מאות שנים לאחר שפרץ מרד החשמונאים בעקבות הצבת פסל של ראש פנתיאון האלים היווני זאוס בבית המקדש, ואנו מוצאים במשנה סיפור התמודדות נוסף עם תרבות יוון: סיפור הצבת פסל אפרודיטה אלת האהבה בבית המרחץ בעכו. רבן גמליאל, שהיה פוקד בקביעות את המרחץ, הפתיע מתרחץ נכרי בשם פרוקלוס בן פלוספוס, כשהסביר לו שלמרות הכתוב בתורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח), אין ברחצה בקרבת הפסל מעשה עבודה זרה כי "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי" – ומוסיף, "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ".
כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, ותושביה של תל אביב נאלצים להתמודד עם מקרה דומה, הפעם כזה שמגיע מגבולות היהדות. השנה היא 1922/ תרפ"ב ומכתב גלוי נשלח לעיריית תל אביב הצעירה. וכך נפתח המכתב:
אחדים מאתנו עברו בשבת זו לטיול לכבוד שבת, ברחוב אלנבי ובעמדנו ברגש של קדושה ושמחה אין סוף, בראותנו את הבנין הנהדר של בית הכנסת, ההולך ונבנה המשמח אלקים ואנשים ביפיו והלב מתמלא גיל וחדוה, ותקוה לאשר לאומי גשמי ורוחני גם יחד.
הסצנה הכה יהודית-ציונית הזו הופרעה עד מהרה "בראתנו פתאם על שער הבית היפה של המנוח פחטר, פסלים ברוח יוני אמתי שהאליליות בולטת מכל קוויהם ואחד מהנוכחים הזכיר לנו שכתוב בעתונים, כי יעשו גם טקס וחגיגה בגלוי הפסלים כנהוג אצל אומות העולם".
ומתי בחרו המתיוונים החדשים להציב את הפסלים בקרבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, בליבה של העיר העברית הראשונה? "ודוקא בשבוע זה, שבו חל שבעה עשר בתמוז יום שבו נשתברו הלוחות מפני …" – בנקודה זו לא פירטו מחברי המכתב, אבל ברור שהכוונה היא לעבודה זרה, עבודת העגל.
אפשר בקלות לשער כיצד המכתב הקצר שלפנינו, שנתלה ככל הנראה ברחבי העיר כולה, הוא חלק ממאבק שהתקיים – ועדיין מתקיים – על אופיה של ארץ ישראל המתחדשת והתנועה הציונית הקורמת ערים, קיבוצים ומושבים בכל שטחיה. מתנגדי הצבת הפסלים לא מעמידים את עצמם כנגד שיבת עם ישראל לארצו, להפך – הם מנסים להשפיע עליה מבפנים. המסר שלהם ברור: "דעו נא אדונים, כי בזה שתחקו את מעשי הגוים לא תמצאו חן בעיניהם, כקוף בפני אדם תחשבו".
ההתנגדות לפסלים היווניים, מיהרו מחברי המכתב להבהיר, אינה מהווה התנגדות לאומנות בכללה. למעשה, כתבו, "אם אין עבודה לפסלים הנכבדים פה בארצנו, יפתחו נא אמנות יהודית אמיתית כמו גפן של זהב שהיתה במקדש וציצים ופרחים וכדומה. אבל" וכאן נחשף הפחד האמיתי שלהם, "לא צורות אדם ולא צורות אלילים קדמונים או חדישים".
כותבי המכתב ראו עצמם כממשיכיהם הישירים של המכבים ("דעו נא, כי ישנם עוד נכדים למכבים!") וכמתנגדים להתיוונות ולהתבוללות – שתי מילים המשמשות באותה המשמעות במכתב.
ומה ייעשו אם לא תשמע העירייה בקולם ותפעל להסרת הפסלים? גם לזה נמצאה תשובה. בסוף המכתב כתבו: "אם לא תתחשבו עם דרישתנו זאת שהיא דרישת הקהל היהודי הרחב, דעו-נא כי לא נחריש בשום אפן, ונשתמש בכל האמצעים (החוקיים) עד שנכריע את התבוללות המכוערה הזאת ועד שנבער את הפסלים ממחננו, וכמו אליהו הנביא בשעתו נגיד לכם: למה אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם שייכים אתם לעם ישראל לכו ברוחו ובמנהגיו, ואם להתבולל חפצתם למה באתם הנה? ואם תאמרו הלא זה רק לנוי נעשה, דעו נא כי נוי זה חרפה הוא לישראל".
הפחד מ"התיוונות" מלווה את עם ישראל מאז המפגש הראשון שלו עם תרבות יוון הקלאסית. משמעותו המקורית של המושג הייתה אדם יהודי המקבל עליו את התרבות היוונית השולטת (ומאוחר יותר, הרומית) ובכך זונח את דת אבותיו או – אפשרות שכיחה יותר – משלב אלמנטים "זרים" מתרבות יוון בתוך היהדות. ברבות השנים ובדעיכת תרבות יוון ורומי, הפך המתיוון, פוטנציאלית, לכל אדם המאמץ לעצמו סממנים שונים מתרבויות העולם במחיר השמירה הקפדנית על כל תג ותג של ההלכה היהודית. גם אם זה אומר, כפי שראינו, הצבת פסלי נוי בחצר ביתו, והרי הדיבר השני – וזאת לא הזכירו מחברי המכתב – אוסר במפורש על עשיית פסל וכל תמונה.
