"הידיעה אשר 'הסתננה' אלינו כי בקרוב נקבל עיתון משלנו – התקבלה בשמחה ובהרגשה כי עומד להתגשם דבר אשר מזמן חיכינו לו. כשאתה פותח את העיתונים והשבועונים המלאים כיום חומר על 'בחורי ההגנה' ועל 'גיבורי המולדת' ועל 'העומדים בשער' – אתה מרגיש מיד כי אולי יש עניין בעיתונים אלה בשביל האזרחים השקטים בבתיהם – אבל בשביל החברה עצמם אין בהם כל עניין.
אנו זקוקים לעיתון – שלנו – ותפקידו יהיה קודם כל לא לתת 'צמוקים' אלא לבטא את חיינו, לבטא כל חבר וכל יחידה – על העצוב והשמח, על הקשה והנעים."
(מכתבו של "אחד צנחן" אל מערכת עיתון "במחנה")
מה שהחל כעיתון מחתרתי של "ההגנה" אי שם ב-1934, הפך עם קום מדינת ישראל (ואיתה צה"ל) לעיתון הרשמי של צבא העם. חזרנו אל הגיליונות הראשונים של העיתון, ובחרנו כמה ידיעות שהצחיקו או ריגשו אותנו במיוחד. אז מה עניין את חיילי צה"ל בשנת 1948? בערך, מה שמעניין את חיילי צה"ל כיום: אוכל, נשים, בילויים ושקם.
כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח
כהיום כן אז: אין כמו "פגישה שכזאת" בשער העיתון כדי להרעיד את לבבות הקוראים.
וזה מה שנכתב מתחת לתמונה המרגשת הזו של "רעות הלוחמים בקרב":
פגישת רעים במשלט הכבוש אי-שם בגליל
בסערת הקרב סברו שהוא נהרג. רעהו הטוב ביכה אותו בלבו. לאחר ליל-קרבות נכבש המשלט מידי האויב – והנה, למרבה השמחה – חי החבר, חי! נפלו הרעים איש בזרועות אחיו – מצהלה, ואושר! את הרגע הזה הנציח הצלם.
מטוסינו שבו בשלום לבסיסם
הפצצות מטוסי ישראל בחודש אחד במלחמת השחרור. לגזור, לשמור ולתלות על הקיר.
"בנות זה דבר הכרחי במלחמה"
"לפני שהגדוד יצא מכפר א. להתקפה על הכפר ק. הייתה בקרב האנשים הרגשה קשה. אחרי פעולה נועזת לכיבוש הכפר, הם היו עייפים מבחינה נפשית בעיקר. אך מיד הוציאום לפעולת קרב חדשה. אנו, הבנות המעטות שהיו במקום דאגנו להם לאוכל, לצרכים אלמנטריים.
כמו אמהות הרגשנו את עצמנו. והאנשים הודו לנו כל כך מעומק לבם. לפני היציאה בלילה ישבנו ושרנו איתם משיר הארץ והמלחמה. זו הייתה שירה נהדרה. האנשים היו מבסוטים עד אין סוף, והרגשנו, שבזה ששרנו איתם, היינו איתם לפני הפעולה הקשה שעמדו לבצע – מילאנו תפקיד נעלה ורציני!"
(דברי אחת המרואיינות בכתבה "בנות בבסיסים")
סוגיית שירות הנשים בצה"ל עלתה על הפרק בראשית ימי הצבא, המדינה והעיתון. מצד אחד היו תמיד נשים ששירתו במחתרות ובמסגרות לוחמות והגנו על המולדת, מצד אחר הן היו מיעוט בין הגברים הלוחמים ולא היה ברור באלו תפקידים ישרתו.
במשאל החיילים והחיילות "בנות בבסיסים" עלו קולות שונים ביחס לשירות הבנות. הנה כמה מהם:
רב סמלים פלוגתי מספר:
"בנות זה דבר הכרחי במלחמה. ראשית: הן חברה'מניות, לפעמים יותר מהבחורים. ושנית: הן מהוות מספר די רציני, ככוח אדם חשוב ביותר. אצלנו, בתנאי המלחמה שלנו, יש לדעת לנצל אותן בכל השטחים".
מפקדת כיתה:
"האמינה לי, שאינני יודעת מדוע למדו אותי טקטיקה. מדוע? האם אוביל פעם כיתה בקרב?"
טוראית ותיקה:
"לדעתי יש ויש לבנות מקום במלחמה שלנו. יש רק לחשוב מראש איזה תפקידים להטיל עליהן."
והנה קולות נוספים שתומכים בגיוס נשים שמצאנו בכתבה:
זה היה –
ככוס מים למת מצמא,
ככרטיס קולנוע בלי תור,
כטיפת יי"ש לשומר בליל כיפור,
כמשב רוח בסופה מדברית,
כגרעין תירס לצפור קנרית,
כפרס הגרלה פתאומי למך,
כתשלום חודשי לאיש הפלמ"ח
כעוגת קרם מתוקה לזולל,
כזוג משקפיים לפוזל,
כפח בנזין לנהג מיואש,
כלפרה יגעה ריפוד של קש,
כאנחת הקלה של פצוע שהוצא לו רסיס,
כך היה הי חבריא,
עת בנות הגיעו לבסיס!
(מילים: חייל ומשורר אלמוני. לחן: עממי)
כך צמח פטור הזקן
בכתבה מיוחדת נדרש "במחנה" לשאלת החיילים הדתיים בצבא, ומביא דוגמאות לאופן שבו המפקדים לא תמיד מתחשבים בחיילים הדתיים: מפקדים ביקשו מחיילים להתאמן בשבת, להתגלח למסדר בשבת ואפילו לבער שדה בשבת. העיתון מדווח גם על מקרה שבו חיילים דתיים שלא היה להם אוכל כשר, נאלצו לאכול מזון יבש במשך שבועיים עד שהגיעו לאפיסת כוחות.
מחלקה 3! התייצבו לסרט "אגם הנשים" בפקודה!
מתוך רצון לדאוג לחיילים גם בשעות הפנאי, באו לבקר אותם צוותי בידור, הקרינו לפניהם סרטים ועמלו להשיג הנחות במקומות הבילוי עבור החיילים שבאו לחופשה בעיר או במושבה.
הנה לפניכם רשימת הסרטים הראשונה שפרסמה מחלקת הקולנוע לחיילים:
מהווי צה"ל: קוראים, אוכלים ומעשנים ביחד
אז מה היו עושים החיילים בשעת הת"ש לפני הסמארטפונים? קוראים ספרים, מצחצחים נעליים ונחים באוהל.
צה"ל צעד (ועודנו) צועד על קיבתו:
חיילינו מדליקים את האש בעת הפסקת האש:
לא על הלחם לבדו יחיה החייל (אלא גם על הבירה והשוקולד)
החיילים הקוראים בעיתון "במחנה" היו גם קהל יעד למיטב המפרסמים ולמיטב המוצרים העבריים שנמכרו להם, איך לא, בקנטינה. הנה כמה מהפרסומות המוכרות למוצרים האהובים:
כמה טוב שבאת הביתה
ולבסוף, ציור של יוחנן בן סימון, על הרגע שכל חייל מייחל לו – לחזור הביתה לחיק משפחתו:
