החזון העברי לאישה העברייה: גם ספורטאית וגם יפהפייה

זה התחיל בשנת 1931 ונמשך עד שנת 1969. הספורטאיות היהודיות שהשתתפו במכביה, קיבלו הזדמנות להתמודד גם ב"מקצה נוסף" ולהפוך ללא פחות מאשר "מלכת היופי של המכביה"

השופטים והמועמדים בטקס בחירת מלכת היופי של בר-כוכבא ברלין. רביעית מימין: ליליאן מילוויצקי-קופלביץ זוכת פרס היהודיה היפה ביותר בברלין בדצמבר

נשים שהתחרו במכביות הראשונות יכלו להרחיב את שלל הפרסים בהן זכו ובנוסף לזכייתן במדליות בשל הישגיהן הספורטיביים, הן יכלו לזכות גם בתואר אחר לגמרי: 'מלכת היופי של המכביה'.

במכביות הראשונות לצד תחרויות הספורט, התקיימה גם תחרות 'מלכת היופי', במסגרתה נהגו לבחור את 'מלכת המכביה', הספורטאית היפה ביותר מבין כל הספורטאיות שהשתתפו במכביה באותה השנה. את כתר 'מלכת המכביה' קיבלה הזוכה המאושרת מידיה של מלכת היופי של ישראל באותה השנה.

הנוהג התחיל עוד לפני המכביה עצמה בסניף מכבי גרמניה, שאז נודע בשם 'בר-כוכבא ברלין'. בר-כוכבא ברלין היה אחד ממועדוני הספורט היהודים הגדולים באירופה ומנה בשיא כוחו בתחילת שנות ה-30 עשרות אלפי ספורטאים וספורטאיות פעילים. ב-1931, שנה לפני פתיחת המכביה ה-1, קיים 'בר-כוכבא ברלין' תחרות יופי בין כל הספורטאיות שלו. הפרס היה – איך לא – הפלגה למכביה הראשונה בארץ ישראל.

לאורך השנים, מהמכביה ה-1 ב-1932 ועד המכביה ה-10 ב-1969, הנוהג הזה שהחל בברלין הועתק לארץ ותחרויות מלכת היופי לספורטאיות המשתתפות הפכו לעניין שבשגרה במכביות. למרבה הצער, התקשורת המקומית לא ממש הקפידה על איות שמותיהן של הזוכות, ושמן אוית בכמה צורות שונות – בכל עיתון בהתאם לראות עיניו של העורך. עובדה זו מקשה כמובן לבדוק מה עלה בגורלן של הזוכות.

הזמנה לטקס בחירת המלכת היופי במכביה ה-5

במכביה ה-5 בשנת 1957, זכתה חיילת צעירה מחיפה בשם אילנה פלקוביץ' בתואר. היא קיבלה את הכתר מידיה של מלכת היופי באותה השנה, עטרה ברזילי. ברזילי זכתה בהמשך השנה גם בתואר 'מיס פוטוגניק' (Miss Photogenic) בתחרות 'מיס תבל', אך נאלצה לשוב לארץ מיד בסיום התחרות להשלמת מבחני הבגרויות. מעניין לדעת מה היו הקריטריונים שהפרידו בין ההחלטה מי 'יפה' באמת לבין מי 'סתם' פוטוגנית.

לא ברור אם היו אלו רוחות הפמיניזם שהחלו לנשב בשנות ה-60 ברחבי העולם או סיבה אחרת, אבל תחרות מלכת היופי האחרונה התקיימה במכביה ה-10 ב-1969. באופן מפתיע, דווקא במכביה ה-11 שנערכה ב-1973, התחרתה במכביה מלכת יופי מכהנת.

איך שרים טנגו בעברית?

​איך נוצר הטנגו? אילו שירי טנגו יש בעברית? חקרנו את מקורותיו ועלייתו ארצה

​איך נוצר הטנגו? היסטוריונים של המוזיקה חלוקים בדעתם, אך הרוב סבורים שהטנגו נולד במאה ה-19 בדרום אמריקה. מקצב הטנגו מגיע ממקצב התופים של העבדים האפריקאים שהובאו לארגנטינה, הנקרא "טנ-גו". ריקוד הטנגו יוחס תחילה לאותם העבדים, ונחשב נחות. בתחילת המאה ה-20 הגיע הטנגו לאירופה, והפך לפופולרי במיוחד בקרב בני המעמד הגבוה, הן כריקוד והן כסגנון מוזיקלי בפני עצמו.

