ג'ון סלדן (1654-1584) לא היה ידוע כאדם שמכפיף את עצמו בפני איש. בשנת 1629 נשלח המשפטן וחבר הפרלמנט האנגלי ל'מצודת לונדון" (Tower of London) הידועה לשמצה כעונש על כך שסירב להכיר בזכותו של מלך אנגליה לפזר את דיוניו של בית הנבחרים. בתום ארבעה חודשים של שהות במצודה, כשחש המלך שסלדן העקשן זכאי עתה להקלה מסוימת בתנאי שהותו, אישר לסלדן לבחור ספר שינעים את זמנו בתא. מבין שלל הספרים שיכול היה משפטן אנגלי פרוטסטנטי בן המאה ה-17 לבחור כ"ספר לאי בודד" שלו, ביקש סלדן עותק של התלמוד הבבלי ועותק של התלמוד הירושלמי.

הברית הישנה: תוכנית לרפובליקה אלוהית
האנקדוטה התמימה הזאת חושפת את המהפכה הרעיונית, התיאולוגית והפוליטית האדירה שעברה אירופה הפרוטסטנטית במפנה המאות ה-16 וה-17: החזרה לתנ"ך בשפת המקור, העברית. לא דובר רק בחזרה לתנ"ך, אלא בחזרה בתיווכם של המקורות היהודיים. מלומדים נוצרים חשובים העזו עתה להסתכל על "הברית הישנה" בדרך חדשה לחלוטין: לא עוד ספר רצוף רמזים לחייו של המשיח, אלגוריה של אירועים לעתיד לבוא, או חוק עתיק מעידן קודם שהוחלף על ידי הברית החדשה.
מלומדים אלה, שכונו הבראיסטים, "זימנו" עתה את גדולי הרבנים של עם ישראל בכל הדורות בכדי שיספקו תשובות לשאלות הרבות שצצו בראשם בזמן קריאת התנ"ך. לשם כך, החלו מלומדים פרוטסטנטים רבים לתרגם את היצירות המרכזיות של הספרות התורנית היהודית. וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה תורגמו באופן שיטתי המשנה, התלמוד (הבבלי והירושלמי), המדרש, ספר הזוהר, כתבי הרמב"ם, המשנה ועשרות רבות מאוצרות מדף הספרים היהודי לשלל שפות אירופאיות: לטינית, אנגלית, גרמנית ועוד.
התנ"ך נתפס עתה על ידי חלק מן המלומדים כתבנית לחוקה פוליטית מושלמת אשר כונן האל. "הרפובליקה העברית" – Respublica Hebraeorum (כפי שכונה הסדר הפוליטי והדתי של עם ישראל הקדום) נתפסה על ידי הללו כרפובליקה מושלמת, העולה בכל היבט על הרפובליקה הרומית או על ערי המדינה היווניות הקדומות. איך משחזרים את אותה רפובליקה מושלמת? והרי התנ"ך עצמו פרגמנטרי ומכיל לא מעט סתירות.
היה זה עיסוק שערער את האמיתות הגדולות עליהם עמד העולם: חלוקת רכוש, זכותו האלוהית של המלך למלוך על נתיניו ומקומה של הסובלנות הדתית בעידן של כנסייה ממוסדת. דרכים חדשות להסתכל על העולם נפתחו בפני בני אירופה.
אולם, בניגוד למצופה, העניין חסר התקדים בתנ"ך ובפירושים הרבניים שלו לא עודדו גישה סלחנית ליהודים בשר ודם (לפחות לא בתחילה). משנהגה העיקרון שאי אפשר ללמוד תלמוד שלא באמצעות מורה יהודי הבקיא בשפת קודש, פרחה משרת המורה לעברית ברחבי אירופה הפרוטסטנטית. היא מולאה ברובה על ידי יהודים מומרים. היהודים הגלויים המעטים שלימדו את שפת הקודש העתיקה למדו במהרה מה חושבת עליהם הסביבה הנוצרית.
כזה היה סיפורו של ג'ייקוב (יעקב) ברנט (Barnet).
"ג'ייקוב היהודי"
עם הגעתו של צעיר יהודי בשם יעקב ברנט בשנת 1610 לחופיה של אנגליה, ניסו לא מעט מלומדים פרוטסטנטים לפרוש את חסותם על היהודי המשכיל והאדוק. ברנט היה מציאה שאין כמותה: יהודי משכיל ואדיב ממוצא איטלקי, בעל שליטה מלאה בלטינית ובתלמוד.
בשנת 1613 נפגש לראשונה עם איזק קזובון (Casaubon), מרצה ותיאולוג מוכר מאוקספורד, ובין השניים התפתחה ידידות עמוקה שהתבססה על לימודיהם המשותפים בכתבים יהודיים בשפת הקודש.

קזובון לא החמיץ הזדמנות לשבח את ברנט בפני כל: פרופסורים באוקספורד, הארכיבישוף של קנטברי ואפילו בפני ג'יימס הראשון, מלך אנגליה בכבודו ובעצמו.
אט אט החל ברנט להרגיש את הלחץ העצום המופעל עליו להתנצר. האפשרות שמלומד יהודי מדרגתו יכיר באמיתות הדוקטרינה הנוצרית (בווריאציה האנגלית-פרוטסטנטית שלה) קסמה לכל מכריו. ימים רבים התחבט ברנט בינו ובין עצמו. הוא חשש שהמהלך הזה ירחיק אותו ממשפחתו, והתקשה לראות במה עדיפה הדת הנוצרית על זו היהודית. לבסוף נכנע ללחץ והסכים להתנצר.
"ג'ייקוב היהודי" הכריז: "הכיסוי הוסר מעיניי" – בכך התכוון ברנט לתורותיהם השגויות של הרבנים עליהם שקד (אותם רבנים שאת כתביהם ביקשו המלומדים שסביבו להכיר על בוריים). טקס ההמרה המתוכנן משך אליו את אצילי הממלכה, כשהמלך האנגלי עומד בראשם.

אולם החלטתו לא החזיקה מעמד זמן רב, וביום ההמרה המיועד נמלט ברנט מהעיר. הוא נעצר שעות ספורות לאחר מכן ונשלח לכלא. מרצים וכמרים מאוקספורד ניצלו את ההזדמנות כדי להטיף בתורות לאסיר הנמק בכלא ולשכנע אותו לחזור מהחלטתו לדבוק בדת אבותיו. אם לא יחזור בו במהרה, הובהר לו שוב ושוב, גזר דינו יהיה שריפה על המוקד.
בשלב הזה נחלץ קזובון לעזרת חברו, אותו כינה פעמים רבות בחיבה "הרבי שלי". הוא חיבר שני מכתבים לרשויות אוקספורד, שבהם ביקש תחילה לשפר את תנאי מעצרו של ברנט ולחוס על חייו. בכדי לדבר אל לבם, הוא בחר להשתמש באותה שפה אנטישמית כנגד חברו ולהוקיע אותו כ"יהודי ערמומי וזדוני", אך הדגיש שברנט זכאי להתחרט על החלטתו להתנצר, בין היתר משום שגדל בתוך עולם התלמוד, כשראשו מלא באמונות תפלות ובשקרים המופצים בו. לבסוף, הגיעו דברי ההגנה של קזובון לאוזניו של המלך, והוא הורה לגרש את ברנט לצרפת.

רק לאחר הוצאתו להורג של בנו של המלך ג'יימס, צ'ארלס הראשון, בימיו של אוליבר קרומוול, יהודים הורשו סוף סוף לחזור ולהתגורר בממלכה (שהפכה לרפובליקה) ולהתהלך בה בגלוי.