקדי המקום. הוא נמלך בדעתו. שבע שנים לאחר מכן הלך לעולמו.

בצעד כמעט חסר תקדים החליט ראש עיריית תל אביב לכבד את לכתו של חצקל איש כסית בטקס הלוויה רשמי. רחוב דיזנגוף נסגר לתנועה, ארונו נישא אל בית הקפה שניהל ומשם יצא מסע ההלוויה אל בית העלמין קרית שאול.

 

"הידיעה אשר 'הסתננה' אלינו כי בקרוב נקבל עיתון משלנו – התקבלה בשמחה ובהרגשה כי עומד להתגשם דבר אשר מזמן חיכינו לו. כשאתה פותח את העיתונים והשבועונים המלאים כיום חומר על 'בחורי ההגנה' ועל 'גיבורי המולדת' ועל 'העומדים בשער' – אתה מרגיש מיד כי אולי יש עניין בעיתונים אלה בשביל האזרחים השקטים בבתיהם – אבל בשביל החברה עצמם אין בהם כל עניין.

אנו זקוקים לעיתון – שלנו – ותפקידו יהיה קודם כל לא לתת 'צמוקים' אלא לבטא את חיינו, לבטא כל חבר וכל יחידה – על העצוב והשמח, על הקשה והנעים."

(מכתבו של "אחד צנחן" אל מערכת עיתון "במחנה")

מה שהחל כעיתון מחתרתי של "ההגנה" אי שם ב-1934, הפך עם קום מדינת ישראל (ואיתה צה"ל) לעיתון הרשמי של צבא העם. חזרנו אל הגיליונות הראשונים של העיתון, ובחרנו כמה ידיעות שהצחיקו או ריגשו אותנו במיוחד. אז מה עניין את חיילי צה"ל בשנת 1948? בערך, מה שמעניין את חיילי צה"ל כיום: אוכל, נשים, בילויים ושקם.

 

כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח

כהיום כן אז: אין כמו "פגישה שכזאת" בשער העיתון כדי להרעיד את לבבות הקוראים.

וזה מה שנכתב מתחת לתמונה המרגשת הזו של "רעות הלוחמים בקרב":

פגישת רעים במשלט הכבוש אי-שם בגליל

בסערת הקרב סברו שהוא נהרג. רעהו הטוב ביכה אותו בלבו. לאחר ליל-קרבות נכבש המשלט מידי האויב – והנה, למרבה השמחה – חי החבר, חי! נפלו הרעים איש בזרועות אחיו – מצהלה, ואושר! את הרגע הזה הנציח הצלם.

 

מטוסינו שבו בשלום לבסיסם

הפצצות מטוסי ישראל בחודש אחד במלחמת השחרור. לגזור, לשמור ולתלות על הקיר.

 

"בנות זה דבר הכרחי במלחמה"

"לפני שהגדוד יצא מכפר א. להתקפה על הכפר ק. הייתה בקרב האנשים הרגשה קשה. אחרי פעולה נועזת לכיבוש הכפר, הם היו עייפים מבחינה נפשית בעיקר. אך מיד הוציאום לפעולת קרב חדשה. אנו, הבנות המעטות שהיו במקום דאגנו להם לאוכל, לצרכים אלמנטריים.

כמו אמהות הרגשנו את עצמנו. והאנשים הודו לנו כל כך מעומק לבם. לפני היציאה בלילה ישבנו ושרנו איתם משיר הארץ והמלחמה. זו הייתה שירה נהדרה. האנשים היו מבסוטים עד אין סוף, והרגשנו, שבזה ששרנו איתם, היינו איתם לפני הפעולה הקשה שעמדו לבצע – מילאנו תפקיד נעלה ורציני!"

(דברי אחת המרואיינות בכתבה "בנות בבסיסים")

סוגיית שירות הנשים בצה"ל עלתה על הפרק בראשית ימי הצבא, המדינה והעיתון. מצד אחד היו תמיד נשים ששירתו במחתרות ובמסגרות לוחמות והגנו על המולדת, מצד אחר הן היו מיעוט בין הגברים הלוחמים ולא היה ברור באלו תפקידים ישרתו.

במשאל החיילים והחיילות "בנות בבסיסים" עלו קולות שונים ביחס לשירות הבנות. הנה כמה מהם:

רב סמלים פלוגתי מספר:

"בנות זה דבר הכרחי במלחמה. ראשית: הן חברה'מניות, לפעמים יותר מהבחורים. ושנית: הן מהוות מספר די רציני, ככוח אדם חשוב ביותר. אצלנו, בתנאי המלחמה שלנו, יש לדעת לנצל אותן בכל השטחים".

