כך הפך לימוד "הדף היומי" למסורת

לפני כמעט 100 שנים עלה בדעתו של הרב מאיר שפירא רעיון פשוט אך מבריק, לייסד לימוד משותף עולמי של דף גמרא אחד ליום – "הדף היומי"

הרב מאיר שפירא נולד בבוקובינה ב-1887 ושימש רב במספר קהילות עד שהגיע לעיר לובלין. כאיש חינוך שראה מול עיניו את צורכי התלמיד, במיוחד של התלמידים העניים, ייסד בלובלין ישיבה גדולה במבנה שנבנה במיוחד לצורך זה. תנאי המגורים בישיבה לא דמו לישיבות שהוקמו עד אז, ושמה "ישיבת חכמי לובלין", יצאה למרחקים. היא הייתה ידועה כישיבה של מצטיינים המספקת גם ארוחות ולינה מסודרת לתלמידיה.

הרב מאיר שפירא (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 02 21 178)

 

מכתב בכתב ידו של הרב שפירא אל ה-Central Relief Committee (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית Schwad 01 21 340

 

ישיבת חכמי לובלין

 

בחודש טבת תרפ"ג התקיים מפגש הכנה ל"כנסייה הגדולה" הראשונה – כינוס גדול וחשוב של תנועת "אגודת ישראל" עבור רבני אירופה ומנהיגי היהדות החרדית. הרב שפירא העלה אז לראשונה את רעיון "הדף היומי", אך הוא לא התקבל בהתלהבות יתירה. רבים לא חשבו שהוא יצליח. שאלו אותו האם לדעתו יהודים מארצות שונות, משכילים ובעלי בתים, אשכנזים וספרדים, יתאחדו כולם סביב לימוד יומי שכזה? ענה להם הרב שבדף הגמרא אנו רואים את הטקסט התלמודי שנכתב בבבל במרכז העמוד, מסביבו פירוש רש"י ותוספות מאשכנז וצרפת, בצד פירוש רבינו חננאל מתוניסיה או תוספות הרא"ש מספרד ויש גם הפניות לרמב"ם שכתב במצריים ולשולחן ערוך בארץ ישראל. אם כל היהודים הללו יכולים להסתדר על עמוד אחד – גם יהודי התפוצות בתקופתנו יוכלו ללמוד ביחד את אותו דף הגמרא.

סרטון המציג את בואם של משתתפי הכנסייה הגדולה, אוגוסט 1923 בוינה

 

אך עדיין היו לרב שפירא חששות, ולכן ביקש מהרב ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים) להעלות את ההצעה במקומו. הוא סבר כי כשמנהיג בסדר גודל של החפץ חיים מעלה רעיונות הם בוודאי יתקבלו. החפץ חיים, שדווקא תמך ברעיון הדף היומי – סירב לבקשת הרב שפירא, אך ביקש ממנו שיאחר בכמה דקות בפתיחת הכנסייה הגדולה.

ב-ט' באלול תרפ"ג (1923) בעיר וינה כשהאירוע ההומני החל, נכנס באיחור הרב שפירא לאולם. אולי לא היו מתייחסים בכלל לרב הצעיר – לולא עמד החפץ חיים הזקן על רגליו לקראת הרב שפירא. מיד נעמדו כל המשתתפים. הרב שפירא הציע את רעיון "הדף היומי" לקהל והסביר את חשיבותו באחדות ישראל סביב לימוד התורה. יהודי יכול לנסוע לכל מקום בעולם, הסביר הרב, ולאן שלא יגיע – תמיד ימצא קבוצת יהודים לומדים בדיוק אותו הדף שבו הוא אוחז בעצמו, ומיד יוכל להצטרף אליהם ללימוד. למרות שהם אולי לא מכירים, לימוד הגמרא יחבר ביניהם.

מחיאות כפיים רמות עלו מהקהל, והשאר, היסטוריה.

כשלושה שבועות לאחר הכינוס, בראש השנה תרפ"ד, החל הסבב הראשון של לימוד הדף היומי. רבנים בקהילות יהודיות מסביב לעולם העלו את הרעיון ונקבעו שיעורים מסודרים.

