החל מהמאה ה-14, החלה ספרות היידיש לצבור קוראות וקוראים נאמנים, אשר מצאו בה דרכים לבטא את תרבותם בצורה שלא התאפשרה להם במסגרת הספרות העברית הקיימת. בתוך אותה תפוצה הולכת וגדלה, נשים לא היו קוראות פסיביות, כמו שהיו בדרך כלל מקבילותיהן בעולם הנוצרי, אלא שימשו תפקידי מפתח בתהליך יצירת כתבי יד ותעשיית הדפוס העברי. לרוב, שימשו הנשים תומכות, אשר פרסו את חסותן על יצירתה והפצתה של הספרות החדשה. בנוסף, היו לא מעט נשים בחברה האשכנזית ששימשו מדפיסות, מתרגמות, עורכות ומעתיקות. בשיאה של תעשיית הדפוס הן חיברו תפילות, ספרות מוסר ושירה.

בתנאים אלה נולד לו ז'אנר מיוחד במינו של תפילה נשית – תחינה. בניגוד לתפילה הקבועה והזהה בסידור הנקראת בלשון הקודש, תחינה היא בעלת אופי אינטימי יותר, נוסחה שונה ממקום למקום, והיא נאמרת בלשון המדוברת של המתפללת.

במסגרת מהפכת הדפוס העברי והיהודי הפכה התחינה ביידיש לז'אנר נפוץ. תחינה, אשר חוברה על ידי גברים ויותר מאוחר בעיקר על ידי נשים, נכתבה ונראתה שונה מיצירות יהודיות אחרות הכתובות בעברית.

אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר בנמצא של הז'אנר הספרותי החדש היא "איין גאר שיני תחינה" (בתרגום לעברית: "תחינה יפה מאוד") – תחינה השמורה בספרייה הלאומית. הספרון, המונה שמונה דפים, לא מכיל פרטים לגבי המקום והזמן המדויקים בו הודפס. בעקבות בחינה של סוג הכתב, החליטו חוקרים שמדובר כנראה בתחינה שהודפסה בפראג, בין סוף המאה ה-16 לבין תחילת המאה ה-17. תיארוך זה ממקם אותה כאחת התחינות העתיקות שיש בנמצא, וכזו ששרד ממנה, לפי מה שידוע לנו, עותק יחיד, אשר שמור באוסף הספרייה הלאומית.

בהקדמה לתחינה, נראה ש׳נשים חסידות׳ שהכירו (וככל הנראה גם חיברו) אותה – גם שמרו עליה זמן רב בסוד. לא ברור מתי ומדוע שינו את דעתן, אך הן החליטו להפיצה בדפוס.

מחברת התחינה פותחת את פנייתה לאל בציון דמויות נשיות מהמקרא. באופן זה מבקשת המחברת מהקדוש ברוך הוא שיעשה עמה ועם המתפללות האחרות הנעזרות בתחינה את החסד שעשה עם חוה, שרה, רבקה, רחל, לאה ונשים נוספות במקרא ולא יתבייש לקבל מהן את תפילתן. המתפללת האוחזת בתחינה נעזרת בכוחן ובהשראתן של אותן דמויות מופת, ומבקשת שבזכותן תנצל משפחתה מהגזירות הקשות שנפלו על בני הקהילה היהודית.

מבין כל התפילות והבקשות המסורתיות שמבקש יהודי מאלוהיו – שמירה על יהודים בנסיעותיהם, הצלה מכל רע ותפילה המבקשת שכל העמים יכירו באלוהים כבורא, עולות בתחינה בקשות בעלות אופי אמהי ונשי יותר: המחברת מצרפת בקשה לפרנסה, תחינה שהבנים יגדלו להיות תלמידי חכמים שומרי מצוות, ובקשה מהאל שישמור עליהם מפני לילית ושדים אחרים.

עולמן של התחינות הוא עולם של פחדים ודאגות יומיומיות של נשים: פחד מקשיי הלידה, דאגה לבריאות הילדים והמשפחה ואפילו שמירה מפני עין-הרע. מול גרסאות מגובשות ומעובדות יותר של התפילה והסידור, עמדה התחינה כתפילה קרובה יותר ללב המתפללים, כזו המספקת הצצה לצדדים רבים בתרבותם ובחייהם של יהדות אשכנז – צדדים שהיו נותרים חבויים אלמלא נשמרו יצירות רבות ומגוונות באותו ז'אנר יידי.

גדול תלמידיו האמין שהעובדה שזכה להעביר את תורת רבו לכתב מזכה אותו בתפקיד רם עוד יותר: תפקיד המשיח שיגאל את עם ישראל.

​עד גיל 36, חי רבי יצחק לוריא בן שלמה בבית דודו המוכס במצרים. הוא העביר את מרבית ימיו בהתבודדות ובהתעמקות בספר הזוהר ובתורת הנסתר היהודית. מספרים, שבאחד מן הימים נגלה לפניו אליהו הנביא והורה לו לעלות לארץ ישראל. למרות שזכה לחיות בה בסך הכל שנתיים (עד מותו בשנת 1572), היו אלו שנתיים סוערות מבחינה רוחנית והגותית – שנתיים בהן קיבץ סביבו האר"י הקדוש (כפי שנודע לימים) קומץ תלמידים נאמנים.

המורה הרוחני הרבה ללמד ומיעט לכתוב. הוא סיפר שבכל פעם בה הוא מנסה להעביר את החזיונות האדירים שנגלו אליו, הוא מרגיש כמו אדם המנסה להעביר נהר שוצף דרך נקודה קטנה. לכן, נודעה תורתו של האר"י בעיקר דרך כתביהם של תלמידיו. החשוב שבהם היה רבי חיים ויטל: הוא שמר בקנאות על כתבי האר"י המעטים והרחיב את "קונטרס הקיצור" – דרשותיו של רבו לפי הסדר ששמע אותם – למשנה סדורה.

תלמידו הגדול של האר"י ראה עצמו מוסמך להמשיך ולהרחיב את (וגם להעיר על) קבלת האר"י. כסופר הרשמי של מורו ורבו, דומה כי רבי ויטל הבין שהפרשנות שלו לתורת האר"י היא זו שתתקבע ברבות השנים – כפי שאכן קרה לבסוף.

כנראה שלשם כך חיבר רבי ויטל בעשור הראשון של המאה ה-17 את מה שאהב לכנות "יומן מיסטי" – אוטוביוגרפיה אינטימית שככל הנראה מעולם לא תכנן לפרסם. החלק הראשון בספר מוקדש לתיאור חייו. ויטל נוקט בחלק זה בטכניקה מעניינת: במקום לכתוב על עצמו, הוא מתפקד כמעין מספר אובייקטיבי המתעד את השבחים והתיאורים החיובים של אחרים אודותיו. בכך פועל המפרש של האר"י הקדוש למצב את עצמו בתור מי שכבר מילדותו נועד להיות תלמיד גדול.

בחלק השני של ספרו, מתאר הרב ויטל בפירוט רב וביד אומן את החזיונות שנגלו אליו בחלומותיו: הוא מגיע לפתחו של גן העדן, נפגש עם אליהו הנביא, שט על כנפיו של נשר אדיר ומדמה את עצמו למשיח בן יוסף ומלך ישראל. גולת הכותרת היא ללא ספק פגישתו עם האל בכבודו ובעצמו, היושב על כסא כבוד בשמיים.

הייעוד האדיר שמימש בחלומותיו לא התגשם בשעות הערות שלו. למרות שפרשנותו שלו לתורת האר"י היא זו שתתקבע ברבות השנים, נתקל בחייו בהתנגדות עצומה לניסיונותיו להמשיך את האר"י הקדוש, רבו. היו לו אמנם לא מעט תלמידים, אך הם דרשו ממנו להתמקד בלימודי ההלכה ולא התעניינו בתורת הסוד שפיתח.

'שאגת הארי', ביאור הרצאותיו וכתביו של האר"י הקדוש מאת חיים ויטאל. לחצו להורדת הספר המלא באתר Hebrew Books