מפקדת כיתה:

"האמינה לי, שאינני יודעת מדוע למדו אותי טקטיקה. מדוע? האם אוביל פעם כיתה בקרב?"

טוראית ותיקה:

"לדעתי יש ויש לבנות מקום במלחמה שלנו. יש רק לחשוב מראש איזה תפקידים להטיל עליהן."

והנה קולות נוספים שתומכים בגיוס נשים שמצאנו בכתבה:

זה היה –
ככוס מים למת מצמא,
ככרטיס קולנוע בלי תור,
כטיפת יי"ש לשומר בליל כיפור,
כמשב רוח בסופה מדברית,
כגרעין תירס לצפור קנרית,
כפרס הגרלה פתאומי למך,
כתשלום חודשי לאיש הפלמ"ח
כעוגת קרם מתוקה לזולל,
כזוג משקפיים לפוזל,
כפח בנזין לנהג מיואש,
כלפרה יגעה ריפוד של קש,
כאנחת הקלה של פצוע שהוצא לו רסיס,
כך היה הי חבריא,
עת בנות הגיעו לבסיס!

(מילים: חייל ומשורר אלמוני. לחן: עממי)

כך צמח פטור הזקן

 

בכתבה מיוחדת נדרש "במחנה" לשאלת החיילים הדתיים בצבא, ומביא דוגמאות לאופן שבו המפקדים לא תמיד מתחשבים בחיילים הדתיים: מפקדים ביקשו מחיילים להתאמן בשבת, להתגלח למסדר בשבת ואפילו לבער שדה בשבת. העיתון מדווח גם על מקרה שבו חיילים דתיים שלא היה להם אוכל כשר, נאלצו לאכול מזון יבש במשך שבועיים עד שהגיעו לאפיסת כוחות.

 

מחלקה 3! התייצבו לסרט "אגם הנשים" בפקודה!

מתוך רצון לדאוג לחיילים גם בשעות הפנאי, באו לבקר אותם צוותי בידור, הקרינו לפניהם סרטים ועמלו להשיג הנחות במקומות הבילוי עבור החיילים שבאו לחופשה בעיר או במושבה.

הנה לפניכם רשימת הסרטים הראשונה שפרסמה מחלקת הקולנוע לחיילים:

מהווי צה"ל: קוראים, אוכלים ומעשנים ביחד

אז מה היו עושים החיילים בשעת הת"ש לפני הסמארטפונים? קוראים ספרים, מצחצחים נעליים ונחים באוהל.

 

צה"ל צעד (ועודנו) צועד על קיבתו:

 

חיילינו מדליקים את האש בעת הפסקת האש:

לא על הלחם לבדו יחיה החייל (אלא גם על הבירה והשוקולד)

החיילים הקוראים בעיתון "במחנה" היו גם קהל יעד למיטב המפרסמים ולמיטב המוצרים העבריים שנמכרו להם, איך לא, בקנטינה. הנה כמה מהפרסומות המוכרות למוצרים האהובים:

כמה טוב שבאת הביתה

ולבסוף, ציור של יוחנן בן סימון, על הרגע שכל חייל מייחל לו – לחזור הביתה לחיק משפחתו:

 

"בריון פרימיטיבי, עבה רגליים, פרצוף סלאבי, גבוה, זוכה תמיד לטפיחות של הערכה מצד מפקדיו הנאצים. כך אני רואה אותו בחלומותיי. אולי בגלל אכזריותו הרבה הוא נראה לי גדול הרבה יותר ממה שהיה באמת. אולי הוא לא גדול כל כך, אולי הוא בכלל קטן, אבל בזיכרוני הוא ענק כזה ואכזר", במילים אלה תיאר שמואל וילנברג, הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה, את "איוון האיום", השומר הסדיסטי והידוע לשמצה שהפעיל את תאי הגזים.

איוון האיום היה, לפי העדויות של ניצולי המחנה ושל שומרים אחרים, שבוי מלחמה אוקראיני שהנאצים הפכו לשומר במחנה ההשמדה. הוא נהנה להתעלל באסירים ולענותם – היכה אותם בידיו, הלקה אותם ואף חתך בחרב את אוזניהם ואבריהם לפני שנרצחו.