מיד החלו בהכנת לוחות שנה ללימוד הדף. "אגודת ישראל" הדפיסו גמרות חדשות וכללו בו לוח מסודר כדי להקל על הלומדים.

 

מסכת עירובין, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 95A247)

סדרת גמרות נוספות שהודפסו בפיאטריקוב יצאו לאור בפורמט קטן לטובת הנוסעים בדרכים ולטובת תלמידי בית הספר הרוצים ללמוד דף יומי. המדפיסים הסבירו שהדף הרגיל נחלק במהדורה זו למספר חלקים על מנת להקל על סוחרים העסוקים במלאכתם, ושאינם יכולים ללמוד ברצף דף שלם. גם המחיר הוזל במיוחד.

מסכת ראש השנה, הדפסה מיוחדת ללומדי הדף היומי (הספרייה הלאומית 2000A8393)

 

היו בין הלומדים שחשבו להעמיק יותר בלימוד הדף היומי ולקבוע אותו כלימוד בעיון ולא רק לימוד מהיר ושטחי. בעקבות כך הופיעו קונטרסים וחוברות של תלמידים שכתבו חידושי תורה לפי סדר לימוד הדף.

רבי שמשון פוגלמן, מתלמידי הרב שפירא, הוציא לאור בשנת תרפ"ה קובץ בשם "האשכול", שכלל חידושים למסכת פסחים. בהקדמה הוא מסביר שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית גרמו לירידה בלימוד התורה. הוא קיווה שקבצי "האשכול" יעזרו לפצות על בעיה זו. כנראה שהיו קשיים בהוצאה לאור של הפרסום, כי רק חוברת אחת הודפסה לבסוף.

קובץ "האשכול" (הספרייה הלאומית 6018A2019)

 

לאחר שבע וחצי שנים ולימוד של 2711 דפים, דף ליום, התקיימו ברחבי העולם חגיגות סיום לימוד הש"ס (שישה סדרים של התלמוד הבבלי). האירוע המרכזי היה כמובן בישיבת חכמי לובלין, ושם שרה מקהלת הישיבה בין השאר את השיר "כד יתבין ישראל" שהלחין הרב שפירא בעצמו לכבוד האירוע. התלמידים שרו ורקדו סביב בימת בית המדרש כשגמרות בידיהם.

הרב שפירא היה בנוסף לכל תפקידיו גם מלחין פורה, וחלק משיריו הפכו לנכסי צאן ברזל עד ימינו.

חלק מהשירים הוקלטו ונגישים דרך אתר הספרייה הלאומית.

הרב מאיר שפירא לא זכה לראות את סיום המחזור השני של לימוד הדף היומי ב-1938. הוא נפטר בגיל צעיר ב-27 באוקטובר 1933 ובסוף שנות ה-50 הועלו עצמותיו לארץ.

 

מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט
מודעת אבל על פטירת הרב שפירא מתוך עיתון הלובלינער טאגבלאט (אתר עיתונות יהודית היסטורית)

גם בארץ ישראל למדו יחידים וקבוצות את הדף היומי. לקראת סיום המחזור השני יצאה כרזה הקוראת לציבור להשתתף בלימוד:

בלי הבדל עדה או גיל או כיוון או הכנה, כלכם קרואים להשתתף בלימוד התורה… הרשמו כלכם ללמוד הדף היומי!"

על הכרוז חתומים הרבנים הראשיים אבל גם מספר ארגונים דתיים וחרדים שביום-יום לא היינו מצפים לראות ביחד, כגון בני עקיבא והפועל המזרחי, ולעומתם פועלי אגודת ישראל וישיבת תפארת בחורים.

 

קריאה ללימוד הדף היומי, ארץ ישראל 1938 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

ישיבת חכמי לובלין הוציאה לאור חוברת הכנה לאירוע החשוב שבו ציינו לא רק את חגיגות סיום הש"ס בפעם השנייה, אלא גם את סיום כתיבת ספר תורה שהתחיל הרב שפירא לפני פטירתו וחנוכת הקומה השישית בבניין הישיבה.

חוברת חגיגת התורה (הספרייה הלאומית 47A1573)

 

כמו בכל סיום ש"ס התרחשו אירועים חגיגיים בכל העולם. הרב אליהו רוזן דרש לרגל האירוע בעיירתו אושפיצין הידוע יותר בשמה הפולני – אושוויץ. כמה שנים לפני שנרצחו במקום יותר ממליון יהודים, למדו וסיימו יהודים שם את הש"ס.

את דרשתו העלה הרב רוזן על הכתב בחוברת בשם "פה אליהו". הוא שלח עותק לרב הראשי של ארץ ישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, ובה כתב הקדשה ארוכה. עותק זה שמור היום באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

ספר פה אליהו (הספרייה הלאומית 76A4779)

 

כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוציא לאור הרב אברהם דוד חן בעיר אוסטרוב דו-ירחון בשם "דבר בעתו". כתב עת זה הוקדש ללומדי הדף היומי ובו "חידושים מקוריים ובאורים נחמדים בהלכה ובאגדה… אשר יחדשו (חידשו) לומדי דף היומי דרך למודם במחזור הנוכחי הוא מחזור ג'".

החוברת הראשונה יצאה בחודש שבט תרצ"ט והשנייה בסיוון באותה השנה. העורך לא הספיק להוציא גיליון שלישי בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

דבר בעתו (הספרייה הלאומית 50A845)

לימוד הדף היומי כמעט ופסק ברוב מדינות אירופה בזמן השואה, אבל ברגע שיכלו – חידשו הניצולים את הלימוד גם במחנות העקורים. ניצולים בני ישיבה ולומדי תורה ביקשו לקבל ספרים על מנת להמשיך את לימודם במחנות. על כך כתבנו בכתבה נפרדת. הגמרות שקיבלו מארגון ה-Joint וארגוני סיוע אחרים כללו גם לוחות לימוד לפי הדף היומי. מכיוון שלא ידעו כמה זמן הם צפויים להישאר במחנה, בחלק מהמקרים לוחות הלימוד הוכנו עד לשנת 1951.

 

מסכת תענית, הדפסה מיוחדת לניצולים במחנות העקורים עם לוח הדף היומי (הספרייה הלאומית 49A236)

 

באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית קיימות כרזות רבות הקוראות להשתתפות בלימוד ובסיומי הש"ס מטעם ארגונים ומוסדות שונים:

חגיגת סיום הש"ס 1968  (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

חגיגת סיום הש"ס 1975 (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)

 

מ-1923 ועד היום הצעתו של הרב מאיר שפירא מלובלין רק ממשיכה לגדול. עלוני לימוד ומהדורות מיוחדות של גמרות לטובת לומדי הדף היומי יוצאים לאור. הלומדים מגיעים מכל המגזרים, ושיעורים קבועים נפתחו גם בבתי מדרש וגם במקומות עבודה כמו משרדים, מפעלים וחברות היי-טק. אתרי אינטרנט רבים מציעים שיעורים לצפייה והאזנה כמעט בכל שפה.

בסיומי הש"ס של המחזורים האחרונים התקבצו המונים בארץ ובעולם באולמות ענק ובאצטדיונים לרגל חגיגות הסיום ותחילת המחזור החדש. ב-2012, עם סיום הסבב הקודם, הגיעו 100,000 לומדים וחוגגים לאצטדיון Metlife בניו ג'רסי. אירועים דומים התקיימו באצטדיון יד אליהו בתל אביב וטדי בירושלים.

בשבת הקרובה, ז' טבת תש"ף (3.1.20), יסתיים לימוד 2711 דפי הש"ס בדף היומי בפעם ה-13 מאז שהעלה רבי מאיר שפירא את הרעיון לראשונה, ומיד ביום ראשון יתחילו הלומדים מההתחלה ויפתחו… דף חדש.

המתיוונים מגיעים לתל אביב

מכתב גלוי שנשלח ב-1922 לעיריית תל אביב דורש: הסירו את פסלי הנוי בקרבת בית הכנסת הגדול!

"אפרודיטה מקנידוס", הפסל היווני פרקסיטלס, המאה הרביעית לספירה

מאות שנים לאחר שפרץ מרד החשמונאים בעקבות הצבת פסל של ראש פנתיאון האלים היווני זאוס בבית המקדש, ואנו מוצאים במשנה סיפור התמודדות נוסף עם תרבות יוון: סיפור הצבת פסל אפרודיטה אלת האהבה בבית המרחץ בעכו. רבן גמליאל, שהיה פוקד בקביעות את המרחץ, הפתיע מתרחץ נכרי בשם פרוקלוס בן פלוספוס, כשהסביר לו שלמרות הכתוב בתורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח), אין ברחצה בקרבת הפסל מעשה עבודה זרה כי "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי" – ומוסיף, "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ".

כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, ותושביה של תל אביב נאלצים להתמודד עם מקרה דומה, הפעם כזה שמגיע מגבולות היהדות. השנה היא 1922/ תרפ"ב ומכתב גלוי נשלח לעיריית תל אביב הצעירה. וכך נפתח המכתב:

אחדים מאתנו עברו בשבת זו לטיול לכבוד שבת, ברחוב אלנבי ובעמדנו ברגש של קדושה ושמחה אין סוף, בראותנו את הבנין הנהדר של בית הכנסת, ההולך ונבנה המשמח אלקים ואנשים ביפיו והלב מתמלא גיל וחדוה, ותקוה לאשר לאומי גשמי ורוחני גם יחד.

"לא תעשה לך פסל! מכתב גלוי לעירית תל-אביב", להגדלה לחצו על התמונה

הסצנה הכה יהודית-ציונית הזו הופרעה עד מהרה "בראתנו פתאם על שער הבית היפה של המנוח פחטר, פסלים ברוח יוני אמתי שהאליליות בולטת מכל קוויהם ואחד מהנוכחים הזכיר לנו שכתוב בעתונים, כי יעשו גם טקס וחגיגה בגלוי הפסלים כנהוג אצל אומות העולם".

ומתי בחרו המתיוונים החדשים להציב את הפסלים בקרבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, בליבה של העיר העברית הראשונה? "ודוקא בשבוע זה, שבו חל שבעה עשר בתמוז יום שבו נשתברו הלוחות מפני …" – בנקודה זו לא פירטו מחברי המכתב, אבל ברור שהכוונה היא לעבודה זרה, עבודת העגל.

אפשר בקלות לשער כיצד המכתב הקצר שלפנינו, שנתלה ככל הנראה ברחבי העיר כולה, הוא חלק ממאבק שהתקיים – ועדיין מתקיים – על אופיה של ארץ ישראל המתחדשת והתנועה הציונית הקורמת ערים, קיבוצים ומושבים בכל שטחיה. מתנגדי הצבת הפסלים לא מעמידים את עצמם כנגד שיבת עם ישראל לארצו, להפך – הם מנסים להשפיע עליה מבפנים. המסר שלהם ברור: "דעו נא אדונים, כי בזה שתחקו את מעשי הגוים לא תמצאו חן בעיניהם, כקוף בפני אדם תחשבו".

בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, תל-אביב, מתוך אוסף לנקין, אוניברסיטת פנסילבניה

ההתנגדות לפסלים היווניים, מיהרו מחברי המכתב להבהיר, אינה מהווה התנגדות לאומנות בכללה. למעשה, כתבו, "אם אין עבודה לפסלים הנכבדים פה בארצנו, יפתחו נא אמנות יהודית אמיתית כמו גפן של זהב שהיתה במקדש וציצים ופרחים וכדומה. אבל" וכאן נחשף הפחד האמיתי שלהם, "לא צורות אדם ולא צורות אלילים קדמונים או חדישים".

כותבי המכתב ראו עצמם כממשיכיהם הישירים של המכבים ("דעו נא, כי ישנם עוד נכדים למכבים!") וכמתנגדים להתיוונות ולהתבוללות – שתי מילים המשמשות באותה המשמעות במכתב.

החתומים על המכתב לעירייה

ומה ייעשו אם לא תשמע העירייה בקולם ותפעל להסרת הפסלים? גם לזה נמצאה תשובה. בסוף המכתב כתבו: "אם לא תתחשבו עם דרישתנו זאת שהיא דרישת הקהל היהודי הרחב, דעו-נא כי לא נחריש בשום אפן, ונשתמש בכל האמצעים (החוקיים) עד שנכריע את התבוללות המכוערה הזאת ועד שנבער את הפסלים ממחננו, וכמו אליהו הנביא בשעתו נגיד לכם: למה אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם שייכים אתם לעם ישראל לכו ברוחו ובמנהגיו, ואם להתבולל חפצתם למה באתם הנה? ואם תאמרו הלא זה רק לנוי נעשה, דעו נא כי נוי זה חרפה הוא לישראל".

המכתב הגלוי התפרסם ב"הארץ", 19 ביולי 1922. לכתבה המלאה לחצו על התמונה

הפחד מ"התיוונות" מלווה את עם ישראל מאז המפגש הראשון שלו עם תרבות יוון הקלאסית. משמעותו המקורית של המושג הייתה אדם יהודי המקבל עליו את התרבות היוונית השולטת (ומאוחר יותר, הרומית) ובכך זונח את דת אבותיו או – אפשרות שכיחה יותר – משלב אלמנטים "זרים" מתרבות יוון בתוך היהדות. ברבות השנים ובדעיכת תרבות יוון ורומי, הפך המתיוון, פוטנציאלית, לכל אדם המאמץ לעצמו סממנים שונים מתרבויות העולם במחיר השמירה הקפדנית על כל תג ותג של ההלכה היהודית.  גם אם זה אומר, כפי שראינו, הצבת פסלי נוי בחצר ביתו, והרי הדיבר השני – וזאת לא הזכירו מחברי המכתב – אוסר במפורש על עשיית פסל וכל תמונה.

 

כתבות נוספות

ההורוסקופ העברי הראשון!

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תיעוד: כך מצילים כתב יד עתיק

כתב יד תימני עתיק, הנושא איור קדום של מנורת הקנים משוקם בימים אלו במחלקת השיקום והשימור. הצטרפו אלינו למסע מאחורי הקלעים

הם נחשבים לרופאים המומחים, לכירורגים של הספרייה הלאומית. בכל יום עובדי מחלקת השימור שלנו מרכיבים את העבר מחדש, חתיכה אחר חתיכה, תרתי משמע. הפריטים הנדירים שאתם רואים בתצוגות הספרייה ובארכיונים מרשימים ויפים, אך הם לא מגיעים אלינו במצב הזה בדרך כלל. לרוב, הפריטים העתיקים סופגים נזק רב לאורך זמן ומגיעים אל הארכיון שלנו במצב רעוע: קרועים, שבורים, מקומטים, דבוקים ומלוכלכים.

לאחרונה הגיע למחלקה כתב היד 'אלוגיז אלמג'ני'. מדובר בכתב יד תימני עתיק משנת 1595 ובו מדרש גדול על פרשיות התורה. כתב היד כתוב בעברית ובערבית-יהודית. בין היתר תמצאו בו איורים יפיפיים בהם תיאור מרשים של מנורת הקנים, מפת הפיצול של בני יעקב ושרטוט האפוד והחושן. כתב היד הגיע במצב שברירי – כריכתו ודפיו קרועים, הוא נתפר בצורה שהזיקה לדפים המעוטרים בחורים וסדקים והדיו החל לאכל את עצמו ולכרסם בנייר.

מרסלה סקלי, מנהלת מחלקת השיקום והשימור, סיפרה באלו בעיות נתקל הצוות: "כשכתב היד הגיע אלינו הוא היה מלוכלך מאוד. התפירה הייתה על העמודים קרוב מאוד לכיתוב, במיקום שגרם לחלק מהדפים להישבר עם הזמן. היינו צריכים לפרק את התפירה כדי להבין שלא מדובר בגליונות אלא בערימת דפים בודדים שנתפרו יחדיו, דף – לדף".

ואז ניגשו עובדי המחלקה לעבודה: חיים שושן, משמר ספרים במחלקה, תיעד את מצב הפריט לפני טיפול, כנהוג לעשות עם כל הפריטים שנכנסים לעבודה. תחילה פירק את הכריכה מגוף הספר. לאחר מכן הוא ניקה את הדפים ראשית מלכלוך רב שהצטבר לאורך השנים ומורכב בעיקר מאבק, חומרים שנדבקו לנייר עם הזמן, שערות וכתמי שעווה, לצד מיני עלים וזרעים. כששאלנו את חיים מהו הלכלוך הכי קשה שנתקל בו במהלך העבודה הוא מיד פלט: "דנ"א אנושי – שערות של זקן".

לאחר מכן ניגש חיים למלאכת שיקום הדפים. הוא מחליט לזנוח את התפירה הישנה שבכל מקרה הזיקה לפריט ולהשתמש בטכניקה של יצירת גליונות בעזרת נייר יפני: בהתאם למספר העמודים, מחלקים את הדפים הבודדים לגליונות, שני דפים בכל גליון שביניהם מודבקת שכבה עבה של נייר יפני, שתחזיק היטב את הדפים ותאפשר גמישות במהלך העיון. כך הוא מניח את הגליונות אחד על השני עד שלבסוף יוכל לתפור את כולם כמקשה אחת, לספר אחד.

שני דפים המרכיבים יחד גיליון, מודבקים בעזרת נייר יפני המופק מצמחים שונים

אם ניכנס אל המיקרו ונסתכל עמוק יותר בכתב היד, נגלה שהוא לא חף מנזקים קטנים ומעצבנים: חלקים מהדף שנקרעו הוחלפו בטלאים עשויים מגזירי עיתון או נייר פנקסים ושוכתבו, הדיו החל לאכול עצמו ובחלק מהדפים נוקבו חורים שעלולים לפגוע בשלמות הכללית של הפריט. וחיים נדרש לטפל בכל אלו:

את הטלאים הישנים מחליטים לשמר גם כן, מאחר והם משלימים את הטקסט ומשמשים עדות לטכניקת העבודה הישנה. כדי לטפל בחורים החדשים, חיים מכין בעצמו טלאים חדשים. "סוג הדיו שבו השתמשו בכתב היד הזה בעייתי במיוחד", ומפרט על תהליך ההפקה, "כשצרעה מטילה ביצים בתוך עץ הגירוי גורם לעץ להפריש נוזל שחור שעוטף את הביצים. בעבר היו מלקטים את הכדוריות השחורות האלו וטוחנים אותן לדיו שהרכבו הכימי עשיר בחומצה." ולכן הספר כמו אוכל את עצמו במקומות מסוימים.

את החור שנוצר מכסים גם בעזרת נייר יפני בתהליך עדין מאוד. ראשית, חיים משרטט את מיתאר החור מצידו ההפוך של הדף, ואז שולף חתיכת נייר יפני שזהה לפיסה החסרה בדף. לאחר מכן הוא בודק שהמידות מתאימות, מורח דבק מיוחד שלא פוגע בנייר ובדיו ומשטח את שתי השכבות לשכבה אחת. כעת תיעצר התקדמות הנזק לדף ולא יתרחב אל האיור.

הכנת הטלאי החדש, ניתן לראות את נזקי הדיו (העיגולים השחורים) המאכלים את הנייר:

 

מדידת הטלאי החדש על הדף:

 

הדבקת הטלאי החדש על הדף:

 

השטחת הטלאי והדף לשכבה אחידה:

 

זהו. לאחר שיכרכו את הספר מחדש, הכריכה החדשה תגן על הפריט ותשמור עליו כדי שאתם – הקהל הרחב והחוקרים הרבים שמגיעים לספרייה הלאומית – תוכלו ללמוד אותו, על אודותיו ועל הקהילה התימנית העתיקה. מלאכת שימור פריטים עתיקים היא מסובכת ועדינה ביותר, ונדרשת מיומנות גבוהה ומומחיות בנושא. עובדי מחלקת השימור של הספרייה אחראים להצלת הפריטים הנדירים ביותר עבורנו – ולמעננו ולמען הדורות הבאים. כי העתיד מתחיל בשימור העבר.

 

 

כתבות נוספות

איך לרכוש כתב יד בארבעה צעדים (לא כל כך) פשוטים?

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

 

 

הנוצרים שחזרו לקרוא את התנ"ך

​כשהחלו לחזור מלומדים פרוטסטנטים אל התנ"ך ולמצוא בו תבנית לחוקה פוליטית קדושה, הבינו במהרה שאי אפשר ללמוד לעומק את "ספר הספרים" ללא עזרה מהספרות התורנית הענפה. גם אחרי ההבנה החשובה הזאת, גילו מורים יהודים לעברית ברחבי אירופה שהדבר לא עודד גישה סלחנית כלפי היהודים

ג'ון סלדן, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

​ג'ון סלדן (1654-1584) לא היה ידוע כאדם שמכפיף את עצמו בפני איש. בשנת 1629 נשלח המשפטן וחבר הפרלמנט האנגלי ל'מצודת לונדון" (Tower of London) הידועה לשמצה כעונש על כך שסירב להכיר בזכותו של מלך אנגליה לפזר את דיוניו של בית הנבחרים. בתום ארבעה חודשים של שהות במצודה, כשחש המלך שסלדן העקשן זכאי עתה להקלה מסוימת בתנאי שהותו, אישר לסלדן לבחור ספר שינעים את זמנו בתא. מבין שלל הספרים שיכול היה משפטן אנגלי פרוטסטנטי בן המאה ה-17 לבחור כ"ספר לאי בודד" שלו, ביקש סלדן עותק של התלמוד הבבלי ועותק של התלמוד הירושלמי.

ג'ון סלדן, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

 

הברית הישנה: תוכנית לרפובליקה אלוהית

האנקדוטה התמימה הזאת חושפת את המהפכה הרעיונית, התיאולוגית והפוליטית האדירה שעברה אירופה הפרוטסטנטית במפנה המאות ה-16 וה-17: החזרה לתנ"ך בשפת המקור, העברית. לא דובר רק בחזרה לתנ"ך, אלא בחזרה בתיווכם של המקורות היהודיים. מלומדים נוצרים חשובים העזו עתה להסתכל על "הברית הישנה" בדרך חדשה לחלוטין: לא עוד ספר רצוף רמזים לחייו של המשיח, אלגוריה של אירועים לעתיד לבוא, או חוק עתיק מעידן קודם שהוחלף על ידי הברית החדשה.

מלומדים אלה, שכונו הבראיסטים, "זימנו" עתה את גדולי הרבנים של עם ישראל בכל הדורות בכדי שיספקו תשובות לשאלות הרבות שצצו בראשם בזמן קריאת התנ"ך. לשם כך, החלו מלומדים פרוטסטנטים רבים לתרגם את היצירות המרכזיות של הספרות התורנית היהודית. וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה תורגמו באופן שיטתי המשנה, התלמוד (הבבלי והירושלמי), המדרש, ספר הזוהר, כתבי הרמב"ם, המשנה ועשרות רבות מאוצרות מדף הספרים היהודי לשלל שפות אירופאיות: לטינית, אנגלית, גרמנית ועוד.

התנ"ך נתפס עתה על ידי חלק מן המלומדים כתבנית לחוקה פוליטית מושלמת אשר כונן האל. "הרפובליקה העברית" – Respublica Hebraeorum (כפי שכונה הסדר הפוליטי והדתי של עם ישראל הקדום) נתפסה על ידי הללו כרפובליקה מושלמת, העולה בכל היבט על הרפובליקה הרומית או על ערי המדינה היווניות הקדומות. איך משחזרים את אותה רפובליקה מושלמת? והרי התנ"ך עצמו פרגמנטרי ומכיל לא מעט סתירות.

היה זה עיסוק שערער את האמיתות הגדולות עליהם עמד העולם: חלוקת רכוש, זכותו האלוהית של המלך למלוך על נתיניו ומקומה של הסובלנות הדתית בעידן של כנסייה ממוסדת. דרכים חדשות להסתכל על העולם נפתחו בפני בני אירופה.

אולם, בניגוד למצופה, העניין חסר התקדים בתנ"ך ובפירושים הרבניים שלו לא עודדו גישה סלחנית ליהודים בשר ודם (לפחות לא בתחילה). משנהגה העיקרון שאי אפשר ללמוד תלמוד שלא באמצעות מורה יהודי הבקיא בשפת קודש, פרחה משרת המורה לעברית ברחבי אירופה הפרוטסטנטית. היא מולאה ברובה על ידי יהודים מומרים. היהודים הגלויים המעטים שלימדו את שפת הקודש העתיקה למדו במהרה מה חושבת עליהם הסביבה הנוצרית.

כזה היה סיפורו של ג'ייקוב (יעקב) ברנט (Barnet).

 

"ג'ייקוב היהודי"

​עם הגעתו של צעיר יהודי בשם יעקב ברנט בשנת 1610 לחופיה של אנגליה, ניסו לא מעט מלומדים פרוטסטנטים לפרוש את חסותם על היהודי המשכיל והאדוק. ברנט היה מציאה שאין כמותה: יהודי משכיל ואדיב ממוצא איטלקי, בעל שליטה מלאה בלטינית ובתלמוד.

בשנת 1613 נפגש לראשונה עם איזק קזובון (Casaubon), מרצה ותיאולוג מוכר מאוקספורד, ובין השניים התפתחה ידידות עמוקה שהתבססה על לימודיהם המשותפים בכתבים יהודיים בשפת הקודש.

רשימות בעברית ובלטינית בכתב ידו של איזק קזובון. הרשימות הן תוצר לימודיהם המשותפים של קזובון וברנט. מתוך ספרם של אנתוני גרפטון ויוהנה ויינברג

קזובון לא החמיץ הזדמנות לשבח את ברנט בפני כל: פרופסורים באוקספורד, הארכיבישוף של קנטברי ואפילו בפני ג'יימס הראשון, מלך אנגליה בכבודו ובעצמו.

אט אט החל ברנט להרגיש את הלחץ העצום המופעל עליו להתנצר. האפשרות שמלומד יהודי מדרגתו יכיר באמיתות הדוקטרינה הנוצרית (בווריאציה האנגלית-פרוטסטנטית שלה) קסמה לכל מכריו. ימים רבים התחבט ברנט בינו ובין עצמו. הוא חשש שהמהלך הזה ירחיק אותו ממשפחתו, והתקשה לראות במה עדיפה הדת הנוצרית על זו היהודית. לבסוף נכנע ללחץ והסכים להתנצר.

"ג'ייקוב היהודי" הכריז: "הכיסוי הוסר מעיניי" – בכך התכוון ברנט לתורותיהם השגויות של הרבנים עליהם שקד (אותם רבנים שאת כתביהם ביקשו המלומדים שסביבו להכיר על בוריים). טקס ההמרה המתוכנן משך אליו את אצילי הממלכה, כשהמלך האנגלי עומד בראשם.

ג'יימס הראשון בציור משנת 1605, אשר מיוחס ל-John de Critz

אולם החלטתו לא החזיקה מעמד זמן רב, וביום ההמרה המיועד נמלט ברנט מהעיר. הוא נעצר שעות ספורות לאחר מכן ונשלח לכלא. מרצים וכמרים מאוקספורד ניצלו את ההזדמנות כדי להטיף בתורות לאסיר הנמק בכלא ולשכנע אותו לחזור מהחלטתו לדבוק בדת אבותיו. אם לא יחזור בו במהרה, הובהר לו שוב ושוב, גזר דינו יהיה שריפה על המוקד.

בשלב הזה נחלץ קזובון לעזרת חברו, אותו כינה פעמים רבות בחיבה "הרבי שלי". הוא חיבר שני מכתבים לרשויות אוקספורד, שבהם ביקש תחילה לשפר את תנאי מעצרו של ברנט ולחוס על חייו. בכדי לדבר אל לבם, הוא בחר להשתמש באותה שפה אנטישמית כנגד חברו ולהוקיע אותו כ"יהודי ערמומי וזדוני", אך הדגיש שברנט זכאי להתחרט על החלטתו להתנצר, בין היתר משום שגדל בתוך עולם התלמוד, כשראשו מלא באמונות תפלות ובשקרים המופצים בו. לבסוף, הגיעו דברי ההגנה של קזובון לאוזניו של המלך, והוא הורה לגרש את ברנט לצרפת.

איזק קזובון, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

רק לאחר הוצאתו להורג של בנו של המלך ג'יימס, צ'ארלס הראשון, בימיו של אוליבר קרומוול, יהודים הורשו סוף סוף לחזור ולהתגורר בממלכה (שהפכה לרפובליקה) ולהתהלך בה בגלוי.