הנוצרים שחזרו לקרוא את התנ"ך

​כשהחלו לחזור מלומדים פרוטסטנטים אל התנ"ך ולמצוא בו תבנית לחוקה פוליטית קדושה, הבינו במהרה שאי אפשר ללמוד לעומק את "ספר הספרים" ללא עזרה מהספרות התורנית הענפה. גם אחרי ההבנה החשובה הזאת, גילו מורים יהודים לעברית ברחבי אירופה שהדבר לא עודד גישה סלחנית כלפי היהודים

ג'ון סלדן, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

​ג'ון סלדן (1654-1584) לא היה ידוע כאדם שמכפיף את עצמו בפני איש. בשנת 1629 נשלח המשפטן וחבר הפרלמנט האנגלי ל'מצודת לונדון" (Tower of London) הידועה לשמצה כעונש על כך שסירב להכיר בזכותו של מלך אנגליה לפזר את דיוניו של בית הנבחרים. בתום ארבעה חודשים של שהות במצודה, כשחש המלך שסלדן העקשן זכאי עתה להקלה מסוימת בתנאי שהותו, אישר לסלדן לבחור ספר שינעים את זמנו בתא. מבין שלל הספרים שיכול היה משפטן אנגלי פרוטסטנטי בן המאה ה-17 לבחור כ"ספר לאי בודד" שלו, ביקש סלדן עותק של התלמוד הבבלי ועותק של התלמוד הירושלמי.

ג'ון סלדן, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

 

הברית הישנה: תוכנית לרפובליקה אלוהית

האנקדוטה התמימה הזאת חושפת את המהפכה הרעיונית, התיאולוגית והפוליטית האדירה שעברה אירופה הפרוטסטנטית במפנה המאות ה-16 וה-17: החזרה לתנ"ך בשפת המקור, העברית. לא דובר רק בחזרה לתנ"ך, אלא בחזרה בתיווכם של המקורות היהודיים. מלומדים נוצרים חשובים העזו עתה להסתכל על "הברית הישנה" בדרך חדשה לחלוטין: לא עוד ספר רצוף רמזים לחייו של המשיח, אלגוריה של אירועים לעתיד לבוא, או חוק עתיק מעידן קודם שהוחלף על ידי הברית החדשה.

מלומדים אלה, שכונו הבראיסטים, "זימנו" עתה את גדולי הרבנים של עם ישראל בכל הדורות בכדי שיספקו תשובות לשאלות הרבות שצצו בראשם בזמן קריאת התנ"ך. לשם כך, החלו מלומדים פרוטסטנטים רבים לתרגם את היצירות המרכזיות של הספרות התורנית היהודית. וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה תורגמו באופן שיטתי המשנה, התלמוד (הבבלי והירושלמי), המדרש, ספר הזוהר, כתבי הרמב"ם, המשנה ועשרות רבות מאוצרות מדף הספרים היהודי לשלל שפות אירופאיות: לטינית, אנגלית, גרמנית ועוד.

התנ"ך נתפס עתה על ידי חלק מן המלומדים כתבנית לחוקה פוליטית מושלמת אשר כונן האל. "הרפובליקה העברית" – Respublica Hebraeorum (כפי שכונה הסדר הפוליטי והדתי של עם ישראל הקדום) נתפסה על ידי הללו כרפובליקה מושלמת, העולה בכל היבט על הרפובליקה הרומית או על ערי המדינה היווניות הקדומות. איך משחזרים את אותה רפובליקה מושלמת? והרי התנ"ך עצמו פרגמנטרי ומכיל לא מעט סתירות.

היה זה עיסוק שערער את האמיתות הגדולות עליהם עמד העולם: חלוקת רכוש, זכותו האלוהית של המלך למלוך על נתיניו ומקומה של הסובלנות הדתית בעידן של כנסייה ממוסדת. דרכים חדשות להסתכל על העולם נפתחו בפני בני אירופה.

אולם, בניגוד למצופה, העניין חסר התקדים בתנ"ך ובפירושים הרבניים שלו לא עודדו גישה סלחנית ליהודים בשר ודם (לפחות לא בתחילה). משנהגה העיקרון שאי אפשר ללמוד תלמוד שלא באמצעות מורה יהודי הבקיא בשפת קודש, פרחה משרת המורה לעברית ברחבי אירופה הפרוטסטנטית. היא מולאה ברובה על ידי יהודים מומרים. היהודים הגלויים המעטים שלימדו את שפת הקודש העתיקה למדו במהרה מה חושבת עליהם הסביבה הנוצרית.