חרף מעשיו הנוראיים, נוכח הכאוס ששרר בסוף המלחמה הוא הצליח לחמוק ולהיעלם מתחת לרדאר. זהותו האמיתית נותרה לא ידועה, ורבים שכחו את פשעיו. אבל בפברואר 1986, יותר מ-43 שנים אחרי פירוק המחנה טרבלינקה, הרשויות בישראל חשבו שהן סוף-סוף הצליחו לתפוס את פושע המלחמה הנמלט.

כשידיו אזוקות, הגיח ג'ון דמיאניוק ממטוס אל על מלווה בשוטרים. לאט-לאט הוא הובל במורד המדרגות אל עבר מסלול הרכב שחיכה לו בנמל התעופה בן גוריון.

"הוא נאצי, הוא רוצח", אמר לתקשורת העולמית שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, ואילו דמיאניוק, באנגלית קלוקלת, ענה לשופט בשימוע "אני לחלוטין האדם הלא נכון. מעולם לא הייתי במקום הזה, זה שכולם אומרים לי, טרבלינקה".

עד להסגרתו, דמיאניוק חי חיים שקטים כמכונאי רכב בעיר קליבלנד, במדינת אוהיו שבארצות הברית, אליה היגר עם אשתו ובתו ב-1952. רק ב-1975 נודע לרשויות האמריקאיות על עברו כשומר במחנה ההשמדה. ניצולי טרבלינקה זיהו את תמונתו כאיוון האיום ("איוון גרוזני" ברוסית), ואזרחותו האמריקאית נשללה. אף על פי כן, חלף יותר מעשור מהרגע שזוהה ועד שהוסגר לישראל.

 

 

משפטו של דמיאניוק נפתח כשנה אחרי הגעתו לארץ ואורגן כאירוע תקשורתי. הניצולים העידו מבימת בנייני האומה בירושלים, לשעבר אולם קולנוע, ועדויותיהם המרגשות שודרו בשידור חי בטלוויזיה. העדויות המפורטות הזכירו  לרבים את משפטו של אדולף אייכמן שנערך 26 שנים קודם. על מנת להבין את משמעותם של המעשים היה צורך להבהיר את ההקשר במלואו – זו הייתה ההצדקה שניתנה לניהול המשפט באופן כה לא-שגרתי

"מכות קיבלתי ממנו! ראיתי מה שהוא עשה והוא זוכר אותי. נרענן את זיכרונו טוב מאוד והוא יזכור אותי!" העיד בצעקות אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, כשהוא רוכן קדימה מעל דוכן העדים ומישיר מבט אל דמיאניוק. כמה שניות אחר כך מישהו מהקהל קטע את המשך המשפט המתנהל בצעקות "בוז רוצח! בוז רוצח!"

דמיאניוק חי תחת פיקוח הדוק במעצר. שבעה סוהרים השגיחו עליו במשמרות, ותא הכלא הסמוך הוסב לחדר שמירה. הוא הורשה לצאת לחצר מיוחדת שהוקצתה עבורו רק שעה ביום.

בתאו של דמיאניוק בכלא איילון שברמלה הוכנו לו נעליים, נעלי בית, משחת ומברשת שיניים וגם שני ספלים, אחד מהם כחול. לאחר הגעתו, דמיאניוק תלה במקום תמונות, גלויות וקישוטים לחג המולד שמילאו את קירות התא.

 

בתחילת המשפט עמד בראש צוות ההגנה של דמיאניוק עורך דין אמריקאי בשם מארק אוקונור. בהמשך הצטרף אליו יורם שפטל, דמות ססגונית למדי, שהתפרסם כשייצג בעשור הקודם את מאיר לנסקי, מבכירי המאפיה היהודית בארצות הברית. שפטל כתב על מערכת יחסים "קרובה ומיוחדת במינה"" שלו עם המאפיונר, שביקש לעלות לארץ כדי להתחמק מתשלום מיסים אך נאלץ לחזור לארצות הברית לאחר שבקשתו נדחתה. בספרו "פרשת דמיאניוק" (1993) שפטל תיאר את לנסקי כ"יהודי קשיש חם-לב וחד-מחשבה"".