 

בשלב מסוים מוזיקת הטנגו הקצבית עלתה ארצה, ומלחינים רבים כתבו במקצב זה שירים על זוגיות, תשוקה וגעגועים, וגם על אהבת הארץ. ניתן למצוא שירים עבריים מקוריים, שירים ביידיש וכן שירים שתורגמו מיידיש לעברית.

 

טנגו עברי

​הטנגו המוכר ביותר בעברית הוא, כמובן, "טנגו כפר סבא", אשר כתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי. האזינו לביצוע המוכר של רחל אטאס ותזמורת הבידור:

 

וכן "חביבי" בביצועה של יפה ירקוני:

 

גם זוהר ארגוב, "מלך הזמר המזרחי", שר מוזיקת טנגו. האזינו לשיר "כוכבי הלילה" בביצועו:

 

 

טנגו יכול להיות גם אינסטרומנטלי ברובו, עם מעט מאוד מילים, כמו "זכריני" שכתב אהרון אשמן והלחין מרדכי זעירא:

 

טנגו ביידיש

הטנגו נכתב ובוצע גם ביידיש, כמו השיר "איך האב דיך צו פיל ליב" (אני אוהב אותך יותר מדי), שהלחין אלכסנדר אולשצקי וכתב חיים טויבר.

 

נפרדים בדמעה: חזרנו אל הגיליונות הראשונים של "במחנה"

איך נראו הגיליונות הראשונים של עיתון צבא העם? נברנו בארכיון העיתונות ושלפנו את מיטב הכתבות מ"במחנה" של שנת 1948. המסקנה שלנו ברורה: המדינה השתנתה, החיילים? לא ממש

"הידיעה אשר 'הסתננה' אלינו כי בקרוב נקבל עיתון משלנו – התקבלה בשמחה ובהרגשה כי עומד להתגשם דבר אשר מזמן חיכינו לו. כשאתה פותח את העיתונים והשבועונים המלאים כיום חומר על 'בחורי ההגנה' ועל 'גיבורי המולדת' ועל 'העומדים בשער' – אתה מרגיש מיד כי אולי יש עניין בעיתונים אלה בשביל האזרחים השקטים בבתיהם – אבל בשביל החברה עצמם אין בהם כל עניין.

אנו זקוקים לעיתון – שלנו – ותפקידו יהיה קודם כל לא לתת 'צמוקים' אלא לבטא את חיינו, לבטא כל חבר וכל יחידה – על העצוב והשמח, על הקשה והנעים."

(מכתבו של "אחד צנחן" אל מערכת עיתון "במחנה")

מה שהחל כעיתון מחתרתי של "ההגנה" אי שם ב-1934, הפך עם קום מדינת ישראל (ואיתה צה"ל) לעיתון הרשמי של צבא העם. חזרנו אל הגיליונות הראשונים של העיתון, ובחרנו כמה ידיעות שהצחיקו או ריגשו אותנו במיוחד. אז מה עניין את חיילי צה"ל בשנת 1948? בערך, מה שמעניין את חיילי צה"ל כיום: אוכל, נשים, בילויים ושקם.

 

כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח

כהיום כן אז: אין כמו "פגישה שכזאת" בשער העיתון כדי להרעיד את לבבות הקוראים.

וזה מה שנכתב מתחת לתמונה המרגשת הזו של "רעות הלוחמים בקרב":

פגישת רעים במשלט הכבוש אי-שם בגליל

בסערת הקרב סברו שהוא נהרג. רעהו הטוב ביכה אותו בלבו. לאחר ליל-קרבות נכבש המשלט מידי האויב – והנה, למרבה השמחה – חי החבר, חי! נפלו הרעים איש בזרועות אחיו – מצהלה, ואושר! את הרגע הזה הנציח הצלם.

 

מטוסינו שבו בשלום לבסיסם

הפצצות מטוסי ישראל בחודש אחד במלחמת השחרור. לגזור, לשמור ולתלות על הקיר.

 

"בנות זה דבר הכרחי במלחמה"

"לפני שהגדוד יצא מכפר א. להתקפה על הכפר ק. הייתה בקרב האנשים הרגשה קשה. אחרי פעולה נועזת לכיבוש הכפר, הם היו עייפים מבחינה נפשית בעיקר. אך מיד הוציאום לפעולת קרב חדשה. אנו, הבנות המעטות שהיו במקום דאגנו להם לאוכל, לצרכים אלמנטריים.