כזה היה סיפורו של ג'ייקוב (יעקב) ברנט (Barnet).

 

"ג'ייקוב היהודי"

​עם הגעתו של צעיר יהודי בשם יעקב ברנט בשנת 1610 לחופיה של אנגליה, ניסו לא מעט מלומדים פרוטסטנטים לפרוש את חסותם על היהודי המשכיל והאדוק. ברנט היה מציאה שאין כמותה: יהודי משכיל ואדיב ממוצא איטלקי, בעל שליטה מלאה בלטינית ובתלמוד.

בשנת 1613 נפגש לראשונה עם איזק קזובון (Casaubon), מרצה ותיאולוג מוכר מאוקספורד, ובין השניים התפתחה ידידות עמוקה שהתבססה על לימודיהם המשותפים בכתבים יהודיים בשפת הקודש.

רשימות בעברית ובלטינית בכתב ידו של איזק קזובון. הרשימות הן תוצר לימודיהם המשותפים של קזובון וברנט. מתוך ספרם של אנתוני גרפטון ויוהנה ויינברג

קזובון לא החמיץ הזדמנות לשבח את ברנט בפני כל: פרופסורים באוקספורד, הארכיבישוף של קנטברי ואפילו בפני ג'יימס הראשון, מלך אנגליה בכבודו ובעצמו.

אט אט החל ברנט להרגיש את הלחץ העצום המופעל עליו להתנצר. האפשרות שמלומד יהודי מדרגתו יכיר באמיתות הדוקטרינה הנוצרית (בווריאציה האנגלית-פרוטסטנטית שלה) קסמה לכל מכריו. ימים רבים התחבט ברנט בינו ובין עצמו. הוא חשש שהמהלך הזה ירחיק אותו ממשפחתו, והתקשה לראות במה עדיפה הדת הנוצרית על זו היהודית. לבסוף נכנע ללחץ והסכים להתנצר.

"ג'ייקוב היהודי" הכריז: "הכיסוי הוסר מעיניי" – בכך התכוון ברנט לתורותיהם השגויות של הרבנים עליהם שקד (אותם רבנים שאת כתביהם ביקשו המלומדים שסביבו להכיר על בוריים). טקס ההמרה המתוכנן משך אליו את אצילי הממלכה, כשהמלך האנגלי עומד בראשם.

ג'יימס הראשון בציור משנת 1605, אשר מיוחס ל-John de Critz

אולם החלטתו לא החזיקה מעמד זמן רב, וביום ההמרה המיועד נמלט ברנט מהעיר. הוא נעצר שעות ספורות לאחר מכן ונשלח לכלא. מרצים וכמרים מאוקספורד ניצלו את ההזדמנות כדי להטיף בתורות לאסיר הנמק בכלא ולשכנע אותו לחזור מהחלטתו לדבוק בדת אבותיו. אם לא יחזור בו במהרה, הובהר לו שוב ושוב, גזר דינו יהיה שריפה על המוקד.

בשלב הזה נחלץ קזובון לעזרת חברו, אותו כינה פעמים רבות בחיבה "הרבי שלי". הוא חיבר שני מכתבים לרשויות אוקספורד, שבהם ביקש תחילה לשפר את תנאי מעצרו של ברנט ולחוס על חייו. בכדי לדבר אל לבם, הוא בחר להשתמש באותה שפה אנטישמית כנגד חברו ולהוקיע אותו כ"יהודי ערמומי וזדוני", אך הדגיש שברנט זכאי להתחרט על החלטתו להתנצר, בין היתר משום שגדל בתוך עולם התלמוד, כשראשו מלא באמונות תפלות ובשקרים המופצים בו. לבסוף, הגיעו דברי ההגנה של קזובון לאוזניו של המלך, והוא הורה לגרש את ברנט לצרפת.

איזק קזובון, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

רק לאחר הוצאתו להורג של בנו של המלך ג'יימס, צ'ארלס הראשון, בימיו של אוליבר קרומוול, יהודים הורשו סוף סוף לחזור ולהתגורר בממלכה (שהפכה לרפובליקה) ולהתהלך בה בגלוי.

עשרת השבטים האבודים חוזרים לאנגליה

סיפורו המדהים של "שגריר היהודים" מנשה בן ישראל, שהצליח לשכנע את האנגלים שרק החזרת היהודים לאי, תביא עמה את הגאולה

יהודים נשרפים חיים על ידי נוצרים. חיתוך עץ גרמני מסוף המאה ה-15

ב-1290 גורשו יהודי אנגליה מן הממלכה בצו של המלך אדוארד הראשון. המדהים הוא שאפילו לאחר הגירוש הזה, המשיכה היהודיות (Jewishness) להתקיים כמושג וירטואלי המסמל את החטא המוסרי של רוצחי בן האלוהים. גם אחרי שלא נשארו באופן רשמי יהודים על אדמת האי האנגלי, המשיכו כותבים ותאולוגים נוצריים להתייחס אל היהדות כאל מצב מוסרי נפשע המאיים על שלוות הקהילה האנגלית החסודה. לא רק הקהילה היהודית שהסגירה את ישו אשמה במותו, אלא ידיהם של כל היהודים בכל הדורות מגואלות בדמו של המשיח.

ענייני יהודים-נוצרים הסתבכו עוד יותר עם גירוש ספרד בשנת 1492 והטבלתם בכפייה של יהודי חצי האי האיברי, הנשארים בספרד והעוזבים לפורטוגל. לפתע התברר שחלק מהיהודים שהתנצרו, מרצון או מכורח, עלולים לחזור (ולעיתים אכן חוזרים) אל יהדותם – אם לא בדור הראשון, אז בשני ובשלישי.

במהלך המאה ה-16 החלו להשתקע בממלכה האנגלית נוצרים חדשים ויהודים מומרים רבים. הם פיתחו בה רשתות סחר משפחתיות, שבאמצעותן העבירו מיני סחורות ברחבי אירופה והעולם החדש. משעה שחזרו היהודים הישנים/הנוצרים החדשים לאנגליה והשתקעו בה, היחס אליהם השתנה. רבים קיבלו את הנוצרים החדשים כאחיהם לכל דבר ועניין, אך היו שראו במומרים נוצרים מזויפים, משילי עורות ומשני פרצופים. מעטים אף עדיין ראו בהם עושי דברו של השטן. את המקום המפוקפק הזה תפס אדם אחר באנגליה שהתנתקה מהקתוליות: הבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור בכבודו ובעצמו.

בעת שמלכו על אנגליה מלכים פרוטסטנטים אדוקים, הסיכוי שיורשו היהודים לחזור לממלכה כיהודים מוצהרים היה אפסי. עצם הנוכחות הדלילה יחסית של יהודים מומרים נסבלה כל עוד לא התבלטו – כפי שיעיד סופו המר של רודריגו לופז (המודל של שייקספיר לשיילוק).

רודריגו לופז קושר להרעיל את אליזבת מלכת אנגליה, תחריט של פרדריך ון הולסן משנת 1627

רק עם הוצאתו להורג של "איש הדמים הזה", המלך צ'ארלס הראשון, וביטול המלוכה בשנת 1649, נפתח חלון הזדמנויות נדיר – רגע היסטורי אשר עלול היה לחלוף לולא נמצא מנהיג בעל יד ברזל שיכוון ויניע אותו. אוליבר קרומוול, הלורד פרוטקטור של הרפובליקה הצעירה, היה נחוש להיות המנהיג הזה. אל המאמצים הנמרצים שלו לקדם את "השאלה היהודית" הצטרף הוגה יהודי, אשר נודע ברחבי אירופה כ"שגריר היהודים".

אוליבר קרומוול, הלורד פרוטקטור, בציור של סמואל קופר משנת 1656

שגריר היהודים מציע תשועה לישראל

יחסם החיובי של המנצחים הפוריטנים (אשר הוציאו את המלך להורג ב-30 בינואר 1649) כלפי היהודים היה בגדר סוד גלוי לכל. ההיגיון המשיחי שהחזיקו בו שכנע אותם שביאתו השנייה של ישו תגיע רק עם התנצרותם של היהודים. הם היו בטוחים פחות לגבי הדרך בה תושג מטרה נכספת זו.

מנשה בן ישראל ברישום מאת רמברנדט

את התשובה לשאלה הזו מצאו אנגלים רבים בספרון הקצרצר שחיבר מנשה בן ישראל בשנת 1650. בעקבות שיחותיו עם הנווד הפורטוגזי ממוצא יהודי אנטוניו דה מונטצ'ינו השתכנע בן ישראל שהילידים של דרום אמריקה הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. הוא סיפק עשרות רבות של עדויות וסימוכין מהמקורות ומספרי מסעות כדי לשכנע את קוראיו בכך. את הספר עצמו הקדיש לפרלמנט האנגלי. מדוע הפנה עתה את מבטו לאנגליה?

היות שהיהודים סולקו מהאי כבר בשנת 1290, קרא מנשה בן ישראל לחזרתם לאי – חזרה שתאשר את הנבואה הקדומה המקשרת בין התיישבות יהודית בכל קצוות תבל לביאת המשיח. הרעיונות המוזרים שהפיץ "שגריר היהודים" צלצלו היטב לאוזניים אנגליות: לאנגלים שהאמינו שהתנצרותם של עשרת השבטים האבודים תבשר את התנצרות יהודי העולם סיפק מנשה בן ישראל תוכנית פעולה מנצחת.

לכן, כשהגיע הזמן לדיון מעמיק בשאלת חזרת היהודים לאנגליה, שלח אוליבר קרומוול הזמנה רשמית למנשה בן ישראל והזמין אותו להגיע לממלכה שהפכה לרפובליקה. הדיונים הארוכים שנפתחו בדצמבר 1655 בארמון וייטהול בשאלת חזרתם של היהודים עוררו זעקה אדירה מצד תאולוגים, סוחרים ואנגלים מן השורה שהתנגדו לאפשרות שהיהודים, שנואי נפשם, יחזרו להתגורר באי. בתגובה, ניצל מנשה בן ישראל את כשרונו הגדול ביותר וחיבר אגרת פומבית ונרגשת למען חזרתם של היהודים לאנגליה. אגרת "תשועת ישראל" (Vindicie Judaeorum) הוקדשה כולה למטרה אחת ויחידה: הפרכה שיטתית של שלל "האשמות שהוטחו בפני האומה היהודית". הפעם זנח בן ישראל את הקריאה המשיחית בעבור חיבור משפטי-פילוסופי.

תרגום עברי של "תשועת ישראל" מאת מנשה בן ישראל, אשר נעשה בוינה בשנת 1813

עם נעילת הוועידה החגיגית בארמון וייטהול, הכריזו שופטי הוועידה שאין באופן רשמי שום חוק האוסר על התיישבותם של יהודים באי האנגלי. אמנם לא קרא הממשל האנגלי לחזרתם המבורכת של היהודים לאנגליה (כפי שקיוו יהודים רבים בתחילת הדיונים), ובכל זאת, הנה נפתחה סוף סוף הדלת לחזרתם ההדרגתית של היהודים – מדיניות שהמשיכה ואף התעצמה עם השבת המלוכה לאנגליה בשנת 1660.

כשתלמידו של האר"י הקדוש ייעד את עצמו למשיח

במהלך פעילותו קצרת השנים בארץ ישראל, קיבץ האר"י הקדוש עדת מאמינים ושינה לעד את הדרך בה אנו מבינים את הקבלה ותורת הספירות האלוהיות

מיקווה האר"י - בסמוך אל קברו בבית הקברות העתיק של צפת

גדול תלמידיו האמין שהעובדה שזכה להעביר את תורת רבו לכתב מזכה אותו בתפקיד רם עוד יותר: תפקיד המשיח שיגאל את עם ישראל.

​עד גיל 36, חי רבי יצחק לוריא בן שלמה בבית דודו המוכס במצרים. הוא העביר את מרבית ימיו בהתבודדות ובהתעמקות בספר הזוהר ובתורת הנסתר היהודית. מספרים, שבאחד מן הימים נגלה לפניו אליהו הנביא והורה לו לעלות לארץ ישראל. למרות שזכה לחיות בה בסך הכל שנתיים (עד מותו בשנת 1572), היו אלו שנתיים סוערות מבחינה רוחנית והגותית – שנתיים בהן קיבץ סביבו האר"י הקדוש (כפי שנודע לימים) קומץ תלמידים נאמנים.