לאורך המשפט שפטל התעקש פעם אחר פעם שהתמונות שבאמצעותן העדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום אינן מהוות ראייה המספיקה להרשעתו. הוא הטיל ספק רב בעדויות, שבעיניו היו לא מהימנות, ואף הצביע על חוסר עקביות וסתירות בנראטיבים של אירועים שהתרחשו עשורים קודם לכן. כך למשל, התברר שאליהו רוזנברג, אותו ניצול שהעיד במשפט, הצהיר בעבר שלדעתו איוון האיום נהרג כבר במרד בטרבלינקה ב-1943.

יורם שפטל טען שדמיאניוק הועמד לדין ב"משפט ראווה" שהממסד הישראלי אירגן, כדי לחנך את הציבור הרחב על אודות השואה.

השופטים לא השתכנעו.

"אנו קובעים בהחלטיות, ללא היסוס או ספק, כי הנאשם איוואן ג'ון דמיאניוק, העומד לדין בפנינו, הוא איוואן, שכונה גורז'ני (האיום), מפעיל תאי הגז בטרבלינקה, ומבצע מעשי האכזריות וההתעללות", קבע אב בית הדין, השופט דב לוין, ב-18 באפריל 1988. לוין ושני שופטי ההרכב הנוספים, דליה דורנר וצבי טל, קבעו פה אחד שעדויות הניצולים מהימנות, ושיבחו אותם על דיוקם ותיאורם המפורט. רבים מאלו שעלו על דוכן העדים ראו מקרוב את איוון האיום בטרבלינקה וזיהו אותו עם דמותו של דמיאניוק במדי השומר בתמונה שהוצגה בבית המשפט.

על דמיאניוק נגזר עונש מוות. רק במקרה אחד הוצא לפועל עונש שכזה על ידי בית משפט אזרחי בישראל – במשפטו של אייכמן.

נקודת המפנה הגיעה במהלך ערעורו של דמיאניוק. ב-1991 הופיעו ראיות חדשות – מסמכים שהכילו עדויות של עשרות שומרים ששירתו בטרבלינקה. 21 מתוכם, שנשפטו בברית המועצות, זיהו אדם בשם איוון מרצ'נקו בתור איוון האיום. שמו של דמיאניוק לא הוזכר. מרצ'נקו תואר כבעל צלקת גדולה ואלכסונית לאורך הלחי, שיער כהה ועיניים חומות. לפי העדויות, כשהיה בטרבלינקה כבר היו לו שלושה ילדים. לדמיאניוק היו עיניים כחולות-אפורות ושיער בלונדיני. פניו היו חלקות, ללא צלקות. ילדיו נולדו רק שנים מאוחר יותר. התמונה של מרצ'נקו הוצגה אף היא כראייה בבית המשפט, והיה ברור לכל שמדובר בשני אנשים שונים.

הפעם האחרונה שבה מרצ'נקו נראה בין החיים הייתה ב-1945, ולא היה ברור מה עלה בגורלו.

הפעם הרכב השופטים קבע שהראיות מהוות ספק סביר. הערעור נמשך כשנתיים נוספות, אבל ב-29 ביולי 1993 מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, הקריא את פסק הדין והצהיר כי "איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה. מידה ראויה היא זו לשופטים, שאינם בוחנים כליות ולב, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות. תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."

דמיאניוק שוחרר ממעצר והורשה לחזור לביתו שבארצות הברית, אבל תעלומה אחת מוזרה נותרה בלתי פתורה.

ב-1951, בטופס ההגירה שלו לארצות הברית, דמיאניוק כתב ששם נעוריה של אימו הוא "מרצ'נקו". לטענתו, הוא שכח ששמה היה למעשה "טבצ'וק", וכתב במקום זאת שם משפחה אוקראיני נפוץ. השופטים המבולבלים העירו על כך שהשאלה אינה מה היה שמה האמיתי, אלא מדוע הוא כתב בטופס ששמה היה מרצ'נקו.

 

במאי 2009, דמיאניוק הוסגר פעם נוספת – והפעם לגרמניה. הוא הורשע שוב, אך הפעם לא בפשעים הקשורים לאיוון האיום או לטרבלינקה, אלא באשמת סיוע לרצח של כ-27,900 יהודים, כשומר במחנות הריכוז וההשמדה סוביבור, מיידנק ופלוסנבירג. הוא שוב ערער על פסק הדין ובמרץ 2012 מת בגרמניה בגיל 91, לפני שהתקבלה החלטה בערעורו. כתוצאה מכך, דמיאניוק מת בחזקת זכאי, לפי החוק הגרמני.

 

 

כתבות נוספות

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה