מול המונופול הרבני: "מכתב אהבה" לנאורות האירופאית

חיבור אחד של הוגה יהודי בשם יצחק וצלר חושף כמה עשרות שנים לפני עלייתה של תנועת ההשכלה את סיבות העומק שעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים"

שער היצירה "ליבעס בריף", מאת הסוחר-נוסע יצחק וצלר. בין אוספי הספרייה הלאומית נשמר אחד משמונת כתבי היד היחידים של היצירה.

תנועת ההשכלה האירופית הייתה תנועה שחצתה את העולם היהודי ופירקה סופית את המונופול הבלעדי של היהדות הרבנית. בתולדותיה המיתולוגיים של ההשכלה נזכר משה מנדלסון בתור גיבור העל (או הנבל האולטימטיבי) שהוציא את עם ישראל מבורותו (או שיקע אותו עמוק בחטא), זה שפרץ את חומות ארון הספרים התורני (או זרק את התלמוד והמשנה עבור ספרות חול וכפירה). האמת, כרגיל, מורכבת יותר.

בשנת 1749, שנתיים לפני מותו, השלים יצחק וצלר את כתב היד של חיבורו הגדול, "ליבעס בריף", אשר ניתן לתרגמו לעברית כ"מכתב אהבה". בתור מי שהתפרנס כסוחר-נוסע במרבית מדינות אירופה, ראה עצמו וצלר מוסמך לתצפת ולבקר מבפנים את החברה היהודית-אירופאית. היות שהבין היטב שרבים מקוראיו יסלדו אוטומטית מהמסר שלו, הקדים כל משפט ביקורת בביטוי "בעוונותינו", במטרה להראות לקוראים שהוא חלק מהחברה אותה הוא מבקר.

 

הקדמת היצירה "ליבעס בריף" מרתק לראות שאת שמות הפרקים כתב וצלר בעברית, בעוד היצירה עצמה נכתבה ביידיש

 

למרות שניכרת בקיאותו של וצלר בספרות התורנית, הוא מרחיק את עצמו במודע מכל שיוך עם האינטיליגנציה היהודית של תקופתו: הרבנות. הוא בחר לחבר את "עמודי עולם" ביידיש, ולא בעברית, שנחשבה לשפת הקודש והאצולה הרבנית, מתוך שאיפה לפנות באופן ישיר לכלל החברה היהודית. הוא אף הרחיק לכת ובחר להכליל בפנייתו גם את נשות הקהילה: הוא ביקר את הגברים היהודים על שמנעו כל אפשרות להשכלה מנשות הקהילה, וקרא להם למהר וללמד את בנותיהם עברית ותורה.

 

דוגמה נוספת לשימוש בעברית ויידיש ביצירה

 

הדרת הנשים בקהילה היהודית סימלה עבורו לא רק את השחיתות המוסרית של יהדות אשכנז, אלא הייתה בעיניו סימפטום לחולי עמוק בהרבה: רמתם הירודה של מייצגי היהדות. הוא תקף במילים חריפות את העליבות והרדידות של הרבנים בקהילות שפגש והאשים אותם בלעג המוטח ביהודים כולם על ידי הנוצרים. בדומה למשה מנדלסון ממשיכו, וצלר ירא השמים לא קרא לזנוח לחלוטין את הלימודים התורניים, שהיו מנת חלקם של כל צעיר יהודי, אלא לשלבם עם היכרות מעמיקה של החידושים המדעיים והפילוסופים של עידן הנאורות.

"עמודי עולם" מייצג את אחד הניסיונות הראשונים והנועזים בפריצת חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם. הפחד העמוק מההשלכות האיומות שעלולות להיות מנת חלקם של פורצי החומות הבאים – ערעור האמונה הדתית ושקיעה בכפירה – היה הסיבה העיקרית שבגללה יצאו רבנים רבים ומכובדים נגד הלימוד הזה. ביקורת זו איננה מפתיע.

מה שחשוב יותר מהביקורת האוטומטית שהוטחה בספרו (ביקורת אותה צפה וצלר עצמו) אלו הם רגשות האשם שמצליח וצלר לעורר ברבים מקוראיו: מספר עשורים לפני השבר הגדול שתביא ההשכלה לחיי יהודי אירופה, חושף חיבורו של וצלר בצורה כנה כמה מהסיבות העיקריות לאותה מהפכה: הרצון לשקם את כבוד היהדות והיהודים והכמיהה הבלתי נשלטת לידע המסעיר שחשפו ופיתחו הוגי הנאורות האירופית. ​

 

תיעוד: כך מצילים כתב יד עתיק

כתב יד תימני עתיק, הנושא איור קדום של מנורת הקנים משוקם בימים אלו במחלקת השיקום והשימור. הצטרפו אלינו למסע מאחורי הקלעים

הם נחשבים לרופאים המומחים, לכירורגים של הספרייה הלאומית. בכל יום עובדי מחלקת השימור שלנו מרכיבים את העבר מחדש, חתיכה אחר חתיכה, תרתי משמע. הפריטים הנדירים שאתם רואים בתצוגות הספרייה ובארכיונים מרשימים ויפים, אך הם לא מגיעים אלינו במצב הזה בדרך כלל. לרוב, הפריטים העתיקים סופגים נזק רב לאורך זמן ומגיעים אל הארכיון שלנו במצב רעוע: קרועים, שבורים, מקומטים, דבוקים ומלוכלכים.

לאחרונה הגיע למחלקה כתב היד 'אלוגיז אלמג'ני'. מדובר בכתב יד תימני עתיק משנת 1595 ובו מדרש גדול על פרשיות התורה. כתב היד כתוב בעברית ובערבית-יהודית. בין היתר תמצאו בו איורים יפיפיים בהם תיאור מרשים של מנורת הקנים, מפת הפיצול של בני יעקב ושרטוט האפוד והחושן. כתב היד הגיע במצב שברירי – כריכתו ודפיו קרועים, הוא נתפר בצורה שהזיקה לדפים המעוטרים בחורים וסדקים והדיו החל לאכל את עצמו ולכרסם בנייר.

מרסלה סקלי, מנהלת מחלקת השיקום והשימור, סיפרה באלו בעיות נתקל הצוות: "כשכתב היד הגיע אלינו הוא היה מלוכלך מאוד. התפירה הייתה על העמודים קרוב מאוד לכיתוב, במיקום שגרם לחלק מהדפים להישבר עם הזמן. היינו צריכים לפרק את התפירה כדי להבין שלא מדובר בגליונות אלא בערימת דפים בודדים שנתפרו יחדיו, דף – לדף".

ואז ניגשו עובדי המחלקה לעבודה: חיים שושן, משמר ספרים במחלקה, תיעד את מצב הפריט לפני טיפול, כנהוג לעשות עם כל הפריטים שנכנסים לעבודה. תחילה פירק את הכריכה מגוף הספר. לאחר מכן הוא ניקה את הדפים ראשית מלכלוך רב שהצטבר לאורך השנים ומורכב בעיקר מאבק, חומרים שנדבקו לנייר עם הזמן, שערות וכתמי שעווה, לצד מיני עלים וזרעים. כששאלנו את חיים מהו הלכלוך הכי קשה שנתקל בו במהלך העבודה הוא מיד פלט: "דנ"א אנושי – שערות של זקן".

לאחר מכן ניגש חיים למלאכת שיקום הדפים. הוא מחליט לזנוח את התפירה הישנה שבכל מקרה הזיקה לפריט ולהשתמש בטכניקה של יצירת גליונות בעזרת נייר יפני: בהתאם למספר העמודים, מחלקים את הדפים הבודדים לגליונות, שני דפים בכל גליון שביניהם מודבקת שכבה עבה של נייר יפני, שתחזיק היטב את הדפים ותאפשר גמישות במהלך העיון. כך הוא מניח את הגליונות אחד על השני עד שלבסוף יוכל לתפור את כולם כמקשה אחת, לספר אחד.

שני דפים המרכיבים יחד גיליון, מודבקים בעזרת נייר יפני המופק מצמחים שונים

אם ניכנס אל המיקרו ונסתכל עמוק יותר בכתב היד, נגלה שהוא לא חף מנזקים קטנים ומעצבנים: חלקים מהדף שנקרעו הוחלפו בטלאים עשויים מגזירי עיתון או נייר פנקסים ושוכתבו, הדיו החל לאכול עצמו ובחלק מהדפים נוקבו חורים שעלולים לפגוע בשלמות הכללית של הפריט. וחיים נדרש לטפל בכל אלו:

את הטלאים הישנים מחליטים לשמר גם כן, מאחר והם משלימים את הטקסט ומשמשים עדות לטכניקת העבודה הישנה. כדי לטפל בחורים החדשים, חיים מכין בעצמו טלאים חדשים. "סוג הדיו שבו השתמשו בכתב היד הזה בעייתי במיוחד", ומפרט על תהליך ההפקה, "כשצרעה מטילה ביצים בתוך עץ הגירוי גורם לעץ להפריש נוזל שחור שעוטף את הביצים. בעבר היו מלקטים את הכדוריות השחורות האלו וטוחנים אותן לדיו שהרכבו הכימי עשיר בחומצה." ולכן הספר כמו אוכל את עצמו במקומות מסוימים.

את החור שנוצר מכסים גם בעזרת נייר יפני בתהליך עדין מאוד. ראשית, חיים משרטט את מיתאר החור מצידו ההפוך של הדף, ואז שולף חתיכת נייר יפני שזהה לפיסה החסרה בדף. לאחר מכן הוא בודק שהמידות מתאימות, מורח דבק מיוחד שלא פוגע בנייר ובדיו ומשטח את שתי השכבות לשכבה אחת. כעת תיעצר התקדמות הנזק לדף ולא יתרחב אל האיור.

הכנת הטלאי החדש, ניתן לראות את נזקי הדיו (העיגולים השחורים) המאכלים את הנייר:

 

מדידת הטלאי החדש על הדף:

 

הדבקת הטלאי החדש על הדף:

 

השטחת הטלאי והדף לשכבה אחידה:

 

זהו. לאחר שיכרכו את הספר מחדש, הכריכה החדשה תגן על הפריט ותשמור עליו כדי שאתם – הקהל הרחב והחוקרים הרבים שמגיעים לספרייה הלאומית – תוכלו ללמוד אותו, על אודותיו ועל הקהילה התימנית העתיקה. מלאכת שימור פריטים עתיקים היא מסובכת ועדינה ביותר, ונדרשת מיומנות גבוהה ומומחיות בנושא. עובדי מחלקת השימור של הספרייה אחראים להצלת הפריטים הנדירים ביותר עבורנו – ולמעננו ולמען הדורות הבאים. כי העתיד מתחיל בשימור העבר.

 

 

כתבות נוספות

איך לרכוש כתב יד בארבעה צעדים (לא כל כך) פשוטים?

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

 

 

הנוצרים שחזרו לקרוא את התנ"ך

​כשהחלו לחזור מלומדים פרוטסטנטים אל התנ"ך ולמצוא בו תבנית לחוקה פוליטית קדושה, הבינו במהרה שאי אפשר ללמוד לעומק את "ספר הספרים" ללא עזרה מהספרות התורנית הענפה. גם אחרי ההבנה החשובה הזאת, גילו מורים יהודים לעברית ברחבי אירופה שהדבר לא עודד גישה סלחנית כלפי היהודים

ג'ון סלדן, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

​ג'ון סלדן (1654-1584) לא היה ידוע כאדם שמכפיף את עצמו בפני איש. בשנת 1629 נשלח המשפטן וחבר הפרלמנט האנגלי ל'מצודת לונדון" (Tower of London) הידועה לשמצה כעונש על כך שסירב להכיר בזכותו של מלך אנגליה לפזר את דיוניו של בית הנבחרים. בתום ארבעה חודשים של שהות במצודה, כשחש המלך שסלדן העקשן זכאי עתה להקלה מסוימת בתנאי שהותו, אישר לסלדן לבחור ספר שינעים את זמנו בתא. מבין שלל הספרים שיכול היה משפטן אנגלי פרוטסטנטי בן המאה ה-17 לבחור כ"ספר לאי בודד" שלו, ביקש סלדן עותק של התלמוד הבבלי ועותק של התלמוד הירושלמי.

ג'ון סלדן, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

 

הברית הישנה: תוכנית לרפובליקה אלוהית

האנקדוטה התמימה הזאת חושפת את המהפכה הרעיונית, התיאולוגית והפוליטית האדירה שעברה אירופה הפרוטסטנטית במפנה המאות ה-16 וה-17: החזרה לתנ"ך בשפת המקור, העברית. לא דובר רק בחזרה לתנ"ך, אלא בחזרה בתיווכם של המקורות היהודיים. מלומדים נוצרים חשובים העזו עתה להסתכל על "הברית הישנה" בדרך חדשה לחלוטין: לא עוד ספר רצוף רמזים לחייו של המשיח, אלגוריה של אירועים לעתיד לבוא, או חוק עתיק מעידן קודם שהוחלף על ידי הברית החדשה.

מלומדים אלה, שכונו הבראיסטים, "זימנו" עתה את גדולי הרבנים של עם ישראל בכל הדורות בכדי שיספקו תשובות לשאלות הרבות שצצו בראשם בזמן קריאת התנ"ך. לשם כך, החלו מלומדים פרוטסטנטים רבים לתרגם את היצירות המרכזיות של הספרות התורנית היהודית. וכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה תורגמו באופן שיטתי המשנה, התלמוד (הבבלי והירושלמי), המדרש, ספר הזוהר, כתבי הרמב"ם, המשנה ועשרות רבות מאוצרות מדף הספרים היהודי לשלל שפות אירופאיות: לטינית, אנגלית, גרמנית ועוד.

התנ"ך נתפס עתה על ידי חלק מן המלומדים כתבנית לחוקה פוליטית מושלמת אשר כונן האל. "הרפובליקה העברית" – Respublica Hebraeorum (כפי שכונה הסדר הפוליטי והדתי של עם ישראל הקדום) נתפסה על ידי הללו כרפובליקה מושלמת, העולה בכל היבט על הרפובליקה הרומית או על ערי המדינה היווניות הקדומות. איך משחזרים את אותה רפובליקה מושלמת? והרי התנ"ך עצמו פרגמנטרי ומכיל לא מעט סתירות.

היה זה עיסוק שערער את האמיתות הגדולות עליהם עמד העולם: חלוקת רכוש, זכותו האלוהית של המלך למלוך על נתיניו ומקומה של הסובלנות הדתית בעידן של כנסייה ממוסדת. דרכים חדשות להסתכל על העולם נפתחו בפני בני אירופה.

אולם, בניגוד למצופה, העניין חסר התקדים בתנ"ך ובפירושים הרבניים שלו לא עודדו גישה סלחנית ליהודים בשר ודם (לפחות לא בתחילה). משנהגה העיקרון שאי אפשר ללמוד תלמוד שלא באמצעות מורה יהודי הבקיא בשפת קודש, פרחה משרת המורה לעברית ברחבי אירופה הפרוטסטנטית. היא מולאה ברובה על ידי יהודים מומרים. היהודים הגלויים המעטים שלימדו את שפת הקודש העתיקה למדו במהרה מה חושבת עליהם הסביבה הנוצרית.

כזה היה סיפורו של ג'ייקוב (יעקב) ברנט (Barnet).

 

"ג'ייקוב היהודי"

​עם הגעתו של צעיר יהודי בשם יעקב ברנט בשנת 1610 לחופיה של אנגליה, ניסו לא מעט מלומדים פרוטסטנטים לפרוש את חסותם על היהודי המשכיל והאדוק. ברנט היה מציאה שאין כמותה: יהודי משכיל ואדיב ממוצא איטלקי, בעל שליטה מלאה בלטינית ובתלמוד.

בשנת 1613 נפגש לראשונה עם איזק קזובון (Casaubon), מרצה ותיאולוג מוכר מאוקספורד, ובין השניים התפתחה ידידות עמוקה שהתבססה על לימודיהם המשותפים בכתבים יהודיים בשפת הקודש.