המורה הרוחני הרבה ללמד ומיעט לכתוב. הוא סיפר שבכל פעם בה הוא מנסה להעביר את החזיונות האדירים שנגלו אליו, הוא מרגיש כמו אדם המנסה להעביר נהר שוצף דרך נקודה קטנה. לכן, נודעה תורתו של האר"י בעיקר דרך כתביהם של תלמידיו. החשוב שבהם היה רבי חיים ויטל: הוא שמר בקנאות על כתבי האר"י המעטים והרחיב את "קונטרס הקיצור" – דרשותיו של רבו לפי הסדר ששמע אותם – למשנה סדורה.

מערכת הספירות האלוהיות, הבסיס לתורת הקבלה של האר"י ובכלל

תלמידו הגדול של האר"י ראה עצמו מוסמך להמשיך ולהרחיב את (וגם להעיר על) קבלת האר"י. כסופר הרשמי של מורו ורבו, דומה כי רבי ויטל הבין שהפרשנות שלו לתורת האר"י היא זו שתתקבע ברבות השנים – כפי שאכן קרה לבסוף.

כנראה שלשם כך חיבר רבי ויטל בעשור הראשון של המאה ה-17 את מה שאהב לכנות "יומן מיסטי" – אוטוביוגרפיה אינטימית שככל הנראה מעולם לא תכנן לפרסם. החלק הראשון בספר מוקדש לתיאור חייו. ויטל נוקט בחלק זה בטכניקה מעניינת: במקום לכתוב על עצמו, הוא מתפקד כמעין מספר אובייקטיבי המתעד את השבחים והתיאורים החיובים של אחרים אודותיו. בכך פועל המפרש של האר"י הקדוש למצב את עצמו בתור מי שכבר מילדותו נועד להיות תלמיד גדול.

'ספר חזיונות', האוטוביוגרפיה המיסטית שחיבר הרב חיים ויטאל בהשראת מורו ורבו. לקריאת לחצו הספר באתר הספרייה הלאומית

בחלק השני של ספרו, מתאר הרב ויטל בפירוט רב וביד אומן את החזיונות שנגלו אליו בחלומותיו: הוא מגיע לפתחו של גן העדן, נפגש עם אליהו הנביא, שט על כנפיו של נשר אדיר ומדמה את עצמו למשיח בן יוסף ומלך ישראל. גולת הכותרת היא ללא ספק פגישתו עם האל בכבודו ובעצמו, היושב על כסא כבוד בשמיים.

הייעוד האדיר שמימש בחלומותיו לא התגשם בשעות הערות שלו. למרות שפרשנותו שלו לתורת האר"י היא זו שתתקבע ברבות השנים, נתקל בחייו בהתנגדות עצומה לניסיונותיו להמשיך את האר"י הקדוש, רבו. היו לו אמנם לא מעט תלמידים, אך הם דרשו ממנו להתמקד בלימודי ההלכה ולא התעניינו בתורת הסוד שפיתח.

'שאגת הארי', ביאור הרצאותיו וכתביו של האר"י הקדוש מאת חיים ויטאל. לחצו להורדת הספר המלא באתר Hebrew Books

 

'שאגת הארי', ביאור הרצאותיו וכתביו של האר"י הקדוש מאת חיים ויטאל. לחצו להורדת הספר המלא באתר Hebrew Books