כמו אמהות הרגשנו את עצמנו. והאנשים הודו לנו כל כך מעומק לבם. לפני היציאה בלילה ישבנו ושרנו איתם משיר הארץ והמלחמה. זו הייתה שירה נהדרה. האנשים היו מבסוטים עד אין סוף, והרגשנו, שבזה ששרנו איתם, היינו איתם לפני הפעולה הקשה שעמדו לבצע – מילאנו תפקיד נעלה ורציני!"

(דברי אחת המרואיינות בכתבה "בנות בבסיסים")

סוגיית שירות הנשים בצה"ל עלתה על הפרק בראשית ימי הצבא, המדינה והעיתון. מצד אחד היו תמיד נשים ששירתו במחתרות ובמסגרות לוחמות והגנו על המולדת, מצד אחר הן היו מיעוט בין הגברים הלוחמים ולא היה ברור באלו תפקידים ישרתו.

במשאל החיילים והחיילות "בנות בבסיסים" עלו קולות שונים ביחס לשירות הבנות. הנה כמה מהם:

רב סמלים פלוגתי מספר:

"בנות זה דבר הכרחי במלחמה. ראשית: הן חברה'מניות, לפעמים יותר מהבחורים. ושנית: הן מהוות מספר די רציני, ככוח אדם חשוב ביותר. אצלנו, בתנאי המלחמה שלנו, יש לדעת לנצל אותן בכל השטחים".

מפקדת כיתה:

"האמינה לי, שאינני יודעת מדוע למדו אותי טקטיקה. מדוע? האם אוביל פעם כיתה בקרב?"

טוראית ותיקה:

"לדעתי יש ויש לבנות מקום במלחמה שלנו. יש רק לחשוב מראש איזה תפקידים להטיל עליהן."

והנה קולות נוספים שתומכים בגיוס נשים שמצאנו בכתבה:

זה היה –
ככוס מים למת מצמא,
ככרטיס קולנוע בלי תור,
כטיפת יי"ש לשומר בליל כיפור,
כמשב רוח בסופה מדברית,
כגרעין תירס לצפור קנרית,
כפרס הגרלה פתאומי למך,
כתשלום חודשי לאיש הפלמ"ח
כעוגת קרם מתוקה לזולל,
כזוג משקפיים לפוזל,
כפח בנזין לנהג מיואש,
כלפרה יגעה ריפוד של קש,
כאנחת הקלה של פצוע שהוצא לו רסיס,
כך היה הי חבריא,
עת בנות הגיעו לבסיס!

(מילים: חייל ומשורר אלמוני. לחן: עממי)

כך צמח פטור הזקן

 

בכתבה מיוחדת נדרש "במחנה" לשאלת החיילים הדתיים בצבא, ומביא דוגמאות לאופן שבו המפקדים לא תמיד מתחשבים בחיילים הדתיים: מפקדים ביקשו מחיילים להתאמן בשבת, להתגלח למסדר בשבת ואפילו לבער שדה בשבת. העיתון מדווח גם על מקרה שבו חיילים דתיים שלא היה להם אוכל כשר, נאלצו לאכול מזון יבש במשך שבועיים עד שהגיעו לאפיסת כוחות.

 

מחלקה 3! התייצבו לסרט "אגם הנשים" בפקודה!

מתוך רצון לדאוג לחיילים גם בשעות הפנאי, באו לבקר אותם צוותי בידור, הקרינו לפניהם סרטים ועמלו להשיג הנחות במקומות הבילוי עבור החיילים שבאו לחופשה בעיר או במושבה.

הנה לפניכם רשימת הסרטים הראשונה שפרסמה מחלקת הקולנוע לחיילים:

מהווי צה"ל: קוראים, אוכלים ומעשנים ביחד

אז מה היו עושים החיילים בשעת הת"ש לפני הסמארטפונים? קוראים ספרים, מצחצחים נעליים ונחים באוהל.

 

צה"ל צעד (ועודנו) צועד על קיבתו:

 

חיילינו מדליקים את האש בעת הפסקת האש:

לא על הלחם לבדו יחיה החייל (אלא גם על הבירה והשוקולד)

החיילים הקוראים בעיתון "במחנה" היו גם קהל יעד למיטב המפרסמים ולמיטב המוצרים העבריים שנמכרו להם, איך לא, בקנטינה. הנה כמה מהפרסומות המוכרות למוצרים האהובים:

כמה טוב שבאת הביתה

ולבסוף, ציור של יוחנן בן סימון, על הרגע שכל חייל מייחל לו – לחזור הביתה לחיק משפחתו:

 

התרמית האולימפית הגדולה של אפרים קישון

קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל הוא גם האיש שלימד אותנו להסתכל על המציאות הרגילה ולצחוק עליה, ולא פחות מזה, לצחוק על עצמנו.

אפרים קישון בתור עולה צעיר – תמונה מהמעברה

אפרים קישון, שהיגר לשפה העברית והמציא אותה מחדש, היה מאבחן חד-עין לא רק של הישראליות, אלא של המצב האנושי בכלל. בפיליטון שכתב בשנות השישים, ושפורסם בטורו במעריב "חד-גדיא" ואחר כך בספר "באחד האמשים", מתאר קישון איך עסקן ספורט מגלה לו בסוד שישראל, שלא רצתה להפסיד בכל התחרויות באולימפיאדה, שלחה מטיל דיסקוס מחופש לאישה, שיתמודד בתחרות הנשים, יזכה בנצחון בטוח ויקבל את מדליית הזהב למנגינת התקווה.

​אפרים קישון, סלפי

איש לפידות

"מלווהו של הצוות האולימפי אשר הוזעק הביתה באמשים אלו בנסיבות המשונות ביותר, ישב מולנו וכל כולו אומר ייאוש:
– תקרית בלתי-נעימה בהחלט – אמר – אנו עדיין המומים…

– דבר, אדוני, בשקט – עודדתיו – אני לא אדפיס זאת בספרי "באחד האמשים".

– תודה – כך האיש – אסור שיוודע הדבר. הכוונה שלי לתקרית הדיסקוס. באמת אינני יודע איפה להתחיל? אולי אקדים ואציין, שידענו מראש כי אין לנו כל סיכויים באולימפיאדה. אפס – אמרנו לעצמנו – אי-אפשר להופיע שם, לנגד עיני כל העולם, ולתפוס ב כ ל הענפים את המקומות האחרונים. מה עשינו? אתה מכיר את אלי קימלברג?

– זורק הדיסקוס?

– כן. הוא מחזיק בשיא הישראלי זה 27 שנה. אמנם – קבענו באחת הישיבות – זה אינו מספיק כדי לתפוס מקום ראשון בזירה הבינלאומית, אבל אילו היה קימלברג מתחרה עם נ ש י ם … אתה מבין?

– לא.

– האמין לי, רק אינטרסים של המדינה היו לנגד עינינו. שאפנו לעשות מעט רושם על יהדות הגולה, שיראו מה מסוגל לחולל הנוער הישראלי החסון, הגדל ברוח ספורטיבית מובהקת בהשגחת משרד החינוך בשיתוף פעולה עם מועצת גדולי התורה. קימלברג סירב תחילה, אך תיארנו לפניו במלים ציוריות, איזו הרגשה תהיה לעמוד על דוכן המנצחות… התזמורת מנגנת את "התקווה"… מדאלית-זהב… לבסוף, כשהזכרנו לו שהוא יגור כל הזמן באגף הנשים, הפשיר קימלברג ונתן הסכמתו. כדי להתאימו לתפקידו המיוחד עשינו מאמצים, שעל טבעם אינני חפץ להרחיב כרגע את הדיבור. הוא נראה קצת מוזר, אך נתקבלה על הדעת. לא כל ספורטאית חייבת להיות יפהפיה, נכון? גם את שמו עיברתנו לקודורוב. אילנה קודורוב. תיכננו את המבצע על כל פרטיו בדייקנות רבה. חשבנו שלא יכולה לקרות עוד שום הפתעה. אילנה יצא לרומא, התאכסנה באגף הנשים כסדרו, והתאמנה אתן יום-יום. עד התחרות עצמה איש לא חשד בו. כשיצאה ביום הגורלי לזירה הענקית, הלב שלנו הלם כתוף. אחר כך קרה החרבון…

– נו?

– הוא יצא אחרונה. לא נעים, באמת לא נעים…"

הטור המקורי שפורסם ב"מעריב" בשנת 1960

"איש לפידות", אפרים קישון, מתוך "באחד האמשים", ספרית מעריב, 1962