רשימות בעברית ובלטינית בכתב ידו של איזק קזובון. הרשימות הן תוצר לימודיהם המשותפים של קזובון וברנט. מתוך ספרם של אנתוני גרפטון ויוהנה ויינברג

קזובון לא החמיץ הזדמנות לשבח את ברנט בפני כל: פרופסורים באוקספורד, הארכיבישוף של קנטברי ואפילו בפני ג'יימס הראשון, מלך אנגליה בכבודו ובעצמו.

אט אט החל ברנט להרגיש את הלחץ העצום המופעל עליו להתנצר. האפשרות שמלומד יהודי מדרגתו יכיר באמיתות הדוקטרינה הנוצרית (בווריאציה האנגלית-פרוטסטנטית שלה) קסמה לכל מכריו. ימים רבים התחבט ברנט בינו ובין עצמו. הוא חשש שהמהלך הזה ירחיק אותו ממשפחתו, והתקשה לראות במה עדיפה הדת הנוצרית על זו היהודית. לבסוף נכנע ללחץ והסכים להתנצר.

"ג'ייקוב היהודי" הכריז: "הכיסוי הוסר מעיניי" – בכך התכוון ברנט לתורותיהם השגויות של הרבנים עליהם שקד (אותם רבנים שאת כתביהם ביקשו המלומדים שסביבו להכיר על בוריים). טקס ההמרה המתוכנן משך אליו את אצילי הממלכה, כשהמלך האנגלי עומד בראשם.

ג'יימס הראשון בציור משנת 1605, אשר מיוחס ל-John de Critz

אולם החלטתו לא החזיקה מעמד זמן רב, וביום ההמרה המיועד נמלט ברנט מהעיר. הוא נעצר שעות ספורות לאחר מכן ונשלח לכלא. מרצים וכמרים מאוקספורד ניצלו את ההזדמנות כדי להטיף בתורות לאסיר הנמק בכלא ולשכנע אותו לחזור מהחלטתו לדבוק בדת אבותיו. אם לא יחזור בו במהרה, הובהר לו שוב ושוב, גזר דינו יהיה שריפה על המוקד.

בשלב הזה נחלץ קזובון לעזרת חברו, אותו כינה פעמים רבות בחיבה "הרבי שלי". הוא חיבר שני מכתבים לרשויות אוקספורד, שבהם ביקש תחילה לשפר את תנאי מעצרו של ברנט ולחוס על חייו. בכדי לדבר אל לבם, הוא בחר להשתמש באותה שפה אנטישמית כנגד חברו ולהוקיע אותו כ"יהודי ערמומי וזדוני", אך הדגיש שברנט זכאי להתחרט על החלטתו להתנצר, בין היתר משום שגדל בתוך עולם התלמוד, כשראשו מלא באמונות תפלות ובשקרים המופצים בו. לבסוף, הגיעו דברי ההגנה של קזובון לאוזניו של המלך, והוא הורה לגרש את ברנט לצרפת.

איזק קזובון, צייר לא ידוע. הציור נמצא ב-National Portrait Gallery בלונדון

רק לאחר הוצאתו להורג של בנו של המלך ג'יימס, צ'ארלס הראשון, בימיו של אוליבר קרומוול, יהודים הורשו סוף סוף לחזור ולהתגורר בממלכה (שהפכה לרפובליקה) ולהתהלך בה בגלוי.

נשים כותבות תחינה יפה מאוד ביידיש

באירופה של המאה ה-17 נולד ז'אנר חדש של תפילה - תחינה. בניגוד לתפילה המקובלת, תחינה נאמרה על ידי נשים ביידיש וכללה בתוכה גם בקשות אישיות: בריאות לילדים, פרנסה ואפילו בקשה לשמירה משדים ושאר מזיקין. אחת העתיקות שבהן שמורה אצלנו בספרייה

התמונה מתוך אוסף המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

החל מהמאה ה-14, החלה ספרות היידיש לצבור קוראות וקוראים נאמנים, אשר מצאו בה דרכים לבטא את תרבותם בצורה שלא התאפשרה להם במסגרת הספרות העברית הקיימת. בתוך אותה תפוצה הולכת וגדלה, נשים לא היו קוראות פסיביות, כמו שהיו בדרך כלל מקבילותיהן בעולם הנוצרי, אלא שימשו תפקידי מפתח בתהליך יצירת כתבי יד ותעשיית הדפוס העברי. לרוב, שימשו הנשים תומכות, אשר פרסו את חסותן על יצירתה והפצתה של הספרות החדשה. בנוסף, היו לא מעט נשים בחברה האשכנזית ששימשו מדפיסות, מתרגמות, עורכות ומעתיקות. בשיאה של תעשיית הדפוס הן חיברו תפילות, ספרות מוסר ושירה.

בתנאים אלה נולד לו ז'אנר מיוחד במינו של תפילה נשית – תחינה. בניגוד לתפילה הקבועה והזהה בסידור הנקראת בלשון הקודש, תחינה היא בעלת אופי אינטימי יותר, נוסחה שונה ממקום למקום, והיא נאמרת בלשון המדוברת של המתפללת.

מתוך 'איין גאר שיני תחינה'. מוציא לאור לא ידוע

במסגרת מהפכת הדפוס העברי והיהודי הפכה התחינה ביידיש לז'אנר נפוץ. תחינה, אשר חוברה על ידי גברים ויותר מאוחר בעיקר על ידי נשים, נכתבה ונראתה שונה מיצירות יהודיות אחרות הכתובות בעברית.

אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר בנמצא של הז'אנר הספרותי החדש היא "איין גאר שיני תחינה" (בתרגום לעברית: "תחינה יפה מאוד") – תחינה השמורה בספרייה הלאומית. הספרון, המונה שמונה דפים, לא מכיל פרטים לגבי המקום והזמן המדויקים בו הודפס. בעקבות בחינה של סוג הכתב, החליטו חוקרים שמדובר כנראה בתחינה שהודפסה בפראג, בין סוף המאה ה-16 לבין תחילת המאה ה-17. תיארוך זה ממקם אותה כאחת התחינות העתיקות שיש בנמצא, וכזו ששרד ממנה, לפי מה שידוע לנו, עותק יחיד, אשר שמור באוסף הספרייה הלאומית.

בהקדמה לתחינה, נראה ש׳נשים חסידות׳ שהכירו (וככל הנראה גם חיברו) אותה – גם שמרו עליה זמן רב בסוד. לא ברור מתי ומדוע שינו את דעתן, אך הן החליטו להפיצה בדפוס.

מתוך 'איין גאר שיני תחינה'. מוציא לאור לא ידוע

 

מחברת התחינה פותחת את פנייתה לאל בציון דמויות נשיות מהמקרא. באופן זה מבקשת המחברת מהקדוש ברוך הוא שיעשה עמה ועם המתפללות האחרות הנעזרות בתחינה את החסד שעשה עם חוה, שרה, רבקה, רחל, לאה ונשים נוספות במקרא ולא יתבייש לקבל מהן את תפילתן. המתפללת האוחזת בתחינה נעזרת בכוחן ובהשראתן של אותן דמויות מופת, ומבקשת שבזכותן תנצל משפחתה מהגזירות הקשות שנפלו על בני הקהילה היהודית.

מבין כל התפילות והבקשות המסורתיות שמבקש יהודי מאלוהיו – שמירה על יהודים בנסיעותיהם, הצלה מכל רע ותפילה המבקשת שכל העמים יכירו באלוהים כבורא, עולות בתחינה בקשות בעלות אופי אמהי ונשי יותר: המחברת מצרפת בקשה לפרנסה, תחינה שהבנים יגדלו להיות תלמידי חכמים שומרי מצוות, ובקשה מהאל שישמור עליהם מפני לילית ושדים אחרים.

מתוך 'איין גאר שיני תחינה'. מוציא לאור לא ידוע

עולמן של התחינות הוא עולם של פחדים ודאגות יומיומיות של נשים: פחד מקשיי הלידה, דאגה לבריאות הילדים והמשפחה ואפילו שמירה מפני עין-הרע. מול גרסאות מגובשות ומעובדות יותר של התפילה והסידור, עמדה התחינה כתפילה קרובה יותר ללב המתפללים, כזו המספקת הצצה לצדדים רבים בתרבותם ובחייהם של יהדות אשכנז – צדדים שהיו נותרים חבויים אלמלא נשמרו יצירות רבות ומגוונות באותו ז'אנר יידי.