אנחנו עם סגולה וקמיע

עולם שלם של פתרונות קסם שהיה ואיננו

אחד הדברים שהופכים את אתגרי החיים בעולם המודרני לקשים יותר, הוא אובדן התמימות והוויתור על עולם המאגיה והמיסטיקה. בימים עברו האמינו האנשים בקיומם של כוחות שאפשר לרתום לטובת האדם, וסברו כי באמצעים פשוטים יחסית יכולים הם לרפא ולפתור בעיות רבות. ז'אנר הסגולות והקמעות נפוץ מאוד בין כתבי היד, ונראה שהיה לו ביקוש רב. בכתבי היד הללו אנו מוצאים הוראות ברורות כיצד לפתור כמעט כל בעיה בעזרת סגולות שכוללות סדרת פעולות מוגדרות; קמיעות; שמות קדושים, וכדומה. על סעיפים רבים בכתבי היד הללו כתבו המעתיקים: "בדוק ומנוסה", ואפשר להבין את תחושת הביטחון שהשרה הדבר על אנשי התקופה. הם הרגישו כי לכל בעיה יש פתרון. כל שעליך לעשות הוא למצוא שן זאב או לשון אווז, קיבת ארנבת או לב של כלב שחור, לעשות איתם כך וכך, ודי. האדם המודרני לעומת זאת אינו חשוף לדרכים הללו, והוא נאלץ למצוא פתרונות אמיתיים לבעיותיו. זה כבר לא פשוט כל כך.

כדי להדגים את מגוון הבעיות ודרכי הפתרון שעולם הסגולות עוסק בו, אציג שלוש סגולות שמצאתי בכתב יד שהגיע לאחרונה לספרייה. כתב היד נכתב באיטליה בסביבות שנת 1800, ויש בו מגוון סגולות והשבעות.

הסגולה הראשונה באה לעזרת מי שרוצה לשלם בחנות ולקבל את כספו בחזרה. מעוניינים? כל שעליכם לעשות הוא:

  1. לקחת 3 מטבעות ולכתוב על הראשון כחלטב, על השני כראבש, ועל השלישי שאטאנז.
  2. לשים את המטבעות בעור חתול שחור, ולהניחם תחת גשר למשך שלושה ימים ושלושה לילות.
  3. לתת צדקה לשלושה עניים ולומר את השמות הנ"ל.
  4. לצאת מאוחר בלילה, להאזין לאיזה קול שישמע אז, ולזכרו.
  5. כשתלך לקנות זכור את הקול הלילי, תן את אחד המטבעות למוכר, הסתכל ימינה, וכשתבדוק בכיסך תמצא שם את המטבע שנתת.

את המתכון להחזרת הכסף מסיים המעתיק במילים: "והוא מנוסה", שמשמעו "ניסיתי וזה עבד לי". נסו גם אתם והיווכחו. יודגש עם זאת כי המשמעויות המשפטיות של העניין טרם נבדקו, והאחריות על כתפיכם בלבד.

סגולה להחזיר המעות

הסגולה השנייה נחוצה מאוד לצערנו, ולעיתים אף עשויה להציל חיים. היא עוסקת באלימות נגד נשים, וכותרתה: "לאשה שלא יכה אותה בעלה". הפעולה הנדרשת כאן היא פשוטה מאוד, אך היא כרוכה בהפעלת אלימות קלה. כל שיש לעשות הוא: לקחת מקל שמודדים בו את המת, להכות בו את הבעל, ולומר: "כשם שהמת הזה אינו יכול להזיק לשום אדם, כך לא תוכל אתה לעשות לי שום דבר רע". גם על הסגולה הזאת מעיד המעתיק: "בדוק ומנוסה", ורצונו לומר: אני לא עוסק בסיפורי מעשיות אלא מביא לכם חומר בדוק ואמין.

סגולה לאישה המוכה

הסגולה האחרונה עוסקת במקרה מאוד לא נעים בעניינים שבינו לבינה. הכותרת היא: "למי שלא יוכל לשכב עם אשתו מחמת כישוף". דרך הפעולה לא מסובכת גם הפעם, אך דורשת קשרים במעבדת הזיהוי הפלילי במשטרה (מז"פ):

  1. קח ביצת תרנגולת ובשל אותה.
  2. קח סכין שנעשה בו רצח, וחתוך את הביצה לשני חלקים.
  3. בני הזוג יאכלו את הביצה בערב, חצי האישה וחצי האיש.
  4. "ילכו לישן ויעשו כל חפצם".

גם על הסגולה הזאת כותב המעתיק: "והוא סוד גדול ומנוסה".

סגולה למוכי כישוף

אין בכל האמור לעיל המלצה לפעולה כל שהיא, כי לעולם המודרני שיטות משלו להתמודד עם בעיות שכאלה.

 

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

זה גלגל החיים – צעדיה הראשונים של האסטרולוגיה